שלושה צעירים תל אביביים מחליטים לעשות סרט. משהו עכשווי, אמיתי, שמדבר את הדור שלהם. הם מוצאים ספר חדש ומקומי שיש עליו דיבור, וכותבים תסריט בהשראתו. הם מצליחים לשכנע כמה משקיעים פרטיים להיפרד מכמה שקלים, ובתקציב זעיר ממש הם מרימים יצירה שכולה לב וחזון. הם מגייסים כמה שחקנים מוכרים, בית ספר שיסכים שתלמידיו ישתתפו בהפקה, ניצבים נלהבים, צוות טכני מצומצם, וכוכב חדש – גיבור הסרט, נער חיוור, יפה בלורית ותואר. את עמק יזרעאל הם מצלמים באמת בעמק, אבל את המערה שהם צריכים הם מוצאים באיזו פינה בשכונת בורוכוב בגבעתיים, מכל המקומות.

>> נחשפות: 9 ישראליות שהולכות לכבוש את העולם עם הקול שלהן
>> משהו גדול וטוב: שובו של אינדינגב הוא תמונת הניצחון של השפיות

הסרט יוצא וממלא אולמות בכל הארץ. הביקורות ברובן מתפעלות: דבר כזה עוד לא היה כאן. גם אם ההפקה קצת מחוספסת, הסרט מקורי, סוחף, מיוחד. ארגון ימני קיצוני, שלא ראה בכלל את הסרט, קורא להחרים אותו כי הוא שמאלני מדי. אף אחד לא מתרגש. השלישיה שלנו כל כך מבסוטית, שכשמגיע מפיק אמריקאי ומבקש לקחת את הנגטיבים אתו להדפסה, הפצה ותהילת עולם, הם מסכימים מיד. הבחור לוקח, וזאת הפעם האחרונה שמישהו רואה אותו. או את הסרט שלנו.

באמת סיפור עצוב, אתם אומרים – אבל שמעתי כבר מאה כאלה. ואני אומרת – נכון, אבל לא מ-1932. 'עודד הנודד" נוצר בארץ ישראל של המנדט הבריטי, להלן הסרט העברי הראשון. פרי דמיונם של שלושה משוגעי קולנוע – חיים הלחמי, נתן אקסלרוד וצבי גולדין – הסרט באמת הצליח ואז נעלמו כל עותקיו. בשנות החמישים שיחזרו הלחמי ובנו יוסי את הסרט מחומר שנשאר על רצפת חדר העריכה, ובזכותם יש לנו היום עותק להקרנה נדירה.

לשמחתי הסרט היה אילם (למרות שכבר היה סאונד בקולנוע), כי לחבורה שלנו לא היה מספיק תקציב לפלא הזה, סרט מדבר. לשמחתי, כי אני יכולה להמציא לו היום פסקול חדש לגמרי – וזה בדיוק מה שעשיתי. מהרגע הראשון היה ברור לי שכל המוזיקה של עודד הנודד גרסת 2025 תהיה מקומית ועכשווית, אבל שום דבר לא הכין אותי לרגע שבו לחצתי פליי בבת אחת על קטע שקותימן הוציא השנה, ועל סרט כמעט בן מאה, והם ישבו ביחד כאילו נוצרו אחד עבור השני.

המשכתי לנסות עם סבבה 5, יונתן דסקל, מאיה דוניץ ויותם אבני. המוזיקה החדשה הרימה את הסרט העתיק בדיוק לאן שיוצריו רצו שיעוף – לפסגה רעננה, מבודחת קצת, מותחת, חלוצית ונוגעת ללב. בכלל בלי לנסות נוצרה כאן מחווה מלאת אהבה לשורשי התרבות שלנו ולאמנות שחולמת תמיד על הדבר הבא, על פריצת גבולות, על עינוג הקהל.

את כל הטרקים היפים האלו ארזתי בקפידה עם כמה קטעים מקוריים שלי, ואני אדג'ה אותם עם הסרט, לייב על הבמה, בתוספת נגינה חיה של סמפלר ישן עם קרן אינפרא אדומה שמופעלת בתנועות ידיים – מה שקוראים "תקלוט חי", שבו כל הקרנה שונה ומיוחדת, והטראקים מתערבבים עם התוספות החיות לכדי משהו חדש לגמרי.
>>עודד הנודד: הסרט העברי הראשון – בליווי תקלוט לייב של אליוט,חמישי 20.11 20:30, פסטיבל סאונדטראק.פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• פסטיבל סאונדטרק
• יוצרים כותבים
• אליוט
• קולנוע ישראלי

ז'אנר ביקורת ההפגנות זוכה לפופולריות מחודשת בחודשים האחרונים, עם צמיחתה של תנועת ההתנגדות, וכמעט מדי הפגנה ומדי שבוע נשאלת השאלה: מדוע ההפגנות כה סחיות? למה המוזיקה נעה על הקשת הגלגלצית ולא מרימה קצת את האנרגיות? איפה בתוך כל המחאה הסולידית הזאת יכולים בכלל להשתלב מוזיקאים ודי.ג'ייאים שמחאתם אמנותם? ואיך תביאו צעירים למחאה בלעדיהם? ביום חמישי הקרוב אפשר יהיה לבחון מקרוב את השאלות האלה ברייב התקווה, מפגן מחאה מסיבתי שיתקיים בפארק צ'רלס קלור בחמישי הקרוב (2.3) החלה מהשעה 17:00.

הרייב בצ'ארלס קלור, שיזניק גם את חגיגות פורים בעיר, יתקיים במסגרת אירועי "פרויקט 2323", יוזמה אזרחית שתפרוץ ברחבי הארץ כולה בחמישי הקרוב (2.3.23) ומטרתה לחבר בין עולם התרבות והצעירים שמתקשים למצוא עצמם במחאת קפלן ובין תנועת ההתנגדות להפיכה משטרית. כל האירועים בפרויקט מתואמים עם ארגוני המחאה המובילים, ובין המשתתפים הצפויים בו אפשר למצוא בין היתר את סינמטק תל אביב, הוצאת הספרים רדיקל וארגון הנוער הגאה איגי (עדכונים על לו"ז האירועים הצפויים בחמישי בהמשך השבוע, כדאי לעקוב גם אחריעמוד האינסטגרם של פרויקט 2323).

את הליינאפ של המסיבה הצפויה בחמישי תוביל די.ג'יי אליוט, המלכה האם של חיי הלילה בעיר, ולצידה ההרכב המחתרתי מגהפונים עם רינה ובנג'י, והדי.ג'ייאים הבכירים אדם טן, עומר מייזנר, נויה והפרידום פייטרז. האירוע יכלול גם מתחם משפחות בו יחולקו אוזניות לילדים על מנת למסך את הרעש. במתחם יוקם "קיר התקווה" עליו יהיה אפשר לצייר, לרסס ולבטא באופן חופשי את המסרים של המשתתפים למען הדמוקרטיה. באירוע יוקם גם מתחם מיצוי זכויות מטעם תנועת "שוברות קירות" בו יהיו עורכי דין שיתנו ייעוץ משפטי ראשוני ללא עלות לכל מי שצריך והתנועה תציג תערוכה של מאבקים בוערים בשטח ותחלק זכותונים להפגנות.

בפוסט נרגש כתבה אליוט בפייסבוק ש"אנחנו עומדות על קצה הר הגעש, והפעם הוא באמת עומד להתפרץ. אני רוצה להישאר כאן ולהילחם. אני רוצה לעשות את זה עם כולכם. אני יודעת שהייאוש אדיר והפחד מכרסם. אני יודעת שזה הרגע שאותו חשתי וממנו פחדתי כל חיי. כשאני פותחת את הפה, הלב משגר החוצה רק משפט אחד – קומו, השמיעו קול, עכשיו".

>> רייב התקווה, חמישי 23:00-17:00, פארק צ'ארלס קלור.פרטים נוספים כאן

• מחאת הדמוקרטיה
• הבועה
• פארק צ'ארלס קלור
• אליוט

1. הכל התחיל בתיכון

עמי (לוי) ורזי (בן עזר) למדו יחד בתיכון, שם הייתה להם להקה בשם אח חורג, שעבורה עמי כתב את "זיווה". אליוט, האחות הקטנה של רזי, הייתה מקשיבה ברטט לכל צליל בחזרות שלהם – עובדה שהשתלמה לה לבסוף כשהמתופף שלהם עזב, והיא נכנסה בהתרגשות למלא את מקומו. עמי הביא את שבי (עוזיאל), והרביעייה התחילה לנגן ביחד ב-1985.

2. וישר לפסטיבל

ההופעה הראשונה של 'אח חורג' בעולם הרחב הייתה בפסטיבל ערד כחימום לקורין אלאל. בכדי להתקבל לפסטיבל הם עשו אודישן בפני יואב קוטנר, מנקה ומטאטא.

3. הקסטה הראשונה

אליוט עברה לאמסטרדם ב-1988 וכשחזרה לביקור הקליטה הרביעייה כמה שירים בבית של רזי, על טייפ ארבעה ערוצים. השירים האלו יצאו כקסטה, והפכו לאלבום הראשון, 'חיה ומתה בארון'.

4. יוקר המחיה

עלות האלבום הראשון הייתה 30 שקלים בדיוק (מחירן של שלוש קלטות כרום).

5. אזהרת טריגר

בפעם הראשונה ש 'גיבור צבא ההגנה', מהאלבום הראשון, הושמע ברשת גימל, אורלי מורג הקדימה ואמרה- "ועם מאזינינו הרגישים, סליחה".

6. תנאי ההשתתפות

בהופעת ההשקה לאלבום הראשון, בקולנוע אלנבי ב-1989, הפסיקה אליוט את "גיבור צבא ההגנה' בפזמון הראשון, ואמרה לקהל ששר כולו איתה – "אתם יכולים להצטרף רק אם אתם חושבים שהשיר הזה הוא עליכם".

7. עוד כותרות

השם המקורי של האלבום השני היה "פוליאנה פרנק רוכבת שנית". רק אחר כך הוא שונה ל 'אין לבחור".

8. סלקשן

תוך כדי הקלטות האלבום, הלהקה, שבעצם מהרגע הראשון התגוררה בארצות שונות ומיעטה מאוד להופיע, הבינה שחסרים לה שירים. בטבעיות רבה הם החזירו את "זיווה" של אח חורג לרפרטואר. כשהבוס של חברת התקליטים שמע אותו, הוא אמר "מה זו השטות הזאת? זה לא נכנס לאלבום".

9. "הקהל הזה"

במשך שנות התשעים הלהקה הופיע פעמים ספורות בלבד, הזכורה שבהן במועדון הרוזלינדה ברמת גן, 1991, באירוע הגאווה הראשון אי פעם בישראל. הם היו הלהקה היחידה בארץ שהסכימה להופיע. במקור ניסו לערוך את ההופעה במועדון הרוקסן, אבל הבעלים הודיעו חד משמעית ש"את הקהל הזה אנחנו לא רוצים כאן". בתגובה, פוליאנה פרנק לא הופיעו מעולם ברוקסן.

10. פערי גילאים

כשפוליאנה הוציאה אלבום שלישי ב-2002, שכולו הקלטות נדירות, הייתה רוני שפר בת חמש. ב-16 ביולי היא תהיה המתופפת של פוליאנה במועדון הגגרין.

11. ויש גם פלייליסט

פוליאנה פרנק יתאחדו בהרכב המקורי בהופעה במועדון הגגרין, קיבוץ גלויות 13, 16.7 21:00. 135 ש"ח,כרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• אליוט
• פוליאנה פרנק
• גגרין

השבוע מגיע הסרט "Rebel Dykes" סוף סוף להקרנה בישראל (תרגמו את זה כאן ל"לסביות מהפכניות"), ב-9.6 בסינמטק תל אביב. הרבה שנים חיכיתי לחלוק עם הקהל המקומי, בעיר שלי, את הסיפור של המשפחה שבחרתי לי, הלהקות שהמוזיקה שלהן כמעט ואבדה, והתפקיד המרכזי שהיה לרבל דייקס בקיומה של "פוליאנה פרנק", וכל זה חודש לפני הופעה נדירה בגגרין של ההרכב המקורי של פוליאנה. "רבל דייקס" הוא סרט מעורר ושובב. אם הייתי מראה אותו לטין אייג'ר שהייתי, היא הייתה מאוד מאוד מבסוטית. ובואו אספר לכן למה.

>> תשעה מסמכים שכמעט שינו את המדינה: המזימה הלהט"בית שסוכלה
>> הכי קורעים בלהט"ביסטן: 8 קומיקאים גאים שמצחיקים אותנו

גדלתי בסבנטיז ובאייטיז. הלסביות הספורות היחידות שהכרתי, בקולנוע או בספרות (בטלוויזיה ובמוזיקה לא היו, חד וחלק), סבלו מאוד לאורך כל הסיפור ומתו בסוף. כטין אייג'ר זה בלבל אותי מאוד : החוויה שלי כבחורה שאוהבת בחורות הייתה נהדרת. לא יכולתי לחשוב על משהו יותר כיפי מלהתנשק עם אישה, לעשות סקס עם אישה, לבלות עם נשים. הפער בין כל התענוג הזה לבין סיפורי האימה והצער שהעולם הציע לי כעתיד הוודאי שלי, פשוט לא התיישבו לי. הבנתי בגיל ממש מוקדם שאם אני לא מוצאת את התרבות שמדברת אותי, אני פשוט אצור אותה. אם זאת אהבה לבנות, סאטירה פוליטית, אוונגרד מוזיקלי מאתגר או בלדות מחאה צורבות לב – אני אכתוב ואלחין החוצה את עולמי הפנימי ואת החלומות שלי.

בלונדון גיליתי חדר משלנו, שבו יכולנו לרקוד, להופיע, להתמסטל, להזדיין, לשחק פול, לרכל, לעשות דרמות איומות עם האקסיות, להיאבק בבוץ, לחקור את הפנטזיות שלנו, להשוויץ עם מכנסי עור חדשים

הכרתי מעט מאוד לסביות בנות גילי. זאת אומרת, נתקלתי בלא מעט בנות שרצו לעשות סקס עם בנות, אבל בסתר. להיות לסביות או הומו היה מאוד לא קול באייטיז. אם רצית קריירה כלשהיא – באקדמיה, כעורכת דין, כרקדנית בלט או רואת חשבון – הסתרת את החיים האישיים שלך בכל מחיר. אני אפילו לא מזכירה כאן קריירה פוליטית, מוזיקלית או פיננסית – זה היה מאוד ברור שאין על מה לדבר. גם הסצנות ה"אלטרנטיביות"- הגל חדש של הפינגווין, עולם האמנות, הלהקות שניגנו במועדונים – היו גבריות וסטרייטיות. לסביות ופמניסטיות היו הפאנץ' ליין של בדיחות עם רגליים שעירות. ללסביות היו ימי שלישי בדיוויין, מועדון גייז שנפתח בדיזנגוף-ארלוזרוב, ולשם התנקזו כל מי שהעיזו – שוטרות, שחקניות, אסירות לשעבר ובעתיד וכמה צעירות כמוני.

עד שסיימתי צבא, איכשהו היה לי ברור שאם אני רוצה הרפתקאות, סקס ומוזיקה טובה, אני צריכה לחפש אותה מחוץ לישראל.ברגע שאספתי מספיק כסף כעוזרת בית – נסעתי לאירופה. היקום חייך אלי. מיד בבוקר הראשון שלי באמסטרדם, בבית עם מדרגות בלתי אפשריות שבו יכלו נשים לישון כמה ימים ולשלם כפי יכולתן – פגשתי חבורה אנגלית של דייקיות שיצאו היישר מחלומותי: עיניים נוצצות, שיער מחומצן ומגולח, מעילי עור, תיאבון עצום להרפתקאות וראיית עולם פמיניסטית שהרוחב והעומק שלה המם אותי. מהשנייה הראשונה הן קיבלו אותי למשפחה.

כשהגעתי ללונדון כמה שבועות אחר כך, גיליתי שהן חלק משבט שלם שבמרכזו מועדון בשם "צ'יין ריאקשן": חדר משלנו, שבו יכולנו לרקוד, להופיע, להתמסטל, להזדיין, לשחק פול, לרכל, לעשות דרמות איומות עם האקסיות, להיאבק בבוץ, לחקור את הפנטזיות שלנו, להשוויץ עם מכנסי עור חדשים.סביב המועדון צמחה סצנה שלמה. ציירות, עובדות סוציאליות, מובטלות, סטודנטיות, שליחות על אופנועים, מורות ולא מעט מוזיקאיות מדהימות. חלקנו גרנו יחד בבתים גדולים ומתפוררים. היום אנחנו קוראות לחבורה הזאת – רבל דייקס.

הן לימדו אותי לבשל, לאהוב, להסתדר עם מעט כסף בעיר עצומה וקשוחה, לשמוח, ולהבין שכל המאבקים בעולם הם מאבק אחד לשוויון. שעד שכולן יהיו שוות, אף אחת לא תהיה שווה. סביבנו קמו להקות – אינדי, רגאיי, סינת' פופ, רוק – ולכולן היה מכנה משותף אחד: אף חברת תקליטים לא רצתה להחתים אותן. היינו שולחות קסטה, מקבלות חזרה תגובה מתלהבת, שולחות תמונה – ולעולם לא שומעות מהם יותר. האקסיומה המוחלטת של תעשיית המוזיקה הייתה שלסבית לא תמכור תקליטים. שאישה עם לוק שנחשב אצלם "גברי" היא לא אטרקטיבית למכירות, שהיא מאיימת על האסתטיקה המקובלת של איך אישה צריכה להיראות.

אם אתן רוצות ממש לצחוק, אספר לכן ששינייד אוקונר, סטרייטית (אז לפחות), שהייתה מסתובבת הרבה במועדון נפלא אחר שהיה מעורבב לסביות והומואים, ה"בל", הצליחה מאוד כמה שנים אחר כך כשהיא מאמצת לעצמה לגמרי את הלוק שלנו – ראש מגולח, דוק מרטינז, מעיל עור – וגם את הסאונד המלוכלך והגישה הפמיניסטית מלאת התעוזה. זה עיצבן אותי אבל גם שימח, כי האלבום הראשון שלה היה נהדר – אבל זה היה לגמרי כמו אלביס שהצליח עם הרוקנרול של השחורים, בעוד הם עצמם לא קבלו דריסת רגל במשך שנים. כל זה כמובן לא עצר אותנו, ועולם עשיר של להקות וסוליסטיות צמח באייטיז ובניינטיז.

בזמן הסגרים הגדולים של הקורונה הסרט הלך ונוצר. הלחנתי לו מוזיקה שמזגתי לתוכה את כל חדוות החיים והכרת התודה שלי על החלומות שלי שהתגשמו בזכות החבורה המופלאה הזאת

בתקופה הזאת חזרתי לישראל לביקור והקלטתי עם אחי, רזי, ועם שני חברי ילדות – עמי ושבי – כמה שירים בבית על טייפ ארבעה ערוצים, את מה שהפך לאלבום הראשון של פוליאנה פרנק, "חיה ומתה בארון". את העולם העשיר שגיליתי עם הרבל דייקס תרגמתי לשמונה שירים מלאי שאלות והומור שיצאו מעומק הלב. ערבבנו בטבעיות בין אנגלית לעברית, בלדות ואוונגרד, סימפולים מספרי ילדות, שיר נקמה על אקסית ששברה את ליבי וסאטירה על המאצ'ו הישראלי. עם ההצלחה המפתיעה של האלבום הגיעה הופעה גדולה בתל אביב – השנה היא 1989 – ואיתה ראיונות לתקשורת. אני יושבת מול עיתונאי ששואל אותי, בזהירות, אם "מרבל וומאן" הוא שיר אהבה לאישה. אני מסתכלת בראש המגולח שלי, בדוק מרטינז, במעיל עור, וצוחקת. מה פתאום, אני אומרת. זה שיר שנאה לאישה.

באותו רגע היה בלתי אפשרי בשבילי להסתיר, לטשטש, לשקר. לא חשבתי פעמיים, לא חשבתי בכלל, נקודה. לא חלמתי ששלושים ושלוש שנים אחר כך עדיין אשב ואכתוב על זה טורים אישיים. הייתי במקום בטוח, היה לי שבט מחבק, היה לי גב. פוליאנה פרנק הבשילה בזכות הרבל דייקס. אחרי כל אלבום חזרתי הביתה ללונדון והחברות שלי התגאו בי.

עם השנים שתי להקות לונדוניות שלי הוחתמו בחברות תקליטים, הזמנים השתנו לאט לאט, אבל עדיין הינו קוריוז. כמו בפוליאנה פרנק, בתקשורת, הדיבור על ההעדפה המינית האפיל על הדיבור על המוזיקה. אבל הקהל מגיב לשירים שנוגעים לליבו ועוקף את התעשייה – כך היה עם "גיבור צבא ההגנה" וכך היה עם "דראג קינג" של הלהקה שלי, סיסטר ג'ורג'.

>> סיפורם העצוב, היפה והמוזר של כוכבי הקולנוע הלהטב"קים
>> גאים להציג: הרגעים הטלוויזיונים הגאים ששינו את הכל

צ'יין ריאקשן נסגר בניינטיז ומועדונים אחרים קמו במקומו. החוק ההומופובי שתאצ'ר רקחה – סעיף 28, שאסר ללמד שהומוסקסואליות היא דרך חיים ושנגדו יצאנו לרחובות (וכמה מאיתנו אפילו עשו סנפלינג בגללו לתוך בית הלורדים וגם פלשו לחדשות הערב של הבי.בי.סי במחאה נגדו) עבר ואז בוטל. כל אחת מהרבל דייקס המשיכה בדרכה בעולם – ציירות, אחיות בבית חולים, עורכות דין, מדקרות סיניות. חלקנו התחתנו ואפילו הביאו ילדים – משהו שאי אפשר היה אפילו לדמיין באייטיז – אבל תוך כל זה נשארנו משפחה.

לפני שבע שנים כשאחת הבנות, שיבון, החליטה בגיל כמעט שישים להפוך להיות מפיקת סרטים וסיפרה לי שהיא חולמת סרט תיעודי על הרבל דייקס, מיד הצטרפתי להרפתקה. התחלתי בלמצוא, לנקות ולקטלג כמה שיותר מוזיקה של הלהקות שלנו מאז. חיפושים נערכו בעליות גג ומרתפים, קסטות מאובקות נשלחו אלי מקצווי העולם. שתי בימאיות/עורכות/אנימטוריות צעירות – שאן והארי – התחילו לעשות את הסרט, לאט לאט ובלי תקציב בכלל. בזמן הסגרים הגדולים של הקורונה הסרט הלך ונוצר. הלחנתי לו מוזיקה שמזגתי לתוכה את כל חדוות החיים והכרת התודה שלי על החלומות שלי שהתגשמו בזכות החבורה המופלאה הזאת.

בסשנים של עבודה בזום של שמונה ועשר שעות, מהאולפן שלי בתל אביב למנצ'סטר, עשינו את הסרט היפה הזה. הסרט על החיים שלי, החברות שלי, המשפחה שלי. זכיתי להלחין את הזיכרונות שלי, זכות גדולה מאין כמוה.

הסרט יצא ב-2021 והוקרן עד כה בכמאה פסטיבלים בכל העולם. הוא זכה באוסקר הקווירי – פרס האייריס, הוכתר על ידי ווג כסרט הדוקומנטרי הקווירי הכי טוב של 2021, עשה סיבוב בתי קולנוע נהדר בבריטניה מיד כשבתי הקולנוע נפתחו. והחודש הוא יוקרן בצ'אנל 4 הבריטי המהולל. עכשיו הוא סוף סוף מגיע להקרנה אחת בסינמטק תל אביב, ואני מחכה כל כך לשבת מול קהל ישראלי, שבמשך שלושים ושלוש שנים מודה לי ושואל אותי איך היה לי אומץ להיות כנה בתקשורת בקשר ללסביות שלי – ולהראות להן, בזכות מי עשיתי את זה. יחד עם הופעה סופר נדירה של ההרכב המקורי של פוליאנה פרנק ביולי בגגרין, מחכה לי קיץ מרתק. בסופו של דבר, יצרתי את התרבות שמדברת אותי. מה עוד יכולה בחורה לבקש.

>> פרטים וכרטיסים להקרנת "Rebel Dykes" בסינמטק (חמישי, 9.6)
>> פרטים וכרטיסים להופעת פוליאנה פרנק בגגרין (שבת, 16.7)

• להט"ב
• לסביות
• אליוט
• טור אישי
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 898 // להט"ביסטן

סולקאט: שבוע טוב נסיכות. את השאלה הראשונה אני מפנה אל שי אפלברג. שי אפלברג, מזון או מוזיקה ומדוע זה מזון?
אפלברג: תודה נועם על השאלה, יום השואה מאחורינו ולכן אין צורך להעדיף אחד על פני השני. ומזון משום שמוזיקה אני יכול לשמוע בתוך הראש שלי.

אפלברג: שלום אורן, אם לא היית עוגת גבינה, איזו עוגה היית? וגם, האם אתה סבור שהבת של דורצי קרויה על שמך?
אורן מרזם: "הייתי ללא כל צל של ספק בסבוסה. מכיוון שהזמן אינו ליניארי אלא לולאתי, אני משוכנע בביטחון רב שאני קרוי על שם הבת של דורצי".

מרזם: דורצי האם קראת לבת שלך על שמי? מה הרגע הכי זכור לך מהצ׳יזקייק? מה הערב הכי שיטפייסד שלך בצ׳יז? בחר שאלה וענה עליה ❤️
דור ציפורי: לא, היא נקראה על שם כוכב הטלפתיה אורן הקטן.כוכב

ציפורי: אליוט, מה השיר שלך ושל עופרה?
אליוט: קל!

אליוט: אחרי הפעם הראשונה שתקלטתי לפניה, ב-2005 לדעתי, היא הביאה לי מפריז את הויניל של זה.

אליוט: אלף אלף, הנה השאלה שלך – מה שם הדראג שלך ולמה.
אסף אמדורסקי: גילה בלות

אליוט: חחחח.
אסף אמדורסקי: נורא רציתי להעלות מופע בצ׳יזקייק המקורי אבל לא חשתי מספיק בשלה (שלא לומר רקובה…); לאחרונה נראה לי שהשם הזה כבר צעיר עלי אז זנחתי אותו והתחלתי בחזרות למופע פריצת דיסק של סבא תוצאות.

אמדורסקי: שלאנטה, מתי התחלת לתקלט ואיך שמעת על הצ׳יזקייק?
שלאנטה: "התחלתי לתקלט לפני שנה וחצי מול קהל אחרי שנה של אימונים לבד בחדר. בקורונה ראיתי הזדמנות לקבל חשיפה כי כולם היו באותו לבל אז הלכתי על זה. שמעתי על הצ'יזקייק ממספר אנשים (קשה לי להיזכר מי) שזה ליין אגדי מפעם שאני כנראה תינוקת מדי בשביל להכיר. לפי הליין אפ ברור שמדובר באנשים מביני עניין ולכן מצפה להכיר.

שלאנטה: סולקאט, איזה תקליט דיסקו הכי משמח אותך ולמה?
סולקאט: שאלה קשה 🙂 בחרתי 12" ולא אלבום 😉 כי הוא מתוק ונאיבי ומרומם ובו בזמן חושני באופן המאד מסויים הזה שטיפונת שובר את הלב ❤️

>> צ'יזקייק: מסיבאטפלאג עצמאות; חמישי (5.5) החל מ-14:00

• חיי לילה
• מסיבות מומלצות
• אסף אמדורסקי
• אליוט
• מסיבות בתל אביב
• יום העצמאות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 894 // עצמאות 2022