פורום מבקרי הקולנוע בישראל הכריז הבוקר על הזוכים בפרסיו לשנת 2021, ויש הפתעה אחת דרמטית: "מחברות שחורות – ויויאן", החלק הראשון בפרויקט רחב שיצר שלומי אלקבץ על השחקנית רונית אלקבץ ז"ל, קטף את תואר סרט השנה לאחר שקיבל את רוב הקולות מחברי הפורום. הסרט, שהופץ בדצמבר ומוקרן בסינמטק תל אביב, הוא הסרט התיעודי הראשון שזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי השנה של הפורום. אלקבץ זיקק שנים של חומרי וידיאו וקטעים מיומניה הכתובים של אחותו למכתב אהבה לאחת מענקיות המסך של הקולנוע הישראלי. בפורום הסבירו ש"זוהי יצירה חכמה המספקת הצצה לנפש האמן וההתמודדות שלו מול היצירה, מול המשפחה ומול עצמו".

בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר בחרו חברי פורום המבקרים להעניק את הפרס לסרט "איך אומרות שתיקה" של שיר נוימן. הסרט, שהוקרן בפסטיבל "דוקאביב" ושודר בהמשך בערוץ yes דוקו, משלב את סיפורן של שלוש נשים – בהן הבמאית – לכדי יצירה אחת, מטלטלת ומורכבת. בפורום המבקרים נימקו ש"העיסוק האמיץ של הסרט בדיכוי ובטראומה מתגבש לכדי אמירה חזקה על הצורך להשתיק ולהסתיר נושאים הנחשבים לטאבו, ועל הכאב ההרסני שמביאה שתיקה זו".

בפרס הבמאית הטובה ביותר זכתההדס בן ארויה על"מישהו יאהב מישהו",ובפרסי השחקן והשחקנית זכו נור פיבק ואבשלום פולק על תפקידיהם הראשיים בסרט"הברך". סרטו של גידי דר"אגדת חורבן"זכה בפרס מיוחד על הישג אמנותי, ובפרס תגלית השנה זכתה השחקנית אלישבע וייל על תפקידה ב"מישהו יאהב מישהו".

"כוחו של הכלב", סרטה של ג'יין קמפיון, שזכה בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה השנה ומסתמן כמתחרה מוביל לפרס האוסקר, קיבל מהפורום את פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, "על היותו יצירה חכמה, פיוטית, מפתיעה עם הופעות מצוינות של צוות השחקנים הראשי. הבמאית יוצרת בסרטה החדש והמרשים דיוקן של אדם בהדחקה ובמנוסה מעצמו, שכניסתם של אנשים חדשים לחייו מאלצת אותו להתמודד עם עברו".

זו השנה התשיעית שחברי פורום מבקרי הקולנוע בישראל – המייצגים מבקרי קולנוע משלל גופי תקשורת בישראל – מעניקים פרסים לסרטים הטובים של השנה. הזוכים נבחרו מתוך כלל הסרטים שהוקרנו בישראל בהקרנות מסחריות בין ינואר לדצמבר 2021. הסרטים התיעודיים נבחרו מתוך כלל הסרטים שהוקרנו בישראל במסגרת פסטיבלים או הקרנות מסחריות או שודרו במסגרת טלוויזיונית. הפרסים אינם כספיים – אלא הצהרתיים ומוענקים מטעמי איכות.

• המסך
• קולנוע
• קולנוע ישראלי
• ביקורת סרטים
• דוקומנטרי
• שלומי אלקבץ

יום הקולנוע הישראלי שוב איתנו (רביעי, 27.10, כלומר בעוד יומיים) והשנה לא פחות מ-31 סרטים חדשים – כולל סרטי דוקו וסרטים בטרום בכורה – מחכים לצופים שיזכו לראות אותם תמורת עשרה שקלים בלבד. חגיגה. לפניכם מספר אופציות שכדאי מאוד לנצל ביום הזה.

הפוליטי // ויהי בוקר

העיבוד של ערן קולירין לספרו של סייד קשוע זכה בשבעה פרסי אופיר – לסרט, לבימוי, לתסריט ולשחקנים – וכבר הצליח לעצבן הרבה אנשים שלא ראו אותו. בני זוג מירושלים, סמי (אלכס בכרי) ומירה (ג'ונא סולימאן), נוסעים לחתונה בכפר ילדותו של סמי בתוך גבולות ישראל, וכשהם מנסים לשוב הביתה הם מוצאים עצמם לכודים בשל מחסום צבאי. שוט הפתיחה היפיפה מראה את החוגגים מנקודת מבטן של יונים בכלוב. אך כשהכלוב נפתח, היונים חוששות לצאת. זאת נקודת מוצא סמלית ואירונית לסרט שהולך ונעשה אלגורי וסהרורי ככל שהוא מתקדם. יש לציין שדברי הביקורת השוצפים של השחקנים שמשכו אש אל "ויהי בוקר" אינם מייצגים את הסרט, שמציג חברה פלסטינית ישנונית וחייל ישראלי מבולבל אחד.

האישי // מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

הקורונה תקעה את זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2020. עכשיו הוא סוף סוף מגיע למסכים, לפחות ליום אחד. זה סרט יוצא דופן, שבו הקולנוען דני רוזנברג מתמודד עם מותו הקרב של אביו מסרטן, באמצעות צילום סרט שבו רוני קובן מגלם אותו, ומרק רוזנבאום (המצוין) מגלם את אביו, ויחד הם מנסים לצלם סרט דל תקציב על משפחה שבורחת מתל אביב בשל חשש מפצצת אטום שעומדת ליפול עליה. השילוב המפתיע בין תיעודי אינטימי וחושפני לבין עיבוד עלילתי מייצר הומור ייחודי וגם הרבה רגש.

ההיסטורי // תמונת הניצחון

סרטו של אבי נשר היה מועמד ל-15 פרסי אופיר, וזכה בשלושה – על הצילום, האיפור והתלבושות. הסרט משחזר את קרב הדמים על קיבוץ ניצנים במהלך מלחמת העצמאות, ואת העוול שנעשה למגיני הקיבוץ שהואשמו בפחדנות ובכניעה ללא הצדקה. הסיפור מוגש משתי נקודות מבט – של עיתונאי מצרי (אמיר ח'ורי) שנשלח לאזור לצלם סרט תעמולה ולתעד "תמונת ניצחון" עבור הצבא המצרי, ושל האלחוטנית הנועזת מירה בן-ארי (ג'וי ריגר עושה לורן בקול/מרלן דיטריך) שהתנדבה להישאר בקיבוץ הנצור אחרי שרוב הנשים והילדים פונו ממנו. רומנטיקה, צחוקים ופיצוצים בסרט עתיר תקציב ששואף לעשות דקונסטרוקציה של מיתולוגיה ציונית. אם אהבתם את סרטיו הקודמים של אבי נשר, תאהבו גם את זה.

הלהיט // זרים מושלמים

שבעה חברי ילדות שנפגשים לארוחת ערב, נענים לאתגר להניח את הסמארטפונים על השולחן ולחשוף בפני הנוכחים כל שיחה, הודעה או התראה שהם מקבלים. נקודת המוצא של סרטו הראשון של ליאור אשכנזי כבמאי עשויה להישמע לכם מוכרת. הוא מבוסס על סרטו האיטלקי של פאולו ג'נובזה מ-2016, שהפך ללהיט בינלאומי וזכה עד כה ליותר מעשרים רימייקים. הראשון היה יווני ובעקבותיו באו ספרדי, תורכי, צרפתי, מקסיקני, דרום קוריאני, סיני, פולני, גרמני, וייטנאמי, רומני, צ'כי, רוסי, יפני, הודי, הונגרי, ארמני, קטארי, לבנוני, הולנדי, נורווגי ושוודי. וכן, יש גם אמריקאי בתכנון. בגרסה המקומית משתתפים מורן אטיאס, חנן סביון, גיא עמיר, רותם אבוהב, יוסי מרשק, שירה נאור, ואבי גרייניק, שמשתתף גם בגרסה הבימתית של ארז דריגס (לפני שידעתם מי זה) המועלית בתאטרון הבימה.

התיעודי // מחברות שחורות

מכתב האהבה באורך שלוש וחצי שעות שהקדיש שלומי אלקבץ לאחותו רונית הוא אירוע קולנועי. הוא אמנם יגיע לטלוויזיה בגרסה ארוכה עוד יותר, אבל מומלץ לצפות בו ברצף על המסך הגדול. הוא מתמקד בשניים מתוך טרילוגיית הסרטים שהאחים יצרו יחד – "ולקחת לך אישה" (2004) ו"גט" (2014) – ובאמצעותם הוא מתבונן בהתמודדות של רונית עם העולם, כפי שהיא נשקפת בעיניו של שלומי. המודעות למוות מרחפת מעל הסרט כולו, והוא ניחן בזרימה ייחודית שגורפת אותנו לתוכה ומותירה אותנו נפעמים למול העוצמות של היוצרת הזאת, שנדמה שתמיד ידעה מי היא ומה יש לה להגיד, ודרשה מהעולם להקשיב.

• המסך
• סרטים מומלצים
• קולנוע ישראלי
• יום הקולנוע
• ערן קולירין
• שלומי אלקבץ
• רונית אלקבץ
• ליאור אשכנזי

• Facebook
• Twitter
• Email

דמיינו ש־HBO הייתה משיקה סדרה המתארת את האירועים הקשים של קיץ 2014, והיו מככבים בה שחקנים דוברי אנגלית: את היהודים מגלמים בריטים בהירים ומצוחצחי לשון ואת הערבים מגלמים שחקנים כהי עור, מצרים או הודים, שזורקים מדי פעם איזה "יאללה". זאת הייתה הביקורת העיקרית על "צ'רנוביל", המיני סדרה של הרשת, שהייתה אמנם מרתקת אבל גרמה לכולם לתהות למה המדענים מברית המועצות מדברים כמו ג'יימס בונד.

למרבה המזל, "הנערים" ("Our Boys"), שיתוף פעולה של HBO וקשת, לא סובלת מהבעיה הזאת. מדובר באנומליה של ממש: סדרה בינלאומית דוברת עברית וערבית, שצולמה בישראל ומככבים בה שחקנים מקומיים (שלומי אלקבץ, מיכאל אלוני, צחי גראד ועוד). היא נראית כמו סדרה ישראלית לכל דבר, רק באיכות ביצוע שתהלום את חותמת האיכות של HBO. יש בזה משהו מרגש, ו"הנערים" מהווה צעד נוסף של הטלוויזיה בפרט ושל התרבות האמריקאית בכלל בכיוון הנכון: לא לדבר על האוביקט, אלא לדבר עם מושאיו ולשמוע אותם.

הסדרה בקושי עלתה לאוויר וכבר יש מי שרוצים למסגר אותה כמסוכנת או פוגענית כלפי הצד הישראלי, גם בלי לצפות בה באמת

זו בסך הכל הסדרה השנייה של הרשת שאיננה דוברת אנגלית (אחרי "החברה הגאונה") ואין בה שום זיוף או תחושה של זרות; נקודת המבט היא מקומית, וזה רק הגיוני כשהיוצרים הם חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. אלה לקחו על עצמם משימה קשה עד בלתי אפשרית: לגולל את אירועי קיץ 2014 בישראל שהובילו לצוק איתן, כשההודעה על חטיפת שלושה נערים ישראלים היא המאורע המחולל. החטיפה איננה מצולמת וגם לא הרצח האכזרי של מוחמד אבו ח'דיר. העיקר הוא האירועים שמתרחשים כתוצאה משתי הזוועות האיומות הללו – התסיסה הציבורית, התפילות ההמוניות, השמועות הזדוניות, הטיפול המשטרתי וחקירת השב"כ מאחורי הקלעים. ניכר שהיוצרים התעקשו להישאר מעוגנים ככל האפשר במציאות, בלי סנסציות, בלי תיאורי זוועה ובלי דמויות גדולות מהחיים של גיבורים או נבלים. טוב, אולי נבלים בעצם יש – נערי גבעות כה קיצוניים שהם כמו הצצה לאיד האפל והמודחק ביותר של החברה הישראלית.

מעניין איך היו מקבלים הצופים המקומיים את הסדרה אם היא הייתה עולה על המסכים לפני "צ'רנוביל", שזכתה פה להצלחה ענקית. ההשוואות בין שתי הסדרות כבר חוגגות ברשת, ובצדק. "הנערים" היא יותר טרו-קריים מסרט אסונות, אבל הצפייה בה דומה לתחושה המתקבלת בצפייה באסון מתרחש – מחניקה וכבדה, בייחוד עבור מי שזוכר היטב את האירועים שמתוארים בה. כמו ש"צ'רנוביל" דיברה על הקשר בין האסון הלאומי לטרגדיה האישית ועל ההשפעה של המדינה על הפרט, גם "הנערים" לא שוכחת בשום רגע שכל צעד של הדמויות שלה מעיד על משהו גדול יותר.

בין רגעי השחזור המתוסרטים משולבים צילומי חדשות אמיתיים מאותו קיץ אפל. קשה שלא לקשר בין הנאום של נתניהו, שמציג את עם ישראל ככזה ששואף לשלום לעומת הערבים צמאי הדם, לבין ההתעקשות של כוחות הביטחון שלא ייתכן שיהודים הם שרצחו והשחיתו את גופתו של נער חף מפשע. הדרמה הגדולה בסיפור לא נובעת רק מהזוועה שהתרחשה, אלא מהפער בינה לבין השכנוע העצמי העמוק של חברה שלמה ש"יהודים לא עושים דברים כאלה", כאילו אלימות מזוויעה כזו יכולה להגיע רק מצד אחד.

הניסיון של יוצרי "הנערים" להשאיר כמעט את כל הדמויות אנושיות ומעוררות הזדהות – רוצחים ונרצחים כאחד – היא רדיקלית. ההתעקשות שלא לדבוק בנרטיב אחד ולהציג אותו כצדק האולטימטיבי היא רדיקלית אפילו יותר, לפחות בישראל. היהודים לא מוצגים כקדושים וגם הערבים אינם קורבנות חסרי ישע, אבל מערכות החוק והשלטון כן מוצגות כחסרות אחריות או רגישות לרגעים. הסדרה בקושי עלתה לאוויר וכבר יש מי שרוצים למסגר אותה כמסוכנת או פוגענית כלפי הצד הישראלי, גם בלי לצפות בה באמת. ככה זה עם סיפורים מורכבים – כל צד יכול להתחבר למשהו, אבל גם להיפגע, וביתר קלות.

אם מנסים בכל זאת להתמקד בטלוויזיוני ולא רק בעקרוני, הסדרה סובלת מאותן בעיות שהפריעו לי ב"צ'רנוביל" (כן, שוב היא). הניסיון ליצור תמונת עולם רחבה ומרובת נקודות מבט ככל האפשר מקשה לעתים על החיבור הרגשי. הצילום הריאליסטי (כלומר, אף פעם לא לגמרי יציב ומהוקצע) והעשייה הישירה, ששום אלמנט בה איננו מתבלט, רק מחזק את התחושה הזו. מובן מאליו שהדרך הרגישה ו"הנכונה" ביותר לטפל בסיפורים שכאלה הוא לשאוף להגיע הכי קרוב לאמת. מהבחינה הזו הסדרה היא הצלחה גדולה, בטח בקרב צופים שלא מכירים את הסיפור. אם אתם מסוג הצופים שזה עושה להם את זה, כנראה שתצפו בכל עשרת הפרקים בשקיקה. אבל יש גם צופים, ואני בהם, שהדרך "הנכונה" מונעת מהם להתחבר באמת לסיפור – כי המציאות שמשוחזרת כאן זכורה לנו היטב מהמציאות עצמה.

← "הנערים", yes VOD;יyes EDGE, שישי (23.8) 22:00
HOT HBO, ימי שלישי 22:00 וב־HOT VOD
סלקום TV
פרטנר TV, ימי שלישי

• ביקורת טלוויזיה
• סדרות
• המסך
• תרבות
• HBO
• פוליטיקה
• שלומי אלקבץ

• Facebook
• Twitter
• Email

HBO הכריזה על תאריך עליית "הנערים" (""Our Boys): המיני סדרה החדשה, שתעסוק ברצח מוחמד אבו חדיר, תשודר ב־13 באוגוסט והיא צפויה לעורר עניין רב. את הסדרה, בת עשרה פרקים, יצרו חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל.

הסדרה מתרחשת בקיץ 2014, אז נרצחו ונחטפו שלושה נערים יהודים על ידי חמאס. הפרשה מטלטלת את ישראל, ויומיים לאחר מכן נמצאת גופתו השרופה של מוחמד אבו חדיר, נער פלסטיני ממזרח ירושלים. האירועים מציתים את אחת התקופות הקשות באזור – ואת מבצע צוק איתן.

"הנערים" צולמה בישראל ומספרת את סיפורם של כל המעורבים – יהודים וערבים. יככבו בה שלומי אלקבץ (שישחק סוכן שב"כ), ליאור אשכנזי, ג'וני ערביד, רובא בלאל עספור, צחי גראד, אלמה דישי ועוד.

מדובר בהפקה משותפת של HBO וקשת, והיא הוקרנה בבכורה בפסטיבל הקולנוע ירושלים.

← "הנערים", החל מה־13.8, ימי שלישי 22:00, HOT HBO ו־HOT VOD

• המסך
• סדרות
• תרבות
• HBO
• שלומי אלקבץ

• Facebook
• Twitter
• Email

השחקנית, התסריטאית והבמאית המוערכת רונית אלקבץ הלכה היום לעולמה בגיל 51, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. היא השאירה אחריה בן זוג ושני ילדים.

מאז עשתה את הופעתה הראשונה בקולנוע הישראלי כבר בגיל 16, היתה אלקבץ לאחת הדמויות הבולטות והאהודות בקולנוע ובתאטרון הישראלי. היא היתה לשחקנית השלישית שזכתה למספר שיא של פרסי אופיר – שלושה פרסים לשחקנית הטובה ביותר על הסרטים "שחור", "חתונה מאוחרת" ו"ביקור התזמורת". אלקבץ גם התפרסמה בשנים האחרונות כיוצרת, כאשר ביימה וכתבה טרילוגית סרטים ביחד עם אחיה שלומי אלקבץ. לאחרונה שיחקה בסדרה הצרפתית "טריפליום" והמשיכה לבסס את מעמדה כאחת השחקניות המצליחות בישראל. בנוסף, שימשה אלקבץ בנשיאת הארגון ״אחותי – למען הנשים בישראל״.

אלקבץ, אשר גדלה בקריית ים, היתה לדמות מפתח בהתחדשות של הקולנוע הישראלי בשנות התשעים. לא רק שימשה כאבן שואבת בתפקידה החשוב והאמיץ ב״חתונה מאוחרת״ של דובר קוסאשווילי, שנחשב לתחילתו של הגל החדש הישראלי, אלא הפכה לסמל ומוזה לבמאים וכותבים רבים אחרים. בתפקידיה ידעה לכשף, אך לשמור על קרקע אמינה. היא ידעה לתפוס את מבטו של הצופה, ולשחרר אותו. היא ידעה לבחור תפקידים מאתגרים, ולקחת סיכונים גם עם במאים צעירים שבהם היא האמינה. כך היה עם קוסאשווילי, וכך היה גם עם קרן ידיעה עם סרטה הראשון ״אור״, וכך גם עם סרטו הראשון באורך מלא של ערן קולירין ״ביקור התזמורת״.

אך לאלקבץ היה תפקיד חשוב בקולנוע הישראלי העכשווי גם מאחורי המצלמה, כשביימה עם אחיה סדרת סרטים מהפכנים בנוף התעשייה המקומית. הם כתבו וביימו ביחד את "ולקחת לך אישה", "שבעה" ו"גט – המשפט של ויויאן אמסלם". הסרטים הפכו להצלחה ענקית, כשגט זיכה אותה ואת שלומי לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר. ב"גט" חשפה את הממסד הדתי והגברי הישראלי במערומיו. גט לא זכה רק לביקורות מהללות, אלא גם להצלחה קופתית ענקית.

יותר מכל, היתה אלקבץ דמות בינלאומית, שלא רק שיחקה בסרטים צרפתים בנוסף לקריירה הישראלית שלה, אלא תמיד ראתה אל מעבר לים בזמן שהיא גם יודעת להתמקד בבית; להיות ביקורתית כלפיו, אבל גם לכבד אותו. למרות שנחשבה כשחקנית מקטבת, שחלק אוהבים וחלק שונאים, ידעה אלקבץ למשוך לא רק את המבקרים אחריה, אלא גם את הקהל הרחב שמילא את האולמות בהתרגשות. לכתה משאיר בלב הקולנוע הישראלי חלל גדול שמילאה דמות גדולה מהחיים.

• גט - המשפט של ויויאן אמסלם
• ולקחת לך אישה
• ערן קולירין
• קרן ידיעה
• דובר קוסאשווילי
• טריפליום
• ביקור התזמורת
• שבעה
• רונית אלקבץ
• שחור
• קולנוע ישראלי
• שלומי אלקבץ
• פרס אופיר
• תרבות