>> איל חלפון הוא במאי ותסריטאי, חלק מדור הזהב של הקולנוע הישראלי בניינטיז ("קרקס פלשתינה"), ובימים אלה ממש עולה אל מסכי בתי הקולנוע סרטו החדש, "ברנינג מן", בכיכובו של שי אביבי, זוכה פרס הסרט הטוב ביותר ופרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה 2025.אתם רוצים לראות אותו.

>> לגור בגן עדן ולהתפלל תחת כיפת השמיים // העיר של ג'ודית מרגי
>> חומר קריאה למגירה וצמרמורת מדידג'רידו. העיר של רונן וודלינגר
>> אי ירוק בים האורבני והבר הטוב בתל אביב // העיר של דן יואל

1. חוד המחט

שלוחה היפסטרית/ ברלינאית/ פלורנטינית בצפון הישן. הקפה סביר, ויטרינת המאפים צנועה, אבל יש מבחר מלהיב של תקליטים ולעיתים גם ריח עשן מתקתק כמו בשנות השבעים. ובערב מכינים שם פיצות נפוליטניות משובחות בטוסטר אובן ביתי.
דיזנגוף 225 תל אביב

2. אצל אסנת

שריד מעידן הקרח, מהימים שבהם אכלו שניצל ופירה לארוחת צהריים, כשעוד לא היו "מסעדות שף", "תן ביס" ו"עסקיות משתלמות". ארבעה שולחנות מתקפלים, שלושה סירים עם תבשילים ביתיים, סלט ירקות, טחינה, כמה פרוסות לחם ותשלום רק במזומן.
אבן גבירול 160 תל אביב, בשעות הצהריים בלבד

3. ביסקלטה

חנות האופניים של שחר. מכונאי בחסד, אחד שלוקח כלי שנהג אוטובוס מעך במתכוון, ומחזיר אותו לשבילי העיר כמו חדש. מאז שעבודות הרכבת הקלה באבן גבירול הפכו את הגישה אליו לסבוכה ומעיקה, שחר מספק שירות תיקונים אל ומבית הלקוח. אוסף, מתקן, משפץ, מחזיר כעבור יום או יומיים.
אבן גבירול 173 תל אביב (טל' לבירורים: 0543104978).

4. אמורה מיו

יש כנראה איטלקיות טובות ממנה, בוודאי שיש מסעדות מתוחכמות ומעודכנות יותר, אבל אין מקום טעים ומלא שמחת חיים כמו זה של שלומי. בעל הבית, האיש שראוי לפרס יקיר העיר. אם לא למעלה מזה.
אבן גבירול 100 תל אביב

5. הטמבוריה של שייע

ברזים, ברגים, מברגים, נורות, דבק נגרים ודבק סנדלרים, מלכודת עכברים, תריס נגד מקקים ו/או נמלים, דיבלים, כפפות לטקס, ראש מתכוון למקלחת עם שלושה מצבים, דלי לספונג'ה, דבק חבלנים בשני גדלים, רתכת, כננת, וו גרירה ועוד. אינך יכול להיות אדם בוגר בלי קשר הדוק וישיר עם טמבוריה כלשהי. זו מגיעה עם בונוס של מנהל שנראה כדמות עצובה מסרטים ישנים וטובים של וודי אלן.
דיזנגוף 278 תל אביב

וגם: ג'ונו, בר יין

לא ממש ישבתי שם, אבל מאז שהילד שלי השתחרר משירות מילואים ארוך זה מרכז חייו. עובד שם, מבלה שם, מבין בסוגי יין וטעמי קפה וחס וחלילה שאבא או אימא שלו יכנסו לו לטריטוריה.
דה האס 1 תל אביב (כיכר מילאנו)

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אוטותל ושות'. הייתי אמור להיות לקוח קלאסי של רכב שיתופי. בלי רכב פרטי, עם צורך מתמיד לנסוע לאן שהוא. אלא שהתעריף מוגזם, לא תמיד יש רכב פנוי ובפעם האחרונה שהזמנתי אחד הייתי תקוע בתוכו 50 דקות בגלל תקלה טכנית. יש בעיר תחבורה ציבורית טובה ויעילה. רכבים שיתופיים היו אמורים לתת לי פתרון לנסיעות לנתניה, גדרה וכפר סבא. הם לא, ואופציית קנית רכב פרטי שוב על הפרק.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
חמש אצבעות.מן הסתם יצא לכם לראות בחוף הים או בפארק חבורות נערים ונערות שרצים עם שקי חול על הגב, זוחלים על החול, מתאמנים בסחיבות פצוע. אני מריע להם, מוחא להם כף, מלא הערכה לנחישות לא רק לשרת בצבא אלא להיות שם הכי טובים. יש בעיר מסגרות שונות של כושר קרבי, זו של תנועת חמש אצבעות מעט שונה מאחרות: האימונים המפרכים אינם מטרה בפני עצמה, אלא כלי להעצמה אישית, פיתוח מנהיגות ובעיקר – אחראיות חברתית. עקרונות ייסוד בתנועה שבגבעת שמואל או כוכב יאיר כל ילד לוקח בה חלק,ואילו בתל אביב רק מעטים שמעו עליה. למשל, הבן שלי.

איזו יצירה נתנה לך לאחרונה כוח, תקווה או השראה?
הוסטל ז'בוטינסקי, סרט תיעודי. זה ממש מול הבניין שלנו, ההוסטל, וחוץ מזה שבשעות מסוימות של היום יש שם חניה לא ידעתי עליו דבר. אריק להב, חבר ועורך הסרט "ברניניג מן", שלח אלי קישור לגרסת עבודה של סרט תיעודי שביימהעדי יפה כהן. שעה של קסם אנושי, עמוס רגש ואהבת אדם. הגיבורים שמתויגים כ"בעלי תפקוד נמוך", מספקים לך, הצופה, כוח. טוענים את החיים במנות גדושות של אופטימיות. וגם יוצרת הסרט לא חסר לה, רגש וכשרון.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץלתרום או להתנדב בזמן הזה?
בעקרון, לכל מי שפונה אליך ומבקש עזרה. ואם מחפשים המלצות אז,המרחב של רון,שהוא מעין בית לווינשטיין לחיות שהוקם לזכרו של החייל רון שרמן שנחטף ונהרג ברצועת עזה. וגםמרכז אופיר למנהיגותשמוקם לזכרה של סמ"ר אופיר שושני שנרצחה בדירתה בכפר עזה. כנסו לרשת, חפשו את הקישור, פתחו ארנק, זה עושה טוב בלב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הרד בלוק של הפועל כדורסל. המהלך של ארגון האולטרס – נטישת הקבוצה בשם כל מיני טיעונים מתחסדים וטהרניים- היא מהמעשים הבזויים בספורט העירוני ובספורט בכלל. מי ששר בצהרים "אחריך בכול מקום" וכבר בערב מדיר רגליו ממשחק דרבי כי ההיכל/ בעל הבית/הדי.אן.איי/ אינם לטעמו, הוא מי שמשוכנע שחשיבותו גדולה מזו של הקבוצה. יותר מזה, הוא בטוח שהוא הקבוצה. שהמשחקים הם רק תפאורה, עילה להצגה שלו ושל חבריו. כשזה מגיע אחרי שנים של תבוסות, ניהול בעייתי, ומגרש צר מידות, הגישה הזו גרועה במיוחד. היא מתנשאת ואנטי דמוקרטית. הרד בלוק קוראים תיגר על המחרימים. הם אמנם מעטים מדי ולא מאורגנים דיים, אבל הם תקווה לעתיד טוב יותר. וממש לא אכפת לי מי תומך בהם, גם אם זה עופר ינאי.

מה יהיה?
אותו דבר, פחות או יותר: נתבאס בבחירות (כי מסתבר שלא כולם חושבים בדיוק כמונו); נתלבט אם לנסוע ליוון או ליפן או גם וגם; נחכה חצי שעה עד שיתפנה שולחן בקפה אוריג'ם או כל בית קפה אחר בעיר; נגיד שנורא יקר פה ונזמין עוד נשלם כמעט 40 שקלים על קפה ופרוסת עוגה; הילדים (חלקם לפחות) יעשו המון ימי מילואים; נחפש (ולא נמצא) משהו טוב לראות בנטפליקס; נשחה בים בחורף; ננצח עוד דרבי; נפסיד עוד אליפות; נברר אופציה לנדל"ן מניב במדינה או עיר שעד אתמול לא שמענו עליה; נתעצבן, נגיד שהגיע לנו עד כאן, ניקח משהו כדי להירגע. אולי גם כדי להירדם. ונתפלל שנהיה בריאים.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• חוד המחט
• אבן גבירול
• אמורה מיו
• אופניים
• טמבורייה
• ג'ונו
• אוטותל

שיר עם איטלקי ישן מתחיל בשורה המופתית "כשהירח פוגש את עיניך כמו פיצה גדולה, זה אמורה". אוקי, אולי זה היה דין מרטין, אבל זה לא משנה את העובדה שכאשר איטלקים מדברים על אהבה, אמורה, הם לרוב ידברו על אוכל. ובצדק, כי האוכל האיטלקי מצליח להיות כל כך פשוט, ועם זאת, כל כך עשיר. מה זה פסטה, אחרי הכל? פחמימה, רוטב, גבינה במקרה הטוב. אבל מה שהם עשו ממנה, עונג טהור.

>>יוסי שטרית: "הרגיש לי חצוף לפתוח מקום בילוי כשיש חטופים"

ומדי פעם, כשאנחנו נתקפים בקרייב עוצמתי לפסטה, אנחנו ממהרים להזמין מאחת המסעדות האיטלקיות הותיקות בעיר, "אמורה מיו", שפועלת באבן גבירול כעשרים שנה. נהיה הראשונים להודות בזה – אין הרבה פסטה טובה במשלוח בעיר, ולא נשקר שאמורה מיו הם הפסטה הכי טובה, אבל כשהיא מגיעה במשלוח, עמוסת פרמזן (כי ביקשנו אקסטרה), היא תענוג של ממש, ומגיעה בכמות מכבדת. והיופי הוא שיש כל כך הרבה אופציות, עד שאפשר לבחור בדיוק את מה שהקרייב מבקש.

• מה מזמינים היום
• פיצה
• פסטה
• אוכל איטלקי
• אמורה מיו

גם מבלי לוודא, אני מרגיש בנוח להצהיר שתל אביב היא הבירה הקולינרית של ישראל. מספיק הליכה קלה בכמעט כל רחוב רנדומלי כדי לראות שיש כאן הכי הרבה מסעדות בארץ, את מגוון האוכל הרחב ביותר, לפחות 7 שווקי אוכל שונים ויותר מכמה מוסדות קולינריים ברמה היסטורית. ובכל זאת, קשה לאכול כמו שצריך בתל אביב. קשה כי זה יקר וכי השפע מתעתע וכי באידיאל היינו מכינים כל יום אוכל בריא בבית, אבל למי יש את הסבלנות לזה כשכל השפע התל אביבי נמצא במרחק הליכה – ומאז וולט, גם בקצה האצבע.

לכן כמו כל העיר, גם אני התרגשתי מאוד מהידיעה על השקת PICKS,מיזם קולינרי חדש ומסקרן שמביא כמה מהמסעדות הטובות בעיר לתוך ה-AM:PM הקרוב לביתכם. על פניו, רעיון מבריק מעדות האיך-לא-עשו-את-זה-קודם: לקחת כמה מנות אהובות מהשפע שיש לעיר להציע, להרכיב תפריט דרים-טים שמביא את המיטב מכל אחת, לארוז יפה לחימום מחדש ויש לך את המסעדה הכי טובה בתל אביב, אמפירית. ליטרלי הבסט של הבסט. בתאוריה, יש פה מוצר מנצח.

אבל אז מתחילים לחשוב על הפרקטיקה. והפרקטיקה טיפה יותר מורכבת מזה, ומעלה כמה שאלות בנוגע לרעיון הנהדר – איך ישמר האוכל? האם המסעדות מייצרות אותו? אם לא, מה הופך את זה לשל המסעדה? ובעיקר, האם זה טעים אפילו קצת כמו המקור? כדי לענות על כל השאלות אלה ובעיקר כדי למלא את הבטן, החלטתי שאת הסופ"ש אעביר עם כמה מהמסעדות הטובות בעיר, ומהבית. אבל כאילו לא במשלוח. נו, בסדר, הבנתם.

בקיצור, קניתי שלוש ארוחות. המקררים הממותגים בורוד של פיקס מאוד בולטים בנוף הכחלחל של AM:PM, ושיטת הסידור של האריזות עוזרת להתמצא בהיצע. אם בכל זאת הסתבכתם, יש תפריט. כן, כאילו אתם במסעדה. בהתאם למדף המתאים, תוכלו לקחת מנת "על הלחם" (כלומר, ממרחים ומטבלים, 19-26 ש"ח), מנה עיקרית (28-49 ש"ח), תוספת (14-28 ש"ח) ואפילו קינוח, בדמות גלידות שמחקות כמה מהקינוחים המוכרים בעיר,

המנה הראשונה שלקחתי היתה כזו שאני מכיר ואוהב, לפחות בגרסה המסעדנית שלה – שיפודי פרגית ותפו"א מבית סון רון האהובים עלי מאוד. זו אחת המנות היקרות בתפריט (46 ש"ח), אבל גם כזו שכוללת את הבשר והתוספת באחד. לצד המנה העיקרית, לקחתי אחו בלאנקו של מסעדת אוזריה (26 ש"ח), שהיה פחות מרק שקדים-שום, ויותר ממרח. והנה כבר יתרון אחד נפלא של PICKS – השעה היתה 1 בלילה, שני המקומות הנ"ל כבר נסגרו, ואני בדרך הביתה למאנצ' לילי בגבוה.

חיממתי בטוסטר-אובן, בהתאם להוראות שעל העטיפה, את תוכלת קופסת הפלסטיק הקטנה. 300 גרם, שני שיפודי פרגית עם שלוש חתיכות סבירות בגודלן בכל אחד, וכמה תפוחי אדמה קטנים צלויים. זו לא מנה משביעה. גם בליווי האחו בלאנקו (והלחם עליו נמרח) זה היה יותר נשנוש מהיר מאשר סעודה. מה שכן, האוכל היה טעים מאוד – אולי זה הבחירה בבשר שדווקא מסתדר עם חימום מחדש מבלי לאבד יותר מדי טעם (אם כי קשה לומר שהוא שומר על הרכות המאפיינת), ואולי זה היה התיבול המצוין בו משתמשים בסון רון שבהחלט הדהד במנה. נהנתי מהמאנץ הזה, ובמיוחד מהעובדה שיכלתי לערבב בין שתי מנות המסעדות. חתיכת פרגית בתיבול השקד-שום של האחו בלאנקו, והייתי מאושר.

למחרת, תכננתי לכסות לעצמי ארוחת צהריים בעזרת צמד מנות משמעותיות יותר – עבור מנה ראשונה אוכל את סלט העדשים השחורות, גם הוא של סון רון (28 ש"ח), ועבור העיקרית אתפנק על פסטה בולונז מאת אמורה מיו (39 ש"ח). ארוחת מלכים, לא? לא, ממש לא. בניגוד לסעודה הלילית, הפעם התבהרו כל נקודות החולשה האפשריות. הסלט היה בסדר, יחסית. בחרתי לאכול אותו קר כי עדיין מוזר לי הקונספט של סלט חם, והוא ללא ספק סלט עשיר בחומרים ומושקע, אבל בסוף שילמתי כמעט 30 ש"ח לסלט צד. אבל זה היה זניח אל מול המנה העיקרית.

זה לא שהפסטה בולונז היתה רעה. זה פשוט היתה פסטה בולונז מחוממת מחדש בתנור, שזה באופן כללי, לא דבר רצוי. והביצוע היה בינוני עוד יותר. אין כמובן שום טעם להשוות את המנות של PICKS למנות המסעדה – זו תחרות לא הוגנת – אבל גם ביחס לאוכל לחימום מחדש בקופסה, זה היה בינוני. הבולונז עצמו היה מאוד טעים, אבל הכמות שלו בקושי אפשרה פיזור אחיד, כך שחצי מהארוחה אכלתי חתיכות פנה שהתייבשו בתנור (נגידו לכתוב בגב הקופסה, זה קורה גם לא במצב גריל).

עם פגיעה אחת ופספוס אחד, נשאר לתת רק לארוחה השלישית להכריע, והיא היתה… בסדר? סבירה? בלתי זכירה גם תחת חקירת שב"כ? כלומר, שום דבר ששווה לכתוב עליו לאמא ולמסור לה לאכסן חזרה את קופסאות האוכל במקרר. אכלתי קציצות בקר ברוטב עגבניות של דלידה (34 ש"ח) לצד תוספת תפו"א צלויים (15 ש"ח), שלא משויכים לאף מסעדה, אלא כמנת צד של פיקס. הפעם ניסיתי לחמם את המנה דווקא במיקרוגל, ולא נראה שזה משנה בהגזמה את הטעים. ארבעת הקציצות של דלידה היו טובות, גם אם לא יחודיות בשום צורה ובטח לא כאלה שמזכירות בדיל מטעמי המסעדה, ותפוחי האדמה היו אותם תפו"דים שאכלתי במנת הסון רון, רק בתיבול שמן זית וטימין.

וגם אחרי שלוש ארוחות במסעדה הניידת החדשה של AM:PM, קשה לי להניח את האצבע על סיכוי ההצלחה של זה, ואפילו לא על רף האיכות. המדד הזה משתנה משמעותית בין מנה למנה, ונראה שעם קצת מזל תוכלו להרכיב לעצמכם ארוחה סבירה, גם אם לא משביעה או טעימה באופן יוצא דופן. למעשה, הבשורה העיקרית שאני לקחתי איתי משם היא האופציה לקנות ממרחי מסעדות בגרסה ביתית, כי המנות העיקריות מרגישות כמו מה שהן – ארוחה מחוממת מחדש שקנית בסופר. פשוט ביקר יותר. אולי, רק אולי, אפשר לקרוא להן ארוחות בהשראת מנות מסעדה. אבל לפחות כרגע, למרבה הצער, זה רק עוד אופציה סבירה לארוחת צהריים לתל אביבים שמתעצלים לבשל. לא יותר.

• אוכלים שותים
• ביקורת משלוח
• אמורה מיו
• דלידה
• AMPM

זו הייתה רק שאלה של זמן עד שמישהו יחבר בין הרצון הבלתי נשלט לאכול במסעדות, החור בכיס שנגרם כתוצאה מכך והשלכות הקורונה, שמביאות הכול אל פתח הדלת (או לכל הפחות לקרבת מקום). קבלו את PICKS – מנות ארוזות ומוכנות מכמה מהמסעדות הטובות בעיר, שניתן להשיג החל מהיום ברשת AM:PM.

המותג החדש הוא הברקה מסקרנת שממשיכה מגמות של בריאות, טריות ופיין דיינינג עם נוחות אופטימלית. נדב נאמן ותומר גולדברג (אנשי עסקים בתחום הקולינריה) גייסו את ברק אהרוני (לשעבר שף מסעדת אלנה ומלון נורמן) ובחרו יחד איתו כמה מנות ראשונות, מנות עיקריות, ממרחים, תוספות וקינוחים מכ־20 מסעדות מוכרות. לדוגמה: מוס סלמון ממאנטה ריי, כבד קצוץ מחוות צוק, קציצות בקר ברוטב מדלידה, קארי ירקות כתומים וטופו ממסעדת באנה ופד קא פאו ואורז מהתאילנדית בהר סיני. המנות מוכנות בעבודת יד ללא תוספים, ונארזות בטכנולוגיה ששומרת על טריות ומרקמים. רק לחמם במיקרו או בתנור ולאכול. המחיר, למקרה שתהיתם, הוא 25-27 ש"ח למנה ראשונה ו-39-49 ש"ח למנה עיקרית. זול יותר ממסעדה (אם כי המנה קטנה יותר), אך יקר יותר מהכנה בבית. מצד שני, אם אתם מבקרים באמפם, לא בטוח שאתם האנשים הנכונים להכין אוכל ברמת מסעדות.

בנוסף למנות המוכנות מציע המותג גם מוצרים קפואים: נקניקיית מרגז אבו עגלה של חוות צוק, קבב רומני של הקצביה בשינקין ומוצרי בשר נוספים; רביולי דלעת שקדים של אמורה מיו, סהרוני תרד גבינה של מסעדת אריא ומוצרי פסטה קפואים. מעבר לכך, יש גם מתוק: גלידות מיוחדות המיוצרות על ידי בוזה ומבוססות על קינוחים אהובים, למשל גלידת מלבי שמנת של המלביה וגלידת עוגת יום הולדת של נונונו, המזללה המוגזמת של שף גיא גמזו. בתחום הקפה מציע המותג סדרת פולי קפה פרמיום מבתי קפה מהגל שלישי, כגון תערובת אלנבי דרום של אדמונד, אתיופיה סידמו של קפה טימותי ועוד ועוד. בשלב ראשון נמכרים המוצרים במספר מצומצם של סניפים, אך בעתיד תתרחב הפריסה לחנויות נוספות של הרשת בתל אביב ומחוץ לה, וכך גם רשימת המסעדות תתרחב, והיצע המנות יגדל. בעוד כ-10 ימים, תוכלו להזמין את המנות גם דרך שירות המשלוחים של AM:PM. חג שמח לפודיז עצלנים.
להשיג בסניפי AM:PM ברחוב אלנבי 115, אחד העם 9 (מגדל שלום), דיזינגוף 193, אבן גבירול 136 (פינת ז'בוטינסקי) ובן יהודה 195 (פינת נורדאו)

• חדשות האוכל
• אוכלים שותים
• מסעדות
• AMPM
• ארוחות גורמה
• חימום
• אמורה מיו
• אריא
• התאילנדית בסמטת סיני
• מאנטה ריי
• חוות צוק
• דלידה
• באנה

כשעשינו את דרכנו אל מסעדת "אמורה מיו" האיטלקית, ידענו שאנחנו הולכות למוסד קולינרי ותיק, כזה שנחשב כאי של יציבות בין המוני המסעדות המתחלפות בבית משוגעים הזה שנקרא תל אביב. בתקופת הקורונה המסעדה עלתה לכותרות כאחת המובילות במאבק המסעדנים להקלות ופיצויים. הבעלים של המסעדה אףנקט בשביתת רעב כאקט של מחאה.

ביום בו ביקרנו במסעדה הקורונה הרגישה רחוקה מתמיד. המסעדה הייתה עמוסה ומלצרים צעירים התרוצצו לכל עבר במקום, שהשרה אווירה חמימה ומשפחתית, למרות שבעינינו כמות העיטורים והאקססוריז של תמונות, כלים ישנים ותחתיות בירה שמקשטות את הקירות והתקרה יוצרות תחושה של מסעדה תיירותית באילת של שנות התשעים. גם התפריט ה"שמן" והמנות עצמן (שתיכף נגיע אליהן) נותנים ווייב של מסעדה כבדה שלא התאימה את עצמה לתל אביב של שנת 2022, ולהשלמת האווירה הנוסטלגית, מוזיקה של אלביס התנגנה לה ברקע. ואולי זה בעצם סוד הקסם?

>> בפעם שעברה שרפנו את החיך במרקייה תאילנדית נפלאה

התפריט מכיל אינסוף עמודים, ואיננו מותאם לאנשים לא החלטיים כמונו. עשרות מנות מכל קשת הפסטות, הפיצות, והריזוטות הקיימות בעולם ממלאות את עמודי האנציקלופדיה של "אמורה מיו". גם את הבשרים לא שכחו. כולם שם, אף אחד לא נשאר מאחור. רק אחרי התלבטות רבה הצלחנו להתמקד במספר מנות.

למנה הראשונה חלקנו "סלט אמורה" (62 ש"ח) שהזמנו בעצתה של המלצרית. בבסיסו תערובת חסות, והוא כולל קרוטונים, אגוזי מלך, פלפלים קלויים ועיטורי פרמז'ן ברוטב ויניגרט בזיליקום. תוך זמן קצר הר של סלט מכוסה בשלג של פרמז'ן הוגש לשולחננו. הסלט היה מרענן וקליל ונחוץ מאוד בסביבת כל הבצקים והרטבים שהגיעו בהמשך. האגוזים והקרוטונים הוסיפו קראנצ'יות נעימה. בסך הכל מנה טובה.

כמו שאומרים, ברומא התנהג כרומאי ובמסעדה איטלקית – הזמן פיצה. כך עשינו. הסכמנו ביחד להזמין פיצה מרגריטה (62 ₪) ללא תוספות כי פשוט זה הכי טוב. תוך מספר ביסים מועט מבטינו הצטלבו בהבנה שמישהו פה לא נהג בבצק בכבוד המגיע לו. הרוטב היה טעים, הגבינה הייתה איכותית, אך הבצק – הו הבצק – היה יבש וקשה והעיב על החוויה הכוללת של המפגש בין אדם ובין פיצתו.

בגזרה הצמחונית הוזמנה פסטה "ציה מרינה" (68 ₪) בגרסא הטבעונית שלה, שהכילה רוטב עגבניות, חצילים, עגבניות טריות, גבינת פטה טבעונית, זיתי קלמטה ובזיליקום. גם הפעם הגיעה לשולחן מנה במידה אקסטרה לארג' שמצאה ברובה את דרכה לקופסת הטייק אווי. מלבד העובדה שהפסטה הייתה מותאמת בעיקר לחובבי האל דנטה, המנה הייתה מדויקת בטעמיה. המליחות של הזיתים, המתיקות של החציל והחמיצות של העגבניות, ואפילו תחליף הגבינה המוצלח, כל אחד תרם את חלקו להצלחת המנה.

בגזרה הבשרית, בהמלצת המלצרית נבחרה פסטה "קרבונרה" (76 ₪) שהכילה רוטב שמנת, חזה אווז מעושן וחלמון ביצה. במקור, המנה הקלאסית מגיעה עם גואנצ'לה או בייקון, אך במקרה הזה הוגשה עם חזה אווז, דבר שלא הוסיף למנה, אלא בעיקר פגע בה. הפסטה עצמה הייתה עשויה כהלכה, אך הרוטב והבשר לא הצליחו להתרומם, והמפגש בינהם לא ריגש את החך.

לקינוח הוזמן "נונו צ'סארה" או בשמו העממי פונדנט ובשמו העממי יותר – סופלה שוקולד (46 ₪). כשצוות המלצרים גילה שחגגנו באותו יום שנתיים ליום הנישואין שלנו, פונקנו בתוספת כדור גלידה "סמיפרדו שוקולד לבן" (שבמקור עולה 16 ₪) על חשבון הבית. גם הסופלה כמו שאר חבריו הגיע במידה גדולה מהצפוי, שזה כמובן דבר מבורך. אין דבר כזה יותר מדי שוקולד. בסך הכל הסופלה השאיר טעם מתוק לסיום הארוחה. ועם סיום הארוחה, אפשר לסכם את אמורה מיו בעזרת הביטוי המפורסם, "הגודל לא קובע". אריבדרצ'י.

הצמחונית: 3 כרוביות | הבשרית: 3 סטייקים
אמורה מיו, אבן גבירול 100, א'-ש' 12:00-23:00

• ביקורת מסעדות
• אוכלים שותים
• אוכל איטלקי
• אמורה מיו
• אבן גבירול