אני אמא לשלושה בנים. פה בארץ, שעון החול מתהפך מהרגע שהבנים יוצאים מהרחם, ובמקום גרגרי חול זעירים תמצאו שם גרנולה מתפזרת, גרביים אבודות, חולצות דרייפיט מיוזעות ואינסוף קריאות של ״אמאאאאא אני רעעעעעב״. ובין הררי הכביסה, מכות של אהבה בסלון ובעיטות מדויקות לקדירת ירקות שורש שבדיוק יצאה מהתנור, יושב לו בפינת הבית רס״ר עם שפמפם מהאייטיז. הוא מערבב קפה בוץ בשקט ומביט בי עם פרצוף של ״אני פה כפרה, אני פה. ממתין בסבלנות״.

>>יוצרות הסדרה "אל עצמי" מסבירות איך מעבדים ספר בן 50 לשנת 2025

אני והוא חיים בדו קיום מתוח. משתדלים לא לעצבן אחד את השני ביום יום. כי כן, יש פה דד ליין סמוי שנקרא גיל שמונה עשרה. כולם יודעים שהוא קיים, רק לא מדברים עליו. ובינתיים אנחנו פשוט עושות הכי טוב שיכולות – מניקות, מחתלות, שואבות, מתעוררות בשעות לא שעות, חותכות ירקות בצורת לב, מורחות ממרחים בריאים על לחמי מחמצת שאפינו לבד כי קראנו שזה תורם למיקרוביולוגיה של הילד. ואם הפורטה שלנו לא בתזונה עילית, אז (ובהרבה מקרים) מסיעות לחוגי העשרה, משננות איתם למבחנים, מקפיצות לחבר שגר בחור שהוא לא החור שאת גרה בו, מזדהות על כל ניצחון ועצובות על כל שברון. ובכלל, להיות עבורם שף, נהגת מונית, פסיכולוגית ואחות רחמנייה. והשנים חולפות ביעף, והרס״ר המשופם עדיין מחכה בסבלנות בפינת הבית. ואליו נלווה עכשיו מן תדר כזה שמופיע בשיחות בין הורים, ברמיזות, במפגשים אקראיים, בקבוצות וואטסאפ למיניהן.

המילה ״צבא״ עוד לא נאמרת, אבל היא באוויר כמו צל שלאט לאט מתכהה. בשלב מסוים זו כבר לא שאלה, ואם את מהססת, מפקפקת או מתחילה לשאול שאלות את נזרקת באבחה מחוץ לקונצנזוס. אנחנו חיים בגליל, בין ערוגות בזיליקום פרועות לטיולים עם נעליים מבצבצות בשבילים. שותים יחד חליטת לואיזה ומדברים על תודעה גבוהה, בזמן שהילדים משחקים כדורגל במגרש. שם גם המשיך וצמח תיאטרון הקרקס שלנו, ״תיאטרון הגברת״, איתו הופענו באינספור מקוות בארץ ובעולם עם ילדים על הגב ותפאורה ביד. מסע משפחתי של קרקס נודד שבו כל אחד מצא את מקומו. סוג של טירונות רכה עם צלחות סיניות מעופפות והרבה אהבה.

ומתוך החיים האלה שלנו, של כולנו, הפער הולך וגדל. הפער בין מה שגידלנו למה שהאומה מצפה מהם להיות הוא מלחמה מסוג אחר, מסוג שאנחנו לא באמת יודעות לנצח. איך ״טוב למות בעד ארצנו״ עדיין מסתדר ב-2025? איך זה שההורים פה מגדלים בערוגות מדושנות אהבה את הילדים, אבל עוצמים עיניים בגיל שמונה ימים וחותכים להם בלי או עם להניד עפעף? כן, חזרתי רגע אחורה. כי אולי זה מתחיל בכלל בברית? בעיניים לחות, חיוך למצלמה, מורידים את קצה הפין ולוחשים ״יאללה בואו נגמור עם זה״. תחבושת וחיבוק.

ואני לא נגד מסורת. מלתי את שלושת בניי (תוכלו לצפות בשחזור האירוע על הבמה), ולא באתי לשרוף אף פרה. אני בעדנו ובעד ילדנו, ולא רוצה לתת לרס״ר עם שפמפם להביס אמא עם מעט מדי שעות שינה, בלי שלפחות ננסה להסביר לו שאולי, רק אולי, משהו במערכת הזו דורש כיוונון. ההצגה ״כאם לשלושה בנים״ נוצרה בשלבים. באיזשהו מקום היא נבטה מהבנות שנולדו הרבה לפני שפרצה המלחמה, ביום הולדתי, השבעה באוקטובר. ואגב יום הולדת, אני פריקית של ימי הולדת וביום ההוא, הקוסמוס החליט לחגוג לי עם כאב בלתי נתפס. כך יצא ש״כאם לשלושה בנים״ נפלטה מהרחם כמו טיל בליסטי, עטוף בשק דמעות.

ההצגה הזו מגיעה ממקום אישי אבל היא ממש לא פרטית. זו הצגה עלינו ועל ילדנו כולנו, בין אם בחרנו להיות פה או שם. בין אם בחרנו עבורם או הם בחרו אחרת. בין אם אנחנו מביכות אותם בדאגות שלנו והם ״די אמא הכל בסדר, תפסיקי להביך״. כי חלק מהתפקיד שלו זה להבין (זה לא נשלט, תתמודדדו). אבל בעיקר, כי איתם זה לנצח וקטן עלינו רס״ר עם שפמפן שפמפם מהאייטיז. אני מרגישה שההצגה הזו היא כמו מראה מונחת בסלון, וכל אחד מחליט אם להיעצר מולה או להסיט מבט. כך או אחרת – הפז״מ דופק.
אורנת למפרט היא שחקנית ויוצרת רב תחומית שהקימה עם בן זוגה יונתן סולאג' את "תאטרון הגברת" – תאטרון קרקס נודד; יחד הם מופיעים עם היצירות שלהם בארץ ובעולם – לטביה, צרפת טורקיה גרמניה ועוד. "כאם לשלושה בנים" הינו המופע היחיד למבוגרים הראשון שיצרה. ההצגה תעלה בתיאטרון יפו במוצ"ש ה-26.7.
לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• סאטירה
• צבא
• אמהות

אימהות ומוזיקה. יש דבר כזה? לפני חמש שנים לא היינו בטוחות. שתינו עם תינוק ראשון, מנסות להבין עוד מי אנחנו בתוך התמהיל הזה של טיפול ביצור מתוק וחסר אונים לבין חיפוש מי אנחנו עכשיו. הכרנו ככה באהלן אהלן. שתי מוזיקאיות שבמקרה הפיקו אלבום אצל אותו מפיק (על), שמוליק דניאל. באנו להופעות אחת של השנייה. פפאיטו, תמונע, קפה ביאליק (אאוצ' קפה ביאליק). משהו בגילוי שילדנו באותו זמן הדליק את הרצון להיפגש, אולי לחפש עיניים שמבינות בדיוק מה את עוברת כרגע.

כשנפגשנו בפעם ראשונה לא חושבת שהחלפנו מילה, שני תינוקות מתוקים, תזזיתיים ומלאי רצונות משלהם מילאו את הזמן ואנחנו אחריהם. פגישה שניה כבר הייתה רק אנחנו. ישבנו על ארוחת בוקר בקפה שמתחת לכיכר שכבר הושטחה, ופשוט עפנו ביחד עם מחשבות, רעיונות, פנטזיות מוזיקליות והזמן (הכל כך קצוב) שלנו נגמר בזה שהבנו שיש פה עוד המון מה לגלות.

את השנה שאחרי בילינו ביצירה, בלהבין מה הקול שלנו, בלכתוב כל דבר שעולה, להלחין רגעים, לאלתר, לתופף על כל דבר שזז, כי כל כך בא לנו ביט. אין סנר, נביא מלחייה. אין רימשוט נביא שלשלאות. אין זמן לחדר חזרות, אין זמן אפילו לנגנים. יש זמן להמציא יש מאין. וקולטות איך אנחנו מתאהבות בדבר הזה שאנחנו יוצרות בבית, רק שתינו, בשעות הגנובות שלנו.

בתוך כל הכיף הזה הגיעה עוד תינוקת (של מאור). לעולם, ולו לרגע, לא הייתה מחשבה לקחת הפסקה או לעצור את רכבת היצירה הזאת שדוהרת אותנו קדימה, אז פשוט נוספה לנו צלע שלישית (חמודה ממש) לחזרות, תינוקת במנשא, פעם על מאור פעם על תמר (נענוע זה החיים). היו רגעים של חזרות על ספסל בחובבי ציון, בוגרשוב, קינג ג'ורג', לובי של בניין בל' החדשה(!!), חדר מדרגות (הריוורב היה נוראי אבל התשוקה הייתה חזקה). לא הייתה פינה בעיר שלא חפרנו בה עם קולות.

לפני חודש הייתה לנו הופעה על גג מלון מרכזי ומלא אווירה תל אביבית. עפנו ורקדנו והרגשנו על גג העולם (ליטרלי). קשה לתאר את התחושה שלנו בגוף כשאנחנו רואות אנשים שרוקדים איתנו את המוזיקה שלנו. חיבור. בסוף כל הטוב הזה ירדנו לנשנש איזה משו להוריד את כל האדרנלין הכבד שאפף אותנו. מולנו, מסביבנו, מאחורנו מלא אנשים הולכים ובאים. תחושה שאף אחד מהם לא יתעורר מחר בשש או שבע כי הילד שלו החליט שזה סוף הלילה. עוד לגימה מהיין, ביס מהפיצה ומשהו שם נפתח. אנחנו במקום? אנחנו שייכות? פתאום לא סגורות שזו התל אביב שלנו.

אנחנו היינו הן. הילדות האלה שעכשיו הולכות שם בנחלת בנימין, טיפה בזיגזג, עם מבט של "אני פאקינג הולכת לכבוש ת'עולם". וואלה אנחנו עדיין בקטע של לכבוש ת'עולם. יש מצב שהיום אפילו יותר. אולי פשוט ממקום טיפה יותר מחובר, לעצמו, למקום. זה דבר שאולי האימהות הביאה לחיים שלנו. חיבור, לכאן ועכשיו, למה שחשוב, למקסום של הזמן, של ההנאה מהרגע, מהדרך.

כשיצרנו את אלבומי הסולו שלנו, כל אחת מהמקום האישי שלה, כתבנו מתוך עיניים כמעט ילדיות, על אהבה, על כאב, על שאלות של מהות. העיר הייתה בית ולפעמים אפילו הגדירה אותנו במובן מסוים. המקום הזה של ליצור מוזיקה פתאום, לא מהמקום האישי, אלא מתוך רצון להשמיע קול, להגיד משהו, לשפוך אור על מקומות בחברה שכולנו חלק מהם, הפך להיות המרכז.

השירים שלנו נולדו מתוך שיחות, חפירות על מה מזיז לנו בעולם. רגע אחד אנחנו מדברות בסערה וכאב על הטירוף שקורה בסוריה, על ילדים רכים שחווים תופת. כתבנו שיר מתוך מבט של ילד במלחמה, מתוך רצון לתת קול למי שפחות נראה או נשמע. בשיר אחר אנחנו מדברות על תרבות השפע והצריכה (בדיוק עכשיו כשהבלאק פריידי, סייבר מאנדיי ושות' כל כך בפרונט).

בשיר נוסף רצינו לצעוק שכסף הפך להיות הדת החדשה. האלוהים החדש. אנחנו סוגדים לו, לפעמים מקריבים עבורו את רוב שעות הערות שלנו, רק בגלל החרדה מהרגע שהוא לא יהיה. רצינו לומר כמה זה קשה להיות אותנטי בתוך עולם וירטואלי שמדגמן נראות מפתה, כמו חלום ראווה מעוצב של הצלחות. כל אחד בוחר את רגעיו היפים ביותר, ואם הם לא מספיק יפים יש פילטרים ברוך השם, רק כדי להרגיש במקום טוב ונעים מול החברה, שמעריכים אותו, שרואים אותו. וכולנו מנסים לשחות בתוך התבשיל המבעבע הזה של חיפוש קדחתני של אותנטיות מול הרצון הפשוט להיות מושלמים. את כל זה אף אחת מאיתנו לא היתה יכולה לכתוב לפני עשר שנים, כשהיינו החמודות האלה שהלכו בזיגזג עם מבט של רעב בעיניים.

>> סמנו שלא תפסידו: יונימה יופיעו בכולי עלמא ב-11.1.2022

• מוזיקה
• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• אמהות אורבניות
• אמהות
• אינדי ישראלי
• טור אישי

• Facebook
• Twitter
• Email

"אם מישהו אוהב פרח, שבכל מיליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להביט בכוכבים וכבר הוא מאושר. הפרח שלי נמצא שם באיזה מקום" סיפר הנסיך הקטן. "אם אמא אוהבת תינוקת, שבכל אלפי הדירות ברמת אביב יש רק אחת כמוה, די לה להביט מהחלון בקומה הרביעית בבניין 'גילמן' וכבר היא מאושרת. התינוקת שלי נמצאתשםבאיזה מקום" חשבתי לעצמי כשדמעות געגוע (הורמונליות) חנקו לי את הגרון, ביום הראשון ללימודים אחרי חופשת הלידה. "אבל אני נמצאתפה…" התגנב ועלה בי חצי חיוך.

כשיצאתי בבוקר מהבית, אחרי שלושה חודשים שהיינו (התינוקת, שהיא מרכז העולם ואני) עטופות בצמר גפן מתוק, הבניינים נראו לי גבוהים יותר, הכבישים תלולים יותר, האנשים קולניים יותר והקפה של ארומה בקמפוס – טעים יותר. אבל כנראה שלא העולם הוא זה שהשתנה, אלא אני. ואם אתם זוכרים את דרישתו של עוגי מרחוב סומסום "אני רוצה להיות שם! אני רוצה להיות שם!", אני כל כך שמחתי להיותפה, באוניברסיטה. ולמרות שסטודנטיות שישבו לידי התלוננו ובכו על השעות הארוכות, אני רק קיוויתי שהזמן מחוץ לבית והרגעים היחידים שבהם אני שיר ולא רק אמא של רומי, יעברו לאט כמו צב קטוע רגל, כי "אני רוצה להיותפה!".

פה, מקום בו המפגש היחיד שלי עם קקי הוא באימוג'י המחייך שנשלח בקבוצת הווטסאפ כשקיבלנו מטלה להגשה.פה, מקום בו במקום חיתולים, הדבר היחיד שאני מחליפה זה את הרשת מ-FreeTAU ל-TAUexams כי אין קליטה.פה, שהבכי היחיד שאני שומעת הוא של סטודנט שנה א' שקיבל רק 94 במבחן… שהפליטה היחידה בחדר היא פליטת פה שאינה פוליטיקלי קורקט בעיניה של תלמידה למגדר… שבמקום לקפוץ על כדור פיזיו, אני קופצת למזכירות החוג לשנות קורס במערכת… כאן יש לי זמן לעצמי. הללויה.

1. ובדיוק כשאני מוציאה בתנועה ציורית ומלאת משמעות את המחשב הנייד שלי מהתיק (שמסריח קצת ממגבונים ומשחה לטוסיק), אני שמה לב לבעיה מינורית –
2. דליפה, קטנטנה, לא רצינית, בשד שמאל.
3. אפשר לטעות ולחשוב ששפכתי על עצמי קפה, זה הכל.
4. אבל הדליפה גדלה וממלאת כבר את כל החזייה, אמאלה!
5. יחשבו שקפצתי לשחייה בתוך הברזייה.
6. אני יוצאת מהכיתה במנוסה, מחפשת בעצבנות את אחד מחדרי ההנקה.
7. מישהו שרואה אותי דופקת ספרינט במסדרונות עם כף יד על החזה הדולף, מסתכל עליי בדאגה – אולי חשב שזה התקף לב, או מינימום – התקף חרדה.

בסוף העולם שמאלה, מאחורי חדר של חוג לשקר כלשהו שאף אחד לא מכיר, אני מוצאת דלת לבנה. מסביב המסדרונות הארוכים ריקים, השקט מחשיד וזיעה קרה נוטפת לי על המצח. על הדלת רשומות באותיות דהויות המילים "חדר הנקה". בהיסוס, אני שולחת את כף ידי לכיוון ידית הדלת הקרירה ומתחילה בטקס הפתיחה. נשמעת חריקה עמומה וריח של חלב חמוץ עולה ומדגדג לי באף. אני כמעט שם, מציצה לתוך החדר הקטנטן ולפתע – צרחה צורמת מפלחת את חלל האוויר ולאחריה עוד אחת מכיוון אחר וכך מתחילה לה סרנדה מרשימה. בתוך החדר, עם עיניים טרוטות ושיער פרוע יושבת דוקטורנטית עם תאומים. בנים. שניהם צורחים.

אני מקבלת את זריקת הפרופורציות היומית וחוזרת לכיתה שאובה ומובכת, אבל גם מחויכת וכבר קצת מחכה לשוב הביתה לאחת והיחידה, שבכל אלפי הדירות ברמת אביב ישרק אחת כמוה.

אם לא עשית את 10 הדברים האלו בחופשת הלידה, לא יצאת ידי חובתך:

1. בכית על חלב שנשפך
2. כתבת את הרומן המצליח '50 גוונים של קקי', אחרי מחקר ממושך בנושא ב-google
3. התעפצת מול שידורים חוזרים של 'כולם אוהבים את ריימונד' ב-4 לפנות בוקר
4. קראת לכלבה שלך בשם של התינוקת ולתינוקת בשם של הכלבה ('ממי אתה יכול להחליף לבירה חיתול?', 'ארצה רומי! ארצה!')
5. נרדמת תוך זמזום קלאסיקות של בייבי מוצארט
6. קראת 10 פעמים את העמוד הראשון של רב המכר שקנית ואת עדיין מחכה במתח לקרוא את העמוד השני
7. אכלת פיתה עם עובש מהמקפיא כי לא הלכת לסופר חודשיים
8. קיבלת ורטיגו מרוב ניסיונות להרדים את התינוק בנענועים כמו 'סירה ששטה במים צלולים'
9. התאפרת ונעלת עקבים כדי ללכת לסופר-פארם
10. נתפסו לך האצבעות ברגליים מרוב ניסיונות אקרובטיים להרים חיתול בד או מוצץ שנפלו על הרצפה בזמן שעדיין נענעת את התינוק/ת כמו 'סירה ששטה במים צלולים' (וחשבת לעצמך באימה שאם תזיזי את הבוהן מילימטר לכיוון הלא נכון, הוא יתעורר והמים כבר לא יהיו כל כך צלולים)…

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• סטודנטים
• אמהות
• אמא

• Facebook
• Twitter
• Email

אני שונאת אחוות אימהות. תהרגו אותי, אבל אם עוד מישהי תשאל אותי למה אני לא מיניקה או תגרור אותי לשיח השוואת מנשאים, בחיי שאני לא אחראית למעשיי (ועם כה מעט שעות שינה מעשיי עלולים להיות אלימים. מאוד). חולצת פסים, ג'ינס סקיני ועגלת בוגבו צמודה אמנם גורמים לי להיטמע היטב בקבוצת האימהות התל אביביות, אבל עמוק בלב אני לא מעוניינת להשתייך לשום קבוצת מאמות, גם אם היא אופנתית ברמות.

חופשת הלידה, עבור אלו שכן מצליחות לצאת מהבית, היא כר פורה למפגש עם המון אימהות צעירות שרק מחכות לפעילויות משותפות: לשבת לקפה, להחליף את כל המתנות משילב בגן העיר ולסמן יחד בפינטרסט את כל מותגי בגדי הילדים שעושים משלוחים לארץ. את הצורך הקבוצתי הזה זיהו לא מעט בעלי עסקים בעיר, בהם גם מכוני כושר שונים המציעים פעילות גופנית עם התינוק. הרי אם בין כה את צמודה אליו 24 שעות ביממה וגם ככה משתוקקת לעשות מחווה לגל גדות – למה לא לשלב בין השניים בדרך רצופת הקשיים חזרה לגזרה? פילאטיס סיטי בצפון דיזנגוף מאפשר בדיוק את זה: שיעור בן 45 דקות בשילוב התינוק ובהשתתפות אימהות נוספות. התינוקות שוכבים לצד האם בזמן שהיא עצמה מתרגלת ג'ימבורי של גדולים: מחזקת את הגב, עובדת על שחזור שרירי רצפת האגן והבטן, מותחת ומרפה, וכל זה בשילוב כדורים, גומיות, גלילים ומשקולות. המדריכה, שבודקת היטב את מצבן הפיזי והנפשי של המתרגלות לפני הכניסה לשיעור, מסתובבת ביניהן בשיא המקצועיות, מתקנת כשצריך ואפילו מסייעת בהרגעת תינוקות בוכים.

בתור מי שמתקשה להתרכז עם תינוק אחד בחדר, לא היה קל להתאמן ולהעמיק בתרגול כשברקע שישה תינוקות בסראונד. עם זאת, עבור אלו שנהנות מאחוות אימהות ואין להן בעיה לסגור סוגרים בזמן שהתינוק שלהן מכניס לפה מוצץ של ילד אחר – זהו ללא ספק המקום. אם את אימא טרייה שרוצה להתעמל בשקט, פשוט קחי בייביסטר ולכי לבד.

פילאטיס סיטי, 300 ש"ח לחודש (על בסיס שיעור בשבוע), דיזנגוף 233, 6426333־03, לתינוקות מגיל 6 שבועות (לאחר קיסרי 8 שבועות) ועד שלב זחילה. פרטים נוספיםבאתר.

לא מתחברות לפילאטיס? נסו שחייה או יוגה לפעוטות

תל אביב שופעת פעילויות גופניות לאם ולתינוק, בהן שתיים מוצלחות במיוחד: בייבי יוגה ושחיית תינוקות. היוגה לתינוקות, שמתבססת על שיטות התורה העתיקה, מתמקדת בעיסוי, מתיחה והגמשת מפרקי התינוק. מפני שרוב התינוקות נולדים קפוצים מעט, מדובר בכלי נהדר לפיתוח גמישות ותנועה נכונה. יתרון נוסף לבייבי יוגה הוא דווקא עבור ההורה שלומד להכיר את גוף התינוק בכל הנוגע לאחיזה, הנפה בטוחה באוויר ואפילו דרכים לחיבוק שמעניק ביטחון. פעילות שנייה וסופר מומלצת היא שחיית תינוקות בבריכה מחוממת. להבדיל משכיבה על הגב כל היום, התנגדות המים לכוח הכבידה מאפשרת לתינוק להניע את כל איבריו, לחזק את שרירי הגב בדרך לזחילה ולפתח ביטחון בסביבה רטובה. השיעורים מתקיימים בקבוצות קטנות, בליווי שירה ופעילויות שמתאימות במיוחד למים. החיבור שנוצר בין ההורה לתינוק בשיעור לא דומה לאף פעילות אחרת, שלא לדבר על תועפות התמונות שתוכלו לשלוח אחר כך בווטסאפ.

בייבי יוגה, 670 ש"ח לחודש, דיאדה, נמל תל אביב, 700815־1700

שחיית תינוקות, 300 ש"ח לחודש, וואטרדאנס, צומת הכפר הירוק, 7943334־03

• כושר ובריאות
• הורות
• אמהות
• החיים היפים
• פילאטיס

• Facebook
• Twitter
• Email

הייתי מוכנה להסתער על 2015 כמו לביאה על שולחן ערוך ליום העצמאות. כמה שבועות לפני הגעתה הכנתי לי לוח השראה ובו תמונות ואימג'ים של כל הדברים שחשובים לי ומה שאני רוצה להשיג השנה. ניו אייג'י, אבל עובד.

כשגמרתי לנעוץ את התמונות והלכתי כמה צעדים אחורה, נפרש לפניי, כמו במטריקס, הקונפליקט של חיי: רגעים מחופשות משפחתיות (כולנו בשדה פורח באיטליה) ננעצו לצד רגעי שיא בקריירה (על הבמה בפרימיירה של הסדרה שלי); הבמביני ואני מחייכים (בפיקניק הממתקים החודשי שלנו) לצד רגעי גאווה שאני רוצה לשכפל (תמונת מחזור של כל הסדנאות שלי). משפחה וקריירה, קריירה ומשפחה. הקונפליקט התמידי שנולד דקה לאחר הוצאת השליה.

כשהבמבינו נולד, נתנה לי חברתי איידי טיפ מעולה לאימהות עצמאיות: לא לנסות לעבוד כל היום כשהוא עליי, אלא להקדיש שעתיים לעבודה ובכל שאר הזמן להיות איתו נטו. היום הבמבינו בן 6 ופיקולינו בן 4, ואני באמת מנסה, אבל העולם לא יודע את זה והוא מתקשר. כשהנייד מצלצל, אני עונה מאחורי גבם המתנדנד על נדנדה, בודקת אם זה דחוף או יכול לחכות. לרוב זה יכול לחכות ואני מצטערת שעניתי. בשבתות אני מנסה לא להתקרב למחשב, אבל לא עומדת בפיתוי ונכנסת איתו לשירותים, מחביאה אותו מהר כששוב אחד מהבמביני נכנס פנימה. ולפעמים זה הפוך – אני מבטלת פגישת עריכת תסריט שנקבעה אחר הצהריים ואחר כך מסתכלת על הבמביני רבים על עוגייה כאילו הייתה האחרונה בעולם, ותוהה למה לא מצאתי מבוגר אחראי אחר שיצפה בהם עושים את זה בזמן שאני מרוויחה כסף לעוד עוגיות.

השיא היה ביום המשפחה של פיקולינו שנפל בדיוק על מפגש סיום של הסדנה שלי. למזלי היה אפשר להביא רק הורה אחד מטעמי חוסר מקום, אך לטיפשותי הבעתי בפניו קנאה על כך שהבנזוג יבוא איתו ולא אני, רק כדי להוכיח את רצוני התיאורטי. התוצאה הייתה הפוכה: פיקולינו הסתכל עליי בעיניו הגדולות והכריז שאני היא זאת שתבוא איתו! נדרשו כישורי משחק מאומצים של הבנזוג שהתחנן בפני פיקולינו שיבחר דווקא בו. מובן שאחר כך הסתרתי בבית כל רמז לקיום הסדנה כדי לא לחשוף את השקר. אני אימא שאוהבת את הילדים שלה ואוהבת את העבודה שלה, לכן אני אכולת רגשות אשם ומנסה להתנהל במהלך 24 שעות ביממה בלי שאף אחד ייפגע.

לא עוד. 2015, כך החלטתי, תהיה נטולת ייסורים ועתירת התפתחויות בקריירה ועם הבמביני. אני אתכנן את הדברים טוב כל כך, ששום דבר לא יבוא על חשבון דבר אחר.

בשביל זה תליתי (לצד לוח ההשראה) לוח שנה מחיק גדול ומילאתי אותו בכל מחזורי הסדנאות שאני מתעתדת להעביר, כל הפרויקטים שאני מתכוונת לפתח כולל שעות עבודה על כל אחד מהם (בזמן שהבמביני בגן כמובן). ביניהם שזרתי את זמן האיכות האישי עם כל ילד (בוקר חופש בחודש לכל אחד) ואת הנופשים שאני מתכננת לכולנו. כן, 5102 עומדת להיות שנת שילוב אופטימלי של משפחה וקריירה. רק חיכיתי שהיא תתחיל.

בבוקר הסילבסטר הייתי באמבולנס עם אבא שלי בדרך לבית החולים. מאז הוא שם ואני לפעמים ישנה לידו ותמיד באה בבקרים. את ה"קריירה" שלי אני דוחסת בתקתוקי מחשב ליד המיטה שלו ובשיחות טלפון מהמונית, בדרך לקחת את הבמביני מהגן. הכל התחרבן. הכל קיבל פרופורציות.

יום אחד, כשפיקולינו חזר מהגן עם ציור משפחתי ובו הוא צמוד לאבא, אני עומדת חיוורת בצד, ובאמצע – סבא (במקום אחיו הבמבינו). הבנתי שאין מנוס – לעד אהיה אכולת רגשות אשם, אם כי הנושאים ילכו וישתנו.

• קריירה
• אשת קריירה
• אמהות
• משפחה
• עבודה
• עם הילדים
• הורות