בחברה הישראלית, לצערנו, כבר אין הרבה קונצנזוסים. אולי למעט אחד אחרון, כפי שמתבטא מטבלאות הרייטינג – ש"פקין אקספרס" נכשלה. הריאליטי שאמור היה להוביל את "רשת 13" לגבהים חדשים (או לפחות להחזיק אותם בחיים) די השתרך מאחור ברייטינג אחרי "הפטריוטים", ובשלב מסוים אפילו אחרי "מנאייכ" של התאגיד.וכבר כתבתי על כל הסיבות שבגללן זה לא עבד. אבל הפלופ שהוא "פקין אקספרס" מאפשר לנו גם ללכת טיפה אחורה – אל כמה מתכניות הריאליטי הכי כושלות שהיו בישראל.

>>גרגר הזהב: אלו הסרטים הכי טובים בחו"ל. סליחה, בחול

"24-7 הדור הבא"

מוטיב שיחזור לא מעט ברשימה הזאת הוא הניסיונות של הרשתות לעשות "גם אני". כלומר לנסות ולרדוף אחרי טרנדים טלוויזיוניים. הטרנד, במקרה הזה, היה ברור – זו התקופה שבה "האח הגדול" של "קשת" שלטה בפסגה, וערוץ 10 ניסה לתת את הקונטרה שלו. גם כאן היתה וילה (בבת ים, לא בנווה אילן), גם כאן היה ערוץ ייעודי ששידר "24-7" (ראינו מה עשיתם שם), גם כאן היו שני מגישים כריזמטיים ומוכרים (ל"אח" היה את ארז טל ואסי עזר, ל"24-7" את טל ברמן ואביעד קיסוס) וגם כאן היו הרבה יפים, יפות והורמונים משתוללים.

הטוויסט הגיע בדמות איתן אורבך – השחיין האולימפי לשעבר והחתיך בהתהוות – שהיה למושא ההערצה, ו-15 רווקות התחרו על ליבו. העונה נמשכה כמעט שלושה חודשים, ונגמרה עם הגמר הגדול שנחשב (לפי ויקיפדיה) ל"אחד החלשים בתולדות הריאליטי בישראל", ושאיתן אורבך בעצמו סיפר פעם ש"גרם לערוץ 10 הפסדים רבים". התכנית ירדה אחרי עונה אחת, ברמן וקיסוס חזרו לרדיו, איתן אורבך המשיך להיות חתיך בלי להיכנס לווילות מוזרות – ואנחנו נשארנו עם האזוטריה.

"מפרץ האהבה"

אין דבר שאנחנו רוצים להיות יותר מאשר אמריקה. כמעט כל דבר שעובד שם מהר מאוד מגיע לכאן: MTV, מקדונלדס, פוליטיקאים עם תספורות מגוחכות שחושבים שהם אלוהים. ובכן, בשנת 2008 "רשת" ניסתה לייבא עוד טרנד לוהט מהדוד הסם: ריאליטי סליזי. "Paradise Hotel" הצליחה מאוד בארה"ב, ואנחנו ניסינו להביא את התשובה עם "מפרץ האהבה" – 11 צעירים וצעירות בלבוש חשוף שניסו למצוא אהבה.

התוצאה, במציאות, היתה מעט מביכה; צילומי הסדרה החלו בחוף במכמורת בסוף אוגוסט 2008, אבל נעצרו – בגלל עבירות בנייה. אחרי כמה ימים, הצילומים עברו לטורקיה. בספטמבר עלו עם החומרים שצולמו עד אז, והגמר של התכנית שודר בדצמבר. אילנית לוי היתה המגישה, והדבר היחיד שנשאר בתודעה הוא חיקוי די לעגני בתכנית "שבוע סוף" של המתמודדת דנה מזרחי. בסוף יצא שריאליטי נוטף מיניות לא ממש עובד עם הטלוויזיה השמרנית שלנו.

"2025"

"האח הגדול", כידוע, הוא אחד משלושה פורמטי הריאליטי הכי מצליחים שהיו כאן. והוא אכן שגשג והביא ל"קשת" אחוזי רייטינג חלומיים – עד שיום אחד, החלום נגמר. אחרי שבע עונות ב"קשת", חברת "אנדמול" ההולנדית (בעלת הזכויות הבינלאומיות על הפורמט) החליטה שהיא עוזבת, ועוברת ליריבה – "רשת". מי שניסה להיכנס לוואקום הזה היה יורם זק, שביים את "האח הגדול" – ויזם פורמט חדש, בשם "2025": עיר עתידנית שבה הדיירים הם התושבים שמנסים להסתדר עם סכום כסף מוגבל.

יזם? אז זהו, שיש מי שעד היום טוען שהפורמט בכלל לא היה שלו – הקומיקאי נאור ציון עורר סערה ציבורית כשטען שהפורמט בכלל גנוב מרעיון שלו, אבל מהר מאוד התברר שאין כל כך על מה לריב. הפורמט הגדול והמושקע בהגשת ארז טל וקורין גדעון, שאמור היה להכות שוק על ירך את "אנדמול", די הובס והותיר את "קשת" עם אחוזי רייטינג די מעליבים. בסוף העונה הראשונה "קשת" הודיעה שלא תחודש לעונה נוספת.

"החפרפרת"

על הנייר היא היתה אמורה להיות "האמא של כל הריאליטי", בפועל – היא היתה האמאמא של הקרינג'. בחורף 2001, עוד לפני שמישהו בארץ בכלל למד להגיד את המילה ריאליטי, "קשת" עלתה עם פרויקט חדש ושאפתני (שגם קודם באגרסיביות רבה); תכנית מתוחכמת, מבוססת על פורמט בלגי, שבה מתוך עשרה מתמודדים אחד הוא "חפרפרת", כלומר מישהו שמנסה להכשיל אותם בדרך לקיום המשימות.

איתי אנגל ב"חפרפרת". (צילום מסך, "קשת 12")

איך זה הלך? כנראה שהתכנית הזאת פשוט הקדימה את זמנה. הישראלים לא ממש ידעו איך לאכול את החוקים המתוחכמים של הריאליטי העברי הראשון, ולמרות השקעה של כ-150 אלף דולר לפרק (על פי ההערכות), "קשת" בחרה לסגור עליה את השלטר אחרי עונה אחת. איתי אנגל, המגיש, עבר לעשות דברים יותר נעימים בחיים שלו – כמו לנסוע לאזורי מלחמה בעיראק ואוקראינה.

"המשימה: אמאזונס"

חוזרים לרצון להגיד "גם אני". השנה היא 2016, ולערוץ 10 יש תרנגולת שמטילה ביצי זהב – ושמה "הישרדות". הערוץ השלישי בטלוויזיה, שלא הכיל יותר מדי עוגנים, השתמש כהלכה בתכנית שלו שכבשה את הקהל הישראלי ולמרבה המבוכה של "קשת" אפילו הפכה לחיקוי בתכנית הדגל שלה – "ארץ נהדרת". ואז, ב"קשת" החליטו לעשות מעשה ולנסות לתת קונטרה עם "המשימה: אמאזונס". מה הפורמט? זה "הישרדות", רק….. בלי לקרוא לזה "הישרדות".

וגם כאן, בניגוד לתדמית המשגשגת, "קשת" לא ממש הצליחה. "אמאזונס" עם המגיש גל אמיתי לא עמדה בציפיות, וירדה עקב נתוני רייטינג נמוכים בתום העונה הראשונה. יהודה יצחקוב, שזכה באותה העונה, הפך להיות מתמודד ב"אח הגדול" – שהודח אחרי 90 יום בלבד בגלל עבירות משמעת.

"הקבוצה"

סיפור די עדכני (לפני פחות משנתיים). "הקבוצה" היא ריאליטי שבו "קשת" ניסתה להתכתב עם הצלחה אדירה אחרת של אותה הזכיינית – "חתונה ממבט ראשון". הפורמט: 12 רווקים ורווקות בערך בני אותו גיל ומעמד סוציואקונומי, מתנתקים מהכל ומכירים דרך קבוצת וואטסאפ סגורה, עד שהם נפגשים. עידו רוזנבלום, נער הזהב של "קשת", נבחר למגיש – ו"קשת" השתמשה בכל הכלים שלה כדי לקדם את התכנית.

איך אומרים בסאות'פארק? ו…… זה נעלם. בעיקר כי נתוני הרייטינג של "הקבוצה" היו נמוכים ממש, ואחרי עשרה פרקים ועונה אחת בלבד – זה נגמר. "חתונמי", אגב, המשיכה לשגשג, אבל כנראה שהפורמט האובר-מתחכם היה קצת טו מאץ'.

"דרוש מנהיג"

ברוכים הבאים ליקום המקביל שנקרא "המכרז על ערוץ 2". היום אנחנו בקושי זוכרים את התקופה הזאת (בכל זאת, עברו מאז 19 שנה), אבל הנה תזכורת: בין 2004 ל-2005 נגמרה תקופת הזיכיון הראשונה של ערוץ 2 – וכל הזכייניות נדרשו לרצות את וועדת המכרזים, במטרה לייצר טלוויזיה יותר איכותית וגבוהת מצח. מצד שני, אלה בדיוק השנים שבהם הריאליטי התעורר – עם "קחי אותי שרון", "כוכב נולד" ו"הישרדות" שהתחילה לשגשג בחו"ל.

לוגו לריאליטי "דרוש מנהיג"

אז איך משלבים בין שני המגמות? לא ככה. לריאליטי תוצרת "טלעד" היתה יומרה צנועה למדי: לחפש את המנהיג הבא של ישראל. קובי מידן נבחר למגיש, והוא הוביל את הריאליטי שבו 12 אנשים בעלי רקע בעשייה חברתית ניסו להראות כמה הם מסוגלים להנהיג. בסוף, מהריאליטי הזה יצאה חברת כנסת אחת, מירב בן ארי מיש עתיד, וגם פוליטיקאית מקומית משלנו, מיטל להבי. בסיום היתה גם שערורייה סביב המועמדת הערבייה, עביר קובטי, שספגה אש כי היא "לא היתה מספיק נאמנה לישראל". התכנית השיגה 9%, "טלעד" הפסידה במכרז – ואת המנהיגים שלנו עברנו לחפש בתכניות אחרות בערוץ 2.

"הדוגמניות"

היה נחמד להיות פילוסופיים וגבוהי מצח לכאורה, הנה מה שהגענו אליו בשבילו באמת: טראש! וכנראה שלא היתה טראשית יותר מאשר תכנית הריאליטי בהגשת גלית גוטמן, בימיו הראשונים של ערוץ 10 (בין 2005 ל-2008) תכנית שהיא התשובה הישראלית לסרט "The Room" – זה כל כך גרוע, שבאיזשהו שלב זה הופך להיות מעולה.

על הנייר, התכנית הצליחה. היא הביאה רייטינג גבוה (יחסית לערוץ 10 שדי דשדש בשנים הראשונות), היא עשתה כותרות ("עוף זה ציפור ופרה זה חיה") ובעיקר היא עוררה זעזוע בזכות השופטת/כוכבת בטי רוקוואי וההערות הדוחות שלה כלפי המתמודדות. זו גם התכנית היחידה ברשימה שהחזיקה מעמד יותר מעונה אחת (שלוש עונות!). היא פה כי היא פשוט היתה נוראית. לרע, ולא תאמינו – גם לטוב.

"פרויקט Y"

עוד דוגמא לריאליטי שהקדים את זמנו. השנה היא 2003 – שנה פלאית שהולידה הרבה מאוד תכניות טובות מאוד, וחברת "יס" משיקה ערוץ טלוויזיה חדש – "YTV", ערוץ לצעירים. המוצר שאמור היה לשווק את הערוץ הוא תכנית הריאליטי הזו – שהתבססה על "האח הגדול" (שש שנים לפני שהיא ממש הגיעה לארץ), בפורמט הבסיסי ביותר: 15 מתמודדים שנכנסים לתוך וילה מרושתת במצלמות, כשרק אחד ינצח – ויזכה בקריירה של זוהר בעולם הבידור. אילנה ברקוביץ' הגישה את העונה הראשונה, עדן הראל את העונה השנייה.

במציאות, אגב, היו לה אחוזי פגיעה לא רעים בכלל – אליענה בקייר, יוצאת העונה הראשונה, הפכה עם השנים לדנה שניר האגדית מ"השיר שלנו"; צ'ינו אלמיזרק הפך לראפר (די נשכח); אלון חמאווי שיחק בכמה סדרות ומיכל שפירא אפילו הוציאה שיר די מקסים לרדיו. אבל "פרויקט Y", קצת כמו משה רבנו, הלכה את כל הדרך אל הארץ המובטחת – ולא ממש ראתה אותה. אחרי עונה ראשונה שהצליחה ממש, ועונה שנייה שהצליחה הרבה פחות, היא ירדה מהאוויר. לקח לנו שש שנים כדי להיות בשלים לווילה האמיתית.

"הכפר"

אמרנו שאפתנות, אמרנו ציפיות גבוהות – ודיברנו על הריאליטי הזה, שהושק ברעש גדול ב-2013. המגיש שנבחר הוא בוקי נאה, העיתונאי לשעבר ויוצא "הישרדות", שאמור היה לקחת חמש משפחות אל העבר – אל ימי קום המדינה. סוג של "הישרדות" עם חציר ואוהלים.

בהתחלה עוד חלמו בערוץ 10 על תכנית דגל, אבל בפועל זה לא עבד מול המתחרים החזקים ברשתות המתחרות. "הכפר" אכזבה ברייטינג וירדה אחרי עונה אחת ו-21 פרקים. בוקי נאה חזר להיות רפרנס קצת מוזר, בדיוק כמו התכנית שהגיש. לא יותר מזה.

"אני רוצה להיות נטליה"

האמת היא שיותר מכל, זה מעיד על רגע קצת מוזר בתולדות התרבות הישראלית. מדובר בתחילת המילניום, תקופה שהתאפיינה באוטובוסים מתפוצצים, שירים נוגים ברדיו – ועולם אחד שדווקא שגשג – הטלנובלות. ערוץ "ויוה" עלה לאוויר, ואיתו גם סדרות ישראליות מהתחום – והכוכבת הגדולה היתה אחת. נטליה אוריירו.

כוכבת הסדרה "בובה פראית" הפכה לשם נרדף לכוכבות בישראל, והגיעה לכאן לא מעט. ובתוך התקופה הזאת נולדה "אני רוצה להיות נטליה", סדרת ריאליטי קצרת ימים (שלושה פרקים בלבד) ששודרה ב"ויוה" ותיארה את הנשים הישראליות שחלמו להיות כוכבת טלנובלות ארגנטינאית. היכל הספורט ביד אליהו נשכר למשימה, המנחים היו אורנה דץ ודן תורג'מן (גיבור הסדרה "לגעת באושר", עוד תוצר מובהק של העונה הזאת). בסופן עשר זמרות הופיעו בשלושה מופעים, עד שנבחרה האחת ש… לא הגיעה ליותר מדי. זה היה מוזר להחריד, ונשכח מהלב.

"המראה"

דיברנו כאן לא מעט על הניסיונות לייצר טראש ישראלי. דהיינו, תכניות שלא מתנצלות על העובדה שהן שוחות בדברים שהם הרבה יותר "נחותים", לפחות לפי הדעה המקובלת. והפעם, ניסיון לעברת את הפורמט "הברבור" – תכנית ריאליטי קשוחה למדי, שתיארה ניתוחים פלסטיים של נשים שניסו להפוך ליפות יותר. בארץ, זה התחבר עם ההצלחה הלא קטנה של ריאליטי אחר – "המהפך" עם אורנה דץ (הסדרה שהפכה את מיקי בוגנים לכוכב).

"המראה", כמו לא מעט תכניות, היתה קיצונית מדי. אחרי עונה אחת ו-13 פרקים, היא ירדה מהאוויר; שוב, כי בטלוויזיה הישראלית אנחנו מוכנים לספוג הרבה דברים, אבל לא כשזה יותר מדי לפרצוף. תרתי משמע.

"דה פור"

בתי הקברות של הטלוויזיה הישראלית מלאים בניסיונות לעשות "כוכב נולד". ההצלחה הגדולה של תכנית הריאליטי המוזיקלי מבית "קשת" הולידה, לאורך השנים, לא מעט מתחרים – כולל תכנית אחת שמאוד הצליחה, והיא "דה וויס". אבל הזכייניות תמיד ניסו לשדרג ולחפש פורמטים חדשים, ובשנת 2018 נולד הפורמט הנ"ל.

ארבעה שופטים נבחרו למשימה: מרינה מקסימיליאן, מוקי, דיקלה וגלעד כהנא. רביעייה די מוזרה, בדיעבד, בטח לתכנית ריאליטי שאמורה להיות סופר נצפית. ואכן, זה לא ממש עבד; ב"דה פור" כן זיהו נכונה לא מעט זמרים טובים, ביניהם מיי פיינגולד שגם ייצגה את ישראל באירוויזיון; אבל הפורמט עצמו נכשל. בעיצומה של העונה הוחלט לקצר אותה לתשעה פרקים בלבד, והיא לא הגיעה אל מחוז חפצה. מה שכן, היא עזרה ל"אפריקה שלי" של גלעד כהנא להפוך ללהיט. גם זה משהו.

"גריז"

כאמור, אמצע המילניום היתה תקופה של לא מעט ריאליטי מוזיקלי. ובשנת 2007 נעשה ניסיון די מעניין של "רשת" – לבנות ריאליטי סביב המחזמר "גריז". המטרה היתה להעלות גרסה מחודשת של המחזמר המצליח (שכבר עלה לישראל בשנות התשעים), וללהק בעצם את ה"דני וסנדי" הבאים של ישראל – שני הגיבורים הגדולים. אבי קושניר נבחר להנחות, וגם גויסה רביעיית שופטים – שכללה את חני נחמיאס, ציפי פינס, אלדד זיו ואסף אמדורסקי (שלימים יהפוך לשופט בריאליטי קצת יותר גדול).

העונה, שנמשכה 13 שבועות, דווקא כן הגיעה לסיומה – והיו אפילו זוכים, שחר ישי ורויטל זלצמן; אבל למרות הגמר המשגשג, את הפרס הם לא ראו. המחזמר "גריז", שישי וזלצמן היו אמורים לככב בו, לא עלה עקב מכירות כרטיסים נמוכות מאוד. וגם הריאליטי, כמו המחזמר, נשכח.

• המסך
• ריאליטי
• קשת
• רשת 13
• תוכניות מציאות

אל תגידו שלא ניחשתם שזה יקרה: להיט הקורונה העצום "משחק הדיונון" היה אחת מההפתעות הגדולות בתולדות נטפליקס – סדרה קוריאנית אפלה שמערבבת משחקי ילדים עם ביקורת חברתית, דם עם בובות מקריפות, ואותנו בעלילה על קוריאנים שמחטטים בעוגיות. ההצלחה המפתיעה של הסדרה הובילה, כצפוי, לעבודה על עונה שניה – אבל בנטפליקס לא הסתפקו בזה, והחלו לעבוד במהרה על הפיכת "משחק הדיונון" למציאות.

"אתגר הדיונון" עוקב צמוד צמוד אחר הפורמט שיצר וואנג דונג-היוק, כולל התלבושות, הסטים, החוקים המופרעים, הפתעות מההפקה ולמעשה – כמעט כל פרט. למעט החלק המגעיל הזה של המוות (למרות שגם לזה מצאו פיתרון). הכללים הבסיסיים די ברורים – כולם משחקים בסדרה של משחקי ילדים שהפכו לתרגילים בעינוי. מי שמפסיד מודח מיד ובאכזריות, כפי שמסמל קפסולת הדיו שמתפוצצת בחולצתו ומסמלת דם. המתמודדים לרוב גם יעמידו פני מתים, שזה חינני וחמוד ודבילי מאוד.

אולי כדי לתרץ לעצמם את העצלנות, נטפליקס גם הפכו את "אתגר הדיונון" לריאליטי הכי שאפתני שנוצר עד כה – שני מתחמי ענק בלונדון, 456 מתמודדים מרחבי כל העולם, פרס חסר תקדים של 4.56 מיליון דולר (שעוקף את הפרס הגדול הקודם, שעמד רק על 2.6 מיליון דולר) ורמת הפקה, צילום ועריכה שטרם נראתה בריאליטי.

המתמודדים גם גרים ביחד במתחם באותם מיטות קומותיים נוראיות, צריכים לחיות על קצבת אוכל ובאופן כללי, חיים בערבוב של "האח הגדול", "הישרדות" וסטייה קוריאנית. אה, ויש בחור ישראלי שמשתתף – נטע ברסלר, "אמן מחשבות" בן 29 מהוד השרון, שחקן מספר 193 – כך שיש לכם את מי לעודד. חמשת הפרקים הראשונים של העונה עלו היום (רביעי), ארבעת הפרקים הבאים יעלו בשבוע הבא (29.11), ופרק הסיום יעלה רק ב-6.12, כי ברור שימתחו אותנו. מי ייתן והסיכויים יהיו לטובתכם. אה, סליחה. זה ממשחק אחר.
"אתגר הדיונון", 5 פרקים ראשונים עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• ריאליטי
• תוכניות מציאות
• נטפליקס

בסוף השבוע הקרוב תותחי הקונפטי ירעמו, הרעש הגדול יכסה את עיר הבירה, ואדם אחד יעמוד על הבמה כמנצח. שתי ידיו יונפו אל על, יחד עם אלו של לירון ויצמן וגיא זוארץ – והוא יהפוך לאיש שמעכשיו יתפוס את כל תשומת הלב. טוב, לפחות ל-15 דקות. העונה ה-16 של "האח הגדול" מתקרבת לסיומה, ולפני שאורזים את הספות הגיע הזמן להתחיל לסכם. עם זאת, לא באנו (רק) כדי לסמן מנצחים – 24 דיירים בסך הכול היו לאורך כל העונה בבית, ולרגל הסיום החגיגי שאפנו לדרג אותם על פי מידת ההשפעה על העונה, והבית.

עד כמה הם הותירו חותם? עד כמה, בסיכומו של תהליך, הם ייזכרו כמי שנכנס לכל בית? למשך הזמן בבית, כמובן, ישנה השפעה על הבחירה, אבל זה לא המדד היחיד – לכך נכנסים גם הד ציבורי, מעשים משמעותיים בתוך הבית ורגעים בלתי נשכחים. אבל לפני שנתחיל, ראוי לציין ששישה דיירים שסוננו החוצה פשוט כי לא עשו יותר מדי עד שהודחתם. רחל בורטה, עמרי אלפיה, דנה אמסלם, דוד מהצרי, ליה טאי-אהרוני ודיאנה טרננקו נכנסו לבית ברעש גדול, אבל בסופו של דבר ההשפעה שלהם לא היתה כזו שאפשר לכמת. נשכח את כולם.

בקושי השפיעו

18. שרון בניפוי:הדייר שנכנס בדרך הכי מוגזמת (באמצע הופעה של שמעון בוסקילה!), אבל בסופו של דבר לא השאיר הד. הבנתם? הד? כי בוסקילה?
17. לירן רוזן:נכנסה לתקופה קצרה (במסגרת "משימת הפייק"), בכל זאת נכנסה לדירוג בגלל שכן הצליחה להניע תהליכים – ובעיקר להוציא מדעתם – את רוב יושבי הבית.
16. דרור רוקנשטיין:אמנם מגיע לגמר, אבל לפחות לדעתי אינו דייר משמעותי בשום צורה.
15. אילנה טרננקו:גם היא בין ששת הראשונים, ולא ברור למה. היתה סבילה מאוד לאורך העונה, למעט הרומן הקצר עם דניאל. כנראה סימפטום של למלם שרוכב עד הסיום על שם זהבה בן.
14. משה קוגמן:נכנס בגלל שרין, ויצא לאחר שלא הצליח להתחבר עם שרין. עובר אורח, וגם זו מחמאה.
13. אליאב טעטי:אחראי לאחד הרומנים החשובים של העונה, הודח מוקדם מדי ורק בגלל זה לא נמצא בהמשך הדרך.
12. דינה עמרמי-שמחי:אתנחתא קומית, הדמות המבוגרת של הבית ומי שהייתה מאוד משמעותית עבור הדיירים ("הקבינט" בעיקר), אבל כלפי חוץ היתה פחות חשובה.
11. אופק לוי:אחת הדמויות החזקות והחשובות, שהעלתה על המסך דיון אמיתי בנושא של חרמות. הראה את הדברים החיוביים שיכולים לצאת מריאליטי דוגמת "האח הגדול", אבל בואו. זה לא מספיק עסיסי.

השפיעו באופן בינוני

10. שרין אברהם:הדמות שעשתה את השינוי הגדול מתעודת הזהות שניסתה למקם אותה בתור "הימנית המזרחית", ועד לדרך הרבה יותר מורכבת. אחראית לתת הריאליטי "קחי אותי שרין", אבל לא הצליחה למשוך את זה עד הגמר.
9. מרינה קוזנייצובה:הדמות האהובה של העונה, סוג של מענטשית אמיתית שאפשר להתרפק איתה עד הסוף. צפויה לככב בטיקטוק, ואולי גם מעבר לזה, הרבה בזכות ההופעות המשעשעות בבית האח.
8. טליה עובדיה:יכול להיות שהיא תהיה זו שתזכה (אפילו מאוד יכול להיות), אבל בעיניי רחוקה מלהיות הדיירת הכי חשובה. זו שניסו לייצר סביבה לא פחות משלוש מערכות יחסים (מי בכלל זוכר שהיא נכנסה בתור האקסית של אליאב?), והרומן עם שחף סחב אותה עד לקו הסיום. שווה עשירייה, אבל לא יותר מזה.
7. ריוואה רסלאן:הדיירת עם הסיפור הכי מטורף (אולי חוץ מקאזם), שלא בא לידי ביטוי כל כך בבית. תיזכר בעיקר בגלל אינטגריטי (או צעקות, תלוי איך מסתכלים על זה). מהרגע שהקבינט הלך לאיבוד, גם תורה הגיע בסופו של דבר לסיים את הדרך.
6. דניאל מלכה:ה-פייבוריט הגדול, מי שסומן כמעט מתחילת העונה על ידי כולם כסוג של ווינר. פספס בסנטימטרים את הגמר, והיה ראוי לו. יצר ברית נכונה עם "הפרלמנט", סלל את הדרך לארץ המובטחת, אבל לא ראה אותה.

השפיעו מאוד

5. שחף רז:הפייבוריט האישי שלי. מי שניסה להיות המנהיג של הבית, רק כדי לגלות שהדיירים לא ממש מחפשים מנהיג, אלא שק חבטות. חטף על זה ברמת האנטגוניזם לא מעט. אחראי לרומן הכי טוב של העונה (הוא וטליה), בנאדם שעבר שינוי לא קטן במהלך הדרך (כולל רגעים מאוד בעייתיים), ושווה טופ 5.
4. בר כהן:באין דינה, ולאחר שהניסיון עם דוד כשל בצורה די מביכה, הפכה למבוגרת האחראית של הבית (גם אם לפעמים זה היה מטעם עצמה בלבד). ה"סינקיונרית" המוצלחת של הבית, יצרנית הוידאונים המושלמת, דמות אגדה לתכנית ריאליטי.
3. קאזם חלילייה:קצת כמו משיח מהשיר הישן, ידו בכל ויד כל בו. האיש שלא בחל בכניסה לעימותים, עורר ערימות של אנטגוניזם בקרב יושבי הבית ובקרב הקהל, אבל בסופו של דבר אי אפשר יהיה לזכור את העונה הזו בלעדיו.
2. דיאן שוורץ:תאהבו או תשנאו, כוכבת. היא הדיירת שמעמדה שודרג הכי הרבה בעונה הזו, ותקצור את הדיבידנדים (או הנזק) על כך מחוץ לבית. סומנה מתחילת העונה כדמות מרכזית (ע"ע הרגע שבו היא עוד לא נכנסת לבית בכלל, וכבר בונים מסביבה "תת ריאליטי"). מהרגע הראשון ועד שיצאה מהבית (וגם אחר כך), לא הפסיקו לדבר עליה, היא עמדה במוקד של לא מעט מריבות, אהבות וסיפורים תוך כדי העונה. רק אחד הקדים אותה, אבל נראה לי שאת ההפסד הזה, היא תקבל בהבנה.

הכי השפיע

נתנאל רודניצקי:למה הוא פה? קודם כל, בגלל השילוב של משך הזמן וגודל ההשפעה על יתר הדיירים. הדמות שעברה הכי הרבה תהפוכות: מלהיות אגרסיבי ו"ביריון", דרך הרומן עם דיאן שהיה קו העלילה הכי חזק של "האח הגדול" 2022, פרשת "הייל היטלר" שכמעט והעיפה אותו מהבית, ועד הרנסנס שהוא חווה בפרקים האחרונים – נתנאל נראה כמו זוכה, מרגיש כמו זוכה, וכנראה גם ראוי לזכות. קנה לעצמו הרבה שונאים, אבל הרבה יותר אוהבים. בקיצור, יצא ווינר.

• האח הגדול
• ריאליטי
• רשת 13
• תוכניות מציאות

40 יום ו-40 ליל עברו כבר בבית "האח הגדול" וכיאה למקום שהוא מיקרוקוסמוס מזרח-תיכוני, גם בבית האח הגדול השלום זמני והמלחמה נצחית. אמנם מתרחשות פה ושם הפסקות אש, אבל הן רק אתנחתא כדי לשוב ולהתחמש. ההבדל היחיד הוא שבאח הגדול, ההתחמשות היא לא בנשק – אלא בטבק. עוד נגיע לזה.

אבל ראשית, אין ספק שהאירוע הגדול ביותר שהשאיר אחריו הפרק האחרון הוא הפירוק הסופי של "דיאנתנאל". הזוג החזק ביותר בבית, וללא ספק גם המדובר ביותר, לפחות מבחינה רשמית, נפרד. ההחלטה מעוררת המחלוקת לחבר את הזוג בהדחות נגמרה, ומעתה הם יעמידו ויועמדו להדחה כבודדים, ולא כזוג. זו החלטה שמפרה את מאזן הכוחות בבית, ובעיקר מהווה מבחן אמיתי לשניהם: עד כמה החיבור ביניהם השאיר אותם בבית עד עכשיו, וכמה כוח יש להם בנפרד? בתחושה שלי אין להם ממש מה לדאוג, אבל יהיה מעניין לראות האם הטריז הפיזי שתקעו ביניהם יסדוק משהו בזוגיות העמוקה.

בנוסף, שרון בוניפוסי סיים את דרכו והודח – הדחה שלא מפתיעה אף אחד, בוודאי לאחר הפאשלה המהדהדת שלו בפרק של יום רביעי. בעיניי, כאמור, הוא החמצה מהדהדת של העונה הזו. היו לו את כל התנאים להפוך ללהיט אמיתי – הוא מצחיק, עממי ויש בו משהו כובש באמת, אבל את כל זה כמעט ולא ראינו. לפחות לא בפרקים. ההחלטה המטופשת לגדוע את משימת הציידים היתה המסמר האחרון בארון, שסגר קדנציה קצרה מאוד. לפחות הוא הרוויח, אולי, את מקומו באור הזרקורים, מה שאולי ישרת אותו בקריירה קומית בעתיד, אבל בבית האח גורלו כבר נגזר.

מעבר לזה, אנחנו שוב חוזרים אל סאגת "המלחמה והשלום" – ונתחיל דווקא בצד החיובי: הפרק נפתח בסימן אופק, בעיניי ה-סיפור של העונה הזו. הפעם למחזאי הצעיר היתה יום הולדת, מה שהוביל לטקס שלם שמתחיל בקריאות מצד המשפחה על הגבעה ממול, נמשך במיני מסיבה בחצר (כולל התזת מים חגיגית ושימוש בשיר האמוציונלי "הכל יהיה בסדר" של מופע הארנבות של ד"ר קספר, שכנראה הוא מאוד אוהב), ונגמר ברגע השיא – טליה, שאופה לו עוגת שוקולד (יאמי), ומקנחת בחיבוק שנועד להשאיר את סאגת "האישה השטן" מאחוריהם. אחר כך, מגיעה גם מיני שיחת פיוס בחדר העישון.

זה הקתרזיס של אופק; אחרי פרשת "הילד המדוכא", שהובילה לרגעים מאוד לא סימפטיים מצידו (כולל פיצוץ עם קאזם וכאמור, מריבת פאסיב אגרסיב מרהיבה עם טליה), עכשיו מחובק על ידי כלל הדיירים וחווה סוג של ניצחון אישי. יש כאן נראטיב שמשאיר את אופק כדייר חזק מאוד בבית, ואולי עשוי להוביל ל"סיפור הסינדרלה" האמיתי של העונה: מדמות קצת מרוחקת, לכזו ששובה את הקהל בדרך למיליון.

אבל כאמור – אחרי השלום, באה המלחמה. "מלחמת הטבק הגדולה", שכללה את ריוואה מצד אחד, ואת שחף ודניאל מהצד השני. תקציר הפרקים הקודמים: בגלל הפאשלה של שרון, הדיירים נתקעו עם תקציב בסיסי בלבד – מה שאומר שגם חפיסת הטבק היתה דלה יחסית. ריוואה התייצבה מיד ותבעה 30 גרם משלה (שלישי מהכלל), מה שמיד הוביל להתנגדות מצד "ברית חזקים" מפתיעה: שחף, שלקח על עצמו דמות של מבוגר אחראי מול הילדודס, ודניאל שהרהיב בכעס יוצא דופן.

מי צודק? לשחף ודניאל יש יתרון במקרה הזה. שחף מנסה לייצר מצב שבו הכל יהיה מאוזן, ונתקל שוב ושוב בחומות של התנגדות מצד יתר הדיירים. דבר אחד בטוח, המריבה הקצת קטנונית הזאת היתה חומר נהדר להפקה וריב קלאסי לאח הגדול: היא הובילה גם את דניאל וגם את ריוואה לווידויים אישיים, אחרי שהיא פתחה אצלם לא מעט צלקות ישנות. בסופו של דבר, זה נגמר בעוד הפסקת אש – לפחות עד הפעם הבאה.

ואחרי המלחמות, הפיוסים, ההתזות והבריתות – אי אפשר שלא לדבר גם על הרומן החדש בבית, שלא לומר משולש, שלא לומר מרובע. במרכזו עומדת טליה, שאחרי שהתפרק הניסיון הלא מוצלח שלה עם אופק, הופכת ליעד הנחשק בבית. על הכוונת: שחף, שמנסה באופן מאוד לא מסתורי לחזר אחריה, שרון שהביע התעניינות (שבכל מקרה לא תחזיק מעמד הרבה זמן), וגם אופק שנשאר ברקע כי לכו תדעו מה יהיה.

על פניו, לפחות כרגע, טליה הודפת את הנסיונות הנואשים של כל הבית לשדך לה את שחף, אבל כהרגלה באופן ערמומי, היא לא סוגרת את האופציות לחלוטין. היא נשארת כל הזמן בסביבה של שחף, ובכך ממשיכה את מורשת שמעון פרס ז"ל: מספרת ש"היא לא עוסקת בכך", אבל בתכלס? עוסקת גם עוסקת. האם זה הרומן הבא של הבית? עוד חזון למועד.

• האח הגדול
• ריאליטי
• רשת 13
• המסך
• תוכניות מציאות

• Facebook
• Twitter
• Email

נדמה שההשוואה בין "MKR המטבח המנצח" ל"בואו לאכול אותי"היא בלתי נמנעת. גם ב-"MKR" זוגות שונים (לאו דווקא רומנטיים) מתחרים זה בזה ומארחים אחד את השני בביתם הפרטי, ומגישים כל מני מנות על מצע יוגורט. גם כאן הם נותנים ניקוד (שמשולב בניקוד השופטים). ההבדל הגדול? "בואו לאכול איתי", שבדומה ל-"MKR" מחלקת את זמנה בין המשתתפים ולבין המנות שהם מכינים, דווקא כן יודעת להחזיק סמול טוק, להצחיק, לזרום ולגרום לצופה להרגיש בבית. לעומתה, "MKR" היא תכנית יומרנית, מפוצצת מחשיבות עצמית, שאינה מציעה כל חידוש.

בפרק הפתיחה התוודענו למארחים הראשונים מוטי ורונן, שני חברים טובים, גרושים כל אחד בפני עצמו. אחד מהם קצת קונטרול פריק, השני פחות. את ההכנות לערב הם פתחו בסופרמרקט, לאפרטיף קטן של תוכן שיווקי. לאחר מכן הם התחילו בהכנת האוכל, בישלו במטבח ביתי קטן ארוחה יוונית טורקית קלסטרופובית. אחר כך הם עברו להגיש את המנות, וזהו פחות או יותר. הפרומואים בישרו על תוכנית הבישול הקשה בעולם, על מהפך של חיים כהן – שמחתול מתרפק הפך לטיגריס של ממש, על מסעדות חדשות שיוקמו בבת אחת, סרווסים לחוצים ואמא'לה באופן כללי. בפועל קיבלנו זוגות שמתארחים לארוחה חברית בבית של מכרים.

עוד כתבות מעניינות:
ניסינו להבין: מה הקטע עם "נינג'ה ישראל"?
הקסם של "דייט ראשון" טמון בשניות שניצלו מרצפת חדר העריכה
"דה פור" היא שעמום כרוני

מוקש משמעותי הוא אורכה המופרז של התכנית (כשעה וחצי) והעובדה שהיא מונוטונית למדי: עכשיו יגישו מנה, עכשיו נדבר על המנה, עכשיו יגישו עוד מנה, עכשיו נדבר שוב על המנה – וחוזר חלילה. אולם העינוי האמיתי מצוי ברבע שעה האחרונה, כי למרות שהמשתתפים והשופטים דשו ודנו בחתיכת מוסקה וסופלקי ערב שלם – הניקוד עצמו מתבצע בנפרד, מה שגורר דיונים נוספים. שלב הניקוד לוקח בערך שנתיים וחצי. מה רע בפשוט לשלוף מספר במונית בדרך הביתה?

ובואו נדבר על חיים כהן, האכזבה האמיתית של התכנית. כהן בחר לא להצמיח ציפורניים ולהישאר חתלתול קטן. אין בזה שום דבר רע, רק שהוא מתחיל לשעמם. כמה אפשר עם ההתעצבנויות היומרניות והמזויפות, שעה שהוא מטיח ברותי ברודו שהכי חשוב שאוכל יהיה טעים! שהוא סעד במסעדות של כוכבי מישלן ושם האוכל היה אנליטי! ושיאללה, בואו נאכל קובה!

מהשיחות על אוכל, דרך היחס למתמודדים, ועד הטיפים והאג'נדה שלו בנוגע לאוכל – את הכל כבר שמענו וראינו. הבעיה העיקרית נעוצה בכך שבתוכנית שיש בה פחות אוכל, פחות שיפוט מקצועי והרבה יותר אנשים ודינמיקה קבוצתית – זה לא עובד טוב (או במילותיו: "אני מסכים שאנחנו לא מסכימים". הכי ערוץ לולי).

אגב, גם בקשת חשדו שזה לא יספיק, ולכן צירפו אליו את המסעדנית רותי ברודו, על תקן הקרואלה דה ויל של התוכנית. ברודו היא הבעלים (יחד עם בן זוגה לשעבר, מתי ברודו) של "הבראסרי" "קופי בר" "הרצל 16" ועוד מקומות רבים וטעימים. הרזומה הזה מוסיף לעניין בה. אז לא, היא לא כזו קשוחה כמו שעושים ממנה, אבל מעניין ומחדש לשמוע את הביקורת העניינית שלה – וגם העובדה שמרבית המתמודדים חוששים ממנה וחורקים שיניים בניסיון לשבור איתה דיסטנס מעוררת ונחמדה.

ביקורת רבה נמתחה על התכנית "משחקי השף" של רשת, שנמנעה מלהביא שופטת גם בעונת הקונדיטוריה שנפתחה לא מזמן, אבל נוכחותה של רותי ברודו מוכיחה שצירוף פנים חדשות ומרעננות הוא לא רק מהלך שנועד להשביע את משטרת הפוליטיקלי קורקט, אלא ריענון הכרחי לז'אנר שמתקרב לשחיקה מוחלטת. ובכל זאת, למרות ברודו, "MKR המטבח המנצח" לא זורמת, לא מאתגרת ובטח שאינה מחדשת דבר.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• המסך
• תוכניות מציאות
• תרבות