תיאטרון קליפה, מהכוחות החשובים הפועלים בחזית החדשנות הבימתית בעיר, חוגג 30 שנה ויוצא בחודשים האחרונים לסדרה חגיגית של אירועים פרפורמטיביים, תלויי מקום וחד פעמיים, המתקיימים בלוקיישנים משתנים ברחבי העיר תחת הכותרת "שדות זרים". השטחים הציבוריים, הרחובות, מרכזי התרבות והקהילה, הופכים לבסיס ליצירה הנובעת מהאדריכלות, התוכן והסיפור הייחודי של כל מקום.

>> עיר פתוחה: בואו לראות את המבנים הכי מעניינים בתל אביב מבפנים
>> באתונה פגשתי את התינוק היווני של כולי עלמא ובית רומנו // טור אישי

מחרתיים (חמישי, 8.5, 18:00) תתקיים ההופעה הבאה בסדרה, "שדות זרים – מרכז תרבות גלילות", ערב אחד ויחיד של שירה, תיאטרון, מחול מודרני, אמנות פלסטית, פרפורמנס, ריקוד מזרחי, סלפסטיק, כתיבה, בוטו, מוזיקה אלקטרונית, אימפרוביזציה, מחול סופי, בלט, סאונד, אופרה, משחק, ציור וקרקס במבנה היפהפה של מרכז התרבות הקהילתי בשכונה הצפונית החדשה.כל הפרטים והכרטיסים כאן.

לרעות ולראות בשדות זרים // עידית הרמן

"שדות זרים" הוא קונספט אומנותי שנוצר כדי שנוכל לחגוג 30 שנים לקבוצת קליפה עם קהל ועם העיר תל אביב בה אנו פועלים. תיאטרון קליפה מתמחה במופעים תלויי מקום משחר היווסדו, ואין דבר יותר חשוב בעיניי כעת מאשר לאפשר לאנשים חוויית שחרור מסוימת במרחבים ציבוריים, בתוך מה שאנחנו עוברים במקום הזה.

מדובר בסדרה. לא דבר מוכר בתחום התיאטרון, בו כל הצגה עולה ואז רצה לה בריפיט עד שגוועת ויורדת. ב"שדות זרים" קליפה מזמינה (שונאת את המילה משתלטת) למקומות ציבוריים חדשים או פחות מוכרים בעיר, ויוצרת אל תוכם מופע מותאם לחלל, לתפקידיו ולתכניו במהלך ימי עבודה ספורים. ההשראה למופע נולדת מתוך ההיסטוריה, האדריכלות, השימושים וההקשר של המקום, בשילוב עם התחושה המשתנה העולה בכל חודש שעובר כאן בארץ. כל מופע הוא ייחודי וחד פעמי ועולה רק לערב אחד ולא חוזר לעד. בכל פעם שאנו יוצאים לרעות בשדות זרים, נוצר שדה פעולה אומנותי חדש, המשלב יוצרים מתחומים שונים ודרכי פעולה מגוונות.

זו בעיניי דרך נהדרת לחגוג – לצאת מהבית למקום לא מוכר. מלבד זאת, יצירה תלויית מקום היא הז׳אנר האהוב על רוב היוצרים בקבוצה וגם עלי.ההתעסקות במקום ובמה שהוא יכול להציע החלה אצלנו זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה. תאטרון קליפה נטמע לגמרי בעשרות פעילויות הפגה יצירתיות למפונים בדרום, במהלכן הגעתי לערבה להעביר כמה סדנאות. פגשתי שם יוצרים מוכשרים, עמם העליתי כמה מופעים בלוקיישנים הכי מעניינים שניתן לדמיין במדבר, וזה פשוט עשה חשק ליצור כאלו במרחבים אחרים, אורבניים.כל מופע נבנה ומוצג במהלך שלושה ימי עבודה אינטנסיביים, לאחר תקופת למידה וחקירה של המקום לו הוא מיועד.

כשהבנתי שהמלחמה הופכת למציאות החדשה כאן, פעולה כזו נראתה לי כמו משהו טוב לעשות גם עבור העיר ועבור אנשיה. השאלה ״מה צריך עכשיו?״ ממילא מנחה אותי ביצירה כבר לא מעט זמן.תהליכי יצירה אינטנסיביים עובדים עבורי די טוב. אני עובדת מאוד מהר בחזרות מול אנשים וככל הנראה חובבת גם את הסכנה שבדדליין הקרב. בתהליכים מקוצרים יש להביא את ההשראה גם אם נדמה שאיננה. לפעול ולהאמין שהיא תבוא. זה אימון שנראה לי חשוב. תהליכים כאלו מהווים עבורי חופשה רצינית מהרצינות שבתהליך ארוך. בעת זו, ההנאה שלי, של היוצרים לצידי, ובראש ובראשונה של הקהל – היא מפתח לכל.

לא נראה שניתן להביא אנשים בישראל של היום למצב תודעתי בו יוכלו להתבונן באומנות ולהבין אותה, ללא רגיעה והנאה תחילה. כולנו חווים טראומה מתמשכת ושפת הסמלים של האומנות חסומה מאחר והיא לא עונה על צורך הישרדותי מיידי.אז כיף בשדות זרים. יש אוויר כנתון בסיסי. יש חופש. ואז אפשר להתפנות לחשוב.

חד הפעמיות של כל פרק בשדות זרים וזמן העבודה הקצר במתכוון, מוציאים מהיוצרים והמשתתפים עבודות חזקות וברורות. אני נהנית להנחות וליצור את הפרויקט ובזמן הזה, בו אין כאן שום עתיד ברור – הנאה היא עבורי חוק יסוד ליצירה ולחיים.עצם הנדודים בעיר והמפגשים עם אזוריה ותושביה השונים מאוד זה מזה, מאפשרים לי לצאת מאזור הנוחות של הסטודיו ודווקא היציאה מאזור הנוחות היא סוג של נחמה.

שדות זרים נוצר בכל פעם מחדש, בשלושה ימי עבודה אינטנסיביים בהם חבורת יוצרים מקליפה ממש חיה במרחב ציבורי ויוצקת אליו חוויה ייחודית, שמתהווה לכלל עוצמתה רק עם קהל. החוויות האלו מיועדות לרוב לכ-200 אנשים.בין המופעים שכבר יצרנו בסדרה היו "שדות זרים – מידטאון", מסע אורבני חוויתי לאורך כקילומטר במרחב הציבורי המנוכר של מגדלי וטיילת המידטאון; "שדות זרים – בית השידור" זרק את הקהל אחורה בזמן לראשית ימי הרדיו ואל תוך מסיבה פרועה במקום ממנו שודרה הכרזת העצמאות; "שדות זרים – המרכז לתרבות מונגשת" היה חוויה סנסורית מרגשת, מתווכת ומלאת הנגשות, שהותאמה ללקויי ראייה ועיוורים שרעו איתנו בשדות והובילו את הרואים.

האמת היא ש"שדות זרים" הוא בעצם גלגול מתקדם של המופע האהוב עלי בכל השנים האחרונות, ואולי גם האכזבה והקושי הגדולים ביותר שנחלתי בשנות יצירה רבות. ״השדה״ נוצר עבור פסטיבל ישראל 2019, הזמין את הקהל להתבונן מגג מרפסת בבניין עיריית ירושלים על ההתרחשות האורבנית היומיומית בכיכר צה"ל, אחד המקומות הטעונים והסואנים בארץ, כאשר לקהל אין שום מושג מה מבויים ומה לא, מי מעוברי האורח הרבים הם ניצבים שנקלעו לסיטואציה ומי פרפורמרים, מה אמיתי ומה בדיוני.

"השדה" בחן את היחסים בין קהל למופיעים, תוך טשטוש הגבולות בין תיאטרון לבין המציאות שסביבו. בין נזירה לבחור שיצא לג'ונינג, בין אדם הקורא ומאכיל עשרות חתולים ליד חומת העיר העתיקה למג"בניקים עצבניים. המופע היווה דוגמה לעבודה תלוית מקום שבה המיקום האורבני והחיים היו חלק בלתי נפרד מהיצירה ומהחוויה של הצופים וגם הכתיב את מהלכה. זו בעיני אחת היצירות הטובות שיצרתי ולצערי מעטים מאוד צפו בה.

ב-8.5 יעלה המופע הבא בסדרה החגיגית שלנו –"שדות זרים – מרכז תרבות גלילות". 18 יוצרות ויוצרים ממגוון תחומי אמנות (מחול על כל סוגיו כולל ריקודי בטן, תיאטרון שהולך רחוק עד למפגש עם השחקן האחרון בסוגה זו, מוזיקה הנעה בין להיטי ראשית הזמר העברי ועד לאלקטרו גלאם אוונגרד), וכל אלה יתאחדו למופע שקיעה שמתחיל בשש ותם עם רדת השמש. מרכז גלילות הוא מרכז קהילתי מהחדישים, היפים והמשוכללים בארץ. הוא נמצא בקצה הצפוני ביותר בתל אביב-יפו ולאחריו שדה אחד בלבד הנפרש פתוח לפני שמתחילה כבר הרצליה פיתוח.

• יוצרים כותבים
• גלילות
• תיאטרון קליפה
• תיאטרון
• טור אישי

אורין יוחנןהיא כוריאוגרפית, רקדנית ויוצרת עצמאית, הופיעה עם מיטב הכוריאוגרפים בישראל ובעולם וזכתה בפרסי משרד התרבות והספורט. יצירותיה חוקרות תכנים פמיניסטיים ומבוססי מגדר, תוך שימוש במחול, תאטרון, קול, חפצים ועיצוב במה. השנה היא מציינת 20 שנות קריירה במחול ויצירה ומחרתיים (27.3) היא תופיע במחול שלם בירושלים עם יצירת המחול והפרפורמנס "מאצ'ו מן", שמכניסה שלוש רקדניות לתוך זירה שהיא לעיתים זירת קרב ולעיתים מעגל תמיכה, ואתם תוכלו לראות אותה גם בתיאטרון תמונע (10.4 ו-24.4).עוד פרטים וכרטיסים כאן.

>> חנות צעצועים להיקבר בה ובר לחימום הלב // העיר של מאיה קניג
>> המקום הכי סודי ושדרה להרגיש בה בת 14 // העיר של לוטוס אתרוג

1. תיאטרון קליפה

המקום האהוב עלי ביותר, שהוא בית יצירתי, פרפורמטיבי ואנושי שלי כבר הרבה שנים, הוא לא אחר מאשרתאטרון קליפה, אותו מנהלת אישה אהובה עלי ברמות –עידית הרמן. עידית יקרה ללבי מהרבה סיבות – כמנטורית, כאמנית, כחברה, כאישה, מישהי שאני נושאת עיניי אליה הרבה שנים כחברה בקבוצת תאטרון קליפה, שם אני מחליפה כובעים בשצף מרקדנית, פרפורמרית או יוצרת ועד מנהלת חזרות, מפיקה ומנהלת הצגות. תאטרון קליפה זה ה-מקום לצרוך אמנות בועטת, חדשנית, ניסיונית, רלוונטית, מבדרת ומעניינת. כיוצרת עצמאית למדתי שם המון, יצרתי והשתתפתי בפרויקטים רבים. הקשר עם עידית וקליפה עיצב את האמנית שאני היום בהרבה דרכים. ממליצה להתעדכן במופעים שרצים ולתת לעצמכם.ן בילוי שהוא פשוט טוב.
משכן תאטרון קליפה נמצא ברחוב הרב קוק 37, שתי דקות הליכה מחוף הים ושלושים שניות הליכה מנחלת בינימין ושוק הכרמל, במילים אחרות, מיקום מושלם.

2. גורמה 26

יש לי בדיחה עם הילה פולברמכר שרוקדת ביצירה שלי "מאצ'ו מן", שבכל פעם שיש לנו חזרה טובה בסטודיו מתפתח לי חשק רציני לבשר. אני לא יודעת להסביר למה זה קורה לי, אבל בתור קרניבוריות המסקנה ברורה ומסתכמת תמיד בגורמה 26. זה ה-go to place שלי בכל פעם שאני צריכה (ממש צריכה בקטע פיזי) המבורגר מעולה, מושחת ומדויק. מזמינה תמיד את הקלאסי עם תוספת בצד של צ'יזי פרייז, שזה במילים אחרות צ'יפס ששוחה בצד'ר מותכת מעל. חסימת עורקים מגן עדן!.
בורגר גורמה נמצא ברח' מקווה ישראל 26. מומלץ הכי הכי הכי לאוהבות המבורגרים ברמה.

3. יולטה

יש לי פטיש מאוד רציני למוצרי נייר, מדבקות ועטים מכל סוג. ככל הנראה זה קשור לעובדה שגדלתי עם אבא בעל בית דפוס ומגיל צעיר יש לי גישה לניירות מכל סוג, חומרי גלם כמו סלוטייפים, שקפים, מלאי משרדי ועוד כל מיני, שהסבו לי שעות על גבי שעות של תעסוקה, יצירה ומדיטציה מאז שאני זוכרת את עצמי. ככוריאוגרפית וכותבת אספתי לי אוסף די מרשים של מחברות מכל סוג שמשמשות אותי בתהליכי יצירה שונים, יש תחושה מאוד כיפית להתחיל מחברת חדשה שתתמלא ברעיונות, מחשבות, טקסטים, רשימות, ציורים – ולדעת שכל זה בסוף הופך ליצירה בימתית, או לסדנה מרתקת לריקוד, לעיתים זה טקסט שמתפרסם לעולם או איור שהופך לתלבושת. אחת החנויות המתוקות למוצרי נייר מהממים שבכל כניסה אליה יש לי צמרמורות בגוף זויולטה.
יולטה יושבת ברח' שדרות מסריק 17-19 ומומלצת לכל מי שמתרגשת כמוני ממוצרי נייר, אסתטיקה וצ'צ'קס של ילדות גדולות…

4. קפה וספר במרחב פתוח

שתי אהבות גדולות שלי זה לקרוא ספרים (במיוחד כאלה שנכתבו על ידי נשים) וקפה (כזה שנעשה טוב בלי לשרוף את החלב). באופן מוזר ביותר, קל לי להתרכז בספר הרבה יותר כשאני נמצאת דווקא במקום הומה. אני לא יודעת להסביר את זה אבל איכשהו כשהספר טוב אני נשאבת פנימה והעולם סביבי עובר למיוט. אחת הרוטינות שלי זה לאסוף קפה טוב, אחד כזה לדוגמא יש באוזן השלישיתעל קינג ג'ורג', שם הם לא הורסים את הקפה, וללכת להתיישב באיזה מרחב פתוח כמו גינת דובנוב או גן מאיר או בטיילת על הים הרחק מהכבישים ולהיבלע בספר.

5. גינת כיכר הבימה

יש לוקיישן אחד מסוים שאני מאוד אוהבת, שהוא נוסטלגי בשבילי בהקשר של אהבה מפעם – הגינה הקטנה ברחבת הבימה, זו שנמצאת במגרעת כזו במרכז הכיכר וכשמתיישבים בפנים אפשר לשמוע מוסיקה קלאסית נעימה. לפני הרבה שנים ישבתי שם עם מישהו שהייתי מאוהבת בו מעל הראש, ישבנו שם כל הלילה עד שהבוקר עלה, שם הייתה לנו את הנשיקה הראשונה. לפעמים אני מתיישבת שם ונזכרת באותו לילה, לפעמים זה יוצר אצלי עצב ולפעמים נוסטלגיה נעימה. מה שבטוח, זה מעיין מיקום כזה שגורם לי להרהר על אהבה…

מקום לא אהוב בעיר:

המקום הכי לא אהוב, מסיבות ברורות, הוא כיכר החטופים ברחבה של מוזיאון תל אביב ובית אריאלה.אני שונאת את העובדה שאנחנו במצב כזה ששנה וחצי אחרי אותה שבת יש עדיין אזרחים חטופים, חיים וחללים בשבי. שיש משפחות שלמות מוטרפות מדאגה וצער, שיש כל כך הרבה אנשים שלא יכולים להמשיך הלאה, לעבור ריפוי, השלמה, לקבל חיבוק וסגירת מעגל. זה בלתי נתפס בעיני שאזרחי ואזרחיות המדינה הזו מופקרים לגורלם. המקום הזה לוחץ לי על הכפתור של שבירת החוזה בין המדינה לאזרחיה. זה מציף אצלי כל כך הרבה כעס, תסכול ועצב תהומי. המקום הזה מזכיר לי את הבושה שאני חשה מול אוזלת היד של אלו שאמורים לדאוג לביטחון שלנו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
זה קל, ההצגה "דיפ שיט" של רותם נחמני שגם זכתה איתו בפרס שחקנית השנה של קיפוד הזהב. היא מציגה אותה בתאטרון קליפה, זו הצגה שעוסקת בדבר הכי משותף לאנושות – והרי זה קקי. היא משחקת דמות בשם ערגה שם טוב ומעבירה מעין סדנה אינטראקטיבית וקורעת מצחוק. הרבה זמן לא צחקתי ככה… מופע שמשחרר עצירות רגשית וכל טיפה של רצינות… ממליצה בחום.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
שאלה מאתגרת בהחלט, אני שמה פה שיר של עמית זרקא, מתוך הספר שלה "כל החזיונות בחושך" בהוצאת ספרי עיתון 77. שיר שמתמצת בעיני את הקונטרה הנשית שגברים במוקדי הכוח מפספסים לאורך ההיסטוריה האנושית. כשאני יכולה להזדהות עם שיר או טקסט או אמנית, זה אוטומטית מציע לי נחמה, כי כשאמנות מצליחה לשים דימוי קונקרטי ויזואלי/ טקסט לתחושה או רעיון אבסטרקטי שיש לי אז אני מרגישה פחות לבד, זה גורם לי להרגיש שאני בחברה טובה. אני חושבת שזו כוחה של אמנות טובה – לסדר ולארגן את העולם הפנימי שלנו, להציע מרחב של שיתוף והזדהות, במיוחד לנשים שקולן מושתק בחברה הפטריארכלית.

ספרות ושירה תמיד עזרו לי להבין שיש עוד כמוני שמנסות לנסח את המציאות העקומה ולהציע פרספקטיבה אחרת, אפשרות אנושית חומלת יותר, כוללנית יותר, אמפטית, רכה. שפה ספרותית של נשים היא לעד שונה משל גברים ובשנים האחרונות אני עושה לעצמי תיקון מודע לשנות הלימודים בביה"ס שם למדנו בעיקר רפרטואר של גברים – כעת אני קוראת ספרים של נשים שכותבות על החוויה של נשים בעולם. לא פלא שזה חידש את אהבתי לספרות, בעוד שבלימודים זה לא תפס אותי, בדיעבד אני מבינה שזה בגלל שלא הצלחתי להזדהות איתם. אז עם השיר פה של עמית זרקא, "בית", אני מזדהה ומרגישה בנימי הנפש והגוף שלי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטרות שנוגעות לשחרור כל החטופים שנותרו בשבי, בכל דרך אפשרית, בין אם זה על ידי תרומות, אקטיביזם, ארטיביזם או כל דרך שלא תאפשר לזה לרדת מסדר היום הציבורי עד שכולם ישובו.מטרה נעלה נוספת וקשורה היא להחליף את הממשלה הזו ומהר, כדי שנוכל לתקן את ההרס שהם ממיטים עלינו ולנסח מחדש את האמנה של המדינה עם אזרחיה. הלוואי שנבקש לעצמנו ממשלה שמקדשת מקצועיות, ידע, חיים, קדמה, שוויון, ניקיון כפיים וצניעות. אוטופיה מבחינתי תהיה כאשר נשים יהיו הרוב במוקדי קבלת ההחלטות.

מי התל אביבית שהכי צריך להרים לה כרגע?
האמת שיש שלוש נשים כאלו שאני ממש רוצה להרים להן, נשים שעושות ימים כלילות במאבק לשחרור החטופים, ששינו לגמרי את אורחות חייהן לטובת זה ואני מביטה בהן בהשתאות והערצה –עידית סוסליק, גילי שביט ושני חדשי–הן מתייצבות כל ערב, קוראות בקול חד וברור, כל אחת בדרכה שלה, להשיב את כל החטופים עכשיו. כל אחת מהן אני מכירה מאזור אחר של החיים כרקדנית וכיוצרת ואני עדה למחירים שהן משלמות, להקרבה האישית שהן עושות כדי להניע ולקחת חלק במאבק החשוב הזה. זהו מאבק על החיים של כולנו בעצם.

מה יהיה?
בשביל להבין מה יהיה צריך להסתכל באומץ על מה היה. יש את הקלישאה הזו, "ההיסטוריה חוזרת על עצמה" או "אם לא נלמד מההיסטוריה שלנו היא תחזור על עצמה שוב ושוב", אז זו השאלה החשובה בעיניי, מה למדנו ואיזה מסקנות הסקנו ואז – איך אנחנו רוצים לנסח את העתיד שלנו?
בתור רווקה עצמאית, אל-הורית, אמנית, כזו שתמיד מנסחת את עצמה לעצמה תוך מודעות לתכתיבים הקיימים וניקוי רעלים מודע מכל שטיפות המוח והמניפולציות שמפעילים עלינו כחברה, בסופו של יום אני יכולה לקחת קודם כל אחריות על עצמי ועל הסביבה המיידית שלי, שם אני משתדלת כמיטב יכולתי לעשות טוב, לקדם ידע, מחקר, ריאליזם, אומץ, כנות.
אני מקווה שנוכל להיות טובות וטובים יותר זה לזו, שנחשוב טוב טוב ולעומק על הבחירות שלנו, לאיזה מידע אנחנו מאמינים והיכן אנו צורכים אותו, על איזה א.נשים אנחנו סומכות וסומכים, בידי מי אנו מפקידים את העתיד שלנו, שנהיה פחות אימפולסיביים ויותר קשובים ואמפתים. אני מאחלת לנו עתיד בהיר יותר, כזה שיש לו אופק ופשטות, אפשרות לרווחה ונחת, ללא יחסים של כוח ומרות, כשביטחון קיומי הוא עובדה ולא דבר שצריך להילחם עליו ובעיקר מקווה שיבוא יום שבאמת באמת נאמין שכל זה מגיע לנו.

• העיר שלי
• מחול
• תיאטרון קליפה
• כיכר הבימה
• כיכר החטופים
• גורמה 26
• יולטה
• האוזן השלישית

בקצה של שכונת רמת ישראל, ממש בנקודת החיבור שלה , נמצא שנים מבנה נטוש ומשונה שרק מי שהתעקש לברר יכול היה לדעת כי זהו בית השידור הראשון – הלוא הוא תחנת שידור תל חיים, המקום שבו פעלה תחנת שידור מחתרתית ממנה שודרה הכרזת העצמאות. המבנה שימש שנים רבות את בזק, ולאחר שנעזב הוזנח במשך עשורים. כעת הסתיים תהליך השיפוץ והשימור שלו, ועיריית תל אביב-יפו לא רק פתחה אותו לקהל הרחב, אלא גם מצאה לו שימוש מצוין במיוחד.

>> תל אביב החדשה ירוקה: אושרה הקמת שלושה פארקים בשדה דב
>> חורשים בדמעה: 10 מרחבי לימוד ששששקטים לסטודנטים בתל אביב

כבר בימים אלו, ממש עם פתיחתו, מתחיל בית השידור הראשון לפעול כמרכז קהילתי עירוני ייחודי המציע מגוון חוגים וסדנאות למגוון גילים בעולמות השידור, רדיו, קול ועוד, ובליבו פועל אולפן רדיו ופודקאסט קהילתי. לצד שימור המבנה ההיסטורי בדרך משה דיין 114, נשמרו גם חפצים היסטוריים בתוך המבנה ובראשם משדר הרדיו ששידר את ההכרזה והמשדרים הראשונים מהם שידרה תחנת קול ישראל לאחר קום המדינה. במקום הוקמה גם תערוכה אינטראקטיבית (אוצרת: יערה גלאור) המנגישה את סיפורו ההיסטורי של המקום דרך תסכית רדיו. בנוסף מציע בית השידור הדרכות חווייתיות למגוון גילים אודות הסיפור ההיסטורי והערכים המשמעותיים שגלומים בו.

וזה ממש לא הכל: במסגרת המנדט המחודש שלו, בית השידור הראשון הוא בית לאירועי תרבות ייחודיים בתחומים אלה, ומייצר שיתופי פעולה מעניינים עם יוצרים ויוצרות מתחומי הרדיו והתקשורת. לרגל יום הרדיו הבינלאומי שיתקיים ביום חמישי הקרוב (13.2), ייערך במרכז אירוע חגיגי המשלב קהילה, יצירה ותוכן מקצועי מעולמות הרדיו:

17:00סתיו פלטי נגב ותמר הוכשטטר, יוצרות ומגישות הסכת הילדים המצליח 'הסכתוס', מגיעות למפגש מיוחד על היצירה של ההסכת, ההבדל בין יצירת הסכת להגשת תכנית רדיו, ועל והיצירה הרדיופונית המשותפת שלהן כבר יותר 20 שנה.
מיועד: לילדות וילדים בגילי 7 ומעלה, הורים וכל מי שסקרן לשמוע את נשות התוכן והרדיו המעולות הללו.

18:30-16:30:אולפן נייד קהילתי וסדנת יצירה; תיפתח עמדת לייב של שידורי תושבות ותושבים, בוגרי קורס הפודקאסט, שיעלו עם רצועות שידור מיוחדות ליום הרדיו. הקטנטנים יהנו מסדנת יצירת מיקרופון מהטבע (בליווי מבוגר).

20:30: "למצוא את התדר" –עומר גפן, מהשדרים הבולטים של גלגלצ ומגיש ההסכת המצליח "האזנה מודרכת", מגיע להרצאה ושיחה על האהבה הכי גדולה שלו – הרדיו. עומר יספר בקצרה על ההיסטוריה והאתגרים של המדיום הוותיק, סיפורים מאחורי הקלעים של גלגלצ, ועל הדומה והשונה בין הרדיו לפודקאסט, ויציע מבט לאן הולכת התעשייה מכאן.
>> בית השידור הראשון, משה דיין 114.עוד מידע והרשמה לפעילויות מתעדכנות כאן

• הבועה
• עיריית תל אביב
• רמת ישראל
• רדיו
• פודקאסטים
• פרפורמנס
• תיאטרון קליפה

"יופי" היא יצירת פרפורמנס של תיאטרון קליפה שמתרחשת בין כתלי הגלריה הישראלית במוזיאון תל אביב,מדגישה את המרחק בין הכמיהה והרצון ליצור יופי להתמודדות עם מציאות מכוערת וקשה, ומחברת בין שירה קלאסית למוזיקה אלקטרונית, כוריאוגרפיה, ואומנות עכשווית. היא תעלה ביום שני הקרוב (27.1 20:00) וגם ב-24.2 וב-28.2 (שישי 14:00),ואת כל הפרטים והכרטיסים תוכלו למצוא כאן. ביקשנו מהבמאית והיוצרת עידית הרמן לכתוב על כל זה. יצא יופי.

>> זאת מהפכה: מוני מושונוב ישוחח עם אריק איינשטיין במופע חדש
>> הביט פנימה: הראפ הישראלי הוא הראשון להגיב לטראומה בזמן אמת

התחלתי לחשוב על "יופי"בסוף תקופה שהרבה חווים – משבר חוסר אמונה ויאוש – כשהתחלתי לראות שוב את הערך שקיים בכל דבר, ובעיקר ביצירה. רציתי כמו להוכיח לעצמי שיש איזשהו ערך שנמצא מעבר לרצונות ולשאיפות האישיות שלנו, שנשחקות משמעותית עם השנים. נראה לי ש"יופי" היא ניסוי שמגדיר את חשיבות היופי בחיים שלנו ובכלל, ניסוי בהוכחת עצם קיומו.

לפעמים יצירת אמנות מראה לנו את מה שכבר היה שם כל הזמן. "יופי", שלקבוצת תיאטרון קליפה, שנוצרה אל תוך האגף לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב, לא נכתבה כלל על המלחמה. אבל כאילו ידעה בדיוק מה עומד לקרות. היא כמו הוצבה שם מנגד לכיעור.

תהליך כתיבת הטקסט על ידיאריאל ברונז, שותף ותיק ליצירה בקליפה, היה מורכב ומעצבן. לפעמים נדמה היה שאין שום סיבה לכתוב את הטקסט הסתמי הזה, שנאמר באנגלית קלוקלת על ידי חבורת זמרי אופרה אירופאים מפונקים. הסיטואציה שם בנאלית במתכוון; הקהל מגיע לראות יצירת אומנות מפונפנת המושרת בקולות זכים, אבל הדלת למקום בו ההופעה מתקיימת ננעלת אוטומטית ולא ניתן להיכנס. אין כניסה למקום – אז אין אומנות. זילות מוחלטת, חולשה וחוסר אמון ביכולת שלה להועיל ולשנות. כמובן שבהמשך זה משתנה והאומנות נותנת יופי של עבודה.

התעקשתי עם אריאל על טקסט באנגלית כי רציתי שהיצירה תיתן תחושה של מבט מבחוץ, כמו האנשים שמסתכלים על ישראל מרחוק. ידעתי שמסתכלים עלינו בעיניים בעייתיות, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. הטיוטה האחרונה הוגשה למשתתפים ב-6 באוקטובר ההוא.חודשיים אחר כך, כשניגשנו להתחיל לעבוד על היצירה, כל אימת המלחמה שזרמה אל תוך המוזיאון דרך כיכר החטופים כמו היתה קיימת שם מבלי שידענו. אני מניחה שלא ניתן ליצור כאן משהו שלא מכיל באיזשהו אופן את המלחמה.

הקהל מחכה אל מול המטאפורה השחוקה של דלת סגורה והדיאלוגים של זמרי האופרה מתדרדרים להאשמות של אופרת סבון – העברת אחריות, תירוצים. ואז, בלי שום סיבה, כמו בקסם, הדלת נפתחת. בלי מפתח, בלי הסבר. ופתאום, כל אותן מילים הבנאליות האלה שנזרקו לאוויר הופכות לרקוויאם מרגש כשהן מושרות בתוך חלל המוזיאון. פתאום יש כניסה ויש אומנות.

דרך השער הזה שנפתח, הקהל חווה משהו שחורג הרבה מעבר למופע. המילים הופכות למראה של ישראל בזמן מלחמה, של משבר האקלים, של חרדת העתיד – של כל מה שמטריד אותנו. הטקסט הבנאלי שנאמר מחוץ לדלת הסגורה וכולנו מכירים – הופך לפורטל שדרכו כל אחד יכול להשליך את המשמעויות שלו וזו בדיוק המנסרה הזו, עליה נשבר באופן מדוייק המונח "יופי". שנים אני חוקרת את טבעו של השער הזה, את האיזון העדין הנדרש. זה כמו לבנות שער מקשת אבנים – יותר מדי משקל והוא קורס. כדי שהחוויה תהיה מזככת, השער חייב להיות בנוי במדויק.

המילה "יפה" היא בעייתית, כי יופי הוא תמיד יחסי, עניין של מידה. גם כאן, כמו בשאר היצירות, אני מנסה להתייחס לזה כמעט כאל משוואה מתמטית. רוב העבודה שלי היא לתת לדברים להיות, להוציא דברים שמפריעים ליצירה לנצוץ.רועי בן סירההלחין את הרקוויאם הכי עצוב ומנחם בו זמניתורע מוכיחהוסיף נגיעות של חשמל ומוזיקה אלקטרונית,ארתור אסטמןמדד כל צעד וכל תנועה ואני כמו רק השגחתי שלא יהיו שם דברים מיותרים. הטקסט משתלב עם המוזיקה, שמהדהדת בחלל המוזיאון בזמן שהקהל נע בחלל. זה איזון עדין – יותר מזה יקריס את היצירה, פחות מזה יותיר אותה ריקה.

עכשיו, כמו בסצנה מתוך היצירה עצמה, המציאות שוב התהפכה. המלחמה משתנה, התערוכה באגף הוחלפה, והחלל שהיה אמור להכיל את "יופי", כל הקומפוזיציות, כל ההקשרים, המהלך בחלל – הכול נזל לי מבין האצבעות. כמו המציאות הנוכחית, גם התערוכה שמוצבת שם כעת היא גסה, מחוספסת, עוצמתית, בעלת שימוש בוטה בצבעים. יצרתי עבודה שמדברת על החלפת מציאות וכעת יש לעבד אותה מחדש.

אני עומדת עכשיו מול האתגר של יצירת "יופי" בחלל שהשתנה, בתקופה שהולכת להיות לא פחות קשה, עם הבנות ואומדן נזקים שישארו איתנו שנים ארוכות. יש הבדל עצום אם עוברים ליד קיר שחור או צהוב בימים כאלה. אני תוהה איזו טרנספורמציה המופע יעבור, ומה יאסוף אל תוכו כעת.
>> "יופי", שני 27.1 20:00, מוזיאון תל אביב.עוד פרטים, תאריכים וכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• פרפורמנס
• תיאטרון קליפה
• מוזיאון תל אביב