אמש דונאלד טראמפ הושבע כנשיא ה-47 של ארצות הברית, וכאילו שאין מספיק שערוריות בקריירה הפוליטית שלו, חברו הטוב טייקון הטק אילון מאסק הצדיע בעצרת שלו באופן שהזכיר לנו, ולכל העולם, את הגרמנים הלא נחמדים האלו משנות ה-40. נו, אתם יודעים – אם זה נראה כמו נאצי, ונשמע כמו נאצי. אבל אל תדאג אילון, זה קורה להרבה אנשים – מאלה שנעשו בטעות, לאלה שנעשו על ידי ברווזים לאלה הפשוט מגוחכות, הנה כמה מההצדעות הנאציות המצחיקות בעולם הקומדיה.

>>יש לי קדחת: המערכון הגדול של SNL קיבל דוקו לא פחות מצחיק ממנו

ג'ון לוביץ | "מיליונר מי שגומר ראשון"

סרט הקומדיה של ג'רי צוקר מ-2001 הוא בעצם אוסף של גאגים ויזואליים שונים במסווה של סרט, ומכל הגאגים האלו – המוצלח ביותר קורה כאשר דמותו של הקומיקאי היהודי ג'ון לוביץ נקלעת בטעות למוזיאון נאצי (הוא חשב שזה מוזיאון לבובות "בארבי", מתברר שזה מוזיאון לפושע המלחמה קלאוס ברבי. קורה). אבל זוהי רק ההתחלה, כי לוביץ גונב את המכונית של היטלר, ובשל השתלשלות אירועים מגוחכת, מרסק אותה לתוך כנס של חיילים אמריקאים ממלחמת העולם השנייה, וממלמל מולם בג'יבריש בסגנון גרמני עם סימן דמוי-שפם מתחת לאף שלו. אה, והוא גם מוסיף הצדעה קטנה כי למה לא?

מר פיט | "סיינפלד"

חקיין ההיטלר בעל כורחו האייקוני ביותר הוא כנראה מר פיט, הבוס הבריטי העשיר של איליין בעונה השישית של סיינפלד. בפרק "המתעמלת", מר פיט מנסה לבצע רכישה של חברת בקבוקי המים "פולנד קריק". שם החברה, בתוספת כתם דיו דמוי שפם שפיט מקבל בטעות, גורמת לסצנת הסיום הנהדרת בה הוא נואם בתשוקה על איך הוא "יספח את פולין", ואיך הרווחים של החברה יעלו לגובה. זו לא הפעם היחידה שנושא ההצדעה הנאצית עלה בסיטקום היהודי הקלאסי: בפרק בו ג'ורג' מתחזה בטעות לנאצי, סיינפלד שילב קטע סטנדאפ על ההצדעה המפורסמת,והגרסה היום-יומית יותר שלה.

גילברט גוטפריד | הדוקומנטרי "גילברט"

הקומיקאי היהודי האהוב גילברט גוטפריד ז"ל אהב נאצים. סליחה, זה לא יצא טוב: הוא אהב לצחוק על נאצים. הוא גילם את היטלר בסדרה "רוסטים היסטוריים" בנטפליקס, סיפר עשרות בדיחות שואה בקריירה' ואף הופיע בדוקו המוקדש כולו לנושא – "הצחוק האחרון". אבל רגע השיא של גוטפריד מגיע בדוקו על חייו מ-2017, בו הוא מוצא את עצמו מופיע במלון שבו נערך במקרה באותו הזמן כנס חובבי היסטוריה. איש בתלבושת של נאצי מגיע להופעה של גילפרד, ומחוץ לה מספר לו בדיחה גרועה (על מייקל ג'קסון, משום מה), וגוטפריד משיב ב"זה לא הדבר הכי גרוע שהנאצים עשו". אבל עוד לפני כן, הוא מציע לו "הייל פייב". איזה מלך.

זמן אביב להיטלר | "המפיקים"

אם יש יהודי שסיפר יותר בדיחות היטלר מגילברט גוטפריד ז"ל זה כנראה מל ברוקס יבדל"א. ואין בדיחת היטלר יותר טובה מזאת בסרטו הראשון, "המפיקים", עם המחזמר שבתוך הסרט שנקרא "זמן אביב להיטלר"' – מכתב אהבה לצורר הנאצי מחייל אס אס לשעבר שהפך למחזאי חסר כישרון. ישנם כמה גרסאות לסרט, ולכן גם כמה גרסאות למחזמר הפיקטיבי, אבל בכולן יש הרבה הצדעות נאציות, צלבי קרס, מדים שחורים ,אווירת ברודווי קלאסית והיטלר מגוחך ודי להט"בי במרכז. בגרסת המחזמר משנות האלפיים הוא אפילו עונה לקהל המעריץ שלו ב-"Heil…Myself?".

דונאלד דאק | "Der Fuehrer's Face"

אנחנו לא כאן לעשות בדיחות קלות על איך וולט דיסני היה אנטישמי. אנחנו רק רוצים להביא לתשומת לבכם את הסרטון הקלאסי הזה מחברת דיסני, בו דונאלד דאק הוא אזרח נאמן של הרייך השלישי. בסרט הקצר מ-1942 "Der Fuehrer's Face", הברווז חסר המכנסיים האהוב עובד במפעל נשק, מצדיע לתמונות של היטלר, וסובל מחוסר באספקת האוכל הגרמנית. בסוף הסרט, הכול מתברר כחלום ודונאלד דאק מכריז שהוא גאה להיות אזרח של ארצות הברית של אמריקה. רואים? אמרנו לכם שוולט דיסני לא היה אנטישמי (או לפחות, היה יותר פטריוט מאנטישמי).

ג'ון קליז | "המלון של פולטי"

ג'ון קליז כבר גילם גרסה של היטלר במערכון של מונטי פייתון (סליחה, זה בעצם היה "מר הילטר"), אבל זה כלום לעומת הפרק הזכור במיוחד הזה של הסיטקום שלו "המלון של פולטי". באזיל פולטי, שגם ביום-יום יכול להיות חסר טאקט, סובל מפגיעה בראש בדיוק כשכמה אורחים גרמנים מגיעים למלון שלו. פולטי לא מסוגל לעצור את עצמו מאיזכורים למלחמת העולם השנייה, ואף מבצע הליכה נאצית קלאסית בליווי שפם אצבע. כאשר האורחים המזועזעים מבקשים ממנו להפסיק, הוא טוען שהם התחילו. הם אומרים שלא, אבל הוא עונה להם "כן, אתם פלשתם לפולין". קלאסיקה.

דניס ודי הילדים | "פילדלפיה זורחת"

כמובן שסדרת קומדיה שחורה כמו "פילדלפיה זורחת" תכיל כמה אזכורים לנאצים, ונראה שהם שמרו את רובם לפרק בעונה השמינית שנקרא – כמובן – "סבא'לה: הפיתרון הסופי". די ודניס נאלצים להחליט האם לנתק את סבא שלהם ממכונת ההנשמה שלו ולתת לו למות. הם מתלבטים אבל אחרי צפייה בסרט מהילדות שלהם בו סבא לקח אותם לעצרת נאצית ועודד אותם להצדיע איתו ולזעוק זיג הייל, הבחירה נעשית פשוטה יותר. יש גם עלילת צד שלמה על ציור של כלב שאולי צויר על ידי היטלר (כידוע, דיקטטור שאהב כלבים ואומנות), אבל זה פחות חשוב מההצדעה של התאומים הבלונדיניים החמודים האלו.

היטלר השחור | "קומיוניטי"

לפעמים סיגר הוא רק סיגר, ולפעמים היטלר הוא רק היטלר. בפרק הזה מהעונה השלישית של "קומיונטי", טרוי (דונלד גלובר) מגיע לפגישה סודית של בית הספר לתיקון מזגנים. מנהל בית הספר, בגילומו של ג'ון גודמן, מסביר שהדרך לשמור על סודיות היא למלא את הפגישה בפרטים מוזרים כדי שהעדות של המשתתפים לא תהיה אמינה. ולכן יש להם איש בחליפת אסטרונאוט שמכין פאניני, והיטלר שחור. אוקי, אז הוא לא ממש מצדיע, אבל הוא כן נותן "היי" קטן והיינו חייבים לכלול את זה.

עידן אלתרמן | "לא לפני הילדים"

גם במערכון הזה אין ממש מועל יד, אבל הוא כולל התחזות מקרית להיטלר, וייצוג ישראלי גאה. במערכון מתכנית המערכונים קצרת היומין "לא לפני הילדים", גבר בגילומו של עידן אלתרמן יוצא לדייט עם אישה בשם יודית (יעל שרוני). במהלך כל הדייט יודית מנסה להבין את מי אלתרמן מזכיר לה, אבל האסימון נופל כאשר כתם של קינוח שוקולד נוחת על שפתיו. היא בורחת, והיטלר שוקולדי צועק אחריה "יהודית!". המערכון זכה למעמד קאלט, ואף זכהלהמשכון מאת אלתרמןב-2019.

צ'ארלי צ'אפלין | "הדיקטטור הגדול"

אין דרך יותר ראויה לסיים את הרשימה הזו מאשר עם צ'ארלי צ'אפלין האגדי, עם גילומו הבלתי נשכח של הצורר אדנואיד הינקל בסרט "הדיקטטור הגדול". צ'פלין ניצל את הדימיון בינו לבין היטלר ליצירת המופת שלו, סאטירה על-זמנית על דיקטטור גרמני וספר יהודי שנראה בדיוק כמוהו, וגולת הכותרת היא נאום ג'יבריש חוצב להבות מאת הינקל – פרודיה מובהקת על היטלר. הסרט היה אחד הראשונים שלעגו לפיהרר, וראוי לזכור אותו ואת המסרים שלו, בעיקר בתקופה הזאת. פריי שפאכן שטונק!

• המסך
• סאטירה
• נאצים
• אדולף היטלר

היום עולות למסכים שתי דרמות קומיות על אלמנים קשים ונוקשים ולא ידידותיים לבריות, שחיים מיום ליום בשגרה משמימה, עד שלבית הסמוך נכנסים שכנים חדשים שמעניקים להם טלטלה רצינית וסודקים את בדידותם. התבנית הקומית-דרמתית מוכרת, ולרוב, כמו ב"איש ושמו אוטו" – רימייק אמריקאי לסרט שבדי – השכנים החדשים מציפים את הגיבור הנרגן בנחמדות שממיסה את קליפתו המחוספסת. במקרה של "השכן שלי אדולף" – סרט ישראלי שצולם בקולומביה – השכן החדש קשה ונוקשה כמו הגיבור, מה שמאתגר את הצופים למצוא נקודת אחיזה רגשית. אבל זה סיכון מחושב שהבמאי/תסריטאי לאון פרודובסקי ("חמש שעות מפריז") לקח על עצמו.

לפני שאמשיך, גילוי נאות: לפני כשש שנים קראתי את התסריט של "השכן שלי אדולף" לבקשתו של פרודובסקי. כשהתיישבתי לצפות בתוצאה הסופית שהגיעה למסך זכרתי שחיבבתי את התסריט, אבל פרט למתווה הבסיסי ביותר של העלילה, לא זכרתי פרטים, וגם לא את פתרונה, כך שחוויית הצפייה שלי הייתה די נקיה.

הסרט מתחיל בשנות ה-30 בפולין, שם אנחנו חוזים במשפחה מאושרת שמתכוננת לצילום משפחתי בגינה. הסצנה הבאה כבר מתרחשת בדרום אמריקה ב-1960, מיד אחרי לכידתו של אדולף אייכמן, ואנחנו מבינים שמר פולסקי היהודי (דיוויד היימן) הוא השורד היחידי מאותה משפחה. הוא מתגורר לבד על גבעה, בבית מוקף גדר עץ גבוהה, ומטפח בחצרו המוזנחת שיח ורדים שחורים – הפרח האהוב על אשתו המנוחה. לילה אחד עובר לבית הסמוך, המוקף גם הוא בגדר גבוהה, גבר דובר גרמנית כבן גילו של פולסקי המכונה מר הרצוג. האיש מוקף בפמליה שמייצרת רושם שמדובר במישהו חשוב.

כשכלב הזאב של הרצוג חודר לחצרו של פולסקי ומחרבן ליד שיח הוורדים האהוב, זה תחילתו של סכסוך שכנים, שבמהלכו פולסקי מתחיל לחשוד שהרצוג הוא לא אחר מאשר אדולף היטלר, שאולי לא נהרג בבונקר כמו שסיפרו הסובייטים. הוא, למשל, מבחין שהרצוג מצייר ציורי נוף, ביד שמאל, בדיוק כמו הפירר. בשגרירות הישראלית לא לוקחים את חשדותיו ברצינות, והוא מפתח אובססיה ללקט פרטים שיוכיחו שהשכן הוא אכן מי שהוא חושב שהוא. יש להוסיף שפולסקי זוכר שראה את היטלר עצמו באליפות שחמט בתחילת הקריירה הפוליטית שלו, והוא בטוח שהעיניים הן אותן עיניים. מוזיקה משועשעת שהלחין לוקאש טארגוש רומזת לנו שזו מעין קומדיה, למרות המשקל הכבד שנושא הגיבור, והגוונים האפרוריים של הצילום היפה, עליו חתום ראדק לדזוק ("פרינסס", "באבאדוק").

לא פשוט לייצר איזון בין הטונים המתנגשים של הסיטואציה הטעונה הזאת, אך רוב הזמן פרודובסקי משיג אותו, באמצעות בימוי מאופק שמזכיר את הקומדיות הצ'כיות האירוניות והמרירות של שנות השישים, פרט להתפרצויות סגנוניות בודדות של סרט אימה. הרבה מהצלחתו של הסרט תלויה בהופעתו המדויקת של היימן הסקוטי בתפקיד פולסקי. פניו ייראו לכם מוכרים משלל סרטים ("הנער בפיג'מת הפסים") וסדרות טלוויזיה ("דוק מרטין", "אנדור"), אך הוא אינו מרבה לגלם תפקידים ראשיים. האובססיה שמניעה את פולסקי ומעניקה טעם חדש לחייו היא מגוחכת אך גם כואבת, והופעתו של היימן משלבת את השניים.

בתפקיד השכן החשוד מופיע אודו קיר, שחקן גרמני המזוהה עם הצד הקמפי של הקולנוע העולמי. במהלך הקריירה הארוכה שלו, קיר גילם את היטלר לא פחות מארבע פעמים. אחת מאותן פעמים היתה בקומדיה הבריטית הקצרה "גברת מייטלמאייר" מ-2002, שנקודת המוצא שלה היתה שהיטלר לא התאבד בבונקר, אלא מתגורר בדירה קטנה בלונדון של 1947, מחופש לאישה. גם בסרט ההוא שכן יהודי חטטן מסבך את העניינים, אלא שהוא כלל אינו חושד – להיפך, ניצול השואה מחזר אחרי הגברת הבלונדינית עם וודקה וגפילטע פיש. ב"השכן שלי אדולף", קיר מאזן את הופעתו האינטנסיבית של היימן בהופעה שקטה, כמעט ישנונית. וכשבין השכנים הבודדים מתפתחת ידידות מתוחה, קורה שם משהו מפתיע ומעניין, ואפילו נוגע ללב. מי שמפקששת את הטון של הסרט היא כנרת פלד, המגלמת קצינת מודיעין עם מבטא ישראלי מוגזם. הופעתה הקריקטורית בסצנות שבהן פולסקי מגיע לשגרירות הישראלית צורמת ממש. גם המהפך בסצנת השיא של הסרט לא לגמרי פתור מבחינת הבימוי, אבל אקורד הסיום יפה ממש.
3.5 כוכבים. My Neighbor Adolf בימוי: לאון פרודובסקי. עם דיוויד היימן, אודו קיר. ישראל 2022, 93 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• אדולף היטלר
• שואה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 929 // איפה החורף?

Channel 4 הבריטי (חלק מהשידור הציבורי במדינה, ראוי לציין) רכש ציור של הצייר והצורר הנאצי אדולף היטלר – ואז השמיד אותו בעזרת מכשיר שמורכב משבעה מסורים חשמליים. זאת לא מתיחה וגם לא רעיון לפרק בעונה הבאה של "מראה שחורה", אלא פורמט חדש בערוץ, תחת השם Jimmy Carr Destroys Art. אבל אחרי שנסיים לפתוח עיניים על התוכנית הפרובוקטיבית (ובוא נודה בזה, די קשה לעשות משהו באמת פרובוקטיבי בטלוויזיה היום), צריך לתת לערוץ את הקרדיט – מדובר בפורמט באמת מעניין ואינטליגנטי. כי היטלר הוא לא האמן היחיד שהערוץ רכש עבודות שלו.

לאותה המטרה בדיוק נרכשו גם ציורים של המוזיקאי האוסטרלי רולף האריס, שהורשע בפדופיליה ב-2014, של הצייר והפסל אריק גיל, שאמנם הותיר מורשת אמנותית ענפה (בעיקר בתחום הטיפוגרפיה) אבל, לפי יומנים אישיים שלו שנחשפו בסוף שנות ה-80, גם תקף מינית את שתי בנותיו ואת אחותו – וגם של פאבלו פיקאסו, שנודע גם הוא ביחס בעייתי לנשים.

הציורים והיוצרים שלהם, אם כך, מייצגים ספקטרום רחב מאוד: לאף אחד אין עוררין על החשיבות האמנותית של פיקאסו בעוד שההישגים האמנותיים של גיל הם משמעותיים מאוד, אבל מאז שמעשיו נחשפו בפומבי לא מעט מוזיאונים העדיפו להפסיק להציג את העבודות שלו. ההישגים האמנותיים של רולף האריס הם זניחים, בעוד שהסיבה היחידה שאנחנו מכירים את הציורים של היטלר הן בזכות מה שהוא עסק בו לאחר שלא התקבל ללימודי אמנות.את הפרק הראשון, בו הצופים מחליטים על גורלן של יצירות האמנות המפוקפקות, תוכלו לראות במלואו כאן:

https://www.youtube.com/watch?v=S8xUP-x7w24&t=210s

אם כך, בתקופה בה הדיון על הפרדת האמן והיצירה עולה שוב ושוב, Jimmy Carr Destroys Art מציעה לצופים ולקהל באולפן להיות השופטים וסוף סוף להחליט – איפה ומתי, אם בכלל, עובר הגבול. מנהל התוכן של הערוץ, איאן כץ, הסביר בשיחה עם ה"גרדיאן" הבריטי שלכל ציור עולה "סניגור" ו"תובע": "ה'סניגור' של היטלר לא יטען בעד היטלר, אלא בעד התפיסה שהמעשים שלו לא צריכים להכריע האם יצירת אמנות קיימת או לא". וכמובן שג'ימי קאר, הסטנדאפיסט הבריטי עם הצחוק המרהיב והפאנצ'ים השחורים,נבחר להיות התליין האמנותי. זה מה שעושים בשידור הציבורי הבריטי. יור מוב, כאן 11.

• המסך
• אמנות
• טלוויזיה
• בריטניה
• אדולף היטלר

אני רוצה לשתף אתכם בהתחבטות שלי. "ג'וג'ו ראביט" הוא מין תרכובת קולנועית מוזרה, שמעזה להיכנס לטריטוריה בעייתית, ולא פעם במהלך הצפייה חשתי שהיא לא מעזה מספיק, ונשארת בתחום המערכון. אבל בהמשך הדברים השתנו ויצאתי מהסרט מרוגשת. אז עכשיו אני מבולבלת, ואזדקק לצפיות חוזרות כדי להחליט. לזכותו של הסרט ייאמר שהרעיון לצפות בו שוב בהחלט מזמין. אבל אולי זאת הבעיה כי סרט על גרמניה הנאצית לא אמור להיות כיפי לצפייה?

טאיקה וואיטיטי כתב וביים (על פי ספר מאת כריסטין לאוננס) סרט שהוא מעין שילוב של "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין, "החיים היפים" של רוברטו בניני, "ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון וגם "Hunt for the Wilderpeople" של וואיטיטי עצמו. הטעמים מתנגשים והקומדיה לא תמיד עובדת, אבל הקומיקאי היהודי מניו זילנד, שנודע בהומור העקמומי שלו ושבמו ידיו הפך את "תור: ראגנארוק" לאחד המוצלחים שבסרטי מארוול, הוא להטוטן שיודע לחבר דברים שלא מתחברים.

ג'וג'ו בן העשר (רומן גריפין דיוויס) חי עם אמו (סקרלט ג'והנסון) בגרמניה הנאצית. אביו נעדר, וכדי להתמודד עם המחסור, לג'וג'ו יש חבר דמיוני בדמות אדולף היטלר (וואיטיטי). המלחמה בשיאה, וג'וג'ו הולך למחנה אימונים של הנוער ההיטלראי בפיקודו של קפטן שאיבד את עינו במלחמה (סם רוקוול). ג'וג'ו מאמין בכל נימי נפשו לתעמולה הנאצית, וחושב שיהודים הם מפלצות מוזרות. אבל אז הוא מגלה שבביתו מסתתרת נערה יהודיה (תומסין מקנזי מ"ללא עקבות") ונוכחותה מאתגרת את כל מה שהוא חושב שהוא יודע.

באתרים שונים הסרט מתואר כסאטירה, אבל ככזה השיניים שלו לא מאוד חדות. הרעיון היותר מעניין שבבסיסו הוא הניסיון לתאר את נקודת המבט הנאיבית של ילד שמנסה לפענח את המסרים המעוותים שהוא מקבל מהעולם סביבו. איך אנשים מבוגרים הופכים לנאצים, יותר קשה להבין (סיקוונס כותרות הפתיחה מדמה את ההערצה להיטלר לביטלמניה). חברו הדמיוני אדולף מעניק לו תמיכה נפשית, וגם מייצג את פחדיו ואת הבלבול שלו, ומדי פעם מציע לו סיגריות. וואיטיטי מעצב אותו כגבר ילדותי ומגוחך, ודואג שלרגע לא נתבלבל לחשוב שזה דימוי של היטלר האמיתי (אף שגם הוא, כמו רוב הדיקטטורים הרצחניים, היה דמות מגוחכת להפליא).

החלקים המיליטריסטיים של הסרט מבוימים כמו מערכון, עם הופעות קומיות מוקצנות של רוקוול, וגם רבל ווילסון ואלפי אלן (ת'און גרייג'וי ב"משחקי הכס") כמדריכים במחנה. השחזור התקופתי נקי מדי ולא מאוד משכנע, וההומור לא תמיד קולע, והקונטקסט של, אתם יודעים, השואה, מעצים את הפספוס. הקומיקאים המיומנים אמנם מבצעים את עבודתם נאמנה, אבל ג'והנסון בתפקיד האם האנטי-נאצית לא מוצאת את עצמה, והיא מגישה כאן את אחת מהופעותיה החלשות ביותר.

הילדים, לעומת זאת, נהדרים. דיוויס בתפקידו הראשון על המסך (הוא בנו של בן דיוויס שצילם כמה מסרטי מארוול) וארצ'י ייטס (גם הוא בבכורתו הקולנועית) כחברו הטוב, שיש לו יותר ספקות לגבי המסרים שמועברים במחנה, הם צמד חמד. וואיטיטי ללא ספק יודע איך לעבוד עם ילדים. גם מקנזי חיננית בתפקיד היהודייה החצופה, אם כי הדמות שלה אינה מוגדרת דיה, וחלק מהסצנות שלה עם דיוויס נוגעות בקיטש.

כעשר דקות מתחילת הסרט, כשג'וג'ו מתקשה להרוג ארנבת – מעשה שנועד לבחון את מוכנותו למפגש עם האויב – אחד המדריכים עושה זאת במקומו, והסרט רומז לנו שהוא לא מתכוון לרכך את האימה. זו אכן מתפרצת לסרט במלוא העוצמה, ודווקא אלה החלקים היותר טובים ב"ג'וג'ו ראביט". סטיבן מרצ'נט כסוכן גסטפו מצליח להיות מצחיק ומעורר חלחלה בו זמנית. כשהוא מופיע הסרט מחליף טון ובחצי השעה האחרונה הקומדיה והאימה של דרמת ההתבגרות בגרמניה הנאצית מתגבשות למשהו שלם וחד. ולכן בסופו של דבר אהבתי את הסרט, ואשמח לצפות בו שוב.

ציון:4/5
סרט על:ילד בגרמניה הנאצית, שיש לו חבר דמיוני בדמות אדולף היטלר, מגלה שאימו מסתירה בביתם נערה יהודייה
ללכת?כן. תרכובת קולנועית מוזרה, לעתים מעוררת חוסר נוחות, ובסופו של דבר מרגשת מאוד

Jojo Rabbit בימוי: טאיקה וואיטיטי. עם רומן גריפין דיוויס, תומסין מקנזי, סם רוקוול, סקרלט ג'והנסון, טאיקה וואיטיטי, רבל ווילסון. ארה"ב/ניו זילנד/צ'כיה 2019, 108 דק'

• ביקורת סרטים
• סרטים
• קולנוע
• המסך
• נאצים
• אדולף היטלר
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

מתי היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בקונספט ״סיכום השנה״? בטח לא בבית ספר, כי ראש השנה יוצא תמיד בתחילת שנת הלימודים, והלא זה זמן להתחלות חדשות,

ולאופטימיות, ולעטיפת מחברות, ולהמתנה בכסיסת ציפורניים לחופשים הרבים שיתחילו. הייתי בטוח שיש אלמנט חינוכי חשוב בכך ששבועיים אחרי שחזרנו מהחופש הגדול, נכנסנו להפצצה מאסיבית של חופשים קטנים יותר – בתור ילד, אתה מניח שהמבוגרים עושים כל דבר מסיבה טובה. רק כשאתה גדל,

אתה מבין שהמבוגרים עצמם, אלה שכל כך טורחים לבנות מסביבך עולם מסודר שבו לכל דבר יש משמעות, הם בעצמם בובות נידפות על חוט אקראי. שבמקרה הספציפי הזה נשלטות על ידי לוח זמנים משונה, שהחליטו עליו הרבה לפני שכל מי שאני מכיר נולד,

מן הסתם באותה שיחה מפורסמת בין החזון-איש לבן גוריון, שבה נסגרו כל כך הרבה דברים לדורי דורות: שעון קיץ, ועבודה ברכבות בשבת, ושאסור לאונן ביום כיפור – אבל בפורים דווקא מותר – או שזה אסור לשתות ולנהוג? כל כך מעט פגישה, כל כך הרבה סיכומים.

ולמרות שאין אדם אחד במדינה שחושב שלוח החופשים של משרד החינוך הוא שפוי, לא ההורים ולא המורים ולא התלמידים ואפילו לא שרי החינוך לדורותיהם, אין לאף אחד סמכות לשנותו, כמו שלאף אחד אין סמכות לשנות את משפט פיתגורס (אם כי מעיונים בדו״ח ועדת ארז ביטון הבנתי שפיתגורס היה מרוקאי, ושהשופטים היו נגדו).

2.

אז ממי למדתי לסכם סיכומים? לא מבית הספר, בטח שלא מעצמי – עצם פעולת הסיכום זרה לנפשו הטבעית של אדם צעיר, היא טעם נרכש, כמו וויסקי או סיגריות או במבה במילוי במבה. יש דבר כזה. לא יודע למה, אבל יש.

הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי מסכם היתה בתיכון, כשלפתע פרץ לו מנהג מוזר וחדש, אידיוטי למדי, שהתחיל כבדיחה אך עד מהרה הפך לאובססיה: בחירת ״איש השנה בחבר׳ה״. וכן, אנחנו עושים את זה עד היום. אידיוטיזם לא עובר עם הגיל, אם תהיתם.

3.

הסיבה בגללה מישהו זכה בתואר ״איש השנה״, תמיד היתה סובייקטיבית: אחד, בשנה מסויימת, גמר משפטים ורפואה, המציא אפליקציה ועשה אקזיט; אחר, באותה שנה, התגבר סוף סוף על ביישנותו הידועה והזמין את אהובת ליבו הנסתרת לדייט. יש מצב שאת התואר לקח השני. זו לא היתה תחרות הצטיינות, להפך,

אני זוכר את אותה שנה בה זכה ג׳, כי במשך שנה שלמה לא עשה כלום – התגורר במחסן כביסה קטן על גג בשלמה המלך, התפרנס מהקראה של ספרים פעמיים בשבוע בספריה לעיוורים (היה לו דוד חירש שהשיג לו את העבודה; מעולם לא הבנתי מה הקשר, אבל פרנסה זו פרנסה), והזמין מדי יום את כולם לבוא אליו ולראות את השקיעה – שם קוד לעישון, אבל באמת היתה שם שקיעה נפלאה. זה היה לפני שהיית צריך דירה בקומה עשרים במגדלי זוביאל כדי לראות עשירית שמש נופלת לים.

4.

עם השנים, יש להודות, הורגשה ירידה מסויימת בחשיבות הטקס. הזוכים, גם כאשר הם זוכים, לא תמיד באים לקחת את הפרס. אבל הצורך לסכם לא רק שלא פחת, אלא אף הפך למגמה עולמית: דומה שככל שאנשים מתבגרים, הם מתאהבים יותר ויותר ביכולת להביט מלמעלה על החיים, לנתח ולהבין ולשלוט בהם. שליטה פיקטיבית לחלוטין, כמובן:

מי שמסכם את השנה, לא הבין את השנה. מי שבוחר את איש השנה, לא ראה אפילו איש אחד כל השנה, חוץ מאת עצמו. וכולנו, שקוראים את השטויות האלה כל שנה בחגים, בסך הכל נהנים מהאשליה שאנחנו מרחפים מעל החיים, שמצאנו הגיון בשגעון (איש השנה שלי, אגב, אם אתם שואלים, הוא היטלר: נולד לפני 127 שנים, ועדיין מארגן טיולים לתלמידי בית ספר. כבוד!).

• אנשים
• איש השנה
• ראש השנה
• ארז ביטון
• אדולף היטלר
• עוזי וייל
• סיכום שנה
• טורים אישיים ובלוגים