אורן לוטנברג הוא מוזיקאי, זמר וגיטריסט, המופיע ויוצר במשך שנים עם ברי סחרוף. היה חבר וממקימי להקת "זקני צפת" ושותף עם מאור כהן בצמד "הבליינים".כעת הוא מוציא את אלבום הסולו הראשון שלו (ללא טייטל), אלבום פופ-רוק יפהפהעם וייבים ממכרים של אייטיז והרבה קסם.עם האלבום יצא הסינגל "תיכנע", שיר מס' 3 באלבום, שבו הוא מבקש להכניס לחיים שלנוקצת אופטימיות ולתת מקום לטוב ולאהבה. לא יזיק לכולנו. הופעת ההשקה של האלבום תתרחשבאוזןבר, 13.6 ב-21:00.כל הפרטים כאן

>> העיר של לליב סיון: קפה למצוא בו אהבה ומנה של דופמין רומנטי
>> העיר של אלפרד כהן: מקום לעתיד המוזיקה ומקום לשבור בו דיאטה

1. אחוזת בית 1

לפני כמה שנים שכרתי חדר עבודה ברחוב מונטיפורי פינת נחלת בנימין במטרה לעבוד על שירים חדשים לאלבום הסולו הראשון שלי. באחד הקייצים התקלקל לי המזגן, ובנוסף נתקעתי עם טקסט שלא צלח, מרוב ייאוש ירדתי לרחוב וצעדתי על נחלת בנימין לכיוון דרום. לפתע משום מקום הרגשתי משב רוח עוצמתי עם בריזה שכמעט העיפה אותי. זה היה בפינה של רחוב אחוזת בית 1. מסתבר שזה הרחוב הראשון בתל אביב שבו הונחה אבן הפינה להקמת העיר. חשבתי על זה שבטח עקיבא וייס או אחד מהמייסדים חיפש את הדיונה עם הכי הרבה בריזה באזור. מי חלם אז על מזגנים. באותו ערב חזרתי לחדר וסיימתי את השיר בהצלחה.

2. האולפן שלי במתחם לבונטין

אחרי שסיימתי עם הכתיבה וההפקה הראשונית, רכשתי מלא ציוד במטרה לבנות אולפן הקלטות משלי, כי מה לעשות, אני פריק של שליטה וחייב לעשות הכל בעצמי. בנחלת בנימין נהיה צפוף והתחלתי לחפש מקום קצת יותר גדול. הגעתי למודעה על חדר בבניין באוהאוס ברחוב לבונטין. בעל הבית החביב קיבל אותי לראיון, והתפלץ כשאמרתי לו שאני מוזיקאי. "לא לא", הוא אמר, "זה בניין של ארכיטקטים". הבטחתי לו שאשקיע הכל באקוסטיקה ואם מישהו יתלונן אני אורז הכל ומתחפף. הוא אמר "אני לא לא מאמין שאני מסכים לזה אבל למזלך אני חובב גיטרות ומוזיקה". בינתיים עברו כמה שנים והצלחתי במשימה: הקלטתי את כל אלבום הסולו בהצלחה באולפן בלבונטין. מיותר לציין שמתחם לבונטין הוא אחד השווים בתל אביב עם מיליון חנויות וינטג' ובתי קפה ומסעדות מעולים.

3. תיכון עירוני א'

בתור נער שגדל בתל אביב, אחד המקומות הכי משמעותיים בחיי הוא בית הספר עירוני א'. אני מודה שזו נשמעת בחירה תמוהה למישהו שנחשב כרוקר מרדן כמוני. אבל עירוני א' הוא לא סתם עוד בית ספר. מדובר במוסד שמטפח את הדור הבא של האמנים המובילים בישראל. כמישהו עם מוח שמאלי והמון הסחות דעת וחוסר עניין טוטאלי במתמטיקה, הייתי מועמד לסטטיסטיקת אי-ההישרדות של מערכת החינוך. בזכות המחנכת המופלאה, אילנה מינקין, שהקימה את מגמות האמנות שפורחות עד היום, הצלחתי לסיים 10 יחידות במגמת קולנוע בהצטיינות ובגרות מלאה. הבונוס הגדול היה להיות חלק מסצנת הלהקות של שנות ה-90' שפרחה בבית הספר, שם הקמנו את להקת זקני צפת וכל עולם המוזיקה נפתח לי. היום בית הספר ממשיך להתפתח ולפרוח, ומקיים שלל אירועים כמו פסטיבל אנימיקס. שווה לבקר בטיול רגלי של שבת.
שפרינצק 4

4. מונטי

אם אתם עוברים ליד רחוב מונטיפיורי 41, אל תתפלאו אם יעלה באפכם ריח משכר של קליית קפה מעושנת. ברחבה מיוחדת עם עצים ואווירה נעימה שוכן אחד מבתי הקפה הטובים בעיר, סוד שידוע למביני דבר, חלקם כנראה יכעסו עלי שאני מגלה נכס אסטרטגי אבל לא אכפת לי. מי שרוצה קפה איכותי בקלייה מקומית בסטנדרט גבוה (Specialty Coffee) וחשוב לו שהחלב מוקצף בדיוק מירבי – מוזמן. המקום מושקע בעיצוב תעשייתי אבל חמיםֿ ומזכיר קצת ספרייה בעיר אירופאית.המוזיקה תמיד נעימה, משובחת ונבחרת בקפידה על ידי הבעלים. והאוכל וואו! הכל מיוצר במקום במטבח שקוף ומודרני. מאפים מושלמים, ארוחות צהריים של אוכל ביתי טעים, בורקס אותנטי וקראנצ'י ובשבת ג'חנונים אליפות. יש במקום גם קומה שנייה שהיא וורק ספייס מושלם לעבודה עם לפטופ (העברתי שם שעות רבות). בקיצור תשתדלו לא להגיע, פליז רק אם חייבים, כי לא בא לי שיהיה מפוצץ מדי!
מונטיפיורי 41

5. חנות התכשיטים של שקולניק

במעלה רחוב שינקין, ממש קרוב לרוטשילד שוכנת חנות קסומה ובה יושב מכשף שרוקח כסף, זהב ויהלומים. האגדה התכשיטן/גיטריסט/בלוזיסט תמיר שקולניק הוא אמן בנשמה, וכל תכשיט שלו הוא יצירת על. לא תראו אצלו תכשיטים גנריים שאפשר למצוא ברשתות. הכל נעשה בעבודת יד עם המון טאצ' וסטייל. כל תכשיט שתפנטזו עליו הוא ימציא לכם. טבעות יפהפיות גם לאירוסין ונישואין (מאוד מיוחדות, מנסיון אישי) תליונים, שרשראות וגורמטים באיכות הכי גבוהה. מלבד היותו אמן תכשיטים, הוא קודם כל מוזיקאי וגיטריסט מחונן, נגן בלוז הכי קרוב לדבר האמיתי שיש בארץ. החנות היא בוטיקית ורחוקה מלהיות מסחרית וצריך מזל להיכנס לתור של המפורסמים שמזמינים אצלו עבודות. אם יהיה לכם כזה, לא תצטערו לעולם. בתור בונוס, אולי אולי תצליחו לשמוע ממנו תובנה שתישאר איתכם, כי שקולניק לא מקשקש. אם הוא כבר מדבר – כדאי שתרשמו ביומן את אמרות הפז הבלתי נשכחות שלו.
שינקין 61

מקום לא אהוב בעיר

רחבת שוק בצלאל. הכל התחיל יפה כביכול, אבל עם הזמן הקוסמטיקה נעלמה והאמת התגלתה:בניינים שלא קשורים לארכיטקטורה התל אביבית, חוסר תחזוקה משווע, ספסלים שבורים ומקולפים, גינות מוזנחות ועצים שנראים במצב רע, הבריכה המעופשת והמרצפות המטונפות. רק היונים מרגישות שם בבית, אפילו מחוסרי הדיור כבר לא באים. כמה חבל. הילדים דווקא אהבו את המקום פעם.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בגלל המצב הרע בארץ והדיכאון ששורר, לא ממש יצא לי לאחרונה לחוות משהו כזה.הופעות בהתנדבות לחיילים ולמפונים – זאת החוויה הכי טובה שחוויתי השנה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"מחזור כישור הזמן", סדרה מדהימה עם שחקנים נהדרים שמספרת על איך כוחות האור מנצחים את כוחות האופל.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לתרום כסף לשיקום הקיבוצים שנפגעו בשבעה באוקטובר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ברי סחרוף, האיש שכולו נתינה לעולם.

מה יהיה?
יהיה מעניין, זה בטוח.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• אחוזת בית
• עירוני א'
• מונטי
• שוק בצלאל
• תכשיטים

• Facebook
• Twitter
• Email

הבר הכי חתיך

ספוטניק

אנחנו תמיד בעד מקומות בילוי שיש להם חצר, ובספוטניק היא רחבת ידיים ומעוצבת בהתאם למוטיב הקוסמונאוטי. בפנים מתגלה חלל מעניין ומוזר, שמצליח להיראות אחיד ונקי למרות ריבוי הפרטים. הוויטראז'ים הצבעוניים והמתכת הסטים־פאנקית הם גולת הכותרת, אבל שימו לב גם לחיות הקטנות בלבוש אסטרונאוטים על הקירות.
← אלנבי 122 תל אביב, 6426535־052

[tmwdfpad]

המועדון הכי טוב שאיננו הבלוק

ברקפסט קלאב

לא יעזרו כל פשיטות המשטרה בעולם. סוס העבודה הוותיק בקצה שדרות רוטשילד הוא עדיין הימור בטוח למדי ללילות חמישי־שישי. מבחינת בוקינג הוא אמנם ראה ימים מעניינים יותר ובחודשים האחרונים הבוטלג מתחיל לנשוף בעורפו, אבל הוא עולה על המתחרה בכל הפרמטרים הקשורים בחלל ובסאונד. מעניין גם יהיה לראות מה יעשו בחדר החדש שנפתח לאחרונה בקצה המדרגות המטונפות ליד השירותים, שעד כה הובילו לכוך חשוך שראה
והסניף דבר או שניים.
← שד' רוטשילד 6 תל אביב, 5100101־03

חלל ההופעות הכי מסקרן

בסקולה

בעוד הצימר עדיין שולט בגזרת "אין עליי שקל" – שחקן חדש ומרענן נכנס לאחרונה לזירת
האולמות הבינוניים־גדולים המצומצמת, שכוללת את בארבי מלמעלה ואת האזור מלמטה. בבקרים בסקולה הוא בית ספר לקרקס, ואולי זה מה שמעניק לו את הווייב המשוחרר והגרובי (בינתיים רק להקה אחת, הקאט אאוט קלאב, החליטה לשלב את אמני הקרקס בהופעה, ואפשר
לקוות שהדבר יהפוך לטרנד). המיקום נוח להגעה ברגל מרחוב הרכבת, ועכשיו חסר רק הבוקינג המדויק שיביא אותנו לשם ערב אחר ערב ושבוע אחר שבוע.
← הרכבת 72 תל אביב, 5416529־077

ההופעה הכי מעיפה

רד אקסס וחבורת אחוזת בית

רד אקסס (ניב ארזי ודורי סדובניק), בגרסת הרוקנ'רול השיתופי אחוזת בית, הם הדבר הכי מסעיר שקורה לאחרונה על במות העיר. משהו בחיבור בין האלקטרוניקה הנהדרת של הצמד עם כוחות רוק ואלטרנטיב מקומיים כגון המסך הלבן, הילה רוח, איילון קורח מהמפשעות, רייסקינדר ועוד, מוכיח את עצמו כעוצמתי, כאוטי ויותר מכל – כיפי. זוהי הופעה חיה יותר מרוב מה שהתרגלנו אליו כאן. לא צריך להכיר את השירים, לא לדעת את המילים – רק לבוא לעשות חיים.

הבר עם המוזיקה הכי איכותית

לוציפר

היכולת לקלוע לטעמו המוזיקלי של אחוז מקסימלי של הלקוחות, הווליום הנכון, הלקוחות שמניעים בראשם לפי הקצב בלי משים, האיזון המדויק בין קלאסיקות לאזוטריה, ההבחנה בין קלאסיקות ובין קלישאות, הכישרון לגרום ללקוח להזמין עוד דרינק אף שהוא כבר גמור, מספר האוזניים שנזקפות לזיהוי הקטע החדש שבדיוק מתנגן, מספר הטלפונים שנשלפים לצורכי שאזאם, התחושה שהדי.ג'יי (גם אם הוא מתחלף מדי ערב) מכיר אותך, ההרגשה שפתאום גם לך מתחשק לנגן פה מדי פעם, ההבנה שאולי זה לא יקרה וגם זה ממש בסדר.
← אלנבי 97 תל אביב, 6851666־03

הבר הכי אסקפיסטי

לייבררי בר במלון נורמן

לא צריך להצטייד בחליפה או בעקבים גבוהים בשביל חוויית ההתנתקות הקסומה של בר הספרייה בלובי של מלון נורמן. המקום נקי, נעים ומעוצב, הקהל נאה ומורכב ברובו מתיירים שגורמים לעברית להישמע כמו שפה זרה ומפתיעה. לא קשה כל כך לדמיין סיטואציה שבה תואמת אנה קרנינה תתפרץ לפתע אל החלל בשמלת קטיפה שחורה ותנפנף לעברך במניפה מעודנת. עד שזה יקרה, הזמינו לכם קוקטייל מנהטן קלאסי ושפשפו את המבטא הזר.
← נחמני 25 תל אביב, 5435555־03

הבר הכי אידיאלי לדייט ראשון

נילוס

כל תל אביבי יודע שבשביל ליצור רושם חיובי על הצד השני כדאי להצטייד קודם כל בפאסון מעודכן – כלומר, אף פעם לא להיתפס לא מוכן. נילוס, המקום החדש שחלש על חורבות קפה מוגרבי באלנבי, כאילו הוקם במיוחד עבור דייטולוגים. העיצוב מתוחכם, התאורה מחרמנת, הפסקול מדויק והווילונות מסוככים על מה שקורה בפנים. אז תזכיר לי מה אתה עושה בחיים?
← אלנבי 33 תל אביב, 6444627־03

• לוציפר
• רד אקסס
• אחוזת בית
• בסקולה
• ספוטניק
• נילוס
• הכי טובים בתל אביב 2016
• לייבררי בר
• מיוחדים
• ברקפסט קלאב

• Facebook
• Twitter
• Email

תכנית ההופעות החיות החודשית של רדיו הקצה ומכללת BPMמארחת בכל חודש אמנים מקומיים לסשן לייב וראיון רדיו, אבל הפעם אפילו אנחנו לא היינו מוכנים לטירוף שהתרחש באולפן כשקוואמי אירח את "אחוזת בית"- הסופר גרופ בהנהגתם של צמד המפיקים רד אקסס. לפרק הרדיו המלא ניתן להאזין באתר רדיו הקצה.

GARZEN RECORDSהוא הלייבל הטרי של צמד המפיקים המצליח רד אקסס, בו הוא מרשה לעצמם לתת מקום לכל חריגה והרפתקה שמתחשק לו לצאת אליה. כך בפעם הראשונה, יצרו הצמד אי.פי בעברית שהוא סוג של מסמך מוזיקלי היסטורי שמאגד בתוכו את מיטב האלטרנטיב, הגראז' והרוקנר'ול התל אביבי כיום. "אחוזת בית", הוא שמה הקודם של העיר תל אביב שהייתה ההשראה העיקרית ליצירה הזו והחיבור הטהור ביותר של רק אקסס לרוקנ'רול לפני הכל. איך הכל התחיל ולמה? צפו בפרק ותגלו.

מנחה ועורך ראשי: קוואמי, סאונד: איל שינדלר, ע. סאונד: יאיר טרגנו, מיקס: איל שינדלר, בימוי ועריכת וידאו: דייב שחר, צילום וידאו: לי זגנרייך, הפקה: בר זבדה

• חי על הקצה
• חי על הקצה
• אחוזת בית
• רד אקסס
• הופעה
• מוזיקה
• רדיו הקצה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי שביססו את מעמדם כאחד השמות הבולטים על עמדות התקלוט בעיר – עם ריליסים בלייבלים בינלאומיים שרבים יכולים רק לחלום עליהם – רד אקסס שוברים את המחיצות בין עולם המועדונים לבמות האינדי והרוק. בלייבל העצמאי החדש שהקימו, "גרזן רקורדס", ראה אור לאחרונה אי.פי של להקה חדשה בשם אחוזת בית – היא הצמד רד אקסס עצמו לצד כמה מהנציגים הכי מעניינים של מוזיקת השוליים העכשווית.

עם החברים באחוזת בית אפשר למנות את חיית הבמה אילון קורח מלהקת המפשעות; ספק אדם ספק הזיה קולקטיבית רייסקינדר; וצמד הגלאם רוק המסך הלבן. "המם אותי" – השיר של אחוזת בית עם המסך הלבן – אפילו הצליח להפוך למיני להיט ולהשתחל, בהפתעה מוחלטת, לפלייליסט הלילה של גלגלצ. אמנם ידוע כי שערי התחנה נפתחו לאחרונה למוזיקה שלפני שנים אחדות לא הייתה זוכה בה לדקות שידור, אך "המם אותי" חריג בנוף שלה גם היום.

עבור ניב ארזי (30) ודורי סדובניק (32) הזיגזוג בין עמדות התקלוט אל הבמות טבעי לחלוטין. השניים, חברי ילדות מאזור השרון, גדלו על דיאטת פוסט־Pאנק, ניו ווייב ומנות גדושות של אייטיז מקומי וחו"לי, כך שמבחינתם הם מעולם לא עזבו את הרוק. גם כשהתפרסמו בזכות הרמות ברחבות המועדונים, הם המשיכו לפזול לכיוון האנדרגראונד הרוקיסטי יותר, ולראיה האדיט שיצרו יחד ל"גזולינה" של להקת הניו ווייב התל אביבית כרומוזום, והקאבר ללהקת הגלאם הגותי באוהאוס שנכלל באלבום הבכורה שלהם, "Ballad of the Ice", שיצא בשנה שעברה.

בחמישי (26.11)תשיק רד אקסס בבוטלג את הוצאת הויניל של אחוזת בית בהופעה ומסיבה עמוסת משתתפים. "הבוטלג הולך להיצבע במלא צבעים", אומרים ארזי וסדובניק, שמשמשים בימים כתיקונים רזידנטס במועדון התת קרקעי ברחוב המלך ג'ורג'.

לפני ארבע שנים, כשרק החלו להרגיש ביטחון בחומרים המקוריים שיצרו, הרבה בזכות תמיכתו של הדי.ג'יי ואיש חיי הלילה שלומי זידן, נדלק עליהם הלייבל הצרפתי "I’m a Cliché". "המוזיקה שהכי אהבתי אז יצאה בלייבל הזה", נזכר ארזי ומציין במיוחד את הקטע "Grease" של It's a Fine Line כקטע "פורץ דרך בכל מה שמביא את הרוקנ'רול למועדון", כדבריו. "ממש רציתי שנוציא שם את המוזיקה שלנו, וזה קרה והפך לחיבור מדהים".

את רוב החומרים שלהם הוציאו רד אקסס בלייבל הצרפתי, אך מאז ועד היום נוספו לצמד התל אביבי ריליסים בלייבלים חשובים אחרים, חלקם גדולים ונחשבים עוד יותר ובהם Correspondent (תת לייבל של Kompakt, שהקימה הדי.ג'יי ג'ניפר קרדיני), ובקרוב יראו אור קטעים חדשים שלהם בלייבלים כמו Crosstown Rebels, Permanent Vacation ו-Dark Entries.

למרות ששני השמות הראשונים אמורים לגרום לחובבי האוס וטכנו רבים לרייר, דווקא שם הלייבל האחרון מרגש את השניים במיוחד: "דארק אנטריז הוא לייבל שמוציא תקליטים ותקליטונים של להקות, אך ברובו עוסק בריליסים של חומרים נדירים שראו אור בעבר וכבר שנים לא זמינים", מספר ארזי, "לדוגמה, זמרת יווניה שקוראים לה לנה פלטון. היא קצת אקספרימנטל ניו-ווייב כזה. הקלטנו בשבילם אי.פי רמיקסים לארבעה קטעים שלה. זה לייבל שאנחנו ממש מעריצים".

אתם שם מוכר זה זמן רב, בטח כשזה מגיע למועדונים. מה פתאום לחזור לפורמט של להקה?

סדובניק: "האמת שתמיד רצינו, אבל עכשיו הייתה פתאום הזדמנות לעשות את זה. הגענו למקום שאנחנו יכולים לעשות יותר דברים שבא לנו עכשיו. התמקדנו יותר במוזיקה אלקטרונית ואז הגיעה ההזדמנות, הכרנו אנשים מגניבים – כל החבר'ה של המסך הלבן, המפשעות ורייסקינדר – וזה דבר שלא קרה הרבה זמן בארץ".

לפני רד אקסס היו סדובניק וארזי חברים בלהקה בשם רד קוטון, אך לטענתם, כעת החזרה לפורמט של להקה, לצד המשך הפעילות כרד אקסס, היא שונה לחלוטין. "רד קוטון היה מבחינתי משהו מאוד בוסרי", אומר ארזי, "לא ידעתי בכלל מה זה מוזיקה. היו לי כמה להקות שאהבתי ורציתי שתהיה לי להקה. כל המוטיבציה שלי ליצירת מוזיקה הייתה שונה. זאת הייתה רק התחלה".

כעת, אחרי שנים על העמדות, אומר ארזי שהוא רואה את קווי הדמיון בין "קלאב לבין מה שהחבר'ה האלה עושים". ה"חבר'ה" האמורים הם המוזיקאים שמשתתפים איתם כעת באחוזת בית. "אני לא פספסתי הופעה של המפשעות מאז שהכרתי אותם, אלא אם לא הייתי בארץ", הוא מוסיף, "אני מעדיף לשמוע אותם מאשר לשמוע קלאסיקות. אותו דבר גם עם המסך הלבן, התאהבתי בהם לגמרי".

קירוב לבבות

"גרזן רקורדס" מסמל חיבור נחוץ שסוף סוף נוצר בעיר הזאת בין יוצרים עם אוריינטציה אלקטרונית – לאו דווקא מוכוונת רחבות – לבין הגראז' והרוקנ'רול הכי מסעיר שקורה פה כרגע. "זה לא דבר פשוט, כי המון אנשים שמתחילים לעשות מוזיקה אלקטרונית לא מבינים מספיק איך לגשת ללהקה, לחומר כזה", אומר סדובניק. "גם לנו לקח זמן לעשות את הסוויץ' הזה, מטכנו לרוקנ'רול", ארזי מוסיף, "ולשלב בצורה שנרגיש בנוח איתה ושתשקף את הזהות שלנו".

לפני כחודש הופיעו הגרזנים עם רוב החבר'ה של אחוזת בית על הבמה הגדולה בפסטיבל אינדינגב. על הבמה לצידם היה אבראו, הזמר הברזילאי שאיתו משתפים פעולה לא מעט, ובשלב מסוים המוזיקאית המצוינת הילה רוח עלתה לבמה וביצעה אתם גרסה חצי מאולתרת לשיר "דובה גריזלית", שנכלל באלבומה האחרון (ושכתבה יונה וולך). "אתה יכול להכניס את הילה לתוך השבט", רומז ארזי על כוונתיהם להמשיך ולשתף עמה פעולה במסגרת הלייבל "גרזן רקורדס".

וואלה, זה קורה?

סדובניק: "עשינו רמיקס ביחד. וגם שיר חדש".

ארזי: "היא גם תבוא להופיע איתנו בהשקה בבוטלג".

נכון שהיו תקדימים לפני החיבור בין הקלאב והאלקטרוניקה של רד אקסס לרוק, אבל עכשיו יש מין תחושה של שתי סצנות שפעלו כביכול במקביל ולפתע מתחברות, וזה מרגיש כמו התחלה חדשה. רד אקסס כל הזמן מנסים להרחיב את טווח היצירה שלהם למוזיקה שלא בהכרח מוכוונת דאנס פלור, כפי שאפשר לשמוע ביתר שאת באלבום המלא שלהם. "באלבום יש הרבה אייטיז, קצת רוקבילי, קצת פיפטיז, דברים גם יותר מודרניים – וזה גם בא לידי ביטוי בתקלוטים", הם אומרים וארזי מוסיף: "החבר'ה (מעולם הרוק) באים ומתעניינים ושומעים, אז יש חיבור כי קולטים שיש האוס ודברים שאולי פחות קשורים לעולם שלהם, אבל יש רגעים שהם גם רוקנ'רול. אחושילינג רוקנ'רול".

אתם מתכוונים להוציא את הקטעים מאחוזת בית בחו"ל?

ארזי: "בטח, זה מופץ בכל העולם, וכולם אוהבים ומפרגנים. אנחנו הולכים להופיע בליטא ולהביא את איילון איתנו. הם מתים על השיר שלנו איתו".

יש לכם סיפור אהבה יוצא דופן עם הקהל בליטא.

סדובניק: "אנשים התאהבו במוזיקה".

ארזי: "יש שם בסיס בדיוק לז'אנר הזה. צריך להיות שם כדי להבין. יש שם ליין שקוראים לו 'Smala', והם אוהבים את השיט הזה. את כל הדארק אייטיז, הדיסקו, הרוקנ'רול והפסיכדלי. התיישבנו להם בול".

ניב, אמרת בעבר שאתה מנהל יחסי אהבה־שנאה עם סצנת המועדונים. קצת מוזר לשמוע את זה ממי שמתקלט פעם בשבוע בחו"ל וזוכה לכל כך הרבה פרגון בארץ ומחוצה לה.

ארזי: "זה יכול להיות עולם מאוד ריקני בעיניי. ברור שאני רואה שאני בר מזל ושיש עבודות הרבה יותר קשות, אבל יש משהו בלילה שלא לגמרי מדבר אליי. אני לא תמיד מרגיש הזדהות עם היצרים המיידיים וההדוניזם. גם ברוקנ'רול זה קיים, אבל זה עניין שלי. לקח לי זמן למצוא את השקט שלי בתוך זה. אני עדיין עובד על זה".

אתם אוהבים לרקוד?

סדובניק: "פעם היינו יוצאים למועדונים, היינו רוקדים כמו משוגעים ועפים, אבל ברגע שאתה רואה את המועדון לפני כן, כשמנקים אותו והאורות דלוקים – דברים משתנים לך. אתה מקבל את החוויה בצורה שונה. אבל זה לא אומר שאם אנחנו לא מנגנים אני לא אלך למועדון".

ארזי: "ממש הרגשתי את זה בפנורמה בברלין. ניגנו ובאנו לעשות סאונדצ'ק, והפנורמה זה הרי אבן דרך. אפשר להגיד מה שרוצים על המקום, אבל הוא מקום עוצמתי מאוד. דיסנילנד של הקלאברים. הגענו לשם באור יום, ופתאום אתה רואה את המועדון והכל נראה קטן. זה עזר באיזשהו מקום להבין את מקומנו".

הסטים שלכם יכולים להיות אווריריים ופסיכדליים ביום אחד ולמחרת טכנו פטישים קשוח מאוד.

סדובניק: "אנחנו מנגנים המון, באמת, כל כך הרבה. מצד אחד אנחנו מנגנים אפילו יותר מדי, וזה שורף, לכן חייבים לפעמים לנסות חומרים שונים, לגוון כדי שיהיה לנו כיף ומעניין".

ארזי: "אנחנו מנגנים המון חומר מקורי".

לפני תקלוטים אתם מחליטים מה אתם עושים, או שזה לגמרי לפי מצב רוח?

"זה תלוי במקום. אתה נכנס ומרגיש את האווירה ובונה תוך כדי. זה אף פעם לא ממש מתוכנן", אומר סדובניק וארזי מסייג: "תלוי. אם זה סט של שעתיים, שאנחנו מנגנים לפני אנדרו וות'רול למשל, אז אני אחשוב שנייה מה בא לי לנגן ודורי יחשוב מה בא לו ויאללה, מנגנים. אנחנו מנסים לקחת את זה באיזי".

לנגן לפני יוצר בסדר גודל של אנדרו וות'רול ולהיות באיזי זאת באמת משימה לא פשוטה.

ארזי: "דורי בא מעולם תחרותי. הוא שיחק טניס עד גיל די מאוחר, ושם אתה מפסיד באמת. שם אי אפשר לקחת דברים באיזי. אבל פה אין לנו מה להפסיד, כי גם אם זה לא טוב, יכול להיות שזה כן טוב וזה רק הראש שלך מספר לך דברים. אם אתה בא עם האטיטיוד שלך ואתה מקשיב למוזיקה שלך ונהנה ממנה זה סבבה. נכון שלא תמיד זה יוצא טוב, אבל זה שיעור מצוין מבחינתי. לא תמיד ראיתי את הדברים ככה. בהתחלה לקחתי כל פידבק שלילי מאוד קשה. בשנים האחרונות זה השתנה".

רד אקסס יפתחו את אירועי "חשיפה בינלאומית למוזיקה" ב-18 בנובמבר בצוללת הצהובה בירושלים וישיקו אתהאי.פי "אחוזת בית", 26 בנובמבר במועדון הבוטלג בתל אביב. הופעות של רייסקינדר, המסך הלבן, המפשעות, אחוזת בית ותקלוט של יונדר, 50 ש"ח

• גרזן רקורדס
• דורי סדובניק
• ניב ארזי
• המסך הלבן
• המפשעות
• אחוזת בית
• קלאב
• רד אקסס
• רוק
• רייסקינדר
• הילה רוח
• אינדי
• מוזיקה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

יש מקומות שבהם שורפים ספרים, ויש מקומות שבהם מקפיאים אותם. "מיין קמפף" – מהטקסטים החשובים ביותר בהיסטוריה של השואה – אסור לפרסום כיום בישראל ובמדינות רבות בעולם, בהוראתה של ממשלת בוואריה המחזיקה בזכויות היוצרים שלו מזה כ־70 שנה. ב־31 בדצמבר 2015 יפוגו זכויות היוצרים הללו ועתידה לצאת לאור מהדורה מוערת של הספר בגרמנית. במכון להיסטוריה בת זמננו במינכן, שם עבדו על המהדורה, מאמינים שבמקום לצנזר טקסטים בעלי חשיבות היסטורית יש להציגם לבחינה מחדש מפרספקטיבה ביקורתית. בישראל לא חסרים אנשים שמסכימים עמם, אבל אף אחד לא רוצה להיות הראשון לשלוח את היד לפריזר.

קטעים מ"מיין קמפף" תורגמו לעברית בפעם האחרונה בשנת 1994, ביוזמת פרופ' משה צימרמן והוצאת אקדמון, לצורכי מחקר והוראה. הפצת המהדורה השנייה של התרגום בוטלה בעקבות מחאה ציבורית שהוביל חבר הכנסת לשעבר יגאל ביבי מהמפד"ל ("אני רוצה לבקש מכבוד שר הבריאות, למען הבריאות הרוחנית של העם, לאסור זאת", אמר ביבי במליאה בפברואר 1995), אך את המהדורה המקורית ניתן עדיין למצוא בספריות ברחבי הארץ. "כשמסרתי את הספר לתרגום הייתי מודע לזה שממשלת בוואריה תוכל להגיע אליי, אך ידעתי גם שהיא לא תעשה שום דבר בעניין", אומר צימרמן. "אין שום היגיון ברדיפה של מישהו שמפרסם את הספר בשפה העברית. ההנחה היא שפרסום ספר כזה בישראל לא יוכל להוות הסתה לנציונל־סוציאליזם".

משה צוקרמן, פרופסור במכון כהן (המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות), סבור שפרסום מהדורה מלאה של הספר בעברית צריך להיתפס כברור מאליו. "ממה בדיוק מפחדים, שנהפוך לנאצים?", הוא רוטן. "אני מאמין שצריך לפרסם את הספר משום שזה מסמך היסטורי; וכהיסטוריון, איש הגות ובן לניצולי שואה אני רוצה להתמודד עם כל מסמך שכזה".

ברור כי הרתיעה מ"מיין קמפף" בישראל קשורה בעיקר במטען המיתי שלו, שהרי מדובר באחד הספרים המתישים שנכתבו בשפה הגרמנית. "הספר כתוב בשפה גרועה, הוא משעמם וחוזר על עצמו", אומר צוקרמן. "מבין כל החרבון הגדול שהיטלר מעלה שם, הדבר היחיד ששווה לקרוא בעיניים אובייקטיביות זה את מה שהוא יודע להגיד על תעמולה. מנגנון התעמולה הנאצי היה מהאפקטיביים שידענו, יותר מהסובייטי ויותר מהציוני, ובספר יש תובנות מעניינות על פסיכולוגיית המונים".

"צריך לזכור שזה לא ספר קשה להשגה", מסביר פרופ' דן מכמן, יו"ר הוועדה המדעית של יד ושם. "בתקופת הרייך השלישי פורסמו מיליוני עותקים ורבים מהם מסתובבים בעולם. היום, באמצעים דיגיטליים, ביוזמת מכחישי שואה, קל מאוד להשיג אותו (חיפוש פשוט בגוגל והמהדורה האנגלית אצלכם במחשב – ג"פ). השאלה אם אתה מעמיד מול זה גרסה מעמיקה שתאפשר לאנשים בעלי כוונות טובות להתמודד עם טענות נגדיות. לפני 20 שנה נכחתי בכנס בארצות הברית שבו תחת חוקי ההגנה על חופש הביטוי דיבר מכחיש שואה והעלה דברים מ'מיין קמפף'. הקהל הגיב בכעס, אבל אף אחד לא יכול היה לספק תשובה עניינית".

על רקע הדברים הללו פנינו לחמש הוצאות ספרים מרכזיות כדי לברר אם הן היו מוכנות לפרסם מהדורה מוערת וביקורתית של הספר בעברית. דנה אלעזר לוי, עורכת ספרי העיון בהוצאת כתר, השיבה: "להוצאה מסחרית בארץ אין שום סיבה להוציא לאור את 'מיין קמפף' בעברית. יש כאן, כידוע, רגישות מיוחדת לכל מה שקשור בגרמניה הנאצית, ואולי כדאי שקודם נוכיח שאנחנו בשלים לשמוע את וגנר באולמות הקונצרטים, אבל כעורכת זו בעיניי הבעיה המשנית. הבעיה העיקרית היא שהספר משעמם וגרוע".

שרי גוטמן, העורכת הראשית של הוצאת אחוזת בית, מסרה: "'מיין קמפף' הוא מסמך שצריך לצאת לאור בעברית, מסיבות עקרוניות וגם בגלל סיבות מעשיות – חסימה צנזוריאלית בפני קוראי העברית היא גישה פרובינציאלית שלא עומדת במבחן המציאות, היום אי אפשר לחסום שום אינפורמציה. לכן דווקא הוצאה לאור מסודרת עם תרגום משובח ועם הערות והארות, ביאורים וסימוני ההקשר היא הדבר הנכון לעשות. מי שצריך להוציא לאור מסמך כזה היא הוצאה אקדמית, משום שזה בדיוק מסוג המשימות שהוצאה אקדמית אמורה להתמודד איתן".

[interaction id="552e54fe7fdf079b4e3ace52"]

התשובה הנחרצת ביותר התקבלה מרסלינג, הוצאה בעלת אופי אקדמי: "עקרונית אנו תומכים בהוצאת מהדורה כזו באופן מוחלט", אומר העורך הראשי עידן צבעוני. "אנחנו רוצים להבין את היטלר כסימפטום, והטקסט הזה חשוב כסימפטום בתרבות. יש לתרגם אותו דווקא בשביל להבין את הפוטנציאל ההרסני שגלום בו. משום מה זה נתפס בישראל כטאבו, כאשר מצד שני שולחים תלמידי תיכון לאירופה לראות את המשרפות ולחוות את פורנו השואה. אני הייתי שמח אם הם היו נבחנים במקום זה על 'מיין קמפף'".

אם זו העמדה שלכם, מדוע אתם לא מרימים את הכפפה?

"זה עמד על הפרק בעבר. מכיוון שהנושא רגיש בישראל, היינו שמחים להרים פרויקט כזה בשיתוף עם מוסד אקדמי. אנחנו לא רוצים להוציא מסמך הזוי, אלא להרים מהלך שיהיו לו אפקט אמיתי".

מההוצאות כנרת־זמורה ביתן ועם עובד לא נמסרה תגובה.

• יד ושם
• דן מכמן
• משה צימרמן
• משה צוקרמן
• עידן צבעוני
• שרי גוטמן
• אחוזת בית
• הוצאת אחוזת בית
• הוצאת רסלינג
• אדולף היטלר
• מיין קמפף
• עם עובד
• רסלינג
• כנרת זמורה-ביתן
• ספרים
• תרבות
• יום השואה