Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
להתפטר, להתקעקע, ללכת לטיפול, לגור בחו"ל ולהפסיק להאמין לשירים של הסמית'ס . 40 דברים שיגרמו לארבעה עשורים על הפלנטה להרגיש קצת יותר ראויים. אז מה הספקתם?
("חזרתי מתקופה ממושכת בלונדון. ארבעה שבועות כמעט"). בגדול, החלק המעניין של החיים כבר מאחוריכם. המעט שאתם יכולים לעשות הוא לדאוג לזיכרון מתוק מהעיירה הציורית ששנוררתם אליה איזו מלגת סליחה־על־השואה־הנה־כסף. המאפייה מתחת לבית (=קיוסק ליד המעונות), התחבורה הציבורית האיכותית (=תחתית מתפרקת עם שלוש תחנות) והבחורה ההיא שהייתה אמנם גבוהה מכם בראש וחצי אבל ממש הייתה בעניין שלכם עד שהמהנדס האירני ההוא גנב לכם אותה. משפט המפתח: "ברלין/לונדון/שלזיה עילית? כן, גרתי לא רחוק משם תקופה" (=שמונה שעות ברכבת).
02. לעבור להייטק
המשכורות יותר מבינוניות, השעות יותר מסבירות, האנשים – בינוניים וסבירים. בשביל לממן את כל הסעיפים הבאים ברשימה אתם תשבו כמו גדולים לצהריים במזנון סניף רמת החייל ותדברו על "הטירוף" שמתחולל בבורסה.
[tmwdfpad]
03. לעשות אקזיט
בואו נודה באמת: אף אדם שנולד אחרי מבצע שלום הגליל לא מבין איך מרוויחים כסף. אין לנו באמת קריירה, ההורים בזבזו הכל על הדירות של האחים הגדולים שלנו ("חריש מדהימה, שעה ורבע ואני בתל אביב") והדבר היחיד שלמדנו הוא שאיפשהו יש אנשים שמוכנים לשלם מיליונים – מה מיליונים, מיליארדים – על הטינדר/ ווטסאפ/ אפליקציה ־ שמזכירה ־ לכם ־ להפוך ־ צד ־ במזרן הבא. עכשיו רק נשאר למצוא רעיון! ולפתח אותו! ולשווק אותו! ועוד המון דברים שאין לכם שום מושג בהם!
04. לעשות את הקעקוע או הפירסינג שתמיד רציתם. לקבל עליו מבט מזלזל מטינאייג'ר
אחרי שנים של מחשבה והתבוננות בירכיים של זרים עשיתם את זה, ועכשיו אתם קונים רק מכנסי ברמודה כי אחרת חבל על ההשקעה. ולא, זה לא הלוגו של מאזדה. אפילו לא דומה. אולי קצת. סתמו.
05. להצביע לפחות פעם אחת מהרגש ולא מההיגיון, למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה
06. ללמוד עוד שפה
אנגלית? לא נחשב. וגם ספרדית של טיול אחרי צבא לא. בן אדם נוסע לחצי שנה, חושב שהוא מינימום גבריאל גרסיה מארקס.
07. להפסיק להסביר להורים איפה הם טעו ואיך בדיוק זה דפק אותך
כל ההורים מפשלים. לפעמים זה היה כל כך נורא עד שנשארתם שרוטים לכל החיים, אבל ברוב המקרים אלה היו פשלות מינוריות שרק אתם, בציפיות המופרזות שיש לכל ילד מההורים שלו, הפכתם לפשעים שאין עליהם מחילה. אם אתם מתקרבים ל־40, הגיע הזמן לצאת מזה, לקחת אחריות על החיים שלכם ולהפסיק לכעוס עליהם רק כי לא הגיעו להופעה בכיתה ה' או ללוות אתכם לבקו"ם (היוש אימא!). אל תשכחו שלמרות כל הפדיחות שהם עשו, הם הצליחו איכשהו לגדל אנשים בוגרים, מוצלחים ומקסימים. את האחים שלכם.
08. ללמוד לנהוג כבר, לעזאזל
ודי עם התירוץ של תל אביב
09. להתפטר בזעם מהעבודה בלי שתהיה לכם תוכנית גיבוי
זה יהיה השבוע הכי טוב בחיים שלכם, עד שהחרדה ותחושת חוסר התועלת יבעטו לכם בתחת.
10. להוציא אלפי שקלים על טיפול פסיכולוגי
רק כדי להבין שאתם באמת דפוקים אבל כלום לא יעזור. מצד אחד כל סשן יכול לקנות לכם נעליים חדשות, מצד שני בן אדם שלא עבר טיפול פסיכולוגי הגון זה כמו בן אדם שלא התרחץ. אז תבחרו לכם את האשכנזי הגנב מרמת אביב הישנה שנראה לכם, תשקיעו אצלו את העשירייה שצריך ותצאו עם אחת משתי המסקנות: אתם בסך הכל אחלה או ציפרלקס. אין אמצע.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הכביש שראה הכל: ליאור רז טועם את תל אביב עם הV40 של וולוו
מצאנו חניה ליד הבית של השחקן והתסריטאי ליאור רז, השארנו לו שם את רכב ה־V40 של וולוו עם כמה אטרקציות על מפה, מקומות שמורים במסעדות שוות ואתגר אחד: להספיק הכל בשעתיים בלבד
כבר שנים שאני לא חווה את חיי הלילה של תל אביב. כשגדלתי בירושלים ביליתי לא מעט. יצאתי כל לילה, עבדתי בברים, ביליתי. אפילו תופפתי מפעם לפעם במסיבות טראנס באומן 17. ככה התפרנסתי. גם כשהגעתי לתל אביב עדיין הייתי עם אותן אנרגיות, אבל זה היה כבר אחרת. בילויים עם החברים, הצגות, גלריות קטנות, מסיבות במוסכים. פחות פרוע. זו סצנת אחרת עם אופי אחר של בליינות.
[tmwdfpad]היום, בגיל שלי, לצאת מהבית זו חוויה שונה. אתה חייב לבחור, אתה לא יכול לצאת כל לילה, אז אתה בוחר. יוצא מדי פעם למקומות הכי טובים שאתה מכיר. בוחר בקפידה את האנשים שאתה יוצא איתם, אלו האנשים שאתה אוהב לצאת איתם. אתה חייב לבחור, כי בין המשפחה לעבודה המרסקת, אתה מרגיש שאתה חי על 150 קמ״ש. אז כשאתה עוצר, כדאי שזה יהיה מקום שכדאי לעצור בו, ועם האנשים שאתה הכי רוצה לראות. אתה מחפש את האיכות, אין זמן לבזבז על חיפוש.
אז כשהציעו לי לקחת את V40 R-design החדש של וולוו לסיבוב לילי קצר בתל אביב, לא יכולתי ולא רציתי לסרב. להסתובב בעיר בנוחות של רכב טרי, עם ניסיון של 40 ומשהו שנים בעולם, ולהכיר מקומות חדשים. למה לא? רק מה, לא עשו לי עבודה קלה. עם הרכב מגיע גם אתגר – סוג של מירוץ למיליון רק במושגים מקומיים. נקרא לזה מירוץ למאה. במהלך שעתיים בלבד הייתי אמור לבקר בשתי מסעדות שממוקמות בשני קצוות שונים של העיר. מצפון עד דרום. ורק כדי שלא יהיה לי קל מדי, חויבתי לעבור בשתי נקודות אסטרטגיות נוספות בתל אביב. נו, מעולם לא פחדתי מקצת אתגר.
אני מתחיל בלאסוף את יוני, חבר יקר שאני מכיר עוד מהגן. מהגן של הבנות שלנו, כן? אם הייתם אומרים לי לפני עשור שהייתי יוצא לבלות עם מישהו שפגשתי בגן של הילדה שלי, הייתי צוחק לכם בפנים. אבל כמו שאמרתי, צריך לבחור טוב טוב את האנשים שאתה הכי רוצה לצאת איתם.
יאללה, מתניעים
אני רגיל לג׳יפ שלי ולאופנוע שלי, אבל ה־V40 הוא אוטו שעושה חשק לרדת מהג'יפ. האוטו הזה כיפי. מהיר וספורטיבי, חזק וקטן. מאוד מתאים לעיר בגודלו ובכל זאת עם מספיק כוח ונוחות לכביש המהיר. זו חוויית נהיגה אחרת מאשר באוטו גדול. לרוב אתה מסתכל על הכביש מגובה מסוים, מלמעלה. פה אתה בתוך הכביש, אתה חי אותו, מרגיש אותו ומתרגש מכל סיבוב ועיקול.
ובכל זאת, לא משנה איזה מהמורה או פס האטה יעמדו בדרך שלכם, המתלים מכילים את הכל. שום קפיצה מעצבנת לא תפריע לחוויית הנהיגה. ההגה והגז מרגישים כל תזוזה שלך, מגיבים במהירות שיא ומאפשרים שליטה אדירה על הרכב. יש לו תחושת האצה של אופנוע, מ־0 ל־100 קמ״ש ב־6.3 שניות. מנוע טורבו עם 180 כוח סוס. אם אנחנו בג׳ונגל עירוני, הרכב הזה הוא חיה רעה.
ליאור רז והV40. צילום: נמרוד סונדרס
גם במראה הוא לא פראייר. רכב נמוך עם אווירה של רכב ספורט אבל עם שרירים של רכב כוחני. הגימור הפנימי לא מפוצץ בפוזה. זה קלאס אמיתי. זה בהחלט כלי מושלם לסיבוב אתגרי בתל אביב – שגם אחרי כמעט שני עשורים שאני גר בה, אני תמיד זוכר איך שראיתי אותה בתור צעיר מירושלים.
תל אביב תמיד נראתה לי כמו עולם אחר. עולם מהיר יותר, מלוכלך יותר, קצבי יותר. לא כמו בירושלים עם מחנה יהודה והאבנים. כשעברתי לתל אביב, גרתי באזור צפון העיר בדירת גג על סוקולוב־נורדאו, אבל כשנולדה מיה החלטנו לעבור. ירדתי איתה בעגלה בפעם הראשונה, וכשיצאתי לרחוב עבר אוטובוס ופלט ענן פיח. אמרתי למיטל, אשתי, שאנחנו זזים מפה. עברנו לצפון הרחוק של תל אביב.
התחנה הראשונה שלנו לא רחוקה מכאן, בשכונת אזורי חן. שם, ממש צמוד לקאנטרי קלאב, ה־V40 שלנו הרגיש בבית בין הרכבים המרשימים בחניה. לא הצלחנו להחליט אם הם שייכים לשכבה העליונה של צפון תל אביב או לבנים שלהם. ירדנו מהרכב לצד ארבע המסעדות שעמדו שם במנותק מהאופי המנומנם של השכונה, כל אחת מעוצבת ברוח דומה, אבל גם באווירה אחרת. זו איטלקית, זו ניו יורקית וזו אירופית. אבל אנחנו הלכנו, כמו לבנטינים טובים, אל היעד הראשון של הערב – המסעדה היוונית גרקו (אורי צבי גרינברג 25).
מירוץ נגד הזמן
בגרקו של ערב חמישי יש אווירה צפופה ומוזיקה יוונית רועשת, אבל משהו בה עובד. סוג של טברנה יוונית שהומרה למסעדה חצי יוקרתית. ללכת בלי ולהרגיש עם. מכיוון שהזמן לוחץ והמירוץ נמשך, זרקנו למלצר החייכן את הבקשה לקבל ״כמה ראשונות טובות״ וסמכנו על טוב לבו וטעמו. למרבה המזל, הבחירה בו התגלתה כמוצדקת כשגל מנות קטנות ומעולות החל לשטוף את השולחן.
סלט אוקטופוס ותפוח אדמה חם, קציצות זוקיני, ספאנקופיטה (מאפה בצק פילו במילוי גבינת פטה ותרד), סאגאנקי (גבינת קפלוטירי מטוגנת עם שם של תרגיל בג'ודו), סקורדליה (ממרח שום, שקדים ושמן זית) וכמובן צזיקי. כל הטוב הזה פרוס על השולחן ואנחנו לא ויתרנו על ביס בודד. מבקר מסעדות אני לא, אבל בין פצצת הכולסטרול של הגבינה המטוגנת לטעם הנהדר של ממרח השום־שקדים, ברור שעוד אצטרך לחזור לכאן בלי הגבלת זמן ושעון מתקתק.
המטבלים של גרקו. צילום: נמרוד סונדרס
עם טעם לעוד יצאנו לכיוון נקודת המעבר הראשונה שלנו, שלמרבה הצער לא כללה אוכל. ״הבית המשוגע״, שנמצא בצפון רחוב הירקון, הוא אחד המבנים המוזרים בתל אביב. כאילו מישהו לקח בניין מגורים רגיל והלביש אותו בתחפושת של סקיצה גנוזה שעיצב אנטוני גאודי. גם בנוף האורבני המגוון של תל אביב, מדובר במראה מסקרן וחריג.
סימננו וי מהיר והמשכנו לנקודה הבאה – גשר המשאלות ביפו. לרוב זה מתיש לחצות את כל תל אביב, אבל עם המרחב שיש לנהג ועם אחיזת הכביש של ה־V40, המרחק נראה קצר יותר. מאוד נוח להסתובב איתה בעיר. הגודל שלה מאפשר לא רק לנוע בקלות בתוכה, אלא גם לחנות כמעט בכל מקום. בתל אביב מדובר ביתרון עצום.
כמעט בלי לשים לב הגענו לכיכר קדומים. ידענו ששם, פחות או יותר, נמצא גשר המשאלות. ירדנו מהרכב ועלינו לנקודה הכי גבוהה שראינו. פגשנו שלושה חבר׳ה מקומיים ואחרי כמה ברכות בערבית שאלתי אותם איפה גשר המשאלות. ״אתם לידו״, ענה הנלהב ביותר מהחבורה. וואלה. הנה השלט, אבל אין גשר. המעבר חסום והגשר הרוס. שאלנו אותם אם הם יודעים למה הרסו את הגשר. ״רוצים לבנות גשר תל אביבי. צפונבוני כזה״, אומר הנלהב. העיקר שהיינו, עכשיו אפשר סוף סוף לסיים לאכול.
השרימפבורגר של מסעדת מגזינו. צילום: נמרוד סונדרס
היה שווה לחכות. גם עם כל הסיבוב והעצירות, נשאר לנו הרבה זמן ליהנות מהמטבח האיטלקי המעודכן של מסעדת מגזינו (דרך מנחם בגין 21) החדשה. עמדנו באתגר. מה שהיה לפני לא הרבה זמן בניין נטוש ומלוכלך הפך בידי האחים ירזין (קפה איטליה, טוני וספה, מוזס ועוד) למסעדה שמעוצבת כמו לופט ניו יורקי עם אווירה מקומית. פה כבר יכולנו לשקוע לעומק התפריט. המבורגר שרימפס מעולה, פולנטה עם פטריות, פיצת פפרוני עסיסית וארטישוק מטוגן שטעמו אפילו טוב יותר מזה שאכלתי ברומא. עכשיו כבר לא עמדנו בקצב של האוכל. עדיין החזקנו מעמד עד קינוח הקראק פאי המעולה.
עם צלצול השעון, בדיוק בביס האחרון של הפאי, הבנתי שהסתיימו השעתיים שלנו. חזרתי לרכב, שעמד בחניה המוארת שברחוב הרכבת. פה זה לא צפון תל אביב – ה־V40 בולט בנוכחותו המרשימה ובצלליתו הנמוכה. חיכיתי לנסיעה האחרונה, חזרה הביתה לצפון העיר. עכשיו, ללא מגבלת זמן ועם בטן מלאה, אני יכול ליהנות עד הסוף מכל מה שיש לרכב להציע. אולי בכל זאת אעשה עוד סיבוב קטן בתוך העיר. והפעם, אולי אקח קצת זמן לבזבז על חיפוש.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מי שמכיר את ליאור יניב – כיום עורכת משנה של "את" ובעבר עורכת בכירה ב"גלובס" – נופל שדוד. האישה היא מופת לקוליות לא מתאמצת, לא ניצבת בפרונט אך מעניינת פי כמה מהכוכבות שמעטרות את שערי המגזינים שהיא חתומה עליהם. היא אמנם מעבירה את מרבית היממה מאחורי המסך (בזמנה הפרטי היא כותבת דוקטורט על הגעגוע המודחק של יהודי גרמניה אל גרמניה בספרות העברית, לכו תבינו), אבל אל תמהרו להציע לה חברות בפייסבוק. לא רק שהיא צמודה לאלדד יניב (פלוס עומר ויותם בני ה־15 וחצי ורוני בת ה־11 וחצי), היא גם לא חיית רשתות חברתיות. ליאור, עוקבים באינסטגרם זה לא סטוקרים!
ליאור יניב. צילום: איליה מלניקוב
השנה הכי טובה שהייתה לך בעשור האחרון:"בגיל 37, כשהבת שלי הייתה בת 9, היה רגע בזמן שבו קלטתי שלא צריך יותר בייביסיטר וחוקית הילדים שלי יכולים לחצות כביש, לחמם אוכל בעצמם ולהישאר לבד בבית בלי ניג'וסים, אז נשמתי עמוק ויצאתי לבלות וחזרתי אחרי שנה בערך. הרגשתי שזהו, סופה אחת מאחוריי".
רגע של משבר:"את כל מה שקורה בתחילת שנות ה־30 הייתי שמה בערבון מוגבל. את חושבת שאת גדולה, שפיצחת כבר כיוון וטעם אישי, ואת מסתובבת יהירה ומלאת תובנות כי התחושה היא שסבלת מספיק בשנות ה־20. מה שאת לא יודעת זה שתכף יגיעו 35־39 – שנים של חריש עמוק של הנפש, שמעלה שאלות מבלבלות שהתשובות אליהן הן הכי לא פוליטיקלי קורקט והן גורמות לך להתבונן במראה, לפעמים להחליף מקצוע, להיפרד מחברים, לאמץ חדשים, ובעיקר להבין שהמבוגר האחראי זו את".
[tmwdfpad]חלום שעוד לא הוגשם:"כל דבר מהקולקציה האחרונה של גוצ'י".
יצירה או רגע ששינו לך את החיים:"'אפרים' של יואל הופמן, 'יותם' של גדעון גכטמן, אוהד נהרין בגלימת קטיפה אדומה ב'אנפאזה' של בת שבע, 'העלבת הקהל' של פטר הנדקה, הרגע שבו אלדד זרק את החליפות".
מה באמת חייבים להספיק עד גיל 40? "לריב ולהשלים".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אם ניחנתם בחוש סטייל, חיבה לסקנדינביה וקצת רוח נעורים, אתם ודאי מכירים את ענבל בוסיבא, שעומדת מאחורי אתר האופנה בל וסו. בזמן שכולם אצו לרכוש באסוס, אנחנו השווצנו בפריטים של צ'יפ מאנדיי שהכניסו לארון שלנו את מה שכולנו די רוצות: נונשלנט. בשנה האחרונה הוציאה בוסיבא את בל וסו לטיול מחוץ לגבולות הרשת, כשפתחה לאתר גם חנות בשינקין, ובכך לא רק אפשרה לנו למשש את הפריטים אלא גם החזירה לרחוב את הגרוב שאבד לו.
ענבל בוסיבא. צילום: איליה מלניקוב
השנה הכי טובה שהייתה לך בעשור האחרון:"אני חושבת שהשנה, בעצם כל שנה אני מרגישה ככה. כמו שאמר טוני בנט בסרט על איימי וויינהאוס 'החיים מלמדים אותך איך לחיות אותם, אם אתה חי אותם מספיק זמן'".
הפספוס הכי רציני:"ב־1992 גרנו באריזונה והייתה הופעה של נירוונה בפניקס וממש רציתי ללכת אבל גם ממש רציתי עוד ג'ינס של Guess. ללא ספק פריט הלבוש שאני הכי מתחרטת שקניתי".
חלום שעוד לא הוגשם:"ארוחת ערב עם הסופר האהוב עליי, פיליפ רות, ולשחות עם דולפינים. הבעיה היא שאני שונאת מים קרים אז אני מחכה שילמדו דולפינים לשחות בג'קוזי".
רגע ששינה לך את החיים:"כשנקלטה ההזמנה הראשונה באתר שלא הייתה על ידי אימא שלי. המזמינה הייתה מישהי מאיזה חור, והיא הזמינה נעליים ירוקות וממש נישקתי את המסך כשזה קרה. יש הרבה אנשים שמשמיצים את הקפיטליזם ומהרבה סיבות נכונות, אבל לראות את העסק שלך מתחיל לעבוד זה מרגש. אין מילה אחרת".
מה באמת חייבים להספיק לעשות עד גיל 40?"לקנות בית, ולכן אין לי יותר מדי זמן לענות בהרחבה על השאלון הזה, יש לי רק עוד שלוש שנים והרבה מאוד יורשים תימנים שעומדים ביני לבין החלום שלי".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
לפני חמש שנים כיכב שלום מיכאלשווילי על השער שלנו ברשימת האנשים הכי סקסיים בתל אביב. הוא בדיוק התגרש, זוהה בעיקר עם שלישיית "מה קשור" והחל להגיח בתפקידים טלוויזיוניים דרמטיים. בשנים שחלפו מאז אי אפשר להתעלם מהכישרון שלו, שתורגם גם לתפקיד ראשי בגרסת הבמה ל"חולה אהבה בשיכון ג'" של הקאמרי, לעסק צעצועים מקוון בבעלותו ולמיזם המאפשר הענקת מתנות באשראי באירועים. ובאשר לאירועים אישיים משמחים: מיכאלשווילי הפך במרץ האחרון לראשונה לאבא, כשבת זוגו ענבל שלווי ילדה את ארי. איכשהו גם המחשבה עליו עם שפופרת משחה ובקבוק טלק מוסיפה לסקס אפיל שלו.
שלום מיכאלשווילי (צילום: איליה מלניקוב)
השנה הכי טובה שהיתה לך בעשור האחרון:"בגיל 36 הפכתי לאבא, זה באמת הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים ובטח בעשור הזה".
רגע של משבר:"בגיל 30, כשנכנסתי לעשור הרביעי לחיי, בשלב שבו אנשים רבים מתחילים להקים משפחה, פירקתי זוגיות ארוכה והתחלתי להכיר את עצמי מחדש. זו הייתה תקופה לא קלה אבל הרווקות התגלתה כדבר נחמד (והנה חטפתי מרפק מענבל, אז אעבור לשאלה הבאה).
[tmwdfpad]הפספוס הכי גדול:"שלא גרתי לתקופה קצרה בחו"ל. תמיד פנטזתי על חצי שנה בניו יורק או להיזרק על חופי ברזיל ולשחק פוצ׳יוולי כל היום. חוץ מזה בכל יום הולדת אני עושה רשימת יעדים לשנה הבאה, וכבר שבע שנים אני מפספס את החלום ללמוד ספרדית".
מה באמת חייבים להספיק לעשות עד גיל 40?"בת".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
