בעונה הראשונה שלה, "מינקס" הייתה סדרת דגל של HBO Max. היא שחזרה בדייקנות רבה ובסטייל אינסופי את האווירה הצ'יזית-סליזית של שנות השבעים כדי לעטוף סיפור מסגרת שבו פמיניסטית צעירה מלוס אנג'לס (בגילומה של אופליה לוביבונד הנהדרת) חוברת למו"ל מפוקפק (ג'ייק ג'ונסון המעולה מ"הבחורה החדשה"), כדי להקיים יחדיו מגזין אירוטי לנשים. הימים הם ימי המהפכה המינית, ההבדלים בין פורנו ואירוטיקה עדיין מטושטשים במברשת אוויר, יש ריח של דיסקו וקוקאין באוויר, ועל רקע זה מתפתחת דרמה קומית כיפית ולעיתים אף מוצלחת ממש שזכתה לביקורות חיוביות ומעלה. ובכל זאת, HBO ביטלה אותה. ובכל זאת, היא חזרה בסופ"ש לעונה שנייה.

https://www.youtube.com/watch?v=MzKylM8l5f8

במסגרת גל ביטולי וחיסולי הסדרות של HBO, שמגיע בעצמו במסגרת מכירת חיסול המותג HBO שמבצעים מנהלי וורנר-דיסקברי, בוטלה בדצמבר האחרון העונה השנייה של "מינקס", זאת למרות שצילומיה כבר היו קרובים לסיום. חברת ההפקה החליטה לאפשר לצילומים להסתיים ולנסות למכור את הסדרה לגוף שידור אחר. על המציאה קפצה רשת הפרימיום-כייבל Starz (שזמינה גם דרך אמזון פריים והולו, ובארץ בפלטפורמות של yes ו-HOT), מקום שבו יודעים בדרך כלל להעריך יצירות טלוויזיוניות אדג'יות, ולפחות לפי הפרק הראשון נראה שמדובר בדיל מצוין לכל הצדדים. ובעיקר לנו.

כי יותר מש"מינקס" לועגת למתירנות ולערכים השוביניסטים של שנות השבעים, היא לועגת לשמרנות הצבועה של זמננו ומסמנת כמה אחורה הלכה התרבות האמריקאית ביחסה לסקס, ומעוררת געגוע שאינו נוסטלגי כלל (בואו, רובנו עוד לא נולדו בסבנטיז) לעולם פתוח, משוחרר ומצחיק יותר. בעונה השנייה משתלבת בה גם אליזבת' פרקינס האדירה ("העשב של השכן", וכוכבת העונה החדשה של "אפטר פארטי") שמשדרגת את העסק, לצד קאסט קומי מעולה שנותן לסדרה הרבה מהלב שלה. מדובר, במילים אחרות, בפאן טהור ובריחה מושלמת לערב זה מתלאות ההווה אל נפלאות העבר. תבלו. ותעשו סקס, כן? הסבנטיז לא טעו בעניין הזה.
>> מינקס, עונה 2, 8 פרקים, החל מהערב ב-yes VOD וב-HOT HBO

• המסך
• מה רואים הלילה
• אירוטיקה
• סבנטיז
• סדרות מומלצות

בואו נשים קודם כל את כל הקלפים על השולחן: לרוב המדור הזה מיועד להמלצות צפייה שאנחנו אוהבים, או לפחות מסוקרנים מהן. הפעם הוא מיועד למשהו אחר, אם כי לא כזה שונה. כלומר, זו בהחלט המלצה, אבל היא מסוג אחר, כי את ההמלצה הזו יש לצרוך בהתאם לאזהרות: הסדרה עליה אנחנו ממליצים היום היא תוכן ירוד מאוד שבשום אופן לא ישאיר אצלכם משקעים משמעותיים, אבל מה? לפעמים זה בדיוק מה שאנחנו רוצים, כי לפעמים מוח הלטאה שלנו מאותת דחפים אחרים. נגיד "כבו אותי".

"אובססיה", המותחן האירוטי החדש של נטפליקס (כן, הבנתם לאן זה הולך) היא מיני מיני סדרה. ארבעה פרקים, כל אחד בין 30 ל-40 דקות (כלומר, כשעתיים וקצת נטו), בדיוק מספיק זמן כדי לשרוף ערב אחד בחוסר מחשבה ושאריי חרמנות עצלנית. הקאסט חצי גנרי (צ'רלי מרפי מ"פיקי בליינדרס" וריצ'רד ארמיטאג' ממגוון מותחני הרלן קובן), העלילה כמעט ולא משנה, הצילום באותה מידה יכל להיות מיוצר על ידי AI – אבל לפעמים אוטומציה כזו זה בדיוק התמונות המרצדות שאנחנו צריכים מול העיניים.

העלילה, אם למישהו זה משנה (כי לדמויות זה לא) עוסקת במנתח מצליח ואב למופת שמתאהב – שלא לומר, מתאבסס – בארוסה של בנו, מה שמבטיח דרמה משפתית-סקסית – שזה ביטוי שלא חשבנו להשתמש בו עד היום, ומבטיחים להדחיק מעכשיו. הסדרה מבוססת על ספר Damage מאת ג'וזפין הארט, שכבר עובד לסרט בעל שם זהה מ-1992, רק עם ג'ולייט בינוש וג'רמי איירונס. אז אולי דמיינו את איירונס ובילוש מתפתלים אחד על השניה, וזה בהחלט ישפר הכל.

"אובססיה", 4 פרקים, כשעתיים של שריפת תאי מח

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• אירוטיקה
• בינג'

>> עוד תכני טלוויזיה מעולים – מעולים אומרים לכם –באתר הספוילר

נטפליקס ממשיכה לתור את העולם בחיפוש אחר יוצרי טלוויזיה מקומיים שירימו לה סדרות בשפת המקום, כחלק מהמהלך המקביל שלה לגלובליזציה ולוקאליזציה של תוכן. הדרמה הקומית ההולנדית "קווים מלוכלכים" היא עוד צעד בכיוון הזה. רק בהולנד אפשר היה ליצור סדרה כזאת ורק מהולנד יסכים העולם לקבל סדרה כזאת, שעוסקת בימיהם הראשונים של קווי הטלפון האירוטיים בשנות השמונים (וליתר דיוק, בחברת הפון-סקס הראשונה שהוקמה באירופה). כן, זו עוד סדרה שמבוססת על סיפור אמיתי (וליתר דיוק, על הספר התיעודי ההולנדי "קאובוי-06").

>> מה ראינו אתמול בלילה: אקספרימנט החתונות של נטפליקס

הסדרה עוקבת אחר ברנש הולנדי משופם (זה היה נהוג באייטיז) בשם פרנק סטיחטר, שמקים יחד עם אחיו ואחותו וכמה משקיעים מפוקפקים את שירותי הטלפון-סקס הראשונים באירופה, ומתוך הגראז' של הוריו מצמיח סטארטאפ ששווה מיליוני דולרים. מה שיכול היה בקלות להפוך לעוד דרמת פשע-נוכלים מקבל כאן טוויסט מעניין, כשהסדרה חוגגת את החיים ואת אמסטרדם הצבעונית של סוף האייטיז עם ערימות של האוס ואקסטזי שתדלקו מהפכה תרבותית עצומה עם סיום המלחמה הקרה באירופה.

התוצאה היא כיף גדול ושמח שבדרכו ההולנדית מתייחס גם לסוגיות המוסר החדשות שנולדו עם הטכנולוגיה החדשה ולא מתבייש בליברליות הפרוגרסיבית שלו. יוצר הסדרה פיטר בארט קורטהאוס – מהתסריטאים הבולטים בהולנד בעשור האחרון – סולל כאן כנראה את דרכו לליגה של הגדולים בארה"ב, והשחקנים בנייה בראונינג וג'וי דלימה יגיעו רחוק גם הם. אתם אמנם תאלצו לסבול את השפה ההולנדית כדי להנות פה, אבל בגדול זה הכי כיף שיהיה לכם הלילה. אלא אם כן אתם באמסטרדם.

>> "קווים מלוכלכים", עכשיו בנטפליקס

• המסך
• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• בינג'
• המלצות צפייה
• אירוטיקה

• Facebook
• Twitter
• Email

יש ישראלים שעבורם ים המלח איננו יותר מאנקדוטה על אתר תיירותי זול עם בופה עשיר בביצים. עבור האמן היהודי־אמריקאי המוערך ספנסר טוניק מדובר בדאגה ראשונה במעלה, המחייבת ביקור חירום באזור, ועדיף בלי בגדים. "שמעתי על הירידה המתמשכת במפלס המים והחלטתי שאני צריך לחזור לים המלח", הוא מספר בריאיון סקייפ מניו יורק. "התחושה היא שאנשים נמצאים בהכחשה כלפי מה שקורה. אני חייב לראות את הדברים בעצמי, להסתכל על קו החוף ולראות אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לשפר את המצב".

בפעם האחרונה שהוא עשה משהו כדי לשפר את המצב, זה נגמר בצילום המוני של ישראלים עירומים, לא צפים, בים המלח. בספטמבר 2011 הגיע לראשונה לצלם בים המלח והוקסם מהנוף המדברי כאחרון התיירים האוריינטליסטים.

"זה היה פשוט לא ייאמן ללכת על המלח ולראות איך הוא משנה את הצורה שלו במים", הוא אומר. "לנהוג לצד החוף, לחפש לוקיישנים, זה היה מדהים. הנוף שם משלב את היופי של פארק לאומי בארצות הברית עם מעין מדבר מזרח תיכוני. כל מה שאתה רואה שם חדש לך".

ישראל היא מדינה שמרנית יחסית, ובזמנו זבולון אורלב, חבר הכנסת לשעבר מהבית היהודי, ניסה אפילו לסכל את המיצב שלך בים המלח, ללא הצלחה. היה לך קשה לקבץ פה מתנדבים?

"היה לי קל יותר להביא אלף מתנדבים לים המלח מאשר להביא 800 מתנדבים לצילום בדיסלדורף. לא הייתה תחושה שישראל שונה משאר העולם בכל מה שנוגע לעירום וגוף באמנות. אנשים בישראל רוצים להשתתף בדברים מהסוג הזה, ופשוט אין להם הזדמנות. פגשתי אנשים עם ראש פתוח שמאמינים בחופש הביטוי והאמנות ורוצים להיות חלק ממשהו קולקטיבי ושיתופי. אנשים יצירתיים באו להשתתף במיצב מכל הארץ, ובמידה מסוימת אפילו מכל העולם".

אתה מבין אנשים שקושרים את העבודות שלך עם ארוטיקה או מיניות?

"בעיניי הגוף העירום איננו בהכרח מיני או אירוטי. מי שכופה על העבודות משמעויות כאלה עושה את זה כי הסקס נמצא אצלו בראש, לא בעבודה עצמה".

גן צ'רלס קלור יחכה

ב־20 השנים האחרונות זכה טוניק להכרה בינלאומית כאמן מוביל של טריק אחד. העבודות שלו עוסקות באופן עקבי, אולי אפילו אובססיבי, בגוף העירום הקולקטיבי. בראשית שנות ה־90 החל לצלם קבוצות של אנשים עירומים בניו יורק באופן מחתרתי, כנגד התנכלויות נשנות מצידה של המשטרה המקומית, ומאז הספיק כבר לשלב כוחות עם הממסד כדי לצלם אלפי מתנדבים עירומים על רקע נופים בכל העולם, בין היתר בסידני (5,200 מתנדבים), ברצלונה (7,000 מתנדבים) ומקסיקו סיטי (לא פחות מ־18 אלף מתנדבים).

אז מה בעצם מושך אותך כל כך בגוף?

"הוא מסמל בשבילי טוהר ושלווה, ולהציב את הטוהר הזה במרחב הציבורי זה לחגוג את החיים, לאשר מחדש את היופי והאהבה שיש בהם. אני מכיר אמנים שמתעסקים באימג'ים דיגיטליים של גופים, וזה טוב בשבילם, אבל אני אוהב לחצות את הגבולות הדיגיטליים ולעבוד במרחב הממשי. תחשוב על זה שאנחנו חיים בעולם שבו אנחנו מכוסים כל הזמן. הכיסוי הוא גורם מדכא, האדם העירום הוא חופשי".

חוץ ממיצב אפשרי נוסף בים המלח, שאת פרטיו המדויקים הוא מתעקש לשמור בסודיות, ינצל טוניק את ביקורו הקרוב בישראל לטובת החניכה של תערוכתו הראשונה בתל אביב, שתיפתח ברביעי (14.9) בגלריית רביעיית פלורנטין.

"התערוכה הזאת תכלול כמה עבודות שעוד לא הוצגו בפומבי, כמו תמונות נוספות של הצילומים מים המלח ועבודות נבחרות שעשיתי לאחרונה מסביב לעולם במקומות כמו מינכן, וינה ומקסיקו", הוא מסביר. "אחת העבודות הכי מיוחדות בתערוכה היא מיצב שנקרא 'נוח', שזו תהיה הפעם הראשונה שאני מציג אותו מחוץ לניו יורק. מדובר בשחזור של תיבת נוח התנ"כית בלב מנהטן, ומי שהתעסק עם העץ בפועל הוא רודריק רומרו, אמן שמתמחה בדברים האלה".

אפשר לצפות גם למיצב בתל אביב?

"בביקור האחרון בחנתי כמה לוקיישנים למיצבים גדולים בתל אביב, וזאת הייתה לגמרי אופציה. יש כמה לוקיישנים שנראו לי מעניינים, כמו רצועה של דשא ליד החוף שמביטה גם על יפו. בסופו של דבר החלטתי להתמקד בצילום בים המלח, אבל אולי יום אחד זה עוד יקרה".

100 נשים עירומות וטראמפ

טוניק (49), יליד מידלטאון שבמדינת ניו יורק, עסק בעירום מראשית דרכו. עוד במהלך לימודי האמנות שלו באמרסון קולג' צילם מתנדבים עירומים בתחנות אוטובוס בלונדון, וב־1992 החל לעשות זאת גם במנהטן. "אז, בתקופה של רודולף ג'וליאני, הרשויות העירוניות ממש התנכלו לי", הוא מספר. "החוק האמריקאי אמנם הגן עליי, כי לאמן מותר להשתמש בגוף בעבודות שלו, אבל ג'וליאני עצר אותי מבלי להתייחס לחוק, ובסופו של דבר בית המשפט הכריע לטובתי".

היום אני מניח שזה כבר לא ככה.

"ממש לא. היום ממשלות ומוזיאונים מזמינים אותי לצלם, ואני לא נדרש לפעול באופן מחתרתי. זה שיפר את האיכות של העבודות. פעם הייתה לי בערך רבע שעה לצלם לפני שהיינו צריכים להתקפל, ועכשיו יש לי שעה ולפעמים גם שעתיים. אני תמיד יכול ללכת לאחור ולחזור לעשות אמנות בתנאים לא צפויים, אבל מעדיף להתרכז בדברים אחרים".

במהלך השעתיים האלה על הסט, שבהן אתה צופה על אלפי אנשים לפעמים, מה יגרום לך לגשת למתנדב מסוים כדי לשנות את הפוזיציה שלו?

"בדרך כלל אני ניגש לאנשים שהפוזיציה שלהם לא מתיישבת עם הקבוצה או עם הנוף. קשה להבחין בכאלה דברים כשאתה מסתכל על אלף אנשים ומעלה, אבל עם הזמן הפכתי לדי טוב בזה. אם משהו מעצבן אותי כשאני מסתכל על הקבוצה בזמן המיצב, זה אומר שבמעבדה, כשאפתח את התמונות, זה יעצבן אותי הרבה יותר. בגלל זה אני משתדל לא לתת לדברים כאלה לקרות".

אתה מתעסק בצילומים המוניים של עירום זה 20 שנה. לא בא לך לפעמים לעשות משהו אחר?

"לא, כי אני תמיד מוסיף לעבודות שלי דברים נוספים שמשמרים את העניין שלי בהן. לפני כמה שנים התחלתי לצבוע את הגופים שאני מצלם, ולאחרונה אני משתמש גם בכל מיני אביזרים. רק עכשיו, כשהייתי במקסיקו, צילמתי אנשים כשהם תלויים מלמעלה, עם הראש על הרצפה, בעזרת מנגנון מיוחד מברזל. הגוף עדיין מעניין אותי, והרצון לחדש ממשיך להציב בפניי אתגרים".

להוציא את החידושים הטכניים, טוניק בגרסתו המתברגנת מקפיד להישאר רלוונטי דרך התכתבות עם ענייני השעה. הוא כבר רשם שני שיתופי פעולה עם גרינפיס לטובת העלאת המודעות לשינויי האקלים בכדור הארץ, וביולי האחרון ערך מיצב פוליטי למהדרין מחוץ לכינוס של המפלגה הרפובליקנית בקליבלנד. טוניק דאג ש־100 נשים עירומות יקבלו את פניו של דונלד טראמפ ברחבה שמחוץ לוועידה, במחאה על הרטוריקה המיזוגנית של בכירי המפלגה ושל המועמד מטעמה.

"למעשה תכננתי את העבודה הזאת כבר לפני שלוש שנים", הוא מסביר. "אבל לא הייתי מכנה את זה ממש 'מחאה'. למחות בעיניי זה לחסום כבישים. אמנות מנסה לשנות את האופנים שבהם אנשים תופסים את העולם. התנדבו לעבודה הזאת 1,800 נשים אמיצות, ומתוכן נדרשנו לבחור 100. הן היו מוכנות להשתתף בעבודה במיצב ולהסתכן במעצר, כי לא היה לנו אישור לבצע אותה".

אבל הפעם זה הלך בסדר.

"המשטרה הגיעה, ואיתה גם אנשים של ה־FBI, אבל הם לא עשו שום דבר כדי לעצור אותנו. כשסיימנו הלכתי ללחוץ להם את היד והודיתי להם על זה. במקום להיות אדישים, כפי שמצופה מהם, הם דווקא די התרגשו. לא תאמין, אבל בסוף הם אפילו שאלו מתי התמונות יתפרסמו".

תערוכת הבכורה של ספנסר טוניק בתל אביב תוצג בתל אביב ב־14.9־28.9 ברביעיית פלורנטין, המעון 3 תל אביב. הכניסה חופשית

• אירוטיקה
• ים המלח
• מיניות
• עירום
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

באוקטובר האחרון התבשרנו כי מגזין פלייבוי יפסיק לפרסם תמונות עירום של נשים, ונפלה עטרת פטמתנו. המגזין האייקוני, שבשנת 1953 הרעיד את ארה״ב עם מהדורה ראשונה בכיכובה של מרלין מונרו, ושינה את האופן שבו אנחנו תופסים שפנים, ימשיך לפרסם כתבות לייף-סטייל, אבל בלי עירום. על שער העירום האחרון של המגזין שיראה אור ב-11 בדצמבר ויחתום את העידן שבו מגזינים מוסתרים מתחת למיטה של ילדים מתבגרים וסבים שובבים, מככבת פמלה אנדרסון, ככל הנראה מעיין הנעורים של יו הפנר, שבגיל 48 מסמנת וי על שער מספר 14 למגזין. קלוז׳ר מפואר אחרי שורה של כוכבות שהצטלמו למגזין בשנותיו החזקות, ביניהן קייט מוס, שרון סטון, נעמי קמפבל, מדונה ודרו ברימור. לא משהו שגרסה ישראלית של פלייבוי, שהגיחה אלינו במרץ 2013 ונסגרה כעבור שנה, הצליחה לעשות. הרי קרן מור לא יכולה לעשות פה מדונה, גם לא גלית גוטמן, פשוט כי הקהל הישראלי שמרן (וראו מה קרה לאלכסה דול שהשבוע העזה לחשוף פטמות באינסטגרם וספגה את כל הטוב שיש לטוקבקיסטי ארצנו להציע). שמרן שמרן, אבל חולה על פורנו.

ופה קבור הכלב שקבר את השפנפנה: בעידן שבו עירום הוא ברובו פורנוגרפי, בוטה וחינמי, אין עניין בתמונה עם גופייה ותחתונים או ידיים מסתירות שדיים. בעידן בו ניתן לראות כל בשר בכל תנוחה וללא כיסויים מעוררי סקרנות, אין מקום לאירוטיקה. עכשיו תגידו שפלייבוי הוא לא אירוטיקה, שהוא פורנו; שהוא הרעה החולה שנתנה לגיטימציה חברתית לראות בגוף האישה בשר ראווה פאסיבי שעובר מיד ליד, שהפנר אשם בכל. אבל הוא לא. הפנר, שבשנים האחרונות שעריו נהיו יותר ויותר בוטים (מתוך אותו רצון להישאר רלוונטי בעידן ה״כל חור בלילה הוא שחור״), דווקא חגג את הגוף הנשי. העריך אותו, העריץ אותו. כן, גם התעורר ממנו. אבל לחלוטין לא השפיל את אלה שבחרו להיחשף בו.

נכון, אף אחד לא באמת קרא את פלייבוי בגלל הכתבות (״בדיחת אבא״ פופולרית בכל העולם) אבל כנראה שאף אחד גם לא הסיק, לאחר עלעול בתמונות המגזין, שאנחנו סתם חור. רבות וטובות הן הנשים שהסכימו, בשיא הקריירה, לעטר את שער המגזין ואת עמודיו הפנימיים. אולי הן עשו זאת בשם האג׳נדה, אולי מתוך שיקולים כלכליים (25 אלף דולר עבור צילום לעמודי האמצע של העיתון, 100 אלף דולר נוספים למי שמוכתרת כ״נערת השנה״), ואולי בשביל הפאן – הכל לגיטימי. אבל זה נגמר, כי הקהל כבר רוצה יותר. הוא רוצה מצד אחד להטיף לעירום, לשמוח שרעה חולה כמו פלייבוי עולה על חיג׳אב, אך מצד שני הוא צורך את העירום שלו רטוב יותר, חולני יותר ומנוכר יותר, כל יום וכל הזמן. באתרי הפורנו המיינסטרימי שממשיך לנגוס לנו בתפיסות על גוף, מין, מיניות ואינטימיות (ונשים בצד את ז׳אנר הפורנו הפמיניסטי שמתפתח בעולם ומציג אופציות מגוונות ומרגשות באמת של פנטזיות נשיות, אנושיות), ברשתות החברתיות שמציעות רמיזות בוטות לא פחות מהשערים האחרונים של פלייבוי (רק בחינם ובגילאים צעירים שלא היו עוברים סלקציה באחוזה של הפנר) ובפרסומות ה״מגניבות״ סטייל ״בשר טרי״ של אגאדיר.

אז פלייבוי מפסיק עם העירום, ובכל זאת אין צורך לפתוח שמפניה ולשרוף את החוטיני. זה לא קורה כי עירום הפסיק למכור. זה קורה כי את העירום שאנחנו צורכים היום ממש לא נעים להדפיס על נייר.

• יו הפנר
• פלייבוי
• שרון סטון
• פורנוגרפיה
• נעמי קמפבל
• מדונה
• פורנו
• רתם איזק
• סקס ויחסים
• אירוטיקה
• החיים היפים