• Facebook
• Twitter
• Email

לנו הסופרים והסופרות אין עניינים עם שרת התרבות. אנחנו לא צריכים את המענקים שלה (וגם אין) בשביל לכתוב ספר, וגם לא צריכים כסף וקרנות וכל מיני עסקנים שינשפו לנו בעורף. בשביל לכתוב ספר אתה לא צריך הרבה מלבד דמיון, כישרון, רגש וזמן. גם יכולת כתיבה תעזור. גם הפרסים שלה לא מעניינים אותנו. בקיצור, מבחינת הזירה הקטנה שלנו היא לא קיימת.

אבל אכפת לנו מדברים אחרים, למשל מאנשי קולנוע ותיאטרון צעירים – תחומים שכן תלויים בתקצוב ממשלתי – שראו את מופע החנופה שארגנו לה בהבימה ושמעו שעכשיו סרטים על הנכבה, למשל, כבר לא מתקבלים באהבה במשרד התרבות, ובמודע ושלא במודע יציעו הצעות פחות מעניינות. אכפת לנו מפגיעה ביוצרים פלסטינים ובתרבות הפלסטינית ואכפת לנו מאווירת ההפחדה שהיא מייצרת כאן. קל מאוד להגיד: אז בואו נשים זין על משרד התרבות העלוב וכל העסקנים סביבו. אבל אני מבין שבקולנוע, למשל, זה קשה.

האמת היא שאין ברירה. בישראל יש הרבה מאוד יצירות מעניינות בכל התחומים – בעיקר ספרות, קולנוע ומוזיקה (תיאטרון ממסדי, נודה על האמת, די גרוע, בעיקר במה שקשור למחזות עכשוויים) – והלחץ הבלתי פוסק שמופעל על היוצרים עלול לרפות את ידיהם. זה לא ששרת התרבות טועה בכל, באמת יש כאן שליטה אשכנזית בתפקידים הבכירים ובאמת יש אנשים שמאמינים שהם נבחרו לתפקיד לכל החיים ובאמת צריך לרענן כאן הכל. אבל לא באופן הזה ולא בשביל המטרות הפוליטיות הללו – להשתיק, ללמד צייתנות.

הפתרון בעיניי, ואולי יש פתרונות אחרים, הוא לא ליילל, אלא להפך. להגדיל את ההימור – לעשות בלגן. אין הכוונה כאן להפגנה מול משרד התרבות, אלא לבלאגן בכל הקשור לשני דברים: ליצירות עצמן ולקול הפוליטי של היוצרים. את "הארץ שמעבר להרים" עשינו ללא תמיכת קרנות ובתקציב זעום מאוד שקיבלנו מערוץ 8 שאינו נשלט על ידי הממשלה, וזה לא הזיק להתקבלות הסרט, אולי להפך.

זו סתם דוגמה. רוצה לומר, יש כאן כוחות יצירה מעולים בכל התחומים כמעט, והכוחות הללו מבעבעים עכשיו, זועמים, מתוסכלים, ויש גם כוחות יצירה בימין שמתגבשים ועושים דברים מעניינים (גם זה טוב). אבל אם נדבר רגע על הכוחות הניצבים מול משרד התרבות של היום – בלגן זה אומר לעשות דווקא, יצירות מתריסות, מעצבנות, שגם דעת הקהל הישראלית תתקשה לקבל. לא עוד יורים ובוכים ואיך הכל היה טוב עד 67', אלא לחפש את הנקודות העלומות, האפלות, הלא מדוברות, הכואבות באמת, אלו שלא רוצים לדבר עליהן, שגם השמאל לא רוצה וגם הימין.

אין כסף ממשלתי? אפשר לחפש פתרונות אחרים, יצירתיים – תמיכה מאנשים פרטים, להקים קרנות מתחרות לקרנות הממשלתיות ולגייס כסף, לגייס אנשים עם כסף שאכפת להם (יש כאלה, לא?), להרבות בגיוס המונים, לדבר עם ראשי עיר שאכפת להם, לשכלל מודלים כלכליים קיימים של השקעה ושיתוף בהוצאות וברווחים. יש כאן מספיק מימון אופציונלי ומספיק השראה ומספיק כוחות טובים, ושרת התרבות לא יכולה באמת לעצור את מי שנחוש בדעתו לעשות את הדבר שהוא רוצה ומאמין בו, שחשוב לו. אני יודע שזה נשמע מעט תמים, אבל זה לא. כולנו מכירים את הסיפור על "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין. נודה על האמת: היום חלומו של כל יוצר הוא שיעשו לו דבר כזה, תוך שנייה הוא הופך ללהיט עולמי. כלומר, יש לנו יותר קול, יותר כוח, יותר חופש.

ועוד משהו – אנחנו צריכים יותר סולידריות בינינו, להבין שלכל שדה יש חוקים משלו, קצת אחרים, ובמקום לבקר כל הזמן אנחנו צריכים להושיט יד זה לזה, להיות יותר סולידריים, לא להיות עסוקים רק בדבר שאנחנו עושים.

האמת היא שליוצרים וליוצרות בישראל – יהודים וערבים – יש הרבה יותר כוח מלשרת התרבות, ויש היום את העולם כולו שאפשר להגיע אליו ולגייס אותו. צריך רק להפסיק ליילל ולהתחיל לשחק, להגיד לפוליטיקאים: רוצים לשחק איתנו? יאללה מתחילים. אין גבולות למשחק הזה. נראה מי ינצח.

• תרבות מנצחת
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"המדינה והחברה שלנו מספיק חזקות כדי להכיל ביקורת, ואם יש ביקורת על התקשורת, התקשורת יכולה להכיל גם את זה". כך אמרה לי שרת המשפטים כששאלתי אותה אם אינה מודאגת מהמתקפה של ראש הממשלה על התקשורת ועל מערכת המשפט. הדמוקרטיה הישראלית שלנו מספיק חזקה, כך אומרים לנו השכם וערב. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. האי השפוי והליברלי באזור שופע משטרים דיקטטוריים שלא מקבלים שום ביקורת.
זאת עובדה. כולנו רואים מה קורה בסוריה. כולנו רואים מה קורה בעזה למי שמדבר נגד חמאס. אבל אנחנו, אצלנו, אצלנו אין שום בעיה להתמודד עם ביקורת עד כדי כך שאנחנו צריכים לחוקק חוק נאמנות בתרבות, כדי להדגיש עד כמה אין לנו בעיה עם ביקורת. כל עוד הביקורת היא לא ממש ביקורת, ואם היא כן ביקורת – לא נממן אותה. יודעים מה? אין לי בעיה עם זה. לא רוצים לממן? אל תממנו.

איך אין לי שום בעיה עם זה? ובכן, אם המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון לא רוצה לממן לי סרט שבו אני חופשית להגיד מה שאני רוצה בלי להיות מואשמת בבגידה – אני לא מעוניינת בכסף שלה. הכוונה של יוזמי החוק היא סתימת פיות. הם יודעים שהאמנים כאן כורעים תחת המחסור התקציבי במימון ליצירות קולנוע ואמנות. הם יודעים שיוצרים מתחרים על כל שקל בכל קרן שמקבלת פירור כזה או אחר מהתקציב. והם אומרים לעצמם: איך נשלוט בהם, ביצירה שלהם? איך נדאג שלא יעשו לנו בושות? פשוט לא ניתן להם כסף.

אז בואו נדבר על הכסף הזה. בכמה מדובר? בתרבות המדינה משקיעה 120 ש"ח לאזרח. 120 ש"ח! משרד התרבות והספורט יושב על 0.2% בלבד מתקציב המדינה לשנת 2018. ועל הפרוטות הללו מבקשים לסתום לאמנים את הפה ולגרום להם לחשוב פעמיים לפני כל משפט שהם יכתבו בתסריט הבא שלהם. על 120 ש"ח מבקשים מאמנים כאן נאמנות. באיזו עזות מצח מבקשים נאמנות בתרבות, אם המדינה לא נאמנה ליוצריה?

אז לא צריך טובות. אל תתנו כסף. גם ככה אלפי יוצרים מסתדרים ופועלים בלי שקל מתוך ה־120 הללו. האמנים לא צריכים לפחד מהחוק, הם צריכים לדרוש שיעבירו אותו. אם הדמוקרטיה הישראלית מספיק חזקה כמו שיוזמי החוק טוענים, היא תדע להתמודד עם אמנים שימצאו את הכסף במקומות אחרים וייצאו אל העולם עם סרטים דוגמת "טהורה לעד", שמציג איך קומץ של אוהדים מונע שילוב שחקנים מוסלמים בקבוצת כדורגל, סרט שזכה בפרס האמי אבל לא זכה לברכת מזל טוב משרת התרבות. או גרוע מכך, הסדרה "נבסו" שזכתה השבוע בפרס האמי הבינלאומי, שמתעסקת בגזענות הגלויה והסמויה כלפי יוצאי אתיופיה בארץ, וזכתה לברכה משרת התרבות שאמרה ליוצר הסדרה (ואני מצטטת): "אם זה כמו 'שנות ה-80' – אז אני מברכת אתכם".

אז כן. אני מסכימה עם איילת שקד. הדמוקרטיה הישראלית מספיק חזקה לעמוד בביקורת של כמה אמנים עליה ועל התנהלותה. תנו לחוק לעבור. תעבירו את ה־120 ש"ח למי שבאמת זקוק להם. יידע העולם שמדינת ישראל לא מעוניינת להשקיע בתרבות. ואז נוכל לצעוק בחזרה: הכלבים נובחים והשיירה יוצרת.

• לוסי אהריש
• תרבות מנצחת
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

תפילין
יונה וולך

רצועות עור שחורות המתהדקות על הגוף בריטואל בעל אופי פולחני, זהו ללא כל ספק חומר הגלם שממנו עשויות פנטזיות אירוטיות. מוזר שעד פרסום השיר "תפילין" דורות רבים של יהודים ראו בערכת התפילין תשמיש קדושה ותו לא, ובכל מקרה הם לבטח לא נהנו מהארת העיניים שזימנה להם המשוררת, ובייחוד לא מהשורות "העבר אותם על הדגדגן שלי/ קשור בהם את מותני/ כדי שאגמור מהר". סגנית שר החינוך מרים גלזר-תעסה אמרה עם פרסום השיר כי "וולך פשוט מופרעת… בהמה מיוחמת שכותבת שיר כזה ועוד מפרסמת אותו… זה גל עכור… אנרכיה", ובכך חתמה התבטאות שכל יוצר דיסידנטי היה יכול רק לחלום עליה.

סיפור חרבת חזעה
ס' יזהר

הדיון בדבר הנכבה והכחשתה איננו נרטיב שניצת בקרב הציבור הישראלי רק עם קולותיהם המתלהמים של "אם תרצו", וגבולותיו לא היו תמיד מסדרונותיהן הצרים של פקולטות אחדות במוסדות אקדמיים. ב"חרבת חזעה", שפורסם ב־1949, הנכבה כבר מוצגת כפשוטה בפני הקוראים היהודים, וכל זאת במילותיו של סופר ישראלי, לוחם מלחמת 1948, המצנן את הגאווה הלאומית בתקופה שבה אין היא יודעת את עצמה. כ־30 שנה לאחר מכן שידור העיבוד הטלוויזיוני של הרומן בערוץ 1 עורר מחלוקת שהגיעה עד בג"ץ, שלבסוף אישר את שידורו של הסרט.

עוד כתבות מעניינות:
10 שירי מחאה ענקיים שעדיין עושים צמרמורת
בגדנו בספרות, הפכנו אותה למשרתת של המשטר
לנין היה פטרייה: 10 הרגעים הסאטיריים הכי חריפים בטלוויזיה

פסוקי השטן
סלמן רושדי

טוב לדעת שמעמדה של הספרות בשלהי שנות ה־80 היה חזק מספיק כדי שספרו של רושדי יוחרם במדינות דרום אפריקה, פקיסטן, ערב הסעודית, מצרים, סומליה, בנגלדש, סודאן, מלזיה, אינדונזיה וקטאר. אייתולה חמינאי אף הציע פרס של 3 מיליון דולר על ראשו של הסופר. בעולם המודרני, אין להקל ראש בכך שמילים נחשבות למסוכנות כל כך – בהקשר זה מילים המזלזלות בנביא מוחמד ועושות שמות בקוראן.

ארכיפלג גולג
אלכסנדר סולז'ניצין

במדינות ברית המועצות ספרו של סולז'ניצין אושר לפרסום רק עם נפילת המשטר ב־1990. מדובר היה בעדות החשובה ביותר שיצאה ממדינות חבר העמים על הזוועות שנעשו תחת השלטון הסטליניסטי, ובכתב ביקורת מסוכן ליציבותו של המשטר הקומוניסטי. בעקבות כתב היד שאותר על ידי הקג"ב, עדות ביוגרפית של סולז'ניצין משהותו במחנה עבודה מ־1945 עד 1953, ופרסומו של הספר בפריז, הוגלה סולז'ניצין מארצו, אזרחותו נשללה, ואת פרס נובל לספרות צריך היה לקבל בגבולות השגרירות השבדית במוסקבה.

ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה
המרקיז דה סאד

רבים מכתביו של סאד נכתבו בכלא, בכל זאת קשה להאמין כיצד הצליח סאד לכתוב תכנים כה בוטים בתקופתו, שנות המהפכה הצרפתית, שגם היום היו מתקבלים אך בקושי. ז'וסטין היא נערה המאמינה בטובו של אלוהים, ופעם אחר פעם אחר פעם נענשת על תמימותה, באופנים ובתיאורים שהיו מביאים את מירי רגב לכדי עילפון. זהו רומן בוטה, מטורף, לפרקים מעייף (כל פורענות מינית מלווה בנאום תוכחה מאורך) – המוכיח שהליברליות איננה בהכרח הולכת יד ביד עם משך ההיסטוריה, שכן ספק אם החברות הדמוקרטיות של זמננו היו מצליחות להכיל תת תרבות מופרעת כתת התרבות הליברטינית.

מישל וולבק
כניעה

ככל שהפוליטיקה הולכת ומתמזגת עם עולם המדיה והריאליטי, וככל שהדמוקרטיה המערבית מכילה בגבולותיה מוטציות קיצוניות יותר ויותר, מלאכתו של היוצר הדיסידנט הולכת ומתקשה; לא ברור מהיכן עוד ניתן לאגף את השלטון, שבעצמו מאמץ מידה הגונה של פרודיזציה. ממש לפני ארבע שנים הצליח וולבק לחולל סערה רבתי בצרפת עם "כניעה", רומן המנבא שלטון מוסלמי בצרפת בשנת 2022. "כניעה" התנקש בשיח התקינות הפוליטית לא משמאל ולא מימין, אלא מנקודת מבטו הדקדנטית והחד פעמית של וולבק.

• מחאה
• תרבות מנצחת
• ספרים
• תרבות