פסטיבל דוקאביב ה-27 לקולנוע דוקומנטרי בתל אביב הגיע אמש אל רגע השיא שלו, עם חלוקת הפרסים לסרטים הזוכים במסלולים התחרותיים, כשאת הפרס הגדול ע"ש דב יודקובסקי לסרט הישראלי הטוב ביותר זכה סרטו של עומר שמיר "Know Hope", המתעד את פועלו וסיפור חייו של האמן אדם יקותיאלי, המוכר יותר בארץ ובעולם בשם Know Hope. הערב (21:00) יוקרן הסרט הזוכה בהקרנה מיוחדת ופתוחה לציבור תחת כיפת השמיים בקולנוע הפסגה הנהדר ביפו.

>> אדם יקותיאלי עבר אבולוציה וכבר לא מפחד להיחשף // ראיון (2019)

"Know Hope", בהפקתם של שלומי אלקבץ, גלית כחלון וליבי לנקינסקי, יזכה גם במענק שיווק לאוסקר האמריקאי ויהיה זכאי להגיש מועמדות אוטומטית לאוסקר. הסרט עוסק בדמותו המסקרנת של יקותיאלי – מהאמנים הישראלים המצליחים בעולם שבקעו מסצנת אמנות הרחוב, שהיה במשך שנים אנונימי וזכה לכינוי המחמיא "בנקסי הישראלי" – ובהתמודדותו עם דלקת מפרקים אוטואימונית שאילצה אותו לחשוב מחדש על יצירות האמנות שלו לאור מוגבלותו הפיזית החדשה, כשהדרמה האנושית-אישית מחוללת אמנות ופעולה פוליטית.

בין הזוכים הנוספים אמש בלט סרטה החושפני והעדין של אלה ארמוני "ספק ילדה ספק אישה" על חייה ויחסיה עם אמה, הזמרת דפנה ארמוני, שהעניק לה את פרס הבימוי ע"ש יוסי קאופמן ואת פרס העריכה לנואית גבע. בפרס חבר השופטים זכה "שוטינג", סרטה של נטעלי בראון, טרילוגיה של סיפורים תיעודיים על האופן שבו המלחמות והמצב הביטחוני השחיתו גם את העשייה הקולנועית והטלוויזיונית בישראל, כשאחד הסרטים עוסק ישירות בפרשה שבה צוות הפקה ישראלי של סדרת הדוקו-ריאליטי "מחוז ירושלים" השתיל רובה M-16 בביתו של תושב מזרח-ירושלים כדי לייצר דרמה והוביל למעצר שווא, התנצלות של המשטרה ומחיקת הסדרה מארכיוני כאן 11, פעם כשעוד התביישו כאן בדברים כאלה.

באופן מעט מפתיע, "שוטינג" הוא אחד הסרטים הבודדים מבין הזוכים שעוסק ישירות במצב המלחמה בו נמצאת ישראל בשנתיים האחרונות ובכיבוש שהוביל אליו, עניין חריג ביחס לפסטיבל דוקאביב שמקפיד בדרך כלל להיות עם אצבע על הדופק הפוליטי. בין הזוכים הנוספים אפשר למצוא את "מפרץ השמש" של עידו וייסמן שזכה בפרס סרט הביכורים ועוסק באנשים שחיים בשולי השוליים של אילת, את "עיר המתים" שעוסק בחפירתן של מערות קבורה חדשות בהר המנוחות בירושלים והביא לעודד אשכנזי את פרס הצילום, ו"הסתגלות לאפלה" שעוסק בד"ר אדווין קצן-אלנבוגן, היהודי היחיד בהיסטוריה שהורשע בפשעי מלחמה נאציים.

אם רשימת הזוכים הישראלית נראית כאילו מלחמת שבעה באוקטובר התרחשה רק בדימיון שלנו, לפחות המסלול הבינלאומי הביא את "לאחוז בליאת", סרטו של הבמאי האמריקאי ברנדון קריימר על שורדת השבי ליאת אצילי ומשפחתה, שזכה לציון מיוחד לשבח. בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר זכה הסרט "2000 מטר עד אנדריבקה", סרטו של מסטיסלב צ'רנוב (זוכה האוסקר ב-2023 על "20 ימים במריופול"), פרס המעניק גם לו זכות אוטומטית להגיש מועמדות לאוסקר. הסרט מוגדר כ"מסמך קולנועי מופתי ועוכר שלווה", בו מתעד צ'רנוב מקרוב פלוגה אוקראינית במשימתה לשחרר כפר שנמצא בנקודה אסטרטגית מידי צבא הכיבוש הרוסי. הנה, יש כיבוש.

• המסך
• דוקאביב
• תיעודי
• דוקומנטרי
• know hope

• Facebook
• Twitter
• Email

בשכונת נווה שאנן לא תמצאו מרכזי תרבות הפועלים מתוך שיתוף פעולה עם תושבי השכונה – ולואקום הזה נכנסה בשנים האחרונות ספריית גן לוינסקי, כמרכז תרבות, אמנות וחינוך המציע להם שירותים בתחומים רבים (מרכז תרבות וחוגים לילדים, מרכז למידה, קבוצות העצמה לבני נוער ועוד). אירוע הדגל של הספרייה היא תערוכת האמנות השנתית, שתתקיים בסוף השבוע הקרוב (30-31.12) בפעם השישית. כקודמותיה, התערוכה תציג את עבודותיהם של יותר ממאה אמנים וכל ההכנסות ישרתו את פעילות המרכז.

בתערוכה הנוכחית, שנאצרה על ידי רווית הררי, ישתתפו בין היתר הדר מיץ, ציבי גבע, דגנית ברסט, גלעד רטמן, שירה גלזרמן, Know Hope, יעל בלבן ומיכל בראור. התערוכה תימשך יומיים בלבד ותוצג במתחם סוקה (לשעבר מכון שפילמן לצילום), וכל העבודות ימכרו במחיר אחיד של 1500 ש"ח.

שישי ושבת, 30-31.12, 11:00-18:00, מתחם סוקה (לשעבר מכון שפילמן לצילום), מול רחוב שביל המרץ 6, קרית המלאכה, תל אביב

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• מבקשי מקלט
• לוינסקי
• know hope
• עירוני
• ספריות

• Facebook
• Twitter
• Email

כמעט עשור עבר מאז שאמנות הרחוב זכתה לרגעי התהילה שלה בארץ, והיום, חוץ מכמה שאריות מתקלפות וסיורי גלריות מנומנמים בדרום העיר, אפשר להגיד שההייפ סביב ז'אנר הפוסט־גרפיטי דעך ואיבד לחלוטין את ההילה המחתרתית שלו. אמני הרחוב הצעירים והבועטים של אז התבגרו, שינו פאזה ודי נעלמו מהמרחב העירוני.

באותו זמן היה מדובר בדבר הכי חם בעיר: אמני הרחוב והעקבות שלהם היו בכל פינה. האנונימיות היחסית שלהם ומפגשי הציור המשותפים – על גבול הלא חוקיים – במבנים נטושים בדרום העיר היו סוד שמור ליודעי דבר בלבד. כולם רצו נתח מאמני הרחוב שנשאו סביבם טונות של מגניבות וסקס אפיל: ב־2008 נפתחה בשינקין גלריית אורבניקס, שהייתה להם לבית, אוצרים חטפו אותם לתצוגות בחללים אלטרנטיביים, אספני אמנות צעירה התחילו לגלות עניין ועד מהרה גם הממסד לא נשאר אדיש לטרנד, שהגיע לשיא בקיץ 2011 כשמוזיאון תל אביב פתח את שעריו לאמני הרחוב וערך להם תערוכה מקיפה בביתן הלנה רובינשטיין. שמונה אמני רחוב מהבולטים באותה תקופה: נו הופ, , פומה, זירו סנטס, ברוקן פינגאז ויוחאי מטוס הציגו בתערוכה, שנתנה להם את חותמת הכשרות הסופית, אבל בסופו של דבר עשתה מה שכל ממסד עושה לז'אנר אמנותי חדש ובועט – עיקרה ממנה את הרוח החתרנית ועל הדרך הולידה דיונים סביב השאלה האלמותית אם אמנות הרחוב הוא מדיום שיכול בכלל להיות מוצג במוזיאונים.

חמש שנים חלפו מאז התערוכה בהלנה רובינשטיין, אמני הרחוב כאמור נעלמו מהמרחב הציבורי, מעטים התברגו בעולם האמנות והשאר התאיידו בתהומות הנשייה. נו הופ, המוצלח והאהוד מבין אמני הרחוב, נכנס מהר מאוד ללב לבו של הממסד: לפני שלוש שנים צירפה אותו גלריה גורדון לרשימת אמני הגלריה הוותיקים שלה וערכה לו עד היום שלוש תערוכות מצוינות, שנתנו פרשנות חדשה לז'אנר שהוא היה ממוביליו.

כעת בחלל החדש של גלריה גורדון ברחוב הפלך (על גבול יפו), שנפתח בחודש שעבר, מוצגת תערוכה לזוג האמנים האמריקאים FAILE, שידועים בעבודות הגרפיות שלהם ובקולאז'ים שיונקים מתרבות הרחוב והקומיקס האמריקאיים. אמנם הם לא אמני רחוב במובן המסורתי של המילה (הם לא יוצאים לפעילות גרילה ברחובות), אבל הם בהחלט מייצגים את הדרך שבה אמנות הרחוב על נספחיה חדרה למוזיאונים ולגלריות והפכה למוצר מסחרי לוהט ונחשק.

הצמד מציג אמנות אמריקאית אקסטרווגנטית במיטבה: התערוכה בחלל הקובייתי עמוס בעבודות גדולות ממוסגרות בטוב טעם. על שניים מקירות הגלריה מוצגים שני ציורי קיר ענקיים בסגנון קומיקס מקושקש. לזה תוסיפו את היחס הסנובי של שתי פקידות הקבלה, שאפילו לא טורחות להעיף מבט על המבקרים בגלריה, וקיבלתם סוג של פרודיה על אמנות רחוב קיטשית עם נגיעות וינטג' שמשווקת לקהל הנובורושי, שמחפש תמונה יפה מעל הספה בסלון.

בגלריה חזי כהן, לעומת זאת, נפתחה בשבוע שעבר תערוכה לאחד מהבולטים בדור אמני הרחוב, KLONE. שלא כמו נו הופ, KLONE מנסה להתרחק מכל מה שקשור לרחוב ולמתג את עצמו כאמן גלריות לכל דבר. מדובר בתערוכה הראשונה שלו בגלריה תל אביבית מרכזית אחרי שדי נעלם מהרדאר בשנים האחרונות.

KLONE, שידוע בחתימת ידו הסוריאליסטית והאפלה, מציג בתערוכה סדרה של עבודות רישום בדיו ממוסגרות כטריפטיכונים, שני פסלים מקרטון ומיצב דמוי גזע עץ שממנו בוקעת עבודת וידיאו. את מקומו של הסגנון המחוספס והחפוז של אמנות הרחוב מחליפות עבודות עמלניות, פואטיות ומהורהרות; יצירות שמתארות עולם פנטזיה סוריאליסטי הבנוי ממאגר דימויים שמזוהים עם כמו הדמויות המפלצתיות ארוכות האף, הציפורים והעצים. אם לשפוט לפי התערוכה של FAILE ו, אחרי ההצלחה המטאורית של אמנות הרחוב נותר לה לקחת צעד אבולוציוני נוסף כדי להישאר רלוונטית או להמשיך לדשדש במחוזות הקיטש האורבני המלוקק.

KLONE–"זיכרון של עץ, שכחה של אדמה", גלריה חזי כהן, וולפסון 54 תל אביב, עד 7.1

FAILE–"זרמים חזקים", גלריה גורדון, הפלך 6 תל אביב, עד 24.12

• Klone
• know hope
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

המנטליות התל אביבית בה ניחנו מובילה לעובדות הקיומיות הבאות: אנחנו אוהבים מאד לתרום למען מטרות נעלות, וגם תמיד שמחים לקדם אמנות ישראלית. לא שהדברים הללו עומדים בסתירה, אבלתערוכת מכירה שתתקיים בסוף השבוע הקרוב(שישי-שבת, 18-19.12), תסייע לסמן "וי" על שתי הפעולות במקביל. בתערוכה, שתעלה למשך יומיים ב"מקום לאמנות" שבקריית המלאכה, יוצגו כ-300 יצירות של אמנים מוכרים לצד שמות עולים בתחום, במחיר אחיד ואטרקטיבי במיוחד של 1,500 שקלים בלבד. בין האמנים המציגים ניתן למצוא שמות בולטים בזירת האמנות המקומית, דוגמת דגנית ברסט, ציבי גבע, לארי אברמסון, Know Hope ועוד – כאשר הרווחים יועברו לתחזוק הפעילות השוטפת של ספריית גן לוינסקי.

ספריית גן לוינסקינוסדה בשנת 2009 בנוה שאנן, ומאז היא משמשת כמרכז חינוכי ותרבותי בשכונה, ושואפת לייצר תנאים טובים יותר עבור מגוון תושביה, ובפרט אלה הנאבקים לקבלת מעמד פליטות, אשר לפי שעה אינם זכאים לקבלה של מגוון שירותים שהמדינה מספקת לתושבים בעלי מעמד מוסדר.

תערוכת מכירה למען ספריית גן לוינסקי
"מקום לאמנות", שביל המרץ 6, תל אביב
שישי-שבת, 18-19.12, בין השעות 11:00-18:00

הכניסה לתערוכה חופשית

לאירוע בפייסבוק

• טליה רז
• שחר גולן סריג
• דנה יואלי
• אוהד מטלון
• איציק ליבנה
• לארי אברמסון
• גלעד רטמן
• קרית המלאכה
• ליהי תורג'מן
• זוהר גוטסמן
• הילה בן ארי
• ניבי אלרואי
• מאיה אטון
• יונתן אולמן
• יונתן אפק
• תרומה
• מרכז קהילתי
• קריית המלאכה
• תערוכה
• תל אביב
• לוינסקי
• know hope
• דגנית ברסט
• להלי פרילינג
• ציבי גבע
• גילי אבישר
• מרב שין בן אלון
• מכירה
• יעל בלבן
• עירוני
• אמנות
• נווה שאנן
• ספריות

• Facebook
• Twitter
• Email

"ונדליזם פרופר", כך מכנה אמן הרחוב Dede (דדה) את הפעם הראשונה שלו. "כשהייתי נער קפצתי לילה אחד לחצר של בית הספר שלמדתי בו וריססתי על קיר מרכזי בבניין.

לא ידעתי מה אני בכלל רוצה לרסס. הסתכלתי למעלה והיו כוכבים, אז ציירתי את מערכת השמש, בקו איקוני, פשוט סדרה של עיגולים וטבעות".

לא היה לך משהו דחוף להגיד, סתם רצית לרסס על קיר אסור?

"חזרתי מבילוי, במקרה מצאתי פחית עם שאריות ספריי, במקרה הדרך הביתה עברה בבית הספר. הכל היה 'שם'. הרגע הזה שבו אתה גם לא יודע בדיוק מה לעשות – גם צריך להגיב מהר וגם להסתכל כל הזמן שלא בא מישהו וקולט את הריח של הצבע – תפס אותי חזק".

דדה, בוגר בצלאל, הוא האיש שנתן לכם את הפלסטרים, את השיניים בדולפינריום ועוד אינספור עבודות שהפכו לחלק אינטגרלי מהעיר. ביום חמישי (3.12) הוא פותח תערוכה ראשונה בגלריה דן. אמנות הרחוב שאחרי בנקסי מחד גיסא ו־Know Hope מאידך גיסא עשתה כברת דרך ארוכה מחבורות רחוב ניו יורקיות שמטרתן לצייר יפה את היום שבו תחוסל ביריות החבורה המתחרה, והיא מוצגת, נסחרת ונשפטת כאמנות לכל דבר. אבל שאלת ההתמסחרות תהיה תמיד רלוונטית למי שממשיך לנכוח בסטריט. "הוויטרינות הגדולות שפונות לרחוב גורמות לצופה להתייחס לחלל הזה כמובלעת שהיא אמנם סגורה אבל נמצאת ממש לידו, נגישה לקהל כמו עבודות שאני עושה במרחב הציבורי", מסביר דדה, "זו תערוכה דמוקרטית. גם מי שלא יבוא לפתיחה ולא ייכנס לגלריה, אבל ילך בבן יהודה, יראה כמעט את כולה. ברגע שחציתי את קו הדלת הזאת ואני מציג בגלריה – זו כבר לא אמנות רחוב. זו אמנות. נקודה. אני לא מתיימר להכניס את הרחוב לגלריה, אבל האפשרות שאתפוס בזווית העין את תשומת הלב של הולך הרגל חשובה לי. גם אם זה לא יקרה, האפשרות עצמה מעניינת אותי".

מה ממה שמכירים באמנות שלך ברחוב ייכנס לכאן, ומה לא?

"החומריות אמנם שונה, אבל יהיה חיבור לעבודה שלי בחוץ. השתמשתי בחומרים שמצאתי ברחוב וערבבתי מדיות. יהיו גם דימויים מוכרים – פלסטרים, בתים מתפרקים, חיות מעץ וגם צילומים שצילמתי בעיר בסדנאות ואזורים מוזנחים, שעכשיו הורסים כדי לבנות מגדלים".

בכל ילד אייטיז יש איזו כמיהה למתפרק ולמתפורר, והרבה התעסקות בקו התפר שבין פרה לפוסט ג'נטריפיקציה. זה קשור לדור שהוא רגל לפני הדיגיטל ורגל אחרי?

"גם, אבל בעיקר מאיפה באת, מאיפה המשפחה שלך, איפה היית בדבר הזה שנקרא בית. לכל אחד יש חסכים ומשקעי עבר. מעבר לזה יש את המקום שבו אני עכשיו. אני אוהב את העיר אבל קשה לי להתמודד איתה. יש המון דברים שגורמים לך להרגיש חוסר ביטחון מוחלט לגבי המחר. אתה אף פעם לא יודע מה יהיה ביולי־אוגוסט. זה לא הדבר היחיד שגורם לי לצייר בתים מתפרקים, אבל החוסר בקרקע בטוחה הוא לגמרי חלק מזה".

העבודות של דדה אמנם תורמות למראה ולדימוי העצמי של תל אביב כעיר ללא הפסקה, אבל אין לחולדאי טעם להתקשר לדדה ולהעניק לו את פרס ספריי הזהב. "גם אם העירייה מעלימה עין מאמנות רחוב ולא מוחקת ציורים, זה עדיין לא כמו לתמוך, ובעיניי זה צריך להישאר ככה ואפילו יותר מזה – העירייה לא צריכה להעלים עין. חלק ממה שמשאיר את הסצנה הזו בועטת וחיה הוא שהיא לא מוכרת על ידי הממסד. במקומות בעולם שכן התחילו לקבל אותה ושופכים כספים ומנופים כדי לבצע פרויקטים גדולים שמפארים את העיר, יש משהו חינני, אבל אני לא 100 אחוז מתחבר לזה וגם הקהל מרגיש את ההבדל".

מכסח הפרסומות

אמני הרחוב של היום אמנם לא מגיעים היום ברובם מהרחוב, אלא מבתים מבוססים ברחובות מטופחים, אבל האמנות עצמה היא עדיין חברתית ועוסקת במצוקותיו של האדם המודרני לנוכח שלל הכוחות הבאים עלינו לכלותינו. דדה עוסק גם ב־AD Busting – "כיסוח פרסומות", כך שאם ראיתם את בר רפאלי עם פלסטרים אול אובר הפרצוף היפה שלה, תדעו למי לפנות. ההתנגדות לפרסום במרחב הציבורי, או התפיסה שלו ככובש, הולכת יד ביד עם התפיסה של הרחוב כרכוש הכלל: "אנחנו מוקפים ברחוב בפרסומים ושילוט שצועקים עלינו. מי חוסם לי עכשיו את הנוף? מי שיש לו כסף. הוא יבנה מגדל, הוא ישים בילבורד. זכותי שלא ישתלטו לי על הרחוב ויציבו שלט, גם כי אני רוצה לראות מה יש מאחוריו וגם כי אני לא רוצה שיכתיבו לי מה לקנות. וכשאני יושב בתחנת אוטובוס, למה מנצלים את העובדה שאני קהל שבוי? למה אני צריך לשבת ליד פרסומת למשקפי שמש? גם לי מותר להביע את דעתי בפומבי, לא רק למותגים".

למה קראת לתערוכה "נא לא להאכיל את החיות"?

"יש בתערוכה כמה סדרות שכל אחת בוחנת מיהן החיות ובמה לא להאכיל אותן. מצד אחד אלו בעלי ההון, הם החיות שאוכלות אותנו ומאכילות אותנו בולשיט. בכל עבודה החיה זה מישהו אחר. לפעמים האמן מאכיל את החיה, מתלבט אם כדאי לו, ולפעמים הוא החיה שצריכה לאכול ומוכרת עבודות".

בתערוכה מוצגת סדרת הדפסי מבנים, שבמבט ראשון נראים אקראיים, אך החוט המקשר ביניהם הוא שמדובר בבתים או משרדים של אספני האמנות הגדולים בארץ. העיסוק באספנים עצמם עלה לכותרות השנה, כשפורטרטים של אספנים מקומיים הוצגו בגלריה Raw Art. דדה מסביר את ההבדל: "אני לא בא להפוך את זה לצהוב. שמו של האספן בכלל לא מופיע".

יש פה ממד של סטוקינג.

"לגמרי. אני בחוץ, מדמיין אם העבודה שלי שם – האם היא יכולה להיות בפנים, האם הוא ירצה אותה, האם אכפת לי. אני מדבר על נגישות של קהל לעבודות ובחללים האלו של האספנים מציגים את העבודות, אבל אני אפילו לא יכול להיכנס לראות אותן".

גם בתערוכה עצמה מתעסק דדה עם עצם הצגתה, עם עולם הגלריות ו"הפתיחות המפונפנות". כחלק מהדיאלוג הזה הוצבו בגלריה פסלים של מה שהוא מכנה "מאזטים" שעשויים מג'אנק שאסף ברחוב וציפה בעיסת נייר לצורות של נשנושים כמו גבינה עם זיתים, קרקרים עם מטבל גבינה וקלאב סנדוויץ'. האחרון הוצב ברחוב כמתאבן לתערוכה. "המטרה היא למשוך תשומת לב, שישאלו מה זה", הוא מסביר.

יחשבו שזה פרומו ל"מאסטר שף".

"זה לקרוא לקהל שמכיר אותי מהרחוב, זה שלא קורא עיתונים, לבשר שיש לי משהו חדש והנה טעימה קטנה ממנו, ואני אשמח אם תבואו לראות את השאר".

Do Not Feed the Animals עד 1.1.2016 בגלריה דן, בן יהודה 107

שיעורי בית: כמה עבודות שחייבים להכיר לפני שהולכים לתערוכה

Wind Up Teeth, מתחם הדולפינריום

"במשך שנה וחצי לפני שהוצאתי את העבודה הזאת לפועל, כל מה שראיתי זה השיניים האלו. זו נקודה אסטרטגית על החוף, אין תל אביבי שלא מכיר. התחבר לי המסר של הנשיכה הזאת בנוף, הנגיסה של אנשי נדל"ן בשטח, ומשהו בחיוך שאומר שאף שהיה כאן פיגוע, אנחנו מתקדמים.
פעמיים־שלוש במשך השנה וחצי האלו נכנסתי פנימה. לרוב המקום היה פרוץ וישנו בו הומלסים, לפעמים המועדון מהצד השני דאג שיסגרו אותו. בפנים יש את בריכת הדולפינים שמלאה בזבל והכל שם שבור והרוס. בסוף הגיע העיתוי הנכון. במשך חמישה לילות עבדתי מהקרקע עם מוטות מחוברים ורולר בקצה בגובה של עשרה מ'. עשיתי את זה לבד, כל יום קצת, מחצות עד חמש בבוקר עם פנס וירח. מדי פעם ירד עליי גשם, כל הזמן הסריח משתן. זה היה קשוח, בהחלט האתגר הכי גדול שהיה לי עד היום".

פלסטרים, ברחבי העיר

"את הפלסטר הראשון שלי עשיתי לפני שמונה או תשע שנים, בעט אדום על מדבקה צהובה קטנטנה, בגודל שני ס"מ, והדבקתי אותו על בלון שהיה בתוך פח ירוק. בלון בתוך פח זו שמחה שנזרקה, ועוד עם פלסטר. הרי אם יש לו חור זה אבוד. זה היה מאוד אינטואיטיבי בשבילי, סוג של ייצוג ויזואלי בשביל תרפיה עצמית בתקופה בעייתית בשבילי. ככל שעוברות השנים אני מגלה כמה משמעות יש לו. לא נמאס לי ממנו. מהבלון הוא עבר לארונות חשמל, הייתי סוגר את שתי הדלתות עם פלסטר. מבחינתי זה היה לסגור את הרווח, הפצע, אבל אחר כך הבנתי שזה גם מסר לחברת החשמל. משם הוא המשיך לבתים נטושים ואחר כך עבר עוד ורסיה לפלסטרים רוקדים, לפעמים הם בזוגות ומשתלבים זה בזה. אף שהם פופ ארטיים, הם עדיין עצובים בעיניי".

Stencil Specific, רחוב שוקן

"מאחורי עבודות הסטנסיל יש הרבה עבודה תיאורטית שעשיתי בעקבות קריאה חוזרת של 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני'. אני מחפש מקומות ספציפיים, מוצא את המקום שנוח להניח עליו את הסטנסיל ואז אני מצלם אותו. אני חותך לפי התמונה, חוזר לשטח כדי לשים אותו מחדש ומצלם שוב את אותו המקום. מבחינתי זה מתגבר על מחסום של הסטנסיל כי פתאום זה הופך אותו לספציפי: אני משתמש בשבלונה רק פעם אחת, בניגוד למה שבדרך כלל עושים עם סטנסיל, שזה לכתוב אג'נדה ולרוץ איתה בכל העיר ולחזור על הסטנסיל מיליון פעם. פה זה חד פעמי: בשום מקום לא תראה את זה ככה".

• דדה
• בנקסי
• אמנות רחוב
• know hope
• גרפיטי
• Dede
• דולפינריום
• רון חולדאי
• תל אביב
• עירוני