בחודש נובמבר האחרון, פחות או יותר בימים בהם לאף אחד לא היה חשק לשום דבר חוץ מבכי, הפצרנו בכם לטוס ולראות את "הקללה" – ההזיה האחרונה נכון להיום מהאוטר-טרול נייתן פילדר, שיצר טלוויזיה כמו שמעולם לא ראינו. אז לא לגמרי הבנו מה זה הולך להיות, אבל היה ברור לנו שזה יהיה מוזר, מיוחד ושובר מוסכמות. מאז כבר ראינו את כל העונה, ואחרי שאנחנו יודעים את הסוף אנחנו יכולים להגיד בביטחון מלא שזה הדבר הכי מוזר ומשתלם על המסך. הגעת הסדרה ל-HOT (ימי שלישי ב-HOT HBO) היא הזדמנות נהדרת להזכיר לכם שוב, שנייתן פילדר גאון.

>>איך עמוס גיתאי עושה את זה? "למה מלחמה" התקבל לפסטיבל ונציה

בסדרות הקודמות שלו השתמש פילדר בז'אנר הדוקו-ריאליטי כדי לייצר סאטירה חריפה על תעשיית הטלוויזיה (ועל ארצות הברית והעולם כולו, בעצם), ו"הקללה" היא לכאורה ניסיון ראשון שלו לייצר דרמה מתוסרטת – אם כי ברור שגם ה"ריאליטי" שייצר פילדר בעבר היה למעשה דרמה מתוסרטת שמתחזה – והוא חובר כאן אל בני ספדי, השחקן והיוצר הלוהט שפועל בדרך כלל יחד עם אחיו ג'וש תחת המותג "האחים ספדי", כדי לייצר מעשיה הזויה להפליא על זוג טרי ומוצלח לכאורה שמככב בתוכנית דוקו-ריאליטי צדקנית לעיצוב מחדש של בתי עניים בעיירה שבה הם מתגוררים.

אם אתם חושבים שאתם יודעים לאיפה זה הולך אז כנראה שמעולם לא נפלתם בפח של פילדר, מה שאומר שכנראה מעולם לא ראיתם יצירה של פילדר כי זו חתיכת סדרה מפתיעה. היא מתחילה איטי, מאטה עוד יותר, ובדרכה הקריפית מסבכת את הסיפור עוד ועוד, עד שהיא פורמת אותו בפרק סיום מופתי, ואף נגיד, אחד מפרקי הסיום הכי מפתיעים שראינו על המסך. זו חוויה חושית מוזרה, תאלצו לבדוק כמה פעמים שהמסך שלכם תקין, ותוך כדי תתפעלו בפעם המי יודע כמה מאמה סטון – אבל זה כל כך שווה צפיה שכן, אין לנו ברירה, ואנחנו נאלצים להמליץ עליה שוב ושוב ושוב, עד שתצפו. אנחנו פשוט חייבים מישהו שידבר איתנו על מה לעזאזל קרה פה.
בימי שלישי ב22:00 ב- HOT HBO וב-HOT VOD

• מה רואים הלילה
• אמה סטון
• ניית'ן פילדר
• פרמאונט+
• HOT

אין ספק שליורגוס לנתימוס יש ביצים. אחרי שני סרטי אוסקרים שגם הכניסו כסף – "המועדפת" ו"מסכנים שכאלה" – הבמאי היווני חוזר לסוג הקולנוע המיזנתרופי, האכזרי והמנכר שפרסם את שמו. "סוג של חסד" אמנם מלוהק באותם כוכבים הוליוודיים מ"מסכנים שכאלה", אבל הוא לא נועד להצליח בקופות. שימו לב שזה הסרט הראשון שלנתימוס גם כתב – יחד עם שותפו הקבוע אפתימיס פיליפו – מאז "להרוג אייל קדוש" ב-2017. את צמד סרטי האוסקרים כתבו אנשים אחרים.

>> זה מסתמן כלהיט הגדול של הקיץ בקולנוע. ואתם הולכים לבכות

כמו ב"שיני כלב" מ-2009, שפרסם את שמו בעולם, "סוג של חסד" עוסק בסוגים של שליטה טוטליטרית, ומטביל אותם בדם ובהומור שחור משחור. התמה הזאת היתה מרכזית גם בסרטיו האחרים, אבל "מסכנים שכאלה" עיצב גיבורה מלאת חיים ותיאר את השחרור שלה מדיכוי. בסרטים שלנתימוס כותב הגיבורים מתים מבפנים, ואינם מסוגלים לשחרר את עצמם, גם כשניתנת להם הזדמנות. לכן הסרטים האלה מדכאים. השאלה היא אם הם מעניינים. "שיני כלב" (שמסתיים עם שאלה) ו"הלובסטר" היו נשכניים ומסעירים. "סוג של חסד" פחות. מה שבטוח, תתקשו למצוא בו חסד מכל סוג שהוא.

בעצם מדובר באנתולוגיה של שלושה סרטים אלגוריים באורך מצטבר של שעתיים וארבעים וחמש דקות. אותם שמונה שחקנים מופיעים בתפקידים שונים בשלושת הסרטים, שיש ביניהם מיני הדהודים (הנשים בשני הסרטים הראשונים אינן יכולות ללדת), אבל רק הראשון מקורי ומעניין. שני האחרים מספרים סיפורים שכבר סופרו. אמנם רוב הסיפורים בעולם כבר סופרו, אבל כל עוד הווריאציות ניחנות בתוכן אנושי ספציפי יש להן הצדקה, ואילו כאן האמירה המרה מועכת את הדמויות.

לפני חודש ג'סי פלמונס זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן על הופעותיו המצוינות בשלושת הסרטים. בראשון הוא מגלם את רוברט, שמזה עשר שנים ממלא אחר הוראותיו של הבוס העשיר שלו ריימונד (ווילם דפו). ריימונד מכתיב לו מה לאכול, מה לקרוא, עם מי להתחתן ומתי לעשות סקס, ובתמורה סיפק לו בית מפואר, משכורת נאה ושלל מתנות – מזכרות שבורות ומדממות מתחרויות ספורט למיניהן. יום אחד ריימונד נותן לרוברט הוראה שהוא אינו מסוגל לעמוד בה, וזה האירוע המחולל של הסרט. רוברט, שוויתר לגמרי על עצמיותו, מוצא עצמו לבד בעולם, ואינו יודע כיצד לפעול ללא חסותו החונקת של ריימונד. הבחירות של רוברט בימים הבאים מייצרות משל קיומי מטריד ובהחלט לא מעורר השראה, אך מפתיע ומבדר בדרכו האבסורדית.

הונג צ'או ("לוויתן") היא רעייתו של רוברט, אמה סטון מגלמת את ריטה, נתינה אחרת של ריימונד, ומרגרט קוויילי ("מסכנים שכאלה") היא ויויאן, המשמשת כמזכירה של ריימונד שככל הנראה גם שוכבת אתו. שלושת השחקניות, כאמור, חוזרות בתפקידים אחרים בסרטים הבאים. רק דמות שתקנית אחת בשם R.M.F. (יורגוס סטפנקוס) חוזרת בשלושת הסרטים, וגם בשמותיהם. גיגלתי ומצאתי שאלה ראשי תיבות של מונח בעולם העסקים – מסגרת ניהול סיכונים ("תהליך מובנה המשלב פעילויות אבטחת מידע וניהול סיכונים במחזור החיים של פיתוח המערכת"). משום שבסרט עצמו לא ניתן הסבר לשם, שרקום על חולצתו של R.M.F., זה בהחלט יכול להיות המקור לשמו של האיש המסתורי שאוכל סנדוויץ' בסרט השלישי ששמו "R.M.F. אוכל סנדוויץ'".

הסרט השני מגולל סיפור שנגזר מעולם האימה הפסיכולוגית, והשלישי עוסק בכת קיצונית (שנשלטת על ידי ווילם דפו) ומספר על שניים מחבריה שנשלחו לעולם עם משימה מיוחדת (הוא מסתיים בפאנצ'ליין זול). גם אלה מעוטרים בהומור שחור שמייצר חוסר נעימות מכוונת, אבל הם מרושעים בלי להיות באמת מעניינים. מבחינה סגנונית, הפעם לנתימוס נמנע מעדשות עין הדג שמעוותות את המרחב (הוא עשה בהן שימוש יתר ב"להרוג אייל קדוש" וב"מסכנים שכאלה"). אבל גם פה אמה סטון רוקדת ריקוד מוזר. כשחקנית, היא שוב הולכת עד הסוף, כמו שעשתה בהופעה זוכת האוסקר ב"מסכנים שכאלה", אבל הדמויות שהופקדו בידיה שטוחות, חלולות, כמעט קריקטוריות. בסופו של דבר הסרט הראשון מצדיק רכישת כרטיס. חבל שמה שבא בעקבותיו מפחית מרישומו.

3 כוכבים
Kinds of Kindness בימוי: יורגוס לנתימוס. עם ג'סי פלמונס, אמה סטון, ווילם דפו. ארה"ב 2024, 165 דק'

• ביקורת סרטים
• אמה סטון
• יורגוס לנתימוס
• אוסקר

לילה נטול הפתעות ודרמה בהוליווד: בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע שנערך הלילה זכו בפרסים המרכזיים כל המועמדים שהיו צפויים לזכות בהם, כפי שהסתמנו בטקסי הפרסים האחרים לאורך שלושת החודשים האחרונים, ובראשם "אופנהיימר" עם שבעה פרסים ו"מסכנים שכאלה" עם ארבעה. סרט האנימציה הישראלי הקצר "מכתב לחזיר" של טל קנטור הפסיד בקטגוריה לסרט "המלחמה נגמרה" שנוצר בהשראת שירם של ג'ון לנון ויוקו אונו. וזה כנראה אומר הכל.

>>

בערב שהיה נטול הפתעות לחלוטין, לקח כצפוי "אופנהיימר" את כל הקופה עם פרס הסרט הטוב ביותר, ופרסי אוסקר ראשונים בקריירה לכריסטופר נולאן (בימוי), קיליאן מרפי (השחקן הטוב ביותר) ורוברט דאוני ג'וניור (שחקן המשנה הטוב ביותר), כשאליהם מצטרפים פרס העריכה, פרס הצילום ופרס הפסקול המקורי. רגע מרגש קמעה נרשם כשסטיבן שפילברג העניק לנולאן את הפרס שלו, במה שנראה כסימבול להחלפת המשמרות בין שני הבמאים הגדולים של הוליווד.

זכיות משמחות נוספות נרשמו לאמה סטון (השחקנית הטובה ביותר, "מסכנים שכאלה") ובילי אייליש (השיר הטוב ביותר, "ברבי"), כשבמקרה של שתיהן מדובר באוסקר שני בקריירה הצעירה שלהן. כצפוי דה'ווין ג'וי רנדולף ("נשארים לחג") זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר, הסרט "20 ימים במאריופול" על המלחמה באוקראינה זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר, וסרטו של האיו מיאזאקי "הילד והאנפה" גרף את פרס סרט האנימציה הטוב ביותר.

בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר זכה סרטו הבריטי דובר הגרמנית של הבמאי היהודי ג'ונתן גלייזר, "אזור העניין", ואת הבמה ניצל גלייזר כדי לשאת נאום אמביוולנטי שבו תקף את ישראל אך הזכיר גם את קורבנות שבעה באוקטובר וטען שהשואה אינה יכולה לשמש הצדקה לכיבוש. "אנחנו עומדים פה כבני אדם המסרבים לכך שישתמשו ביהדות שלהם ובשואה לשם כיבוש שפגע בכל כך הרבה אנשים חפים מפשע, בין אם זה הקורבנות של השבעה באוקטובר או המתקפה המתמשכת על עזה", אמר הבמאי בנאום שהיווה התייחסות יחידה למלחמה בעזה לאורך הטקס ונתן את הטון ליחס כלפי ישראל מאחורי הקלעים.

במה שנראה כתבוסה קשה להסברה הישראלית, לא צוינו בטקס ולו פעם אחת השבויים והחטופים בעזה, ועל השטיח האדום לא נצפו הסיכות הצהובות שמביעות סולידריות עם משפחות החטופים, בניגוד לטקס פרסי האמי וטקס פרסי גלובוס הזהב שנערכו מוקדם יותר השנה. מיד אחרי שבעה באוקטובר עמדה מרבית הוליווד לצד ישראל, אך החודשים שחלפו מאז מחקו את התמיכה והחליפו אותה בביקורת קשה. על בגדי רבים מהסלבז שהגיעו לטקס, ביניהם בילי אייליש, ראמי יוסף ומארק ראפלו. לפני הטקס נערכה מחוץ לאולם הפגנה פרו-פלסטינית שהובילה לעיכוב של מספר דקות בתחילתו. אפשר רק להתנחם בביצוע החי והאדיר של ריאן גוסלינג לשיר מ"ברבי", שהיה ללא ספק שיאו של ערב מחורבן למדי.
>> טקס האוסקר שודר בשידור ישיר ב-yes וב-+STING, הטקס הערוך והמתורגם ישודר ביום שלישי בשעה 21:00 ב-yes MOVIES DRAMA.

• המסך
• אוסקר
• כריסטופר נולאן
• אופנהיימר
• אמה סטון
• רוברט דאוני ג'וניור
• בילי אייליש
• ברבי

בלה בקסטר היא אחת הגיבורות הכי נפלאות שנראו בקולנוע מזה זמן רב. היא כל כך ייחודית, וסקרנית, ואותנטית, ולא נותנת לשום דבר להכשיל אותה בדרכה לגילוי עצמי, שצריך להקים מועדונים על שמה. ולאמה סטון מגיע פסל מזהב טהור על מה שהיא עושה עם הדמות שהופקדה בידיה. השבוע הוכרז ש"מסכנים שכאלה", שקטף את אריה הזהב בפסטיבל ונציה, זכה ב-11 מועמדויות לאוסקר. כולן מגיעות לו פרט לאחת – מארק רופאלו, בדרך כלל שחקן נהדר, מגיש כאן הופעה מלאכותית ומוזרה – לא במובן הטוב כמו כל שאר השחקנים – והוא הצרימה היחידה בסרט האדיר הזה.

>>בסוף יהיה טוב: 13 פרקי הסיום הכי טובים בתולדות הטלוויזיה

הבמאי הפנומנלי יורגוס לנטימוס, יוצרם של סרטים מזהירים כ"הלובסטר" ו"המועדפת", קרא ב-2009 את ספרו של אלסדר גריי הסקוטי, והחליט מיד שזה חומר כלבבו. הוא אף נסע במיוחד לאדינבורו לפגוש את גריי, שנתן לו את ברכתו על בסיס צפייה בסרטו הנושך "שיני כלב". חלפו 14 שנים וארבעה סרטים בטרם לנטימוס הצליח להרים את הפרויקט, ובינתיים הסופר הקשיש הלך לעולמו, ולא זכה לראות את היצירה המסחררת שהעבירה את העולם שברא מהנייר למסך.

יש לציין שבניגוד לסרטיו הקודמים של לנטימוס, שבהם נטה לשפוט את המין האנושי לחומרה, "מסכנים שכאלה" מלא חמלה ואהבת אדם. במובן זה הוא הזכיר לי את "איש הפיל", הסרט האחד של דיוויד לינץ' שבו גילה חמלה לגיבור שלו, ומצא את האנושיות שמתחת לחזות המפלצתית. על התסריט חתום טוני מקנמרה, מי שכתב את "המועדפת" ויצר את הסדרה הפסאודו היסטורית הנהדרת "קתרינה". אך אף שלנטימוס לא לקח קרדיט על המילים, אי אפשר לפספס את המגע המובהק של הבמאי היווני בעל העין העקומה, כולל שימוש יתר בעדשות רחבות שמעוותות את המרחב.

אם נמקם את "מסכנים שכאלה" בתולדות הקולנוע, אפשר למצוא את שורשיו בסרטי המפלצות הליריים של שנות השלושים – בעיקר "פרנקנשטיין" של ג'יימס ווייל, ו"פריקס" של טוד בראונינג. דמות המדען/מנתח המטורף עם תסביך אלוהים, שמונע על ידי טרגדיה משפחתית לעשות ניסויים בהכלאות אנושיות, נראה גם ב"עיניים ללא פנים" של ז'ורז' פרנז'ו מ-1960 וב"העור שבו אני חי" של פדרו אלמודובר מ-2011. סרטו של לנטימוס דומה לכל אלה, אבל גם מאוד שונה מהם באופנים מהותיים, שרק על חלק מהם אוכל לכתוב כאן בלי להגזים עם הספוילרים.

אחת ההברקות הגדולות של הסרט היא דמותו של דוקטור גודווין בקסטר, בגילומו המרגש של ווילם דפו הנפלא, שהיה צריך לזכות במועמדות שניתנה בטעות למרק רופאלו. גודווין, או בקיצור God, הוא מעין שילוב של דוקטור פרנקנשטיין והמפלצת מהספר של מרי שלי. פניו נראות כאילו הורכבו מחלקים של גוויות, ובילדותו הוא היה קורבן לשלל ניסויים מחרידים שעשה בו אביו בשם המדע. בהערצתו לאביו הוא הפך למדען כמותו, ונראה שאינו מודע לעוצמת הפגיעות שחווה. התגובות המתבקשות לאותן פגיעות מצטיירות על פניו המזועזעות של עוזרו מקס מקנדלס (ראמי יוסף מהסדרה "ראמי" בהופעה סימפטית), כל פעם שגודווין מספר לו משהו על ילדותו. איכשהו, גודווין לא הפך למפלצת כמו אביו, ועד כמה שהוא מתכחש לכך, הוא מפתח רגשות אבהיים לבלה שאותה הוא מגדיר כניסוי. הוא אמנם הרכיב אותה באמצעות כלי המנתח שלו, אלא שבהדרגה אנחנו מגלים שבלה היא יציר כפיה שלה בלבד.

חלקו הראשון של הסרט, שמתרחש ברובו במעונו הגותי של הדוקטור בלונדון הוויקטוריאנית, מצולם בשחור לבן קונטרסטי, כמו סרטי מפלצות של שנות השלושים. השחור לבן מתפקד גם כדימוי לנקודת מבטה של בלה, שמרגישה כלואה בבית ומשתוקקת בכל מאודה לצאת החוצה. כשהיא סוף סוף יוצאת לחקור את העולם, ואת המיניות שלה, הסרט הופך לצבעוני מאוד, והרובד האלגורי מתחדד. ליסבון, אלכסנדריה, פריז ואוניית הנוסעים נבנו בתוך אולפן, ועיצובן הביזארי מדמה דמיון של ילד ותורם לאגדתיות של הסיפור, שזמן ההתרחשות שלו לא בדיוק מוגדר (בפריז אפשר לראות ברקע את האייפל נמצא בתהליכי בניה). בהשראת "דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה מ-1992, לנטימוס ויתר, עד כמה שאפשר, על אפקטים דיגיטליים, ופנה לעבר השיטות הישנות של ציורי רקע.

במסעה בעולם בלה מגלה שהגבר שלו ייעדה את תפקיד האביר המשחרר, רוצה לשלוט בה בדרכו שלו. ואז הוא מאבד כל חן שהיה לו בעיניה. אנשים אחרים שהיא מתוודעת אליהם פותחים בפניה חלונות לעולמות של חשיבה ומוסר, והיא מרחיבה את דעתה בלי לאבד מאומה מהחיוניות של דמותה הראשונית. האנה שיגולה הוותיקה, מי שהיתה פעם כוכבת סרטיו של פאסבינדר, מקסימה בתפקיד אישה עם חיוך טוב שבלה פוגשת באונייה, והסטנדאפיסט ג'רוד קרמייקל מוצלח כבן לווייתה. גם קתרין הנטר, הזכורה כארבלה פיג מסרטי הארי פוטר, מצוינת כמדאם בבית בושת פריזאי. בקיצור, כולם נהדרים, חוץ מרופאלו, שלא מצא את הטון הנכון לגלם את הדמות הפלייבוי התחמן שבלה מורידה את חייו ממסלולם.

אני יכולה להמשיך ולהשתפך גם על הצילום של רובי ריאן, ועל עבודתם של כל שאר המועמדים לאוסקר, אבל אסתפק בהפניית תשומת לב לפסקול המהמם שהלחין המוזיקאי הבריטי ג'סטין פנדריקס. זאת התנסותו הראשונה בהלחנה לקולנוע, והצלילים הייחודיים שחיבר יחדיו תורמים רבות לאנרגיה הנפלאה של הסרט. הריקוד הראשון של בלה הוא רק אחד הרגעים שיישאר איתכם זמן רב.
4.5 כוכבים
Poor Things בימוי: יורגוס לנתימוס. עם אמה סטון, ווילם דפו, מרק רופאלו, ראמי יוסף. בריטניה/ארה"ב 2023, 141 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• אמה סטון
• אוסקר

החיפוש אחר תכנים טלוויזיונים שמתאימים לזמן ולמצב נמשך במלוא עוזו, תוך כדי דילוג אמיץ מעל לכל מה שמפחיד מדי, אלים מדי, מצחיק מדי, עצוב מדי או טריגרי בפוטנציה. זה משאיר הרבה מאוד אופציות לטלוויזיה חמימה עד פושרת ובלתי מזיקה, אבל מעט מאוד מקום להברקות אמיתיות הנוטות בדרך כלל לקיצוניות שאינה ראויה לעת הזאת. ובדיוק בשביל זה העולם כולו – ולא רק הישראלים הספונים מול החדשות המתישות בסלוניהם – צריך עכשיו את ניית'ן פילדר.

אי אפשר להסביר את ניית'ן פילדר למי שלא ראה אף פעם את ניית'ן פילדר, אבל "הקללה", הסדרה החדשה שלו שעלתה בסופ"ש ברשת הכבלים האמריקאית שואוטיים ובשירות הסטרימינג פראמאונט+, עשויה להיות כל ההסבר שתזדקקו לו. אחרי פארודיית הדוקו-ריאליטי המבריקה שלו בקומדי סנטרל, "Nathan For You", ואחרי "The Rehearsal", הדוקו-קומדיה המוטרפת שלו שעלתה בשנה שעברה ב-HBO, פילדר ממשיך לתעתע בקהל המעריצים ההולך וגדל שלו עם רמיקסים משוגעים של ז'אנרים שמותכים זה לתוך זה עד שאי אפשר לדעת על מה לעזאזל אנחנו מסתכלים.

בסדרות הקודמות שלו השתמש פילדר בז'אנר הדוקו-ריאליטי כדי לייצר סאטירה חריפה על תעשיית הטלוויזיה (ועל ארצות הברית והעולם כולו, בעצם), ו"הקללה" היא לכאורה ניסיון ראשון שלו לייצר דרמה מתוסרטת – אם כי ברור שגם ה"ריאליטי" שייצר פילדר בעבר היה למעשה דרמה מתוסרטת שמתחזה – והוא חובר כאן אל בני ספדי, השחקן והיוצר הלוהט שפועל בדרך כלל יחד עם אחיו ג'וש תחת המותג "האחים ספדי", כדי לייצר מעשיה הזויה להפליא על זוג טרי ומוצלח לכאורה שמככב בתוכנית דוקו-ריאליטי צדקנית לעיצוב מחדש של בתי עניים בעיירה שבה הם מתגוררים.

https://www.youtube.com/watch?v=zkYcPHmuJJQ

ספדי ופילדר גם מככבים בסדרה לצדה של אמה סטון הספקטקולרית כתמיד, ובמסגרת צילומי הסדרה שבתוך הסדרה מסתבכים השלושה עם ילדה מקומית שמטילה עליהם קללה, וכבר בפרק הראשון מוקדש ציר עלילתי שלם לעובדה שלדמות שמגלם פילדר יש איבר מין קטן. אי אפשר להתחיל אפילו להסביר כמה הפתיחה שלה מוזרה, קרינג'ית ולא דומה לשום דבר שראיתם: קומדיה שחורה, סאטירה חריפה, אימה של קפיטליזם מאוחר, טלוויזיה שמגיעה מיקום מקביל או מעתיד אפשרי כלשהו. זה כנראה סופי: ניית'ן פילדר הוא גאון טלוויזיוני שלא ראינו כמותו מעולם.
>> "הקללה", עונה ראשונה, 10 פרקים (פרק בכל שבוע), עכשיו בפראמאונט+

• המסך
• מה רואים הלילה
• ניית'ן פילדר
• אמה סטון
• סדרות מומלצות