Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
הגאווה חוזרת: 4 שירים שהחזירו לנו את האמון בשירי גאווה
וכל היופי הזה למטרה להט"בית טובה. הפשוטע ואגם בוחבוט (צילום מסך: מתוך הקליפ)
מבול של שירי גאווה כבר בפתח, והפעם באנו להרים לארבעה שירי גאווה חדשים שעושים את זה נכון כולל המנון לסבי, מלכת דראג שקוברת, אושיית רשת ממכרת ועמוד ממים עם שיר פצצה בשיתוף אגם בוחבוט בשיאה. יאללה אין לנו כוח לחכות לשישי, אנחנו צועדות מעכשיו
השנה התברכנו במבול של שירי גאווה, בחלק מהמקרים הגאווה עצמה נבלעת בין כל הוודג'ים והפטוצ'ים והחסויות, אבל באנו להרים ולא להשחיר והנה כמה יציאות טריות שמחזירות לנו את האמונה בקונספט של שירי גאווה. יש המנון הלסבי, יש מלכת דראג שקוברת בקנה מידה רופולי, יש אושיית רשת שהפך לזמר עם שיר ממכר ויש אפילו עמוד ממים שהתגייס למטרה טובה. אשכרה גאווה.
ההמנון הלסבי שחיכינו לו הגיע
במשך השנים האחרונות של אירועי הגאווה היו אלה בעיקר הליינים של הגייז שהיו אמונים על שירי הגאווה. השנה בליין הנשים Mercury לקחו יוזמה ויצרו שיר גאווה שכולו חגיגה לסבית. השיר "Aliyah" נוצר על ידי הדי.ג'ייאית והמפיקה מיכל שר בשיתוף פעולה עם המפיק איתי קלדרון. השיר הקלאבי נוצר כמעט כולו, מתחילתו ועד סופו, על ידי נשים להט"ביות ועשיר בהומור וניואנסים של הקהילה הלסבית. השיר זמין בכל הפלטפורמות ואליו נלווה גם קליפ מקוצר שצולם בהרצל 16.
עדן דניאל גבאי נותן בווקאלס
אם טרם הכרתם אתהרווק הנחשק שלנו עדן דניאל גבאי, כנראה שלא נכנסתם לאינטרנט בשנה האחרונה. גבאי התפרסם בזכות חיקויים ומערכונים שפרסם באינסטגרם ובטיקטוק והפך לדמות מוערצת במיוחד בקרב צעירות וצעירים. גבאי מדבר בפתיחות על חייו, על יציאה מהארון ועל העניין בנרמול תרבות להט"בית. בין שלל החיקויים שלו כיכבה מספר פעמים הזמרת נסרין, שכעת שרה לצידו עבור בר הלילה בשיר הממכר "תנשום".
הפשוטע ואגם בוחבוט מתגייסות למען בית דרור
השיר ששוגר הבוקר עמוד הממים ״הפשוטע״ יחד עם אגם בוחבוט הוא אולי הפצצה הגדולה ביותר עד כה. העמוד הפופולרי שסופר כבר כמעט 400 אלף עוקבים משיק לראשונה שיר שכולו רפרנסים לתרבות פופ ישראלית. הקליפ עשיר באורחות ואורחים כמו אורנה בנאי (בתפקיד לימור מ"רק בישראל"), ענת מגן שבו (בתפקיד אילנית מ"אחד העם 1"), עידו ברטל ובן יוסיפוביץ׳ (הלא הם גון ואוצר, הזוג הגאה שהתחתן ב"קופה ראשית"), אוריאל יקותיאל, שחר טבוך, בר מיניאלי, טליה ברטפלד, אדיר מזרחי, אוריאן ספיבק, סוזי בום, ציונה פטריוט, קיי לונג, טלולה בונט וג׳ואנה ראס. והדובדבן שבקצפת: כל זה הולך למטרה טובה, כאשר הרווחים מהשיר ילכו כתרומה לבית המחסה הלהט"בי בית דרור. יש לנו מנצח? ייתכן מאוד.
אריקה היסטריקה מיס אמריקה מזנקת לפסגה
בזמן קצר יחסית ובעבודה קשה הצליחה מלכת הדראג אריקה ג'נדריקה לזנק אל הפסגה בתחומה. מופעי ההיסטריקה שהיא מרימה מושכים קהל אדיר, להט"בי וסטרייטי כאחד, בכל פעם מחדש. השנה היא רושמת לעצמה גם שיר גאווה נוסף משלה, יחד עם הדי.ג'יי והמפיק דניאל צדקה שמגיע כשנה לאחר השיר "The Category is Genderika" של השניים. השיר המפוצץ כבר יצא ובימים הקרובים נקבל גם את הקליפ הרשמי, הקאמפי והמוטרף – בדיוק כמו שאנחנו מצפים מאריקה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
סטטיק, אתה לא פמיניסטית: כך נכשל הפופ הישראלי בהעצמת נשים
אנה זק בקליפ של "כל הבאז" (צילום מסך)
דברים עצובים קורים כשגברים בני שלושים פלוס מנסים לחשוב מה בנות רוצות עכשיו ולכתוב להן המנוני פופ מעצימים ברוח הזמן. אולי כדאי שפשוט ישאלו את הנשים בסביבתם? ואולי - רעיון מוזר אנחנו יודעות - אפילו יתנו להן לכתוב אותם בעצמן? \\ טור דעה
השנה היא 2021. אוליביה רודריגו היא המנצחת הגדולה של טקס פרסי אם.טי.וי ואת פרס שיר השנה שלה על "Driver's License" היא מקדישה לכל הבנות שיושבות על רצפת החדר שלהן וכותבות שירים.בינתיים, בפרובינציה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, כוכבת הטיקטוק אנה זק משחררת סינגל חדש בנושא דבש בדיוק בזמן לראש השנה. זוהי התגשמות החלום הציוני.
בשיר "כל הבאז" מגוללת זק ליריקה מעצימה לכאורה, אך כיאה להפקה של שני גברים שחצו את גיל שלושים המילים צורמות, ולא בפעם הראשונה. השיר נפתח בנימה אגרסיבית שמקורה לא ברור ("בא לו דבש, קח ת'עוקץ") ולאורכו התמונה מתבהרת חלקית עם "לא תקבל ת'צוף/ יא חצוף/ אם ת'בא לי רע". נהיר אם כך ששורש הטון התוקפני טמוע בשיח העכשווי על מגדר, אבל אז זק מאבדת אותנו שוב עם "כמה יש'ך זה לא משנה/ אף דבורה לא צריכה שתביא לה פרח/ למלכה לא אכפת אם אתה נהנה/ עד שלא תעקץ לא תלמד ת'לקח".
ובכון, באופן אישי לא אחמיץ שום הזדמנות להתעצבן על בנים, אבל אנה משאירה אותי מבולבלת מאוד בעודי מרכזת מאמצים לצרוח את שירה בכעס אחרי עוד ריב ווטסאפ מדמם עם הבחור התורן.על השיר חתומים סטטיק וג'ורדי. בהאזנה שנייה אני כבר מדמיינת אותם עובדים עליו, יושבים בחדר סגור בלי חיבור לאינטרנט בזמן שאיש יח"צ צועק עליהם את המילה "פמיניזם".הם מגרדים את הראש, מנסים לחשוב מה בנות רוצות עכשיו. אולי שהגברים יסבלו? אולי שיפסיקו להביא להן פרחים? אין לדעת, לו רק יכלו לחפש בגוגל או לשאול מישהי, אם רק הייתה שם אשה בחדר.
כך יוצא שמשפטים ביזאריים כמו "זה הזמן כאן למלוכה נשית" או "למלכה לא אכפת אם אתה נהנה" סוללים את דרכם ללב הפלייליסט הישראלי. מקרה לא מאוד שונה זכור לי עם ההמנון הפמיניסטי "יהלום" של אגם בוחבוט, שנכתב גם הוא על ידי שלושה גברים (עידו נצר,עמית מרדכיוים רפאלי),והחרדה הגברית העצומה משתקפת גם בטקסט הזה ("אני? מחפשת קורבן/ לך? לא נשאר הרבה זמן"); נדמה שהכותבים לא מבינים את האיומים המרחפים מעל נשים והפזמון הקליט "אנ'לא צריכה מישהו שיקנה לי/ טיסה לשניים לאן שמתחשק" חושף את בורותם בקלקלותה.
כן, הבנתם נכון, משום מה למפיקים נדמה שהקושי העיקרי שעומד מול הנשים להן הם מכניסים מילים לפה הוא הרעפת כסף בלתי פוסקת כאמצעי חיזור. ברצינות? אי אפשר לבקש מאיש היח"צ שהתעקש להכניס לשיר את "את אשה חזקה/ עצמאית/ אינדיפנדנט" גם לברר עם אגם מה היא חושבת?אין אף עוזרת הפקה עם חמש דקות פנויות ליד אולפן ההקלטות?רכיבה על טרנדים חברתיים אינה חדשה בעולם הפופ. עוד לפני שפמיניזם היה הנושא החם, שירי הגאווה שנכתבו, הופקו ובוצעו על ידי גברים סטרייטים חרכו את המצעדים. אבל גם ב2021 בשיר המצעד, עם עלה התאנה הלהט"בי הצעיר אלה-לי להב, לא נמצא טייק מעצים יותר מהמשנה "חופשיה מהגדרות/ חופשיה מהגדרות", השורה הבומרית ביותר בפופ העברי לשנת תשפ"ב.
בעוד ליל נאס אקס מנצח את קטגוריית הקליפ הטוב ביותר בVMA, עם הטראק שבו הוא מבצע ריקוד הומו-אירוטי על ברכיו של השטן, התעשייה המקומית ממשיכה להציג לנו את מי שלטענתה הם עמודי התווך של תנועת שחרור האשה בתרבות, מלקקות סוכריה בעיניים מזוגגות, בתחפושת ברבי בנאלית, בהלבשה תחתונה סקסית בכוורת הדבורים.אולי, סתם רעיון ותשמעו אותי עד הסוף, גברים יכולים להפסיק להתיימר לכתוב מניפסטים פמיניסטים מוזיקליים ופשוט שנשים יכתבו אותם?
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אם ככה נראה בית כלא, תנו לנו עונש ותכניסו אותנו אליו מיד
ליל נאז בקליפ החדש
הדבר הכי לוהט בארה"ב ממשיך לענות למבקריו דרך פרובוקציות (מעולות), הדבר הכי לוהט פה בארץ חוזרת עם שיר חדש שלגמרי מקפיץ אותה לאיי-ליסט, קנאה היא לא תמיד דבר שלילי ומתברר שיש לנו מלכת חוף חדשה - כל מה שחם בפופ
אחרי הפריצה הגדולה והמפתיעה בשנה שעברה, יסמין מועלם חוזרת עם סינגל חדש ומצוין. בעוד שאת אלבום הבכורה שלה "אריה" היא הוציאה כאמנית אינדי תל אביבית, את הסינגל החדש "מחילה" היא כבר מוציאה כאיי-ליסטית לכל דבר. בסינגל החדש שהופק על-ידי ישי סוויסה נשמעת מועלם בטוחה יותר, משופשפת יותר ומפוקסת יותר. השיר, יחד עם הקליפ המרהיב, איכשהו נותן גם וייבים של רוזליה – בצורה הכי טובה שיש.
ליל נאז בכלא הכי גאה שיש
הראפר הכי שערורייתי של זמננו מוציא את "Industry Baby", הסינגל שלישי מאלבום הבכורה הקרב ובא של נאז. את השיר הפיק קנייה ווסט יחד עם צמד המפיקים Take a Daytrip והוא מגיע עם קליפ שכולו התייחסות צינית לביקורות שהראפר מקבל ולתביעה שהוגשה כלפיו מטעם חברת Nike, בעקבות נעלי השטן שהשיק לפני מספר חודשים. כמו הקליפ של הסינגל הקודם "Montero (Call Me By Your Name)", גם הקליפ הזה עשיר בסצנות גאות ובועטות, החל מגברים שעושים טוורקינג בתא הכלא ועד לכוריאוגרפיה בעירום מלא שמבוצעת במלתחות. הראפר ג'ק הרלו נמצא כאן בתפקיד הסטרייט האורח, יחד עם בית מצוין שעשוי להביא אותו לפריצה משמעותית.
קמילה מרימה בארוחה משפחתית
קמילה קביו עברה תקופת צינון מאז שני להיטי הענק האחרונים שלה "Havana" ו"Señorita", כשאף אחד מהסינגלים שהוציאה בשנתיים האחרונות לא הצליח להגיע להישגים משמעותיים. עם הסינגל החדש "Don't Go Yet" יש לה סיכוי אמיתי לעשות זאת. זמרת הפופ הקובנית-אמריקאית עושה את מה שהיא עושה הכי טוב – פופ לטיני צבעוני, שמח ומדבק, שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.
אגם בוחבוט מלכת החוף
כמעט בלתי נתפסת המחשבה שעברו כמעט 6 שנים מאז פרצה אגם בוחבוט עם להיט הענק "כמו בריו". כעת כוכבת הפופ מנסה לשחזר את אווירת הכיף והקיץ שהביאו לפריצתה עם הסינגל החדש "מגבות". כשמשווים בין השירים אפשר לשמוע את הקלילות שמביאה איתה אגם של היום, שכבר הפכה לנסיכת פופ מנוסה. עם הפקה שמזכירה מעט את להיטי הפופ של העשור הקודם השיר עדיין מצליח להרגיש רלוונטי, וכצפוי הוא כבר הספיק להפוך לטרנד חזק בטיקטוק. חדי העין המבוגרים מבינינו יבחינו ברפרנס לקליפ של קיילי מינוג לשיר "Slow", החל מדקה 1:58.
נורמני וקארדי מציגות את הצד הפרוע
מסתמן שנורמני הבינה שעדיף לה ביחד מאשר לבד. אחרי ששיתופי הפעולה שלה עם קאליד ועם סאם סמית' הפכו ללהיטי ענק, הזמרת מ-Fifth Harmony לשעבר יוצא עם שיתוף פעולה נוסף – והפעם עם לא אחרת מאשר קארדי בי. "Wild Side" הוא שיר אר-נ-בי חושני, עם סאונד של שנות אלפיים שמזכיר מעט את החומרים של סיארה, מרי ג'יי בלייג' וקלי רוולנד מאותן שנים. את הרפרנסים לשנות האלפיים תוכלו לראות גם בקליפ המושקע שעשיר בלוקים בטעם של פעם.
ג'יימס בלייק מקנא בפיניאס
הזמר ג'יימס בלייק מוציא שיר חדש בשם "Say What You Will" לקראת אלבום חדש שצפוי לצאת בספטמבר. הקליפ מבוסס על האמירה "השוואה היא גנבת האושר", שנאמרה על ידי תאודור רוזוולט, הנשיא ה-26 של ארה"ב. בקליפ מככב הזמר, המפיק ואחיה של בילי אייליש – פיניאס, בתור מושא ההשוואה של ג'יימס בלייק שחש נחות לידו. תראו מה זה, קיבלנו גם שיר יפה וגם מסר חשוב – מה עוד ניתן לבקש?
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
דרגנו ירחים: המעולה, המפתיע והמיותר בחדש של סטטיק ובן אל
כמו פיצול בין בארבי לקן. סטטיק בן אל תבורי. צילום: משה נחמוביץ'
שקענו במסגרת המדור במה שחשוב באמת - אלבומם החדש, המפתיע והראשון(!) של הצמד (פלוס ג'ורדי) שנראה כאילו היה איתנו כאן תמיד. מה חשבנו? ובכן, כל מיני דברים אבל בראש ובראשונה שהיה נחמד אם היה עוד קצת ממנו
סטטיק ובן אל פרצו לעולמנו לפני 6 שנים, אך זה מרגיש כאילו הם איתנו כבר נצח. השניים (או השלושה, יחד עם ג'ורדי), אחראים במידה רבה לגל הפופ הנוכחי במוזיקה הישראלית. עד לפריצתם המיינסטרים הישראלי הכיל שני סגנונות עיקריים: מוזיקה מזרחית, ואת הסגנון שמכונה "מוזיקה ישראלית" אך לחלוטין ניתן גם לקרוא לו ביושר "מוזיקה אשכנזית". שני הסגנונות האלה היו למעשה הסנטר של הפופ הישראלי, בעוד שמוזיקת פופ אמיתית וחו"לית, כמו גם דאנס והיפ-הופ, נותרה בשוליים.
מאז פריצתם שחררו סטטיק ובן אל מה שנדמה כמו 5000 סינגלים שרובם הפכו ללהיטים. הם הגיעו ללב המיינסטרים הישראלי ובשנים ספורות הפכו לאחד ההרכבים המצליחים ביותר אי פעם בישראל. דווקא בגלל זה כמעט מצחיק לדבר היום על אלבום הבכורה שלהם. בשנים האחרונות הקונספט של אלבום כמעט נכחד, ובניגוד להרבה מהפיצ'רים של הפופ הישראלי את הפיצ'ר הזה דווקא לא העתקנו מהאמריקאים. בעוד שהאמנים הגדולים בחו"ל מקפידים להוציא אלבומים באופן סדיר, בארץ מעט מאוד אלבומי פופ יצאו בעשור האחרון. מרגי למשל הוציא EP קצר בלבד, בעוד שנועה קירל לא הוציאה מעולם אלבום. בפופ המזרחי, אצל אמנים דוגמת עומר אדם ועדן בן זקן, האלבומים הם לרוב אסופה של הסינגלים שיצאו לפניו, יותר מאשר יצירה בפני עצמה.
"שבעה ירחים" של סטטיק ובן אל מכיל 7 שירים חדשים לחלוטין, בכולם מתארחים אמנים נוספים חוץ מאחד. אורכו הכולל של האלבום הוא קצת פחות מ-20 דקות כך שאפשר בהחלט לטעון שטכנית מדובר ב-EP (לשם השוואה, ה-EP של מרגי משנת 2019 הכיל 6 שירים ואורכו גם הוא קצת פחות מ-20 דקות). מבחינה מהותית מדובר לחלוטין באלבום. השירים אמנם שונים זה מזה וחולשים על מגוון סגנונות אך מצליחים להתלכד לכדי גוף יצירתי אחד.
סטטיק ובן אל. צילום: משה נחומוביץ'
סטטיק ובן אל מוכיחים באמצעות "שבעה ירחים" מדוע הקונספט של אלבום הוא הכרחי ואלמנטרי גם במוזיקת פופ. כאשר אמן מוציא רק סינגלים מרחב התמרון שלו מצומצם ביותר. הרי מדובר בשירים שמוכרחים להיות להיטים וחייבים להגיע עם קליפ מושקע, צבעוני וממוסחר. כאשר כל כך הרבה ציפיות ותקציבים מושקעים על שיר אחד הוא חייב להיות מהונדס היטב ובנוי על פי כללי המיינסטרים, כך שיוכל להתחבב על ידי כמה שיותר אנשים. זו הסיבה שאמני הפופ לא יכולים להעז יותר מדי והסינגלים נשמעים צפויים ודומים זה לזה. כשמדובר באלבום עם כמה שירים שלא חייבים כולם להיות להיטי ענק ממוסחרים, נפתחת האפשרות להשתחרר ולחקור סגנונות נוספים. זה בדיוק מה שעשו כן סטטיק ובן אל. נכון, לא תמצאו כאן משהו אוונגרדי או אקספרימנטלי יותר מדי, אבל כן תשמעו כאן את סטטיק ובן אל בצורות שטרם שמענו.
סקירת השירים לפי סדרם:
1. "שבעה ירחים"
השיר הפותח של האלבום והיחיד שלא מתארח בו אף אמן נוסף. מבחינת המילים, זהו שיר אהבה שהקדיש סטטיק עבור אישתו הטרייה. מוזיקלית, יש לנו כאן יורו-דאנס ניינטיזי עם כל האלמנטים הנדרשים לז'אנר: מקצב עשיר עם אקורדים של פסנתר האוס קלאסי, פזמון מלודי ופתיח שקט של סינטיסייזרים בסגנון "Barbie Girl". פתיחה חזקה ומסקרנת לאלבום שבהחלט עושה חשק להמשיך ולצלול.
2. "כוסות ריקות" עם ליאור נרקיס
בוקר אחד התעוררו סטטיק ובן אל ושמעו לפתע את "מועבט" של עדן בן זקן, מיד הם התקשרו לידידם ג'ורדי ואמרו "אנחנו רוצים גם". הסיפור מומצא, אך אם שופטים לפי השיר כך זה נשמע. עם מילים גנריות על אלכוהול והרמות, זהו ללא ספק השיר באלבום שנוצר כדי להרים בחתונות. זהו השיר הכי סטטיק ובן אל-י באלבום וגם השיר הכי קצר (2 דקות ו-14 שניות בלבד). ללא ספק החוליה החלשה מתוך האלבום.
3. "אפס מאמץ" עם נטע ברזילי
מהחוליה החלשה עברנו לחוליה החזקה. בעיניי זה השיר הטוב ביותר באלבום. מלבד נטע, סטטיק ובן אל גייסו גם את יסמין מועלם ליצירת השיר. השפעתה של מועלם מורגשת מאוד, ולטובה. אם אוזניי אינן מטעות אותי מועלם גם שרה לא מעט קולות ליווי בשיר, וגם נטע בעצמה שרה באופן שמעט מזכיר יותר את יסמין מועלם. ההפקה היא מעין אר-נ-בי באווירה לטינית ומזכירה מעט את הלהיט "Obsesión" של אוונטורה משנת 2002. החלק הטוב ביותר בשיר הוא ככל הנראה העקיצה הלא מאוד מעודנת של נטע כלפי דורון "נקלעה לסיטואציה" מדלי, כאשר היא שרה: "אין מקום לעוד מדליה, אני לא צריכה מדלי-יה".
4. "רובינזון קרוזו" עם רן דנקר
רן דנקר גויס לשיר הפופ הרגאטוני הזה ומגיע עם אותו האטיטיוד שאימץ בלהיט האחרון שלו "בית משוגעים". שיתוף הפעולה של רן דנקר יחד עם הצמד עובד טוב מהמצופה, והבתים לוהטים. הפזמון שקודם לדרופ הוא החלק הפחות מוצלח בשיר. הוא גנרי למדי והופך את השיר למעט פסטיגלי מדי. מדובר בשיר כיפי מאוד אך בהשוואה לשאר השירים מאלבום הוא לא בולט במיוחד – לא לרעה ולא לטובה.
5. "גשם מתוק" עם רמי קליינשטיין
בהחלט שיתוף הפעולה המפתיע ביותר באלבום. לא רק שהוא מפתיע, הוא גם מפתיע לטובה. השיר בתחילתו נשמע כמעט זהה לשיר "Kiss" של פרינס, עם בית ראשון אייטיזי ומלוכלך. לאחר הבית הראשון המלוכלך מגיע פזמון נהדר וצלול של קליינשטיין, אך לאחריו השיר קצת מתפזר מדי. פתאום מגיע דרופ דיסקו לחלוטין, שמזכיר מאוד את דאפט פאנק. לאחריו חוזרים לפרינס בבית השני, רק הפעם עם גיטרות ואווירה רוקיסטית יותר ועם ביצוע קולי שונה ומעניין מאוד של בן אל. הגשר לוקח אותנו למקום אחר לחלוטין, עם לחן מתקתק והרמוניות נעימות שאפילו מזכירות מעט רוק של סיקסטיז. הפזמון האחרון הוא כולו דיסקו-דאפט פאנק עד סוף השיר, שגורם לנו להגיע להבנה שזה הסאונד שהיה צריך ללוות את כל השיר מתחילתו עד סופו, וכך היה נמנע הסלט הזה של סגנונות, תקופות ומחוות שנדחס לפחות מ-2 וחצי דקות.
6. "העיר הגדולה" עם אגם בוחבוט
בניגוד לקודמו, השיר הזה קוהרנטי בסגנון ובהשפעות שלו. השיר הוא כולו רוק-פופ אייטיזי ועונג צרוף. זה אולי השיר הכי פחות סטטיק ובן אל-י באלבום. במקום ראפ ודרופים תמצאו כאן סולו גיטרה חשמלית וביט שיגרום לכם לרצות להיכנס לרכב מודל 1983 ולנסוע לים או לדיסקוטק. השירה של אגם בוחבוט עובדת כאן נפלא וזה בהחלט השיר הטוב ביותר באלבום אחרי "אפס מאמץ".
7. "אורות" עם רון נשר
גילוי נאות, אני לגמרי מחוץ ללופ של יחסי רון נשר וסטטיק ובן אל שלמיטב הבנתי היו בדיס שהסתיים רשמית עם יציאת השיר הזה. אינני כתב רכילות אז לכן לא אעמיק בנושא הזה. זה השיר הסוגר של האלבום וגם השיר עם הכי הרבה ראפ באלבום. החלק הטוב ביותר בשיר הוא הבית של רון נשר שהוא גם אחד הרגעים הטובים ביותר באלבום כולו. הבית של סטטיק מצוין גם הוא ואפילו אחד מקטעי הראפ הטובים ביותר שלו עד כה. אך מלבד שני הבתים האלה יש בשיר גם פזמון ודרופ מיותרים לחלוטין. הפזמון גנרי ולא זכיר, והדרופ כמעט זהה לחלוטין לזה של טודו בום. המסקנה העיקרית היא שהגיע הזמן שסטטיק, בן אל וג'ורדי ייגמלו מהדרופים והפזמונים שמובילים אליהם. הדרופים בשירי פופ כבר נעשו באלפי ורסיות, הם נשמעים מיושנים והיו צריכים להיעלם מחיינו אי שם בשנת 2016. אם סטטיק ובן אל היו מעיזים עוד יותר והיו הופכים את "אורות" לשיר שהוא כולו ראפ באק-טו-באק של סטטיק ורון נשר, היינו מקבלים כאן יצירה מופלאה.
לסיכום, "שבעה ירחים" של סטטיק ובן אל אמנם אינו מושלם אבל הוא אלבום פופ נהדר ומהנה; כמו קופסת ממתקים קטנה וצבעונית שתמשוך כל אחד לשלוח אליה יד שוב ושוב. אני מקווה מאוד שנקבל אלבום נוסף מסטטיק ובן אל בשנתיים הקרובות, כי הקונספט מחמיא להם מאוד, ומקווה גם שהם נותנים השראה לאמני פופ נוספים לפתוח את הראש ולהקליט אלבומים. החולשה העיקרית של האלבום היא אורכו. הייתי שמח לראות לפחות עוד 2-3 שירים שייתנו תחושה של הרפתקה קצת יותר ממושכת. בנוסף, אורך השיר הממוצע באלבום הוא כ-2 וחצי דקות. זה נכון שהטרנד בעידן הטיקטוק הוא שירים קצרים, אך זה מתחיל להימאס. שני בתים ושני פזמונים לא מספיקים כדי להחזיק שיר מעניין ומסקרן והייתי שמח לראות יותר הרפתקנות ועושר מוזיקלי. זה ממש בסדר להפיק שירים של למעלה מ-3 דקות ואפילו, רחמנא ליצלן, גם למעלה מ-4 דקות. בכל זאת אניח לרגע את הקטנוניות בצד, ואסיים בשאפו גדול לסטטיק, בן אל וג'ורדי.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"בא לי שניקח את זה שלב קדימה", שרה נועה קירל בשיר החדש שלה “בא לי אותך", ואי אפשר היה לבקש ממנה לנסח טוב יותר את השלב שבו נמצא הטין פופ הישראלי היום. תהום עמוקה נפערה בין הטין פופ הישראלי והקהל שצורך אותו (גיל 8־17 בממוצע) ובין הפופ ה"מבוגר" וקהלו השמרן (גיל 18־30 בממוצע). בפדרציה הראשונה אפשר למצוא בין היתר את נועה קירל, עדן בן זקן, אגם בוחבוט, סטטיק ובן אל, סטפן ואנה זק. בפדרציה השנייה פועלים אמנים כמו הראל סקעת, קרן פלס, שרית חדד ומשה פרץ. בין אלה ואלה עומדות שנים קריטיות, שהביאו איתן טכנולוגיות, הפקות עצמאיות וסטרימינג תובעני.
העניינים הטכניים הביאו גם שינוי תפיסתי־תרבותי. בקבוצה הקשישה – הפופ “הרימוני" – יש לרוב סולנ/ית שמנצח/ת על הכל, הפקה מינימלית (נגינת ארפג'ו על פסנתר כנף/גיטרה אקוסטית), נרקיסיזם ופוריטניות. בקבוצה הצעירה יש יוטיוב, פתיחות מינית, רברבנות שמזכירה את הבלינג של ההיפ הופ האמריקאי והפקות מייג'ור לייזריות, כלומר טראפ, רגאטון, דאנסהול ו־EDM.
הטין פופ הישראלי פשט את עורו והחל לזוז בקצב של התעשייה האמריקאית, כלומר בקצב הבוטי בוטי. זאת הייתה יכולה להיות הצלה דרמטית מהשמרנות של עשור המילניום (לדוגמה רוני דלומי, שיעור תנ"ך מהלך שהושפע מהעשור ההוא, לעומת אנה זק), אלא שבפועל הסממנים המיניים והסאונד הרגאטוני לא באמת הצליחו לחלץ את המוזיקה הישראלית מהקונסרבטיביות. קהילות הפרו ירכיים, התעוזה, החופש והפמיניזם לא חלחלו לכאן בצורה עמוקה כפי שקרה במקומות אחרים בעולם – והתוצאה היא שינוי חלקי, שמתבטא בשירים עם הפקות גנריות.
בשנת 2015, כשיצא “קילר" של נועה קירל, הקהל הישראלי פרכס מאימה. האשימו את הוריה בסחר, את מנהליה בשרלטנות ואותה בזנותיות. לא משנה שהריעו במקביל לאייל גולן. הסקסיזם המתחסד נמצא בכל פינה, אבל לבני הגיל של קירל זה לא שינה דבר והם נדבקו בחיידק הטוורקינג, הפעם תוצרת הארץ. הייתה בזה מעין בשורה חשובה. זה אמנם לא היה חלוצי בשום צורה – הביטים נשמעו כמו כל הביטים במצעד של בילבורד – אבל הייתה תחושה של הסתעפות ונטישת הסאונד המנוון של הרדיו הישראלי. הטין פופ נפרד מהפופ המבוגר ויצא לבדוק את השטח באופן בלתי תלוי.
שילמדו ממיילי סיירוס
שלוש שנים אחר כך ועם עשרות מיליוני צפיות ביוטיוב, לנועה קירל הצטרפו קייט ואור, אדל, אנה זק, עדי ביטי ואגם בוחבוט. הן פועלות באותה נישה, קורצות לקהל דומה ולכאורה מפרגנות זו לזו בהבנה מעוררת הערכה של הביזנס והפוליטיקה ואפילו של השינוי החברתי־מגדרי. אם פעם העשייה שלהן עוררה לעג, היום היא נשמעת מכל עבר ונצרכת במסות – בפלייליסט, בקניונים, במסיבות וב"אולפן שישי". לצורך העניין, על סטטיק ובן אל, אליעד ואביאור מלסה הקהל הישראלי לא הערים כאלה קשיים, מה שגרם לו להיתפס שוב ושוב במערומיו, גם דרך השינויים הקיצוניים שעובר הפופ המקומי.
במובן הזה הגעתן של הזמרות הצעירות אל לבו של המיינסטרים היא קריטית, אבל כדי שתהיה תמורה אמיתית צריך לקרות הרבה יותר מפרובוקציות שנועדו להגביר את קצב המכירות, הרבה יותר מהפקה שמוצצת את הדם בשיטות אמריקאיות (עם נגיעות אוריינטליות) והרבה יותר שחקניות פעילות. כשאגם בוחבוט, בת 14, שרה את המילים “ממך כוחי, נתת לי הכל. אוהבת אותך אבא, אלי הגדול", היא מייצגת את כל מה שתלוש בכתיבה היומרנית והמבוגרת עבור הטין פופ – במקום שהעשייה תהיה עצמאית ובעלת משמעות למי שמעביר את ימיו בחטיבת הביניים ולמי שהיה רוצה לקבל פרספקטיבה כנה על החוויות של ילדה בגיל הזה בשנת 2018.
מכיוון אחר לגמרי, כשקייט ואור שרות “תעביר את עצמך טיסה וטוס טוס, צ'יזבורגר אכלת מהיום תאכל רק קוסקוס" ו"מחכה רק עם הטלפון ביד לרינג רינג רינג רינג", זה ריק ותפל כמו כל שיר פופ אמריקאי מטופש, ואף שגם לזה יש מקום, בטח בעידן הסמארטפון, זה לא פופ עם תוחלת חיים מרשימה. בעיה נוספת היא העובדה שאין כמעט אלטרנטיבות לפנייה האובססיבית למושא הזכרי.
סלינה גומז, מיילי סיירוס ואריאנה גרנדה, שליטות הטין פופ המערבי, הן דוגמה ראויה לאופק האפשרי שיכול להיפתח בפני הזמרות הישראליות, אילו ישכילו להעשיר את ההשפעות המוזיקליות ולדבר על נושאים מגוונים יותר. בינתיים אפשר להסתפק בפרפורים הראשונים של הפופ הפוריטני ובהצטרפות של זמרים צעירים, מטרוסקסואלים, ששאבו השראה מגל נערות הסטורי כי רצו גם. האנרגיה החצופה, ההטרוגנית והמינית הכרחית, והיא תהיה שלמה הרבה יותר עם קצת אדג' ומקוריות.
