את אלון אבוטבול הכרתי דרך דורי סדובניק, חבר מאוד קרוב שלי. בדיוק חזרתי מלוס אנג׳לס ובבוקר דורי התקשר ואמר שהוא מגיע אליי עם חבר שהוא רוצה שאני אפגוש. אחרי כמה משפטים עם אלון הרגשתי שפגשתי חבר חדש, מישהו שדומה לי ושונה ממני מאוד.

כל היום עבדנו על שיר והם נשארו אצלי באולפן עד מאוחר בלילה. בבוקר שלמחרת קיבלתי הודעה מאלון – "בוקר טוב אהוב שלי, נסיך, בוא נשתה קפה ביחד!". באמת התאהבות ממבט ראשון. מאז עבדנו על אלבום, קצת יותר משנה וחצי. סיימנו שבועיים לפני שהוא נפטר! בעצם בלילה שלפני שלחתי לו את העטיפה של האלבום,שבדיוק קיבלתי מהמעצבת (ומי שעזרה לנו בקונספט לצילום העטיפה) הדר ברק, והוא כתב לי – "משגע! מדהים! יש את זה!".

החברות שלי עם אלון גדלה מפגישה לפגישה. מסשן מדיטציה עמוק, ארוך ומשמעותי לרגעי מוזיקה מלאים בהשראה, יצירתיות ותוכן. הוא הכיר לי את החברים והמשפחה המיוחדים שלו ואני הכרתי לו את שלי. זכיתי בחבר חדש, אמיתי ומשוגע. לפני כמה חודשים נסענו ביחד לסופ"ש במדבר ליד לוס אנג'לס, ג'ושוע טרי. מקום מיוחד מאוד, מלא באווירה חייזרית, בירח מלא. שנינו הרגשנו ודמיינו שאפשר פשוט להמשיך את המסע, לנסוע לאריזונה וללאס וגאס ואולי לחזור ללוס אנג׳לס אחר כך. אבל הייתה לשנינו עבודה חזרה בעיר והמסע הזה שדמיינו נשאר אפשרות ושיחה בינינו על העתיד.

את האלבום הקלטנו אצלי באולפן בשני סשנים מרוכזים, שבועיים כל אחד. אלון גם התגורר אצלי בתקופה הזאת, מה שעוד יותר חיבר בינינו. אחרי שעשינו סקיצות שנינו כדי להבין את המבנים של השירים, הטמפו שלהם והמילים, הזמנתי את החברים האהובים והקרובים שלי שיבואו להקליט – אבישי כהן על חצוצרה, ניתאי הרשקוביץ, מאיה דוניץ ונעם חבקין (אח שלי!) על קלידים ופסנתר, אביב כהן, אמיר ברסלר ותמיר ברזילי על תופים, אלכס משה, קרן ודנה דוניץ על קולות, תמוז דקל, גילברט ברויד ויונתן אלבלק על גיטרות. זה נשמע קלישאה, אבל באמת שלכל אחד ואחת מהם אלון התחבר, הוא החליף טלפונים וכתב ברכות, ביקש לשמוע סיפורים וסיפר סיפורים משלו ונהנה להכיר בן אדם חדש.

>> אלון אבוטבול ז"ל: פרידה מכוכב הקולנוע האמיתי הראשון בישראל
>> מאלון אבוטבל למדתי איך נראים, מתנהגים ומרגישים גברים אמיתיים

את השיר "מעבר לעיקול" כתבנו ביום מאוד חם בקיץ הקודם. ישבנו בחוץ על המרפסת, עשינו מדיטציה והזענו. משם גם הגיעה השורה הפותחת את השיר – "יושב פה מזיע". יום אחרי שהקלטנו אלון הרגיש שאפשר עוד לעבוד על המילים והצעתי שנדבר עם צרויה להב, אמא אהובה של חבר מאוד קרוב שלי, יונתן אלבלק. היא עזרה להשחיז עוד את המילים למקום יותר מעניין.

ליום ה-30 למותו החלטנו המשפחה ואני לשחרר את השיר "מעבר לעיקול" שעשינו אלון ואני בעברית (האלבום כולו באנגלית). את המוזיקה עשיתי מהר מסימפול של תקליט וסינטים. ביום שאחרי השבעה, אחרי הביקור בקבר, הגיעו לבית שלי חברים והמשפחה של אלון. היה צהריים נעים ואחרי דיבור עם מיכאל, בנו הבכור של אלון ומוזיקאי בחסד, החלטנו להחליף את הסינתים ב"נאי" (חליל טורקי) שמיכאל ינגן. יום אחרי זה, בתוך כל האבל והעצבות הגדולה, ישבתי עם גל תורן לסשן מוזיקה ושיחה. הוא הקשיב לסינגל ונתן הערות חכמות. הכפלנו את השירה של אלון לסוף – "עוד רגע היא תשוב".

ביום האחרון של השבעה הגיעה חברה טובה שלי יעל אבקסיס. היא הכירה את אלון הרבה מאוד שנים ואהבה אותו מאוד. היא הייתה מאוד מאוד עצובה. דיברנו המון ובכינו. לפני שהיא הלכה היא אמרה לי – "אתה יודע איזה עילוי אלון היה בתוך הגוף הזה, הכלא הארצי הזה. תחשוב איזה עילוי הוא יהיה עכשיו שהוא משוחרר מהפיזיות הזאת. כמה ניסים ונפלאות נראה ממנו". זה היה לי כמו קסם לשמוע את הדברים האלה ומיד הסכמתי. אני מרגיש בר מזל שזכיתי להכיר אותו כל כך מקרוב ולבלות שעות איתו בתוך חוויות עמוקות של חברות ויצירה. הוא תמיד יהיה בלב שלי.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• אלון אבוטבול
• אינדי אלקטרוני ישראלי
• אינדי ישראלי

הייתי בת 15 כש"שבתות וחגים" עלתה לראשונה על המסך. לא ראיתי שום דבר כזה בטלוויזיה לפני כן, לא ראיתי גברים כאלה על המסך לפני כן. עד אז, בתור ילידת אמצע האייטיז, שגדלה והתחנכה על סדרות מהניינטיז, הגבר האידיאלי עבורי היה דילן מקיי מ"בוורלי הילס 90210". ואז הגיע אלון אבוטבול. או ליתר דיוק, רפי משעני מ"שבתות וחגים" (של היוצר רני בלייר, האחד והיחיד).
>>אלון אבוטבול ז"ל: פרידה מכוכב הקולנוע האמיתי הראשון בישראל
>>דוד טרטקובר הצליח להשפיע דווקא כי היה ברור מה יש לו להגיד

עד היום "שבתות וחגים" היא הסדרה הישראלית האהובה עליי בכל הזמנים. זאת הייתה סדרה של מילים, שנמהלו בצילום מרהיב, עריכה יוצאת דופן ופסקול מושלם (עד היום האלבום הזה נמצא אצלי באוטו). זאת הייתה סדרה על ישראליות, בתקופה תמימה יותר ומפחידה פחות. אבל יותר מהכל, זאת הייתה סדרה על יחסים – והרבה מהם: יחסים בן אב לבתו, יחסים על טהרת החברות הגברית, וכמובן, יחסים בין גברים ונשים.

נפלתי בקסם של אבוטבול מהפרק הראשון. כמו כל הדמויות בסדרה, גם הוא היה פגום מיסודו. הוא היה גבר כריזמטי, להוט, אוהב, מצחיק, מחוספס ורגיש, אבל גם אנוכי, ילדותי, לא תמיד יציב ולא פעם חסר רגישות. בקיצור, דמות עגולה של גבר סוחף על שלל פגמיו. או במילה אחת: אנושי. אולי אפילו אפשר לומר שהוא היה תמצית ה-DNA של הגבר הישראלי.

אני לא זוכרת דוגמאות ספציפיות, בכל זאת הסדרה ירדה מהמסך לפני עשרים שנה, אבל הלב שלי זוכר את מה שהרגשתי תוך כדי צפייה בסדרה לאורך חמש עונותיה. את רוב הדיאלוגים בסדרה ניהל אלון אבוטבול / רפי משעני עם בתו דניאלה (רומי אבולעפיה), עם הבסטי שלו יואל (דרור קרן) ועם אהובתו אלה (יעל אבקסיס). את כולם הוא אכזב שוב ושוב (כי הוא היה מאכזב סדרתי), אבל כולם אהבו אותו למרות הכל שוב ושוב, כי ככה זה לאהוב אותו. וככה זה כנראה לאהוב בכלל.

למדתי מרפי משעני של אלון אבוטבול איך נראים, מתנהגים ומרגישים גברים אמיתיים (סליחה דילן). למדתי ממנו על ניואנסים ביחסים ועל דקויות של אהבה, בכל סוגי היחסים. למדתי ממנו גם את המילה "כיסופים". זיכרון מעולם לא היה הצד החזק שלי, לצערי, אבל למרות שאף אחד מהדיאלוגים לא הצליח לחדור את האמנזיה התמידית שאני לוקה בה – את המילה הזו אני לא יכולה לשכוח. הוא דיבר באחד הפרקים על כיסופים, ושם למדתי שהפירוש של המילה הזו היא געגועים. הוא נפעם מהצלילים של המילה הזו, ומיופיה, וכך גם אני. כיסופים. כמה כיסופים. היה שלום אלון אבוטבול. אם תראה את לוק פרי, תמסור ד"ש.
הכתבה פורסמה במקור אמש (29.7)במגזין את

• המסך
• אלון אבוטבול
• הספד

אלון אבוטבול, שמת לפתע היום בגיל 60, היה מבחינתי הכוכב האמיתי הראשון של הקולנוע הישראלי. קדמו לו יהודה ברקן וזאב רווח, אבל הם נשארו בקולנוע העממי, בעוד הוא הביא את הכישרון, את החן, את הסקס-אפיל ואת הכריזמה המתפרצת שלו לכל סוגי הסרטים שנעשו כאן. הוא התבלט בשנות השמונים, שבהן הקולנוע הישראלי חווה שפל מבחינת הקשר שלו עם קהל הצופים, והשתלב היטב גם בפריחה של הקולנוע הישראלי בשנות האלפיים.
>> אלון אבוטבול לא גר כאן כבר הרבה שנים. אבל זאת העיר שלו

עוד בנעוריו, אחרי שהשלים את לימודיו במגמת תיאטרון ומשחק בתיכון לאמנויות תלמה ילין שבגבעתיים, ניסו לבנות אותו ככוכב נוער. הוא לוהק לתפקידים ראשיים בסרטי הנעורים "הפנימיה" (1983), "מלכת הכיתה" ו"כל אהבותי" (שניהם מ-1986). אבל הם לא זכו להצלחה – הנוער הישראלי העדיף סרטי נעורים הוליוודיים. היו אלה דווקא שני תפקידי משנה קטנים למדי שגילם בשני סרטים שונים מאוד זה מזה, שהותירו רושם עז וסימנו את הייחוד שלו, כמי שאינו מפחד לשלב גבריות ישראלית מאצ'ואיסטית עם רוך שאפשר לקרוא לו נשי.

ב"בר 51" הנפלא של עמוס גוטמן מ-1986, אבוטבול גילם בחן אוחצ'ה טוב לב עם שיער כתום, והביא קצת שמחת חיים לטרגדיה הקמפית האפלה הזו. ואילו ב"שתי אצבעות מצידון" של אלי כהן ויחידת ההסרטה של דובר צה"ל, הוא עיצב את דמותו של החייל הפשוט ג'ורג'י, שלוקח את הדברים בקלות. הגיבור הרשמי של הסרט היה הקצין גדי, בגילומו של רוני פינקוביץ', אבל היו אלה פניו של אבוטבול שעיטרו את הפוסטר של הסרט, שהביא לבתי הקולנוע 920,000 צופים.

הוא גם זכה לשאת את המונולוג העיקרי של הסרט שמהדהד עד היום: "הנוצרים שונאים את הדרוזים ואת השיעים ואת הסונים ואת הפלסטינים… כולם מה זה שונאים אותנו הישראלים. הם היו רוצים לפוצץ לנו את הצורה אם הם היו יכולים. אבל הם לא, בגלל צה"ל…אז הם הולכים על האחרונים. ומי הולך אחרון? ג'ורג'י". זכורה גם הסצנה הסמלית לקראת סוף הסרט שבה הנגמ"ש שוקע בבוץ הלבנוני, וג'ורג'י הופך את האירוע לבדיחה. כשחקן צעיר ועדיין לא מאוד מנוסה, הוא התאמץ קצת יותר מדי, אך הופעתו הכובשת זיקתה אותו בפרס "מנורת הכסף" (שקדם לפרס אופיר של ימינו) בקטגוריית שחקן המשנה.

שתי הדמויות הלכאורה מנוגדות האלה התאחדו ב-1989 באחד מתפקידיו האייקוניים ביותר ב"אחד משלנו" של האחים ברבש, שבוחן את שאלת הנאמנות בצה"ל. חלקו הראשון של הסרט מספר על שלושה חברים טובים, יותם (אבוטבול) אמיר (דן תורן) ורפא (שרון אלכסנדר), שבמהלך הטירונות בצנחנים עוברים מסלול הכשרה מפרך תחת פיקודו של "המלאך הלבן" שמטרטר אותם קשות.

יותם, הלא הוא אבוטבול, בטוח לחלוטין בגבריות שלו, ולכן אינו חושש להביע את החברות האמיצה בשלל רמיזות הומו-ארוטיות. למשל, כשהוא בא לבקר את רפא בבית חולים, הוא נכנס למיטתו ומנשק אותו נשיקה ארוכה ולוהטת על שפתיו. ואז הוא פונה אליו בלשון נקבה. הכל בצחוק, אבל לא לגמרי. אחר כך כשהעניינים מסתבכים ויותם מתקשה להאמין שרפא יבגוד בו – על פי תפיסתו – ויחשוף את טיוח הרצח של עציר פלסטיני, הוא אומר לחברתו תמר (דליה שימקו): "את לא מבינה מה יש בינינו". היא באמת לא מבינה, וכשהוא מנסה להגיד לה שהוא אוהב אותה, ולא ממש מצליח, היא אומרת "מה אתה בכלל יודע על אהבה". חילופי המבטים בינו לבין רפא בסוף הסרט, מבהירים שאהבתו נתונה לחברו.

ב-1995 הוא ניסה משהו שונה לגמרי בסרט שאותו גם הפיק. ב"הכוכב הכחול" של גור בנטביץ' אבוטבול גילם חקלאי שמגיע לתחנה המרכזית הישנה של תל אביב במטרה לנסוע לקהיר. כשתרמילו נגנב הוא יוצא למסע סהרורי ברחבי ישראל, או שמא ברחבי תודעתו. הוא עטה על ראשו שיער ארוך ומדובלל, סיגל הליכה קפיצית עם ידיים מתנופפות, ומעבר לכך שמר על הופעה מאופקת ונתן לדיאלוגים המטורללים לדבר. "הכוכב הכחול", שפוענח כהזיית סמים, הפך לסרט פולחן, והוקרן בימי שישי בחצות בסינמטק תל אביב במשך תשע שנים. ההצלחה הייחודית הזאת ודאי תרמה לכך שב-2000 אבוטבול הוכתר כ"שחקן העשור בקולנוע" בפסטיבל הסרטים של חיפה.

ב"האסונות של נינה" של שבי גביזון מ-2003, אבוטבול גילם וריאציה מחוכמת על דמותו המוכרת כגבר מאצ'ואיסטי ורגיש בשם אבינועם (שם שתורם לפרסונה). הוא מזיל דמעות משכנעות בחזרו אחר האלמנה נינה (איילת זורר), ושובה את ליבה ואת ליבנו. אבל בהמשך מתברר שהוא אינו מאהב נדיב, אלא גבר נשוי שרק רוצה להכניס אותה למיטה. התפקיד זיכה אותו בפרס אופיר.

במקביל הוא החל לפתח קריירה בינלאומית. ב-1988 היה לו תפקיד קטן ב"רמבו 3" שצולם בפארק תמנע שבערבה. בהמשך, כמו ישראלים רבים בחו"ל, הוא גילם בעיקר טרוריסטים ערבים, כמו ב"גוף השקרים" של רידלי סקוט מ-2008 ו"המטרה: לונדון" לצד ג'רארד בטלר ב-2016. יש לציין שאת הטרוריסט הפלסטיני הראשון שלו הוא גילם עשרים שנה לפני כן ב"רחובות האתמול", הפקה ישראלית דוברת אנגלית של ג'אד נאמן. אחת הבעיות של הסרט ההוא היתה שאבוטבול היה הרבה יותר סקסי וכריזמטי מהכוכב האנגלי פול מקגאן, שהופיע בתפקיד הראשי כסטודנט באוניברסיטה העברית המגויס על ידי השב"כ. בכל אופן, ב-2012 היה נחמד לראות את אבוטבול בתפקיד שונה, כפיזיקאי גרעין רוסי בשובר הקופות "עלייתו של האביר האפל" של כריסטופר נולן. לצד הופעתו בתפקידים הולכים וגדלים בסדרות טלוויזיה אמריקאיות, הוא המשיך להפגין נוכחות ספורדית בקולנוע הישראלי.

אחת מהופעותיו המעניינות ביותר היתה ב"ההיא שחוזרת הביתה" מ-2014, שבו מיה דרייפוס חקרה את דמותו הקולנועית. היא ליהקה אותו לתפקיד גבר גבר – סרן במילואים שהוא גם מנהל בית ספר, וגם קוראים לו זאב – שנכנס בגיבורה (טלי שרון) מאחור עם מכוניתו האימתנית. אחרי התכסחות קצרה, הזאב הופך לאביר ומסיע את העלמה במצוקה לבית הוריה, שם תשוב להיות ילדה של אימא ואבא. אבוטבול היטיב לגלם את הפנים השונות של הגבריות הפטרנליסטית, המאצ'ואיסטית והמשועשעת של זאב, שמעוררות בגיבורה ובצופות משיכה ורתיעה גם יחד.

בחלוף השנים צמחו לקולנוע הישראלי כוכבים חדשים, כמו ליאור אשכנזי, רועי אסף ואושרי כהן. אני מאמינה שכולם למדו משהו מאלון אבוטבול, שהותיר חותם כה משמעותי על הקולנוע שלנו בעצבו דימוי מורכב ואטרקטיבי של הגבר הישראלי.

• המסך
• אלון אבוטבול
• קולנוע
• קולנוע ישראלי
• הספד

>> אלון אבוטבול, מגדולי שחקני המסך בישראל, מככב כבר שנים בארצות הברית בשלל תפקידים מרשימים בטלוויזיה ובקולנוע, אבל תל אביב עדיין בדם שלו. ביום ראשון הקרוב הוא ישיק בבארבי את אלבום הבכורה של הפרויקט המוזיקלי שלו, "Family Business" (אפשר וכדאי לשמוע אותו כאן), אותו יצר יחד עם בתו אליה ועם חברי המסך הלבן על ההפקה. על הבמה הם יופיעו עם סופרגרופ שכולל את חברי המסך הלבן, אור אדרי, לירון משולם וחגי פרשטמן ויתארחו מירי מסיקה ואקו.עוד פרטים וכרטיסים כאן.

1. הים בתל אביב

בכל שעה בכל עונה. קורא לי אליו פנימה. הראש במים ואני שומע רק את נשימותיי. הייתי בהרבה ימים בעולם אבל הים הזה בתל אביב הוא הבית שלי, הטמפרטורה שלי, החול שלו שלי, האנשים, המטקות, השחור שהוא בלילה, הגעגוע הגדול שלי.

2. יפו

מזמינה אותי תמיד לראות אחרת. משהו ביפו, בעתיקות של הנמל, ברחוב המסחרי, במתיקות הכנאפה, בטעם העמוק של החומוס, בזה שהיא פתוחה גם כשהכל סגור. השורש של תל אביב בשבילי הוא יפו.

3. פלורנטין

המקום שהכי כיף לי לגור בו כשאני פה. קיבוץ עירוני. אין אוטובוסים. אפשר לא לצאת ממנה, לאכול פה, לקבוע פגישה לעבודה להתאמן, ולצאת למלבי או דרינק. פלורנטין היא קיבוץ עירוני בתל אביב ואני אוהב אותה.

4. פרישמן בן יהודה

השער שלי כפיצפון. כאן גדלתי. פה גיליתי את תל אביב כילד. מטר מהים, מהקולנוע, מהתיאטרון. סביב הפינה הזאת עברתי יותר מ-10 דירות. שם נעוצים הזכרונות שלי. הנוסטלגיה שלי.

5. שוק הכרמל

אני חומק לאכול משהו, מפלס את דרכי בין הצעקות של הרוכלים השונים, מישהו צועק בשמי, עדיין אפשר לטעום משהו לפני שאתה מחליט לקנות. ולשלם במזומן, הכסף, המטבעות. וזה שכל יום בלילה מנקים שם, וכל האנשים שאין להם מקבלים משהו שם. השוק הוא הנדיבות של העיר הזאת בשבילי.

>> Family Business, אלון ואליה אבוטבול, מופע השקה בבארבי, ראשון 30.7

• העיר שלי
• אלון אבוטבול
• חוף הים בתל אביב
• יפו
• פלורנטין
• פרישמן
• שוק הכרמל

• Facebook
• Twitter
• Email

לקואופרטיב של גואל רצון יש את כל המרכיבים של סיפורי כתות מורטי עצבים; אלה שמתארים משיכה מאגית לאיזשהו חופש בדוי תמורת – וזה לא מקרי – החופש. אפשר לפרק אותם יחסית בקלות: פוליגיניה בקהילה סגורה, מבודדת ופטריארכלית, גבר שמשח את עצמו, 21 נשים ו-50 ילדים המכונים "בני האלוהים". הסיפור הזה, מפעים ככל שהיה בישראל של שנת 2009, עובד לספר אוטוביוגרפי על ידי אחת מנשותיו ("נביעת אמת – חיי בצל גואל רצון"), סוקר מכל זווית והזכיר לא מעט התרחשויות שכבר נראו בעבר בטלוויזיה האמריקאית.

אין עוררין על כך שהפוליגמיה מרתקת, בטח כשבוחנים את תתי הסוגים בה (פוליגיניה, ביגמיה, טריגמיה, פוליאנדריה ופוליאמוריה) – אלא שהנטייה המידית היא להתעסק אך רק בצד האפל והמוכר שלה, שכולל לרוב ניצול ושיעבוד. בשאר הסוגים קשה יותר וסקסי פחות לגעת (וזה חבל – טלוויזיה על ריבוי אהבות יכולה להיות הרבה יותר מרק טלוויזיה היפית).

כמו מרבית היצירות שעוסקות בפוליגמיה, גם "הרמון" בחרה בפוליגיניה וכמעט ירתה לעצמה ברגל. מצד אחד, זה נושא שקשה לשבוע ממנו כי הוא נמצא במרחק שנות אור מהמונוגמיה ויש בו מטענים פסיכולוגיים שכיף לפרק. מצד שני, מה עוד נשאר להגיד על מנהיגי כתות נרקיסיסטים, בועלי נשים, נצלנים ומניפולטורים? יוצרי "הרמון" (ענת ברזילי, הדר גלרון וגדי טאוב) לקחו את הסיפור של רצון ועשו מהלך מעניין – פתחו במערכה שעוסקת במשפחה הננטשת: אמא, אבא ושתי בנות (אסי לוי, יורם טולדנו, חן אמסלם ונועם לוגסי) שנקלעים לחיי כת, מרצון או בכפייה. האחות הגדולה מושכת את האחות הקטנה לקומונה, האם חסרת אונים – מנסה להתקרב לבנותיה ונכשלת, האב מאבד את עשתונותיו ומסתבך עם החוק, ומכאן הסיוט רק מתחיל.

לצד הסאגה המשפחתית הזאת ישנה משפחה נוספת, מרובת נפשות. עשרים נשים, המוני ילדים, בן בכור שלא ברור אם מסתייג או מעריץ את אביו וראש הכת, שבתאי צדיק (אלון אבוטבול, באחד התפקידים המדויקים בקריירה שלו) – שלא רק מנצח על הטריטוריה, אלא ממציא שוב ושוב את המנגנון שמשאיר אותו בעל סמכות בלעדי. יש לו ארסנל עצות לחיים, הוא חביב, פילוסוף, אלוהים איתו וכל אלה מעניקים לו את המנדט להטיף לרוחניות על פי הפרשנות הייחודית שלו. התודעה האנושית, בשבילו, היא כלי שליטה.

הדמות של אבוטבול לא חדשנית, אבל המשחק המצוין נותן לה נפח ריאליסטי – הוא יגיד לכם לקפוץ, ואתם תקפצו. הכוחות של שבתאי מתבטאים בעיקר ביכולת שלו להכניס אנשים להיפנוזה, בזכות רטוריקה שנכתבה היטב ומבוצעת בקפדנות. המבנה הפטריארכלי מוצק ובלתי שביר – והוא מתקיים במקביל לעוד שלטון אב, נורמלי לכאורה, שטולדנו עומד בראשו. בשני הפרקים הראשונים, במקום להתרכז בנשים שמתייסרות ללא ידיעתן, הגברים נמצאים במרכז. האחד מולך, השני מאבד הכל ומגיע לסף דעתו – שניהם מנסים לשלוט בחיי הנשים הסובבות אותם, בהצלחה יתרה או בכישלון מייאש.

השאלה שבדרך כלל מרחפת מעל סיפורי כתות היא אם נשות הקומונה בחרו בדרך החיים הזאת בצלילות הדעת או שהן קורבנות של השיטה. הפעם היא נמצאת מחוץ ל"הרמון" מתוך ידיעה ברורה שאין לה תשובה קלה. הנשים של שבתאי שונות אחת מהשנייה, בדיוק כפי שהיו נשותיו של גואל רצון. המנגנון הוא מקולקל, בכך אין ספק, אבל הנשים מובלות על ידי טריגרים שונים, ונראה שרק בחלק מהמקרים הסיבה קשורה לחוסר היכולת להתמודד עם האי-הסדר של העולם החיצון. בנוסף, וזה חלק קריטי בתסריט, לא לכולן יש מעמד של פילגשות. בהמשך "הרמון" תצטרך להראות, ברגישות שכבר הוכיחה, טריגרים נוספים.

מעבר לתסריט, שמפרק מטענים פסיכולוגיים כמו מטעני נפץ בעדינות מופתית, ולצילום שאחראי לא מעט למלאכת ההיפנוזה של שבתאי, ניצבים השחקנים – בהם שני קליין, שירה האס, דוד שאול, רומי אבולעפיה (שב"שבתות וחגים" שיחקה את בתו של אבוטבול, ועכשיו מגלמת את אחת מנשותיו), אמסלם, לוגסי, לוי, טולדנו וכמובן אבוטבול עצמו – שתצוגת המשחק שלהם מרהיבה והופכת את העלילה לקשה לעיכול.

בשני הפרקים הראשונים התסבוכות המשפחתיות, שמתערבבות זו בזו לא מרצון, מתחילות לגלוש גם למוסדות הרווחה – וכאן "הרמון" מרוויחה לראשונה נקודות על חדשנות. הסיפור האנושי מוכר, אבל מה קורה כשהמדינה מתערבת ומתגלה לא רק כחסרת תועלת, אלא גם כשבויה במנגנון? אם "הרמון" תוסיף לרדת לבור העמוק-עמוק הזה, היא עשויה להתגלות לא רק כמצוינת, אלא כאחת הסדרות הטובות ביותר שנראו בטלוויזיה המסחרית בשנים האחרונות.

• המסך
• אלון אבוטבול
• הרמון
• תרבות