15 שנה עברו מאז מותו של יוסף שילוח – אחד השחקנים הכי מזוהים עם סרטי הבורקס, שייצר כמה מהדמויות הכי אהובות בתולדות הקולנוע הישראלי, מישהו שמילולית נכנס לכל בית עם דמויות מיתיות כמו פארוק מ"אלכס חולה אהבה" או רס"ר שמש מ"ספיחס". אלה רפרנסים שהתרבות הישראלית למדה לסלוד מהם מאז, אבל בכל זאת מצטטת אותם עד עצם היום הזה, ארבעים שנה אחרי שהסרטים הוקרנו לראשונה.

>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע
>>פרינס, וופל בלגי וסמים קשים: "פרח" לא קל לצפייה ולא משחרר מהגרון

מאחורי הדמויות האלמותיות והציטוטים שאי אפשר לשכוח, עומד סיפור חיים מורכב בהרבה של שחקן דרמטי שמאחוריו עשרות סרטים והצגות – אבל גם מערכת יחסים מורכבת עם המיינסטרים. מצד אחד כמה שלאגרים ענקיים, מצד שני אדם שהתקשה למצוא את מקומו בישראל. אחד האייקונים הכי גדולים של הקולנוע הישראלי – התקשה להגדיר את עצמו כישראלי. דיסוננס שקשה לפתור,אבל הנה יש מי שמנסה. זה התפקיד שלקח הסרט התיעודי החדש, "בעל החלומות" (שעלה במקביל ב-yes וב-HOT).

זהו סרט שמתעד באופן מלא ואמיץ את חייו של שילוח ז"ל – מהילדות, דרך קריירת המשחק, האמירה הפוליטית הנוקבת והדעיכה לקראת הסוף בגיל 69. קובי פרג' ומוריס בן-מיור, שהתמחו בסרטים דוקומנטרים ביוגרפיים על ענקי תרבות (בין היתר, "להאיר את יוסי" על יוסי בנאי ו"המלכה שושנה" על שושנה דמארי), הופקדו גם על המשימה הזאת – יחד עם עומרי שילוח, בתו של יוסף, שחפרה בעוז בארכיון והביאה את הסיפור בצורה כנה ומרגשת.

"בעל החלומות" מגיע גם על רצף יצירה שבו גיבורי סרטי הבורקס זוכים לתיעוד דוקומנטרי. זה התחיל עם "אנחנו לא ניפרד לעולם" על יהודה ברקן, נמשך עם "ימים טובים" – הסרט שתיעד את זאב רווח (שניהם בוימו על ידי אלון גור-אריה), וכעת ניתן לומר שהטרילוגיה מושלמת עם האייקון המובהק השלישי של העידן הזה – עידן הקולנוע המסחרי שחי על הדיסוננס בין המבקרים שלא סבלו אותו – לבין הקהל הרחב שקיבל ומקבל אותו באהבה בלתי מוסתרת.

אבל יש הבדל מהותי בין שני הסרטים הראשונים ובין הנוכחי: רווח סיים את חייו כשהוא מחובק לחלוטין על ידי המיינסטרים הישראלי. שבע שנים לפני מותו הוא הדליק משואה ביום העצמאות. ברקן ברח מהמיינסטרים (בעיקר בגלל החזרה בתשובה), אבל היה אהוב ממש עד הסוף. שילוח, לעומתם, בחר במסלול חיים אחר – כזה שבו הציב אופוזיציה ברורה לבון-טון התרבותי והפוליטי, ובכך גזר על עצמו (למרבה הצער) חיים של גלות ופליטות.

גם הסרט עצמו, כמו הסיפור של שילוח, אינו סרט פשוט. אין בו קריינות (מנהג ידוע של פרג' ובן-מיור) והוא פשוט עובר בין התחנות השונות – בעיקר דרך קולו של שילוח עצמו, במונולוגים ארוכים שסיפר לבתו עומרי ונחשפים בסרט. סיפורים של אדם שמתקרב לסוף, מבין שאין לו מה להפסיד ומספר הכל. בעיקר על הקשיים של מי שהגדיר את עצמו "כל החיים מהגר", אדם שהתקשה למצוא בית אמיתי, שבכל מקום הרגיש זר – שהישראלים ידעו לחבק את הדמויות שלו, אבל לא אותו.

חלק משמעותי מאוד בסרט מוקדש לפעילות הפוליטית של שילוח – צד שמעטים הכירו אבל זוכה לבולטות מאוד גדולה. מי שלאורך חייו, דווקא בשיא ההצלחה שלו, בחר ללכת עם האמת שלו. לא כמליצה של תכנית ריאליטי, אלא באמת. מצד אחד, הוא העלה את הזהות המזרחית על השולחן (בתקופה שזה היה הרבה פחות נוכח), אבל גם ידע למנף אותה לטובת הגדרה שקשה לעיכול: יהודי-ערבי. מה שהרבה פעמים מוצג כסתירה (בטח בשנים האחרונות), חי אצלו ביחד: יהודים שעלו ממדינות ערב ולא מסתירים את הקשר עם הערביות שלהם.

כאן מגיע עוד קושי: מצד אחד שילוח נלחם רבות על הייצוג של הציבור המזרחי, במאבק שבהחלט נשא פירות. מצד שני, הדמויות שגילם הנציחו את דמות המזרחי הנלעג. פארוק המשוגע או רס"ר שמש הפרסי השחצן יצרו קריקטורה של מזרחי – בדיוק כמו סאלח שבתי, ששילוח תוקף במהלך הסרט. שילוח, ויוצרי הסרט יחד איתו, הודפים את הביקורת בקלילות ("אנשים צחקו ונהנו, תנו לזה לעבור"). אבל היה בה מן האמת ואת הקול הזה היה צריך לבטא יותר.

ועדיין, שתי אמיתות חזקות יוצאות מהסרט המצוין של פרג' ובן-מיור: הראשונה היא כמה הנראטיב הפוליטי ששילוח ייצג, אותה יהודיות-ערבית הקוראת לשלום נראית היום רחוקה. העמדה שלו היא עמדת מיעוט בתוך המיעוט, ומתנגדת לא רק לימין אלא גם לשמאל הציוני ("שמאל לא יכול להיות ציוני", הוא אומר בסרט). העמדה שלו לא התקבלה על ידי התרבות האשכנזית, אבל גם בקהל המזרחי היא זכתה לייצוג דל, אם בכלל. המיינסטרים המזרחי ברח לימין, חלקו לימין הקיצוני ממש, והעמדה האמיצה הזו – שהיה לה פוטנציאל גדול – נראית כמי שנחלה תבוסה.

האמת השנייה היא ששילוח, מעבר לדמויות המוכרות והפופולריות, היה פשוט שחקן יוצא דופן. הוא לא היה יפה תואר, אבל הדבר החמקמק שנקרא "כריזמה" בהחלט פיצה על כך. ובתוך כל זה, הוא היה גם אדם אמיץ באמת – כזה שאמר לקהל הרחב את מה שהוא לא רצה לשמוע, מכל הצדדים, ושילם על כך מחיר בל יתואר.שילוח יכול היה לבחור במסלול של חברו, זאב רווח – להיות נוח לכולם, להדליק משואה ולהיזכר כאייקון קולנועי. אבל הוא לא עשה שקר בנפשו – הוא אמר את האמת. וזה, כידוע, הרבה יותר גרוע בחברה המודרנית מלשקר. על שקר אף אחד לא משלם מחיר (יש כאלה שמרוויחים ממנו). רק האמת גורמת לך להיות מנודה.

"בעל החלומות" היא יצירה דוקומנטרית מצוינת בגלל שהיא מספרת את הסיפור במלואו. הרגעים הגדולים של שילוח מהקולנוע מוזכרים בחטף, ומה שמועלה על נס זה הסיפור המורכב והקשה של האדם מאחוריו, בלי לברוח מהבעיות, מחשבונות הנפש, מהנידוי ומהכעס שהיה כלפיו. הוא בהחלט לוקח את הצד של שילוח, אבל יודע גם להכיר בצדדים הפחות מוצלחים של גיבורו. למי שמחפש את הבנאדם שעמד מאחורי הפארוק, זו תהיה צפייה טובה.

• ביקורת טלוויזיה
• דוקומנטרי
• קולנוע ישראלי
• yes
• HOT

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזיכרו: זה לא אנטישמי, זה סתם אנטיפטי.

1. "יהיה טוב" עם עמרי אסנהיים // כאן 11

תוכנית הריאיונות/תחקירים של כאן 11 חזרה לעונה שלישית עם ספיישל בן 3 חלקים של מעשה כמעט אנטי-עיתונאי, במהלכו עמרי אסנהיים בחר לראיין את חברו הוותיק והחשוד כסוכן קטארי שפעל בתוך לשכת ראש הממשלה אלי פלדשטיין. הגילוי הנאות לא הצליח לכסות על הבעייתיות המובנת, אבל גם אם לא מאמינים למילה של פלדשטיין (ואנחנו לא), מדובר במסמך מרתק ומעניין ברמה טלוויזיונית, והצצה מעוותת לאיך נראית הכוורת של האדם ששולט על מדינת ישראל ביד מרמה.צפיית חובה עם כוכבית גדולה.

2. יאפא // כאן 11

דרמת מתח מהסוג שיכול לעלות רק בשידור הציבורי, ולא רק כי היא סדרה שמדברת ערבית בפריימטיים, אלא כי היא מפנה זרקור לאוכלוסיות שקטות כאן בשכנים הצמודים שלנו, חלק מהעיר שלנו שאנחנו כל כך אוהבים. ולמרות שיש לה בעיות תסריט שקצת מונעות ממנה להיזכר בתור הרגע הטלוויזיוני החשוב שהיא היתה יכולה להיות, יש כאן משחק מצוין, סיפור מעניין על חבית הנפץ שהיא יפו, ועודסדרה שמצדיקה את תקציב השידור הציבורי, כל עוד הוא שורד.

3. אמדאוס // Amadeusי// Sky ו-HOT

מי ידע שחייו של המלחין וולפגן אמדאוס מוצארט היו כל כך סוערים, מלאי תככים, מין ויריבויות? אה, כנראה שכל מי שראה את הסרט זוכה האוסקר של מילוש פורמן "אמדאוס", שמבוסס על המחזה המפורסם. אבל מי שלא, או מי שרוצה גרסה קצת יותר ארוכה ומודרנית, ברשת Sky הרימו הפקה רצינית בכיכובם של וויל שארפ ("הלוטוס הלבן", "מוגזמת") ופול בטאני (שמגלם את ויז'ן ב-MCU) כמוצרט ואנטוניו סליירי, המלחין המבוסס שקינא בצעיר המוכשר, מה שפיתחיריבות עליה מדברים גם במרחק 250 שנים.

4. זגורי אימפריה // Hot

כמעט 11 שנים חיכינו לקאמבק של המשפחה הבאר שבעית המפורסמת שיצר מאור זגורי, ולמרות שזה לקח יותר מדי זמן, החזרה מפוארת. 11 פרקים חדשים, כאשר הראשון מהם נמשך כמעט שעה וחצי, מחזירים את המשפחה למציאות של היום, עם אירוע מחולל שמצדיק את היעדרותו של האב בבר (כי למי יש חשק לראות את עבריין המין המורשע משה איבגי?) ומבט טיפה מורכב יותר על דיוני המזרחים-אשכנזים של לפני עשור. אולי באופן מפתיע,יהיה פוליטי מהצפוי.

5. מה בקופסה? // What's In the Box? // נטפליקס

בין כל הדרמה, הסתם והשיעמום של עונת הכריסמס (שמתם לב שרוב הסדרות פה ישראליות?), בנטפליקס העלו את שש פרקי השעשועון החמוד הזה, בהנחיית ניל פטריק האריס האחד והיחיד, וכמעט מיד שכחו ממנו. זה גם פחות או יותר מה שתרגישו בסיום הבינג' הזה, אבל בכל מקרה תהנו מכל רגע, כי מדובר בפאן טהור ומטופש – כולל מתחרים אמריקאים קלישאתיים, פרסים מוגזמים ואווירת פסטיבל מצועצעת כמו שרק בנטפליקס יודעים להרים. זהמדבק כמעט כמו שזה דבילי.

6. דייב שאפל: הבלתי ניתן לעצירה // Dave Chappelle: The Unstoppable… // נטפליקס

אוהו, כמה שהסטנדאפ החדש של דייב שאפל ביאס אותנו, ולא רק כי הבדיחה על חשבוננו. בואו, אנחנו לא עד כדי כך ציוניים שנעלב מכל ביקורת על ישראל אבל לראות את אביר המוסר ואדם שבאמת האמנו באופי שלו בעבר מתרץ את האקט המסריח של הופעה בפסטיבל הקומדיה בריאד דרך וואטאבאוטיזם מיותר כאילו היה עמית סגל היה באמת מבאס. אז כן, ראינו את הסטנדאפ, וכן, הוא עדיין יודע לבנות בדיחה. אבל הוא כבר מזמן לא קומיקאי, כבר מזמן לא מספיק מצחיק וכבר מזמן איבד את עמדת העליונות המוסרית. עכשיו הוארק תירוץ לעצמו.

• מה רואים הלילה
• המסך
• כאן 11
• HOT
• נטפליקס

אחרי שהשיקה את עונת החורף שלה עם פרסומת ה"עוד יותר הוט" הקולנית, חברת הטלוויזיה בכבלים מכה שנית עם פורסמת רועשת, כשגם הפעם נבחר לתפקיד הפרזנטור ששון שאולוב. אם בפעם הקודמת היינו באירוע משפחתי בואכה חתונה חרדית, הפעם אנחנו בארוחה המשפחתית המסורתית של ערב שישי – עם המפה, החלות, ה"שלום עליכם מלאכי השלום" והמסר הפרסומי – תעשו מקום למשפחה של HOT, שמושר על בסיס הלחן של "בלב אחד" של חדווה עמרני (שידוע יותר בתור "סלאם עליכום/בוא תגיד שלום"). כלומר, תעשו שלום לסדרות של HOT, חדשות וותיקות כאחד.
>>אתה חדש פה? 13 דמויות שלא ברור איך הסתדרנו בלעדיהן לפני 2025

אילו סדרות? ובכן, במוקד עומדת "זגורי אימפריה", שחזרה למסך אחרי הפסקה של עשור, ויחד איתה שורה של סדרות אחרות עם איפיון מאוד ספציפי. "ילד רע", "שבאבניקים", "גולסטאר" ואפילו "מחוברים" שחוזרת לעונה חדשה (ולפי הפרומואים, בעיקר עם עינב בובליל). כולן מגיעות בערך מאותו המקום -קראו לזה "ישראלי אותנטי", קראו לזה "שכונתי", קראו לזה "פריפריה" אם תרצו. העיקר שתדעו איך לקרוא לזה.

כבר כתבתי כאן לא פעם על ההבדל המהותי שיש במיתוג, וגם בתוכן, בין yes ל-HOT. רואים את זה בכל פרסומת, עוד מתחילת הדרך של "יס", שגייסה לקמפיינים שלה שמות כמו ג'יימס גנדולפיני (המנוח) או ג'וליה לואי דרייפוס (רק תהיי בריאה). כשב"הוט" הלכו על מפורסם בינלאומי, הם עשו פרסומת עם כריסטיאנו רונאלדו. יחי ההבדל. "יס" משדרת משהו יותר נקי, מהודק ובאווירה שקורצת חו"ל, בעוד "הוט" משדרת כמה שיותר ישראל. טלוויזיה בשפה שלנו, שפונה ללב שלנו, לרגשות שלנו, לכעסים שלנו.

ואי אפשר להתחמק מהסאבטקסט: איכשהו, גם חברת הכבלים/הלוויין שאנחנו בוחרים, לכאורה, אומרת עלינו משהו – "יס" היא לגבוהי מצח, היי סוסייטי, משהו יותר מתנשא; ו"הוט" זה ל'עמך'. אלה, כמובן, סטריאוטיפים שטחיים ודי מפגרים – אנשים בוחרים חבילות לפי כדאיות כלכלית, וממיר דיגיטלי הוא עוד לא סמל סטטוס – אבל נדמה שהחברות מתייחסות אלינו ככה. ויש לומר, בעיקר "הוט", עם הפרסומת החדשה שלה. ואם נלך עוד יותר עמוק – "יס" זה לאשכנזים מתל אביב, "הוט" זה למזרחים מהפריפריה. תאוריית ישראל השנייה ממשרדי הפרסום. קצת כמו טרנד ה"סיקס סבן" – אם זה נשמע לכם מטומטם, זה כי זה מטומטם.

למען הסר ספק – אני האחרון שחושב שפרסומות צריכות לבטא את פרצופה של החברה. פרסומות צריכות למכור לנו ממירים וזה הכל – הן לא משקפות את הלך הרוח הציבורי, הן לא צריכות "להיראות כמו ישראל", ואת פניה של החברה הישראלית אני לא אחפש אצל האנשים שרוצים למכור לי בגדים (ממצב פוקס?). אבל משהו אחד מאוד כן הפריע לי בפרסומת הזאת, וזו מילה אחת שהופיעה לקראת הסוף. למעשה, משפט. "הוט ממשיכה להביא את הסיפור של כולנו".

כולנו?! איזה כולנו? הפרסומת של "הוט" מביאה למסך איפיון ישראלי מאוד מסוים, וישראל מאוד מסוימת. זה כמובן לגיטימי – אחרי שנים שבהם המדיה הישראלית התעלמה מסקשנים שלמים של החברה, אנחנו מכירים בהם יותר ונותנים להם יותר ביטוי – זה מבורך, וחשוב שהטלוויזיה שלנו יותר מגוונת. אבל מה שמציעים בפרסומת הזאת הוא לא גיוון – הוא הגדרה שלפיה "כולנו" מיוצגים רק על ידי התרבות המזרחית/דתית, שהיא ישראל. אם פעם "הישראליות הנכונה" היתה אשכנזית גרידא, עכשיו התהפכנו בדיוק ב-180 מעלות – ישראל הנכונה היא ששון שאולוב, לרקוד על שולחנות ועינב בובליל. זה ה"כולנו" החדש. אפיון שמייצג אולי חלק מישראל, אבל לא את כולה.

כשאתם מתיימרים לספר את "הסיפור של כולנו" – אולי עדיף שיהיה קצת יותר מה"כולנו" הזה. מהישראליות המגוונת והרב גונית, ולאו דווקא מטעם מאוד מסוים, אופנתי ורלוונטי ככל שיהיה. האמת היא שציבורים רחבים מאוד בישראל הם לא חלק מה"כולנו" הזה שיצרתם – חילונים, אשכנזים ואפילו לא התחלתי לדבר על 20% מתושבי המדינה – אזרחי ישראל הערבים – שלא מופיעים בפרסומות, גם לא עם טלסקופ. ובאופן מצחיק, זה אפילו עושה עוול לעונה של "הוט", שכוללת גם סדרות מצוינות כמו "גחליליות" של נינט טייב ודאנה איבגי. כנראה שיותר מורכב לשים אותן על שולחן השבת, שיעשו חאפלה עם ששון שאולוב. מה ששומט את הקרקע מתחת למסר הפרסומי של "הוט" – לא רק שהיא לא משקפת את ישראל, היא אפילו לא משקפת את עונת השידורים שלה.

אבל מה שהכי עצוב בקמפיין הזה של "הוט" זה שהוא משקף אסטרטגיה פוליטית מאוד מוכרת לנו: שמירה על ה"בייס". הוט יודעים בדיוק למי הם פונים, ומי הקהל הטבעי שלהם, ולא רוצים לזוז ממנו סנטימטר שמאלה. הם לא חושבים לשכנע, חלילה, אנשים שיש להם "יס" שאולי עדיף לבחור דווקא בהם. הם פשוט נמצאים ביקום מקביל, והם ישכנעו את המשוכנעים כמה שיותר. לא אכפת להם לוותר על אנשים שלא סובלים את "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב" (אהם), כל עוד הקהל הקבוע ימשיך להגיע להצב… כלומר, לקנות חבילות כבלים. לקנות חבילות, כמובן.

היופי במשפט "הסיפור של כולנו" – האמיתי, ולא המדומיין ש"הוט" בראה – הוא הסתירות שיש בו. העובדה שאיכשהו בנינו פה חברה שאין בה רק אנשים מסוג אחד, מצבע אחד, או מאמונה אחת. שאיכשהו, למרות הקשיים והמריבות בטוויטר, בארץ ישראל קם העם היהודי לתפילה בבית כנסת, אחרי שבלילה הוא חגג במועדון. שהמוזיקה הים תיכונית, שכאילו באה מהחברה הדתית והשמרנית, הפכה להיות המוקד של מסיבות גייז. כולנו גם וגם וגם, כולנו יהודים ודמוקרטים, ליברלים ומאמינים – כולנו סמטוכה שלמה ומזה, איכשהו, נולדה המדינה המוזרה והיפה הזאת.

"הכי משלנו, הכי טלוויזיה" – מעבר לעובדה שזו סיסמא די סתומה (כי "יס" או "עידן פלוס" או סטרימרים זה פחות טלוויזיה?) מזכירה באופן חשוד את הסיסמא הפרסומית הדוחה של ערוץ 14, "אנחנו של ישראל". ה"משלנו" הוא אנחנו ומי שבצד שלנו, ומה עם כל היתר? הם נחמדים, אבל הם לא באמת "אנחנו". זו לא רק טעות אסטרטגית, זה גם זלזול עמוק בקהל של "הוט" – ובוודאי בקהל הפוטנציאלי שיוכל להצטרף אליה.

כי מה לעשות, בתוך ה"כולנו" הזה יש אנשים שששון שאולוב לא בא להם טוב, והם לא מאמינים באלוהים מספיק כדי לברך על חלה ונרות, ואת שישי הם מעבירים מול בינג' סדרות יותר מאשר בקידוש. הם לא פחות ישראל מכם, והם לא פחות "משלנו" מכם. חלקם, באופן אירוני, עובדים ב-HOT או כותבים להם את הפרסומות. ואולי אם תפנו לקהל הזה קצת יותר, זה יעזור לכם – מתישהו – באמת להביא את הסיפור של כולנו. לא רק של חלקנו, עם כל הכבוד לזגורי.

• ביקורת טלוויזיה
• HOT
• פרסומת

הטלוויזיה הישראלית לא נוטה להזדרז בכל הנוגע לעונות המשך, אבל המקרה של "זגורי אימפריה" באמת חריג. הלהיט העצום של הוט שודר במשך 2 עונות, ב-2014 וב-2015, ואפילו היה תכנון לעונה שלישית ופרסומים על המשך הדרך עוד ב-2016. אבל אז החלו לצוף ההטרדות המיניות של משה איבגי, ובלי האב הדומיננטי בבר, ההפקה התפוררה והאימפריה הזו דווקא נפלה מהר. אך עבור היוצר מאור זגורי, שמאז התבגר לדברים אחרים (וגם הקים משפחה עם חן אמסלם, שפגש על הסט של הסדרה), לא מדובר רק בפרויקט – אלא במשפחה של ממש.

לאורך העשור שעבר מאז, מדי פעם פורסמו ידיעות על חזרתה של זגורי אימפריה. בימי הקורנה אף הוכרזה החזרה רשמית, וב-2002 אפילו שוחררפרומו טיזר, שלא קיבל שום המשכיות. לעזאזל, אפילו את הפלאפל מהסדרה כבר הספיקולהביא לחיים בעולם האמיתיבזמן שעבר. ובכן, היום, ה-25.12.2025, עשר שנים ושמונה חודשים מאז שהסתיימה העונה השנייה, סוף סוף נפתחת הדלת עם השלט הכבר שחוק, והגיעה העונה השלישית למסך. או כמו שבקמפיין השיווק של הוט אמרו – "לא חיכינו מספיק?". כן, זה מספיק.

העונה החדשה מתמודדת באופן מתוחכם עם האתגר שהוא משה איבגי, בכך שבבר נעלם, מה שכה גלים בכל בני משפחת זגורי המפוזרים לעניינם. בניגוד לפרסומים קודמים יותר, שגרסו כי הסדרה תתחלק לסיפורים נפרדים שיעקבו אחרי הדמויות, נראה שמאור זגורי דווקא הצליח לאחד את רוב בני המשפחה והדינמקיה החשובה שהפכה את שתי העונות הראשונות ללהיט שהן נשמרה. עכשיו רק נותר לראות אם היא תעמוד בציפייה של 10 שנים. בהצלחה לכולנו, ובמיוחד להם.
"זגורי אימפריה", עונה 3, ימי ה' 22:00 ב-HOT3, HOT VOD ו-NEXT TV

• מה רואים הלילה
• מאור זגורי
• HOT
• טלוויזיה ישראלית

סגרנו עוד שנה עברית. עוד שנהמוזרה מאוד לטלוויזיה המקומית. על פניו, ההלם הראשוני שתקף את התעשייה בעקבות שבעה באוקטובר שכך, ולאורך השנה הזיעו כל המסכים ממאמץ לחזור לשגרה ולהדחיק את האסון המתמשך. תכניות הריאליטי הגדולות ("האח הגדול", "הכוכב הבא", "מאסטר שף" ו"הישרדות") חזרו במלוא עוזן, פורמטים חדשים נזרקו פנימה ("הבוגדים") ונכשלו, סדרות דרמה מקוריות התייבשו כהרגלן על המדף, ולמעט ימים שבהם המציאות הקשה שינתה את לוח השידורים – הכל נראה כמעט נורמלי.

הטלוויזיה, יותר מכל מקום אחר, הפכה השנה למקום שבו מטשטשים את המלחמה ומנרמלים את הפקרת החטופים, מסתירים מהציבור את המציאות ומאלחשים אותו בבידור זול ובאקטואליה לא אקטואלית.ובתוך כל זה, גם השנה היו ביצירה הטלוויזיונית הישראלית היו איים יפים של מצוינות – סדרות דרמה, דוקו, קומדיה ונוער שהצליחו לרגש, לעניין, להוסיף מידע, לשנות משהו למישהו או סתם לעזור לנו לצלוח את ים החדשות הרעות שמסביב. זה לא בהכרח אור בקצה המנהרה, זה עשוי להיות גם האור בקצה השני שמתרחק מאיתנו בעודנו מעמיקים אל תוך החשיכה.

דירגנו את המיטב שהיה ליצירה המקורית בשנת תשפ"ה, דירוג אישי למדי ותרגישו חופשיים לדרג לעצמכם בעצמכם, אבל מעובדה אחת אי אפשר להתעלם: 12 מהסדרות הכי טובות בכל הז'אנרים מגיעות מכאן 11. בלי תאגיד השידור הציבורי, שממשלת המחדל והחורבן הכושלת לא מפסיקה לנסות לסגור, יותר ממחצית היצירה הישראלית בטלוויזיה פשוט נמחקת. תרומתם של שני הערוצים המסחריים וערוץ התעמולה הממשלתי ליצירה, לעומת זאת היא אפסית ולעיתים שלילית. העובדה שגם את השאיפות הבינלאומיות שלהם – בעיקר של קשת 12 – הם יכולים עכשיו לזרוק לפח רק הופכת את הפארסה הזאת לעגומה יותר. אבל שתהיה שנה טובה, כן?

*****

20. הגרמני // yes

אחת מהסדרות הכי אנדרייטד של השנה, הפקת ענק בקופרודוקציה בינלאומית, מותחן ריגול תקופתי ושאפתני שחופר בפצעים ומגרד בצלקות שהותירה טראומת השואה במדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. היה שם גם קאסט מעולה בכיכובם של אניה בוקשטיין והשחקן הגרמני המצליח אוליבר מסוצ'י ("דארק") בתפקידים הראשיים, יחד אלון אבוטבול ז"ל באחת מהופעותיו האחרונות ושרית וינו-אלעד הנפלאה במיטבה, אבל לצופה הישראלי אין כרגע כנראה שום יכולת להתמודד עם טראומות העבר בעודו מטפח טראומה חדשה לגמרי. חבל.

19. סינדרום עזה // כאן 11

פעמים רבות הטלוויזיה שימשה לנו השנה עיר מקלט אסקפיסטית – אבל במקרה הזה מדובר בהפך הגמור. היו לא מעט ניסיונות טלוויזיוניים בעבר לנסות ולהעביר את הטרגדיה של ישראל מול רצועת עזה – ונדמה לי שהסדרה הזו, שעלתה ב"כאן 11" בפברואר האחרון, היא הקולעת ביותר. הסדרה הדוקומנטרית של דובי קרויטורו, הילה יצחקי, אבי סופר ודנה דירקטור פירקה בשלושה פרקים בלבד את הסיפור המטורף שלנו מול הרצועה שממררת את חיינו – והצליחה גם להחכים וגם לשקף את המציאות בצורה הטובה ביותר.

18. חזי ובניו // HOT

נחמד שאפשר לדבר על סדרה ישראלית ולהתווכח אם מדובר בטלנובלה מודעת לעצמה כמו בעשור הראשון של האלף, או שמא דווקא בסרט בורקס מעודכן בנוסח "שנות ה-80", אבל "חזי ובניו" באה לנו בדיוק בזמן. מלודרמה עממית שאפשר לתפור סביבה פרשנויות חברתיות אם רוצים להיות מעיקים, אבל אפשר גם פשוט להתמסר אליה ולתת לכיף הטראשי המסוים הזה לשטוף אותנו מתלאות היומיום. זה לא הישג קטן וצריך להגיד מילה טובה גם על זה.

17. קוגל // yes

הספין-אוף של "שטיסל" בכיכובו של ששון גבאי עורר הרבה ציפיות, ומי שציפהלקבל עוד מאותו הדברככל הנראה התאכזב, כי "קוגל" היא סדרה מאוד שונה מ"שטיסל" ולמרות שהיא מתרחשת באותו עולם, לא בטוח שהיא אפילו באותו ז'אנר. ששון גבאי במיטבו כאן, בעוד תצוגת משחק מופתית, אבל ההצלחה הגדולה של "קוגל" היא שיש לה קיום עצמאי ואיכויות גבוהות גם בלי קשר לסדרה האם (ויכול להיות שהרבה אנשים היו נהנים ממנה יותר בלעדיו).

16. החיים הם תקופה קשה // קשת 12

בהתאם למגמה העולמית, גם הקומדיות הטלוויזיוניות בישראל קצת קמו לתחייה השנה, ומתוך כך "החיים הם תקופה קשה" הייתהאחד הדברים הכי מרעננים שראינו על המסךהשנה. לא רק בתוכן, אלא גם בגישה שחנוך דאום הביא איתו אל המסך בעודו מגלם את עצמו. היא הצטיינה בהומור המודע לעצמו, שמבוסס על הספר המצליח שדאום פרסם בעשור שעבר, בקאסט הנהדר (עלמה זק בתפקיד נפלא), ובעיקר בהרבה אירוניה וסרקזם שקצת חסרים על המסך הישראלי, והסדרה הזאת הביאה לפרצוף. כיף טהור ובינג' ראוי לכל עת.

15. זהבי // yes דוקו

בעולמות הכדורגל הישראלי, היתה לא מעט המתנה וציפייה לרגע הזה – לסדרת הדוקו שהצטלמה על ערן זהבי בשנים האחרונות לקריירה שלו. ובדרך כלל, לסדרות שעולות אחרי ציפייה גדולה – יש נטייה לאכזב. לא כך עם "זהבי". הסדרה, שיצרה טליה ענבר, תהיה מעניינת גם לאנשים שלא מודעים לסיפור הספורטיבי המרתק שמגלם מספר 7 באדום/צהוב, אבל גם לאנשים שבקיאים בסיפור כמונו היא היתה מרעננת, מחדשת ומרתקת לצפייה. זאת גם סדרה תקדימית, כי מעולם לא נעשה דוקו בהיקף הזה על כדורגלן ישראלי, אבל נדמה שזהבי הוא גם האיש הנכון להתחיל.

14. חוליגנים // כאן 11

ועדיין בעולמות הכדור: "חוליגנים" הייתה אירוע טלוויזיוני שעורר סביב עצמו הרבה רעש. היא לא הייתה סדרה נטולת בעיות, בעיקר מהזווית של אוהדי הכדורגל (קל וחומר אוהדי בית"ר ירושלים), אבל – וזה אבל גדול – היא הצליחה להתגבר עליהן ברמת סדרת המתח. כשמבודדים את הקלישאות ואת הבעיות בעלילה, מוצאים סדרת מתח טובה, מעניינת, מהודקת ואשכרה מותחת. סדרה שמושכת אש אבל גם מושכת את העיניים. ואחלה בן סולטן.

13. נתתי לה חיי // כאן 11

הסיפור של להקת כוורת סופר לא פעם – בסרטים דוקומנטריים, בפרקים מתוך סדרות – אבל לא ככה. "נתתי לה חיי" היא הפעם הראשונה שבה נעשה ניסיון משמעותי לספר את הסיפור המלא של כוורת – גם את החלקים שכל מי שאהב את הלהקה מכיר, אבל גם לדלות ממנו פרטים חדשים. יואב קוטנר ואבידע לבני עמדו מאחורי היצירה הנהדרת, שבאנו אליה עם ציפיות נמוכות – אבל יצאנו מאוהבים, גם בסובייקטים אבל גם במי שמספר את הסיפור. סדרה מצוינת על להקה בלתי נשכחת, שבאה לסגור מעגל בריקוד אחד אחרון.

12. קופה ראשית // כאן 11

זה כאילו נהיה קצת מובן מאליו,אבל זה הכל חוץ ממובן מאליו: "קופה ראשית" דהרה בעונה החמישית שלה עמוק עוד יותר אל לב הקונצנזוס הישראלי, עם רייטינג מופרע בסטנדרטים של תאגיד השידור הציבורי ועשרות מיליוני צפיות ביוטיוב, והיא עדיין סיטקום קלאסי כתוב נפלא שמצליח לנווט בחוכמה עצומה דרך שדה המוקשים של הישראליות. בעונה הזו זה גם הרגיש שהיא קצת מתחילה למצות את עצמה ולחזור על עצמה, ולכן טוב עשו יוצריה שלקחו הפסקה כדי להביא בשנה הבאה את "קופה ראשית" אל הקולנוע בפורמט של סרט עלילתי באורך מלא. אין מספיק פופקורן בכל סניפי שפע יששכר.

11. האחיות המוצלחות שלי 4 // yes

על קו הסיום של שנת תשפ"ד עלתה עונת הפרידה מ"האחיות המוצלחות שלי", כך שמגיע לה מקום גם בסיכומי תשפ"ה. קיבלנו רק ארבעה פרקים כדי לסגור את הסיפור, וגם זה רק אחרי שנים של המתנה, הרמה הייתה גבוהה ונשארנו עם טעם של עוד, אבל כנראה שככה זה עם דברים טובים – לא מגיע לנו. נסכם:איזה כיף היה.

10. שקשוקה // כאן חינוכית

סדרות ילדים ונוער ישראליות לא מקבלות מספיק קרדיט, ועוד נדבר על זה בהמשך הרשימה, אבל "שקשוקה" היא כנראה נושאת הדגל של התופעה: דרמה קומית נהדרת שמבוססת על ספריה של גליה עוז ומתמקדת בחיי הילדים והנוער הצעיר בבית ספר בפריפריה הצפונית הרחוקה, וכבר שבע עונות ויותר מ-120 פרקים שהיא מצליחה לייצר עלילות עם המון לב, רגישות, כנות והומור שנוגעות גם בסוגיות נפיצות לעיתים אבל תמיד בגובה העיניים של הילדים. הלוואי שיוצרי סדרות בישראל ילמדו ממנה משהו על אידיאולוגיה.

9. היום שלא נגמר // כאן 11

מעבר חד, כבר אמרנו? "היום שלא נגמר" היה פרויקט הדגל של התאגיד סביב יום השנה ל-7.10 – והיה כואב, טראומטי, שובר לבובכל זאת מוצר טלוויזיוני נפלא. חמישה פרקים היו לסדרת הדוקו – שסיפרה את סיפורו של היום הבודד הכי טראומטי שחוויתי, לפחות מאז ה-4.11. מהנובה, דרך עוטף עזה ועד שדרות ואופקים – היום המטורף ביותר בחיינו התגולל, וגילה גבורה מדהימה, אבל גם אזלת יד בלתי נתפסת. אמנון רבי וגלעד טוקטלי עמדו מאחורי האפוס, שיהיה זה שבסופו של דבר יכתוב את ההיסטוריה שלנו. לטוב ולרע.

8. משי זהב // כאן 11

לא רק סדרה, כי אם אירוע טלוויזיוני של ממש. פרשת יהודה משי-זהב היתה רגע מטלטל – האיש שבעוד דקה היה אמור לקבל את פרס ישראל ולסגור מעגל, בבת אחת גילה את פניו האמיתיות – והאפלות. זו לא סדרה קלה, בטח על רקע המציאות הלא פשוטה, אבל היא היתה רגע חשוב – רגע שבו טלוויזיה מסוגלת ממש לעשות שינוי בעולם.הסיפורים שיצאו החוצה, באומץ גדול, על ידי המתלוננים והמתלוננות – וגם הכבוד שהיא עושה לעיתונות המדהימה של אהרן רבינוביץ' ושירה אלק מ"הארץ", שחשפו את הפרשה. דוקו חשוב, ואולי אפילו היסטורי – תוצרת "כאן 11" והבמאית שרון יעיש.עבודה עיתונאית מדהימה. מתברר שעוד יש דבר כזה.

7. המפקדת 3 // כאן 11

העונה השלישית של "המפקדת" צולמה לפני שבעה באוקטובר, והיאסדרה שכאילו נוצרה בעולם אחר לגמרי, כשגם השידור שלה על קו התפר של תשפ"ד-תשפ"ה התרחש בעולם אחר שבו עוד לא גילינו שמטרת המלחמה היא להפקיר את החטופים ולסדר לסמוטריץ' נדל"ן בעזה. זו גם הסיבה שבניגוד לעונותיה הקודמות, העונה השלישית חלפה די בשקט. זה לא אומר שהיא הייתה פחות טובה – למעשה, מבחינת האומץ שלה להיישר מבט אל המציאות הצה"לית היא הייתה אפילו יותר טובה – אבל במסגרת ההדחקה הכללית די טבעי שסדרה על כך שצה"ל הוא בדיחה תודחק גם היא.

6. בקרוב אצלי // קשת 12

כאמור, תשפ"ה היתה שנה טובה יחסית גם לעולם הקומדיה – ו"בקרוב אצלי", סדרה ששידורה נדחה בעקבות טרגדיה בטחונית, היא דוגמא עילאית לכך. האנשים שהביאו לכם את "השיר שלנו" – טמירה ירדני, יואב צפיר ואורי גרוס – מכים שנית עם סדרה כיפית, קאלטית, מלאה ברפרנסים תרבותיים ובעיקר עם הרבה מאוד לב. עדי חבשוש בתפקיד פריצה של ממש, אבל גם סביבה היה אנסמבל שחקנים נהדר – מתמיר בר ושירה נאור, ועד בן יוסיפוביץ' שנותן בראש עם עוד תפקיד מצוין אחרי הפריצה ב"חזרות". דווקא בתקופה המדכדכת,היא היתה ממתק נפלא.

5. המזח // כאן 11

"המזח" היא יצירת מופת. היא כבר הוקרנה כסרט לפני שבעה באוקטובר והייתה אמורה לעלות בכאן 11 כסדרה, אבל מכיוון שהיא עוסקת במוצב שהופקר במלחמת יום כיפור, בתאגיד השידור הציבורי דחו ודחו את עלייתה במשך שנה וחצי כדי לתת לפצעים החדשים להגליד, אבל עם עלייתה התברר שזה עדיין ממש מוקדם מדי עבור רובנו. גםהטראומה הזאת כאן כדי להישאר.

4. מגרש הרוסים // כאן 11

הנה סדרה שהייתה צריכה לקבל הרבה יותר תשומת לב, אך למרבה האירוניה הסיבה שלא קיבלה את תשומת הלב המגיעה לה היא עצם הסיבה לכך שהסדרה קיימת: הכשל הרוחבי המוחלט בקליטת העלייה הרוסית של שנות ה-90', וההשלכות של הכשל הזה על החיים בישראל עד היום, הם מהדברים שמדינת ישראל והחברה הישראלית ויתרו על העיסוק בהם. בדיוק בשביל זה יש שידור ציבורי. בשבילזה ובשביל תצוגת המשחק המופתית של יעקב דניאל זדה. בליאט.

3. האחיין שלי בנץ // חינוכית 11

אז אמרנו שסדרות ילדים ונוער לא מקבלות בישראל את הכבוד שמגיע להן? "האחיין שלי בנץ" היא נער הפוסטר של התופעה. זאת בפירוש, וללא תחרות, הקומדיה הישראלית הכי טובה על איזשהו מסך בעשור הזה. היא פרועה והזויה ובלתי צפויה וכישרונות קומיים ענקיים כמו גיתית פישר, אורי ורד ודניאל קורן מתפוצצים בה על כל פאנץ', והיא מתפקעת מהומור טוב לב אך בלתי שפוי בעליל. שטני כמה שזה טוב.

2. המו"לים // כאן 11

בעיקר, זו היתה שנה יפה לסדרות הדוקו –וזו הגדולה והטובה שבהן. דווקא בימים של ספק ומעמד משתנה בעולם העיתונות העברית, באה סדרה שחגגה את ימי הזוהר שלה. הסדרה, שעלתה בסוף אוקטובר 2024 ונוצרה ע"י עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי, היתה הכל – גם אינפורמטיבית וכזו שגילתה פרטים חדשים (כולל על פרשת האזנות הסתר), אבל גם מותחת ומרתקת כמו שרק המציאות יכולה להיות. המפגשים בין הון ושלטון, המלחמה בין מוזס לנמרודי, תיק 4000 וההגעה אפילו עד ימינו אלה – זו סדרה שהראתה איך עיתונות יכולה להיות מושחתת, אבל גם כמה עיתונות טובה יכולה להיות חשובה בעולם שלנו. סדרה שרק התאגיד יכול היה לייצר, ועוד המחשה חשובה לכמה חשוב לשמור על המפעל הזה

1. ילד רע // HOT

זאת הייתה השנה של "ילד רע". הביקורות עפו עליה, פרסי האקדמיה עטפו אותה בפסלונים, היא נמכרה ושודרה בנטפליקס גלובל כחצי שנה אחרי עלייתה בישראל וזכתה לביקורות טובות גם בעולם (למרות שההשוואות ל"התבגרות" שיצאה באותו זמן היו בעוכריה). הכל מגיע לה. אבל "ילד רע", שנוצרה ע"י רון לשם והגר בן אשר, עשתה דבר חשוב יותר: היא הזכירה לדור שלם של יוצרי טלוויזיה שכדאי להעז ולנסות לעשות משהו שעוד לא עשו קודם. ודרמת פשע-נעורים-קומית צשמבוססת על חיים של סטנדאפיסט – עוד לא עשו קודם. התוצאה היא בוודאיהסדרה הישראלית הכי מקורית שראינומזה עשור ויותר.

• המסך
• סיכום שנה
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות
• כאן 11
• yes
• HOT