Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
העדה האתיופית מציינת היום את חג הסיגד, המועד החשוב ביותר של בני הקהילה המציין את חידוש הברית בין העם לאל. כמו בכל שנה, האירוע המרכזי מתרחש בארמון הנציב בירושלים, אבל אנחנו פה בתל אביב ולא בעיר הקודש אז נסתפק במבחר המעולה של אוכל אתיופי שזכינו לו בשנים האחרונות. לפניכם חמש מסעדות אתיופיות שלימדו אותנו את חדוות האינג׳רה ובריאות הטף.
1. באלינג׳רה
בבאלינג׳רה תמצאו מטבח אתיופי מסורתי טיפוסי שמציע כמיטב המסורת אינג׳רה, כמובן. אם במקרה אתם לא יודעים מהי אינג׳רה כהלכתה אז מדובר במעין פיתה שטוחה ורחבה שעשויה מהתססת דגן הטף. ההתססה היא שמעניקה לה טעם חמצמץ וייחודי. כאן תוכלו למצוא אינג׳רה (52 ש״ח) עם מגוון תוספות קלאסיות של עדשים, סלט חיטה ושאר מיני קטניות. וזה אפילו טבעוני! ובריא! מל"ן 4 –03-525-2527
באלינג'רה. מאינסטגרם
2. היילוגה
היילוגה גם היא מסעדה אתיופית מסורתית שמציעה מגוון אינג׳רות בתצורות שונות, הסתקרנו מאוד נוכח פיצת קמח הטף (38 ש״ח) שבוודאי מוסיפה ערך תזונתי למאכל האהוב ובחרנו להמליץ על תבשיל הביינתו שכולל עדשים, שעועית, חומוס פיקנטי, אפונה ועלי מנגולד ומתובל נפלא (40 ש״ח). טעים ונעים. יהודה הלוי 49, 052-2676-238
3. אלמז מנדל
אלמז מנדל הוא מזנון עם אוכל אתיופי אותנטי המתמקד בעיקר באינג׳רה במגוון צורות ותצורות. תמצאו כאן רול אינג׳רה שהוא, אם תשאלו אותנו, מנת סטריט פוד אולטימטיבית שכן היא נותרת קלילה ולא מכבידה על החיך, ואפשר לשאת אותה לדרך. נמליץ על רול האינג׳רה במילוי עוף פרגית מתובל בקארי וקצת חריף, ומגיע עם תוספת ירקות (45 ש״ח). הרב פרנקל 9, 050-730-0708
אלמז מנדל. מאינסטגרם
4. טנאת
טנאת היא מסעדה אתיופית טבעונית שמעלה על נס את המטבח האתיופי שאכן מתאים במתכוניו לטבעונים וצמחונים, מה טוב. נמליץ על סלט הדרקוש שמורכב ממיטב ירקות העונה: חסה, עגבניות שרי, קולורבי, שומר, פלפלונים, מלפפון, גזר על מצע של טחינת עגבניות וקרוטונים עם אינג׳רה פריכה ומהנה (38 ש״ח). צ׳לנוב 27, 02-5222-289
5. חבש
חבש היא מסעדה שבה המנות גדולות ומוגשות בנדיבות ומיועדות לחלוקה, כשהן מוגשות למרכז השולחן. עיצוב המסעדה כבקתה אותנטית בכפר אתיופי מוסיף לאווירה הייחודית במקום. המנה הקלאסית במקום היא ״מוסב״ שבה כל המסובין לשולחן אוכלים מצלחת אחת ממגוון תבשילים המבוססים על חומרי גלם הנפוצים באתיופיה: קטניות כגון אפונה, עדשים וחומוס; שורשים כמו תפוחי אדמה, גזר וסלק וגם מנות המשלבות בשרים, ובהם עוף, כבש ובקר; ודגים. הנגב 10, 03-516-4264
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כשתמרה מצאה את סאלי: הדודה הבליינית שהפכה לאויבת המדינה
מתוך הסרט "למצוא את סאלי" (צילום: יחסי ציבור)
פסטיבל אטסיב לקולנוע אפריקאי ייפתח היום במרכז ענבל עם שלל סרטים מסקרנים מהיבשת הסמוכה. הסרט הקנדי-אתיופי "מוצאים את סאלי" הוא מסמך תיעודי של הבימאית תמרה דאוויט, שיצאה לחפש קרובת משפחה שנעלמה בימי שלטון החונטה הצבאית וחזרה עם סיפור על חצי מיליון נרצחים. ריאיון
סאלי, או בשמה המלא סאלמאוויט דאוויט, היתה בתו של דיפלומט ששימש כשגריר אתיופיה במדינות שונות לפני שהגיע עם משפחתו לקנדה ב-1968. בשנותיה שם למדה סאלי באוניברסיטת קרלטון באוטווה ויופייה הזורח משך מחזרים רבים. בקיץ 1973, כשהיתה בת 23, היא שבה לחופשת מולדת, התאהבה במהפכן והצטרפה ל-EPRP (המפלגה העממית-מהפכנית האתיופית). סאלי הפכה מבליינית אופנתית לאקטיביסטית קומוניסטית, הוגדרה כאויבת המדינה וזמן מה אחרי כן ירדה למחתרת ונעלמה לעד.
אחייניתה תמרה דאוויט נולדה בקנדה ב-1980, הייתה למפיקה של סרטים תיעודיים ואת סרטה הראשון כבמאית הקדישה לחיפושים אחר הדודה שמעולם לא הכירה. היא שוחחה עם דודותיה האחרות שנשארו בקנדה, ונסעה לאתיופיה לפגוש את כל מי שהכיר את סאלי והיה מוכן לדבר. דרך סיפורה של אישה אחת, סרטה שופך אור על קמפיין "הטרור האדום" באתיופיה בימי שלטון החונטה הצבאית, שבמהלכו נרצחו כחצי מיליון אזרחים. "מוצאים את סאלי" יוקרן השבוע במסגרתהמהדורה השלישית של פסטיבל אטסיב לקולנוע אפריקאי(11-15 באוקטובר בקולנוע קנדה ובמרכז ענבל).
שוחחתי עם דאוויט כבר במאי השנה, אבל אז רקטות החלו לעוף בשמי תל אביב והפסטיבל נדחה. "ידעתי הרבה על המשפחה שלי", היא סיפרה, "אבל היה חור שחור כי אף אחד לא סיפר לי על ימי הדיקטטורה בשנות השבעים והשמונים. דיברו על הכל לפני התקופה הזאת, ותמיד בצבעים חמים ויפים ונפלאים, אך לא אמרו דבר על התקופה הזאת. לכן סאלי הייתה חסרה לי".
ראיתי שלפני כן עשית סרט קצר על הסבתות שלך. "הוא נעשה ככרטיס ביקור. רציתי להבין איך הסבתות שלי, האוקראינית והאתיופית, נעשו חברות. הן נפגשו בשנות השמונים והמשיכו להחליף מכתבים. כל פעם שביקרתי באתיופיה הסבתא בקנדה ביקשה שאקח דברים להביא לסבתא באתיופיה. גיליתי שהיו להם נושאים משותפים. בעיקר אני. הן רצו לדחוף אותי להתחתן ללדת ילדים. היתה זו סבתי האתיופית שאמרה 'את חייבת לחקור אודות סאלי, כי אם את לא יודעת מה היא הקריבה גם צעירים ממך לא ידעו'. חשוב לדעת את ההיסטוריה שלנו".
אין כמעט סרטים על "הטרור האדום" באתיופיה. "התחלתי לעבוד על הסרט לפני עשר שנים. במהלך הצילומים חלו שינויים פוליטיים באתיופיה, ואנשים שוב החלו לדרוש את זכויותיהם ואת החופש שלהם, ואת היכולת להשתתף בשיטה דמוקרטית. אז זה רגע מתאים להביט אחורה על מה שקרה. ב-2010 נפתח באדיס אבבה מוזיאון זיכרון לקורבנות 'הטרור האדום'. אנשים התחילו לפרסם ספרי זיכרונות על התקופה – עבר מספיק זמן כדי שהם ירגישו בטוחים. נוצרו שני סרטי דרמה על התקופה, וסרט תיעודי קצר על ידי אמריקאית אתיופית. 'מוצאים את סאלי' הוא הסרט התיעודי הארוך הראשון בנושא ואני מקווה שהוא לא יהיה האחרון. כי 'הטרור האדום' לא נמצאת בשיח. לא מלמדים את זה בבית ספר.
"עשיתי תחקיר מקיף. חיפשתי את העמיתים של סאלי מה-EPRP. רבים מהם לא רוצים להיות מזוהים ציבורית גם היום. לקח זמן לבנות אמון עד שאנשים הסכימו לדבר איתי. רק אחד מהם מדבר בסרט. אבל בתחקיר דיברתי עם כעשרים אנשים, כי רציתי לקבל תמונה של הפרטים הקטנים – מה עשתה במחבוא, מה לבשה ומה אכלה".
הדודות המאוד מרשימות שלך משתתפות בסרט. אותן היה יותר קל לשכנע? "כולנו מתביישות מהמצלמה, אבל בגלל ההנחיה של הסבתא היתה הבנה שיש ערך בלזכור את האחות, גם למען המדינה. דודותיי גרו חלק ניכר מחייהן בקנדה ובארה"ב והן מכירות את מוזיאון השואה בוושינגטון ואת האימפקט של סרטי השואה והעבדות, והבינו את הערך של הזיכרון. אני מוצר של שתי הארצות. הקנדיות שבי דחפה אותי ללחוץ על דודותיי. אולי במאית אתיופית הייתה מייצרת תוצאה אחרת בגלל נימוס תרבותי שאין לי.הנושא של הסרט הוא שיותר קל לשכוח מאשר לזכור, כי אז צריך להתמודד עם איך הרגשת ומה עשית או לא עשית. לשים את הזיכרונות בקופסה ולא לדבר עליהם היתה דרך להגן על לבבותיהם ועל מוחותיהם. בשביל משפחתי עשיית הסרט היתה דרך לחזור ולנתח את הדברים".
אז את נעה בין קנדה לאתיופיה? "אימי אוקראינית קנדית ואני נולדתי וגדלתי בקנדה. אחר כך עברתי לאתיופיה, שם גרתי חמש שנים. חזרתי לקנדה בגלל הקורונה. הסרט שלי הוקרן בפסטיבלים אונליין והייתי צריכה אינטרנט כדי לשוחח עם אנשים אחרי ההקרנות. האינטרנט באתיופיה לא יציב. ביולי שעבר הוא נותק למשך שלושה שבועות. אבל אני מתכננת לחזור לשם ברגע שאחוסן והדברים יהיו יותר יציבים. המשפחה שלי נשארה בקנדה בגלל המהפכה".
יש תעשיית קולנוע באתיופיה? "יש תעשיית קולנוע גדולה באתיופיה. היא מבוססת על הפצה מקומית. לפני הקורונה הופקו כמאה סרטים בשנה. אלה סרטים דלי תקציב, להפצה בקיוסקים. יש רעב גדול לסרטים, אבל רק מעט סרטים נוצרו בפורמטים ליצוא. זה מה שאני עובדת עליו – לעזור לסרטים שזכו להצלחה מקומית ליצור קשרים בחו"ל. יש סיפורים שחשוב לספר אותם, אבל לכך נדרש תקציב גדול יותר, וחינוך טכני לצלם בפורמט שמתאים לקונים. אני מפיקה סרטים, עורכת סדנאות לקולנוענים ועוזרת במימון והבאת סרטים לפסטיבלים באירופה. עובדת הרבה עם הממשלה והמוסדות שם.
בקנדה קשה לקולנוען שחור להשיג כספים, ולא היה לי מקום לעבוד ולקדם את עצמי. זאת גזענות שיטתית, כמו בהוליווד, השיטה מעדיפה גברים לבנים מבוגרים. זאת קהילה קטנה וקשה לחדור אליה. לפעמים בפאנלים באירופה על שוויון בתעשיית הקולנוע מדברים על ג'ורג' פלויד ואני אומרת שגם בקנדה נהרגו ילדים והיו מחאות. וגם שם היתה עבדות. אפילו הקנדים שוכחים את זה. לכן הפכתי ליועצת בנושא שינוי המדיניות של הקרנות בקנדה ובמזרח אפריקה".
"מוצאים את סאלי" יצא בתקופת הקורונה. כמה חשיפה הוא קיבל? "הוא הוקרן אונליין בכארבעים פסטיבלים בעולם, בהם גוטנברג והוט דוקס בקנדה. באתיופיה יכלו לצפות בו כשהוא שודר באל ג'זירה. הוא גם יוקרן שם, אבל בגלל הקורונה זה מתעכב. אני כל הזמן מקבלת אימיילים מאתיופים שרוצים לראות את הסרט. זה משמח אותי שהוא יוקרן בפסטיבל האפריקאי בישראל. אני רוצה להתחבר לאתיופים בגלות ויודעת שיש אתיופים שהגיעו לישראל בגלל שסבלו בטרור האדום".
כחודש וחצי לאחרההפגנה הקודמת, חזרו היום (22.6) יוצאי אתיופיה לרחובות תל אביב לאות הפגנה עקב החלטת היועמ"ש לסגור את תיק החקירה נגד השוטר שהכה את החייל האתיופי דמאס פיקדה. המוחים החלו את הפגנתם בקניון עזריאלי בשעות אחה"צ והתקדמו לעבר אבן גבירול עד שהגיעו לכיכר רבין. לאחר מספר שעות של הפגנה שקטה, לקראת השעה 20:30 החלו עימותים בין המפגינים למשטרה, שהובילו, לפי הדיווחים, לנזק קל בקפה לנדוור. מספר מפגינים נעצרו.
כזכור, מחאת יוצאי אתיופיה הוצתה בעקבות האירוע במסגרתו שוטר סיור הכה את פיקדה, ונתפס במצלמות. האירוע הוביל למחאה נרחבת שהגיע לשיאה בתאריך ה-3.5,בהפגנה סוערת הכללה עימותים ומעצרים רבים.
ציוצים ותמונות מהשטח. עדכונים נוספים בדקות הקרובות:
מחאת בני הקהילה האתיופית: מספר מפגינים, בהם רעולי פנים, החלו לגרום נזק לרכוש ברחוב אבן גבירול בתל אביב. כוחות המשטרה החלו לעצור את המתפרעים — משטרת ישראל (@IL_police)יוני 22, 2015
מפגינה אתיופית שאלה עכשיו כתב של ערוץ 10: "למה תמיד אתם באים רק כשיש אלימות"? כמה צודקת. כלל ידוע: רוצה להיכנס לטלויזיה? הפרת סדר והופ בפנים — שי ניב (@niv_shai)יוני 22, 2015
עיריית תל-אביב במפגן טאקט מלא תבונה ורגישות, מריצה בדיקת אורות ללילה הלבן במהלך הפגנת האתיופים.pic.twitter.com/QyskQru6Be
מחאה בת 20: הצעירים האתיופים לא צריכים שילמדו אותם להפגין
בניגוד להפגנות המחאה החברתית, שבהן העימות עם המשטרה הביא לתגובות נעלבות כמעט, המפגינים האתיופים לא נראו מופתעים או מבוהלים במיוחד מעשרות רימוני ההלם, הסוסים וגז הפלפל
הדבר הכי בולט בכיכר רבין ביום ראשון בערב היה גיל המשתתפים. כמעט כולם היו צעירים, רובם אחרי צבא.
בפינת דוד המלך ישבו ארבע בחורות על הרכב המיועד לירי מים על מפגינים (בירושלים רכב כזה ריסס ב"בואש" אבל בכיכר רבין אלו היו רק מים), והודיעו לכל העיתונאים סביבן: "אנחנו דור אחר של אתיופים, אנחנו כבר לא צנועים ושקטים". הייתה אווירה חגיגית באוויר. האנשים שדיברתי איתם היו כמעט שמחים. בניגוד להפגנות המחאה החברתית, שבהן העימות עם המשטרה הביא לתגובות נעלבות כמעט, המפגינים האתיופים לא נראו מופתעים או מבוהלים במיוחד מעשרות רימוני ההלם, הסוסים וגז הפלפל. מבחינתם המפגש עם המשטרה היה תמיד אלים וקשה, אבל הפעם הם באו אליו מאוחדים. כמו המתנחלים, מבקשי המקלט או מפגיני המחאה החברתית – גם הם הבינו שהמקום הכי טוב להפגין בו אינו גן הוורדים ובטח לא הפריפריה. מי שרוצה להישמע צריך להגיע למרכז תל אביב. לשם תגיע כמות חריגה של תקשורת, ומה שהיא לא תראה יצלמו ויצייצו עשרות אקטיביסטים, בלוגרים וסתם סקרנים. מתברר שהבועה היא עדיין המקום הכי נכון להתחבר אליו.
הפגנת יוצאי אתיופיה. צילום: אורן זיו
הדיון ההיסטרי ב"אלימות" של המפגינים, שהחל עוד בזמן אמת, היה הסחת דעת אחת גדולה. נכון, נזרקו בקבוקים ומקלות על שוטרים (שהגיבו באלימות גדולה פי כמה), אבל בסופו של דבר זו הייתה הפגנה ראויה ומאוד לא אלימה. באירועים דומים ברחבי העולם נבזזות חנויות ונשרפות מכוניות, ורבעים שלמים משותקים לימים ארוכים. הצלמים בישראל נאלצו להסתפק בתמונה אחת של חלון מכונית פרוץ ובניידת אחת שהוטתה על צדה. באחד מערוצי הטלוויזיה נראה מחזיק קיסמי שיניים מאחת המסעדות שתוכנו פוזר לרחוב. כנראה ככה נראית בעיניהם אנרכיה. הדברים שיצרו את התחושה של שדה קרב היו בעיקר כמות השוטרים העצומה והשימוש הנרחב ברימוני הלם. גם לא ראיתי זכר ל"אנרכיסטים" ש"הסיתו" את המפגינים – אותה תיאוריה מתנשאת שהלכה והתגבשה בשעות שחלפו מאז ההפגנה. כאילו מפגינים אתיופים לא מסוגלים לחשוב בזכות עצמם, והם צריכים איזה שמאלני שיסביר להם מה לעשות.
ההפגנה הזאת הייתה הדבר הנכון במינון הנכון. בפעם הראשונה נראה שהציבור הישראלי הקשיב. אפילו נתניהו אמר דברים ברורים, אם כי אצלו הבעיה היא תמיד הפער בין הפייסבוק לביצוע. האתיופים יצאו להפגנות סוערות עוד ב־1996, אחרי שהתברר שמנות תרומות הדם שלהם מושמדות. מאז חלפו כמעט שני עשורים, וישראל עדיין מצפה מהאנשים שהיא ייבאה לכאן ליישר את עצמם אליה, ולא להפך. במקום שזו תהיה ארצם, המדינה רואה בהם את רכושה. אולי הפעם משהו ישתנה. ואם לא, תל אביב מחכה לכם שוב.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שעות הבוקר המוקדמות לאחר ההפגנה הסוערת שהתקיימה ביום ראשון זימנו מראה אבסורדי: בצדי כיכר רבין עמדו מנקי רחובות שחומי עור שעמלו בניקיון הכיכר והרחובות סביבה. קבלן המשנה שדרכו העירייה מעסיקה אותם מיהר לזנק לעברי כשניגשתי לשוחח עם אחד מהם: "אלה לא אתיופים", מיהר להתגונן, "הם אריתריאים. בתל אביב אין אתיופים שמנקים רחובות. האתיופים עובדים בניקיון קרוב יותר לערים שלהם, פה עם כל המסתננים לא צריך אותם".
תשומת לבי הייתה נתונה לעשרות הידיות של רימוני ההלם שעובד הניקיון השליך לפח – עדות לכוח הרב שהפעילה המשטרה בניסיון לפזר את ההפגנה. המשטרה טענה שהמפגינים הפעילו אלימות שכללה יידוי אבנים, השלכת בקבוקים, הפיכת ניידות וניסיונות לפרוץ לבניין העירייה, ובתגובה ירתה לעבר המפגינים רימוני הלם וגז, התיזה מים ועצרה 41 מפגינים בחשד לוונדליזם ולתקיפת שוטרים. למחרת הובאו העצורים להארכת מעצר, מרביתם שוחררו בתנאים מגבילים, ונגד חלקם צפויים להיות מוגשים כתבי אישום.
לאורך היום נמלא פיד הפייסבוק בצילומי האשפה שהותירה תגובת המשטרה, כולל כמה רימוני גז וכדורי ספוג. הופצו גם סרטונים המתעדים ירי לעבר מפגינים ומעצרים. קבוצות ופורומים של יוצאי אתיופיה מלאו סיפורים על שוטרים ממוצא אתיופי שסירבו לשמש כסמויים בהפגנות בירושלים ובתל אביב, ובמקביל זכה למאות שיתופים פוסט שטען שהמשטרה הפעילה קבוצת סמויים כזו בדיוק.
בשני בבוקר כבר נראו רוב בתי העסק מסביב לכיכר שלמים והרחובות היו נקיים. עובד בבית קפה שבחזיתו זכוכית מנופצת חלקית סיפר: "הייתי פה אתמול, אבל מכל הבלגן לא שמתי לב מי גרם לזה, המפגינים או השוטרים".
אמרו שהמפגינים זרקו בקבוקים והציתו פחים.
"עד סביבות עשר בלילה היה בסך הכל רגוע. היה קצת בלגן, אבל עבדנו כרגיל, אנחנו רגילים להפגנות. כשהמשטרה התחילה לירות ולהתיז אנשים נכנסו להיסטריה, חלק הסתתרו מתחת לשולחנות. ראיתי את הרימונים מתפוצצים ממש מטר לידי, סגרתי את המקום ונמלטתי. הפעם האחרונה שראיתי רימון הלם מתפוצץ הייתה בשירותי הצבאי".
מי שעוד נכחה בכיכר ביום למחרת ההפגנה היא סגנית ראש העיר מהרטה ברוך. "לא ייאמן איך הכל נוקה ונעלם. ראיתי שהפכו פחים, אבל לא ראיתי חלונות שבורים או פגיעה בעסקים. הכיכר חזרה לעצמה כמו כלום", ציינה בפליאה. ברוך התכוונה לא להשתתף בהפגנה עקב הלוויה של קרוב משפחה, אך החליטה להגיע לכיכר כששמעה את הדיווחים בתקשורת על אלימות שוטרים ומפגינים. "הגעתי לקראת תשע וחצי כדי להרגיע את הרוחות וראיתי שדה קרב – פיצוצים מכל עבר ואנשים נלקחים בידיים וברגליים לתוך בניין העירייה, רעש נורא והמון שרץ מצד לצד כדי לתפוס מחסה. ניסיתי ללכת לשוטרים ולהרגיע, אמרתי למפקד המחוז, ניצב בנצי סאו: 'תן להם להיות שם ובסוף הם ישתעממו וילכו'. היה שימוש מוגזם בכוח שאם לא היה מופעל, ההפגנה הייתה מסתיימת הרבה יותר מוקדם ועם הרבה פחות פצועים ונזק".
צילום: אורן זיו
מה גרם לתגובה חריגה כזו?
"אני חושבת שהם הופתעו מהבטן המלאה שיש לעדה כלפיהם ומכמויות הזעם והתסכול, אף שהזהרתי אותם מראש שתהיה הפגנה לא קלה. השבוע אפגש עם הצוות שהקים המפכ"ל לטיפול באפליה משטרתית כלפי יוצאי אתיופיה, ואני מקווה ומאמינה שהלקחים יופקו וייושמו".
המשטרה טוענת כי המפגינים השליכו לעבר השוטרים אבנים והפכו ניידות משטרה, סיכנו עוברי אורח. היית עדה למראות כאלה?
"לא ראיתי התפרעות שהצדיקה תגובה חריפה כל כך ובטוח שלא פגיעה בעוברי אורח. הקומץ שהשליך אבנים והפך ניידות היה רק עשרות בודדות שהסיתו אותם כל מיני פעילים". ברוך לא הסבירה למי היא מתכוונת במילה "פעילים", אך אמרה: "קל לראות מי לא אתיופי. שמעתי אותם אומרים למפגינים להילחם בשוטרים. זה קומץ שאין לו שיוך לעדה האתיופית, אם הם רוצים למחות בדרכם שיארגנו הפגנה משל עצמם".
חברת מועצה נוספת שהשתתפה בהפגנה היא עו"ד גבי לסקי, שאף מייצגת כעת כמה מהמפגינים שנעצרו במהלך ההפגנה. עו"ד לסקי ייצגה גם את רוב פעילי המחאה החברתית, בהם דפני ליף. כזכור, כתבי האישום שהוגשו נגד ליף ונגד פעילי מחאה אחרים על תקיפת שוטרים ועל הפרעה לסדר הציבורי בוטלו בהוראת היועץ המשפטי לממשלה. "המשטרה הפעילה יד קשה בהרבה ממה שהפעילה במהלך המחאה החברתית ובהפגנות אחרות", העידה לסקי. "מעולם לא ראיתי הטלת רימונים לעבר מפגינים בלב תל אביב. כמות התחמושת שאספנו כראיה לא תיאמן. גם העובדה שהמשטרה ביקשה להאריך את מעצרם של חלק ניכר מהמפגינים הייתה חריגה בחומרתה. גם אם מפגינים שהתפרעו, תפקיד המשטרה הוא לכבות את האש ולא ללבות אותה".
לדעתך גם הפעם יבוטלו כתבי האישום שיוגשו נגד המפגינים?
"אני מניחה שיוגשו כתבי אישום ושהפעם יהיה הרבה יותר קשה לשכנע את הרשויות להביא לביטולם".
גם ספיר סלוצקר עמראן, פעילה חברתית שהשתתפה במאבקים לדיור ציבורי, לזכויות להט"ב ובמחאה החברתית הגדולה, מרגישה שתגובת המשטרה בהפגנה השבוע הייתה יוצא דופן: "השימוש באמצעים לפיזור הפגנות נעשה ללא הודעה מראש ובניגוד לחוק. גם על מפגינים שלא היו בחיכוך עם השוטרים ירו כדורי גומי, כדורי ספוג ורימוני עשן. לגבי טענת האנרכיסטים, נראה לי שהתשובה הטובה ביותר היא שאנחנו כבר ארבע שנים מפגינים, כולל הפגנות של יותר מ־10,000 משתתפים שבהן צעדנו באיילון; ואם למפגינים ה'קבועים' היו האומץ והיכולת להפוך מכוניות משטרה – זה כבר היה קורה קודם".
ההפגנה אורגנה על ידי כמה קבוצות שכבר החלו להיאבק ביניהן על הזכאות לתואר "מארגני ההפגנה". למעשה אין ארגון או מנהיגים מובהקים שעומדים בראש המאבק, מדובר בפרץ ספונטני יחסית שהעילה המיידית לפריצתו הוא הכאת החייל דמאס פיקדה, אך מאחוריו שנים של דיכוי. בפייסבוק יש כמה עמודים פעילים שהזמינו את הציבור להפגנה: "אתיופיה הקטנה", "אתיופים מאוחדים", "המעברה" ו"לא נחמדים". הדבר לא הוכרז במפורש, אך לדברי גורם במשטרה, חברי הארגון "לא נחמדים" הם "האנרכיסטים שהסיתו את המפגינים". לקבוצה ולמשטרה חשבון ארוך עוד מימי המחאה החברתית וההפגנות מחוץ לביתו של יאיר לפיד, אירועים שהובילו למעצרים מתוקשרים ולטענות לאלימות משטרתית. בעמודים עצמם מתנהלים ויכוחים סוערים לגבי האופן שבו המחאה צריכה להימשך ולגבי זהות מנהיגיה. בעמוד "אתיופיה הקטנה" העלו פוסט שמזהיר מהצטרפות ארגוני שמאל למחאה בעוד "אתיופים מאוחדים" טענו כי הניסיון לשוות למחאה נופך פוליטי הוא בגדר ספין. במקומות אחרים תועדו פעילי ארגון להב"ה כמשתתפים בהפגנה.
"יש ניסיון לעשות דה לגיטימציה למחאה שלנו על ידי העיסוק בפוליטיקה ובאלימות בעת ההפגנה, להכשיל את המטרה שלמענה יצאנו למאבק", אומר אבי יאלו, פעיל חברתי בקרב בני נוער שנכח בהפגנה. "זו הייתה הפגנה ספונטנית והמשטרה הכינה כמויות של אמצעים כאילו היא מתכוננת לקרב. המחאה התנהלה באופן שקט יחסית עד שהגענו לכיכר. היו אנשים שהתחככו עם השוטרים, אבל אני חושב שאם המשטרה לא הייתה מכינה את עצמה למלחמה זה לא היה מידרדר כפי שקרה. בגלל קומץ של אנשים שניסו לטפס לבניין העירייה, ילדים וצעירים שטיפה נסחפו, הם התחילו לירות רימונים לכל עבר. העימות עם המשטרה הוא לא המטרה שלנו. המחאה היא לגיטימית וצריך להתעסק בנושאים שבגינם יצאנו למחות, לא בארגונים ובשמאל־ימין, לא להסיט את הדיון מהבעיות האמיתיות – האלימות המשטרתית, ייצור הגטאות והאפליה כלפי יוצאי אתיופיה ואוכלוסיות אחרות, אחוז הכלואים הגבוה מקרב הקהילה ואחוזי הפשיעה. כדאי שבמדינה יפנימו את המסר הזה, כי הפעם אנחנו לא מתכוונים להסתפק בהבטחות ובוועדות".
כיצד מגיבה המשטרה לטענות הקשות שהועלו? מפקד מרחב ירקון במשטרת ישראל, תנ"צ יהודה דהן, סיפר שגם עבורו היה מדובר בערב קשה במיוחד: "יצאתי מהאירוע הזה עם כאב עצום, לא יכולתי להכיל את הקללות והעלבונות", הוא מספר. "אבל הייתי מוכן לספוג אלימות מילולית, כי כל כך הזדהיתי עם הכאב האמיתי שלהם. הוא לא הפתיע אותי, אבל השנאה שהופנתה כלפינו דווקא כן. זו היתה אלימות מתפרצת אל מול אנשי חוק, שכללה זריקת אבנים וחפצים לעבר שוטרים תוך סיכון הציבור. הם עקרו אבנים מחניון העירייה ופחים, היה שם לא רק ונדליזם אלה גם הפרעה לתושבים וזריעת הרס. התפלאתי שהדור הצעיר, במקום לקחת את הכאב ולנווט אותו לפתרון, פורק אותו באלימות וונדליזם. גילנו את מקסימום האיפוק שאפשר לגלות. ניסיתי לייצר איתם דיאלוג אבל שידרו לי שנאה בעיניים שלא נתקלתי בה המון שנים. החובה שלהם כעת היא להראות שהפנים שלהם אחרות ולגנות את האלימות שהופעלה כלפי שוטרים. אני כמפקד מרחב מחמיר מאוד עם שוטרים שהפעילו אלימות על אזרחים ובטח כשהיא מופנת כלפי חסרי ישע ואנשים שמרגישים שהחברה לא מטפלת בהם. אנחנו בהחלט עושים בדק פנימי, אבל בכל מה שנוגע להפגנה עצמה הם לא השאירו לנו ברירה. המפגינים הפעילו אלימות אגרסיבית שלא היתה כדוגמתה, שתו אלכוהול בכמויות מטורפות, קיבלנו מידע שיש התארגנות של צעירים מהקהילה שבאו לפגוע בשוטרים במכוון. 50 שוטרים נפצעו, כולל פצוע בינוני מזריקת סלע בגבו. רק עקב האלימות הבוטה הזו נתנתי הוראה להפעיל אמצעים ואם לא היינו מגיבים כפי שהגבנו האירוע היה רק מסלים".
תנ"צ מוסיף כי האירוע כולו, גם בחלקו הרגוע יותר, התנהל תוך הפרת החוק וללא אישור: "חוסמים את איילון, מקללים ומגדפים. הבלגנו ועד השעה שמונה היו רק שני עצורים. תוך כדי אירועי האלימות ניסיתי לדבר איתם ואמרתי- 'שבו, תייצרו הנהגה מקומית צעירה, אני אפתח לכם כל במה בעיר, רק תירגעו – אבל הם סירבו לדבר עד שנשחרר את העצורים, שפגעו בגוף וברכוש וניסו לפרוץ לבניין העירייה. אנחנו שומעים קולות ממנהגי הקהילה, שבעצמם מבינים שהייתה חריגה ושזה לא משרת את המאבק המוצדק שלהם. שוטרים אתיופים שפנו אלי אמרו שהם מתביישים". מקרב העצורים עצמם ישנו רק "לבן" אחד, אותו מגדיר תנ"צ דהן כ-"פעיל אנרכיסט מוכר" ומוסיף: "גם אנרכיסטים מתל אביב שאני מכיר, כאלה שמתנגדים לכל דבר שקשור לממסד, ניצלו את הכאב הרב של המפגינים וליבו אותם וזה יוכח. יש לנו תיעוד שחלקם ידו אבנים והסתתרו מאחורי חבריהם האתיופים".
כאשר תנ"צ דהן נשאל אודות הטענות כי המשטרה מנסה להצר את חופש ההפגנה והמחאה במטרה לשמור על המוניטין שלה נקי, הוא נעלב והדגיש "אני בעד מחאות וכל ההפגנות שהתקיימו ומתקיימות כאן שבוע אחר שבוע מוכיחות זאת. היו לנו מספר הפגנות של מבקשי מקלט שנעו בכל רחבי העיר עם עשרות אלפי משתתפים והם באו לבקש אישור, עמדו בכל התנאים ומנעו אלימות. בעיניים שלהם ראיתי כאב אבל לא שנאה כפי שראיתי השבוע וההפגנות התנהלו לשביעות הרצון של כולם. רק בשבוע שעבר התקיימה הפגנה בכיכר של וועדת המעקב של ערבי ישראל במחאה על הריסת בתים במגזר, הונפו בה גם דגלי פלסטין והשתתפו בה כ-2000 מפגינים. גם במקרה הזה ההפגנה היתה מאושרת והמארגנים עמדו בכל התנאים והיא התנהלה כסדרה וחופש הביטוי התאפשר במלואו במקביל לשמירה על הסדר הציבורי. מחאות ניתן וחובה לעשות אבל יש דרך, גם במחאה החברתית לא היתה כזו רמה של אלימות וונדליזם. בנס לא וכזאת הפעלה של אלימות סיימנו שם עם הרוגים או מקרה מוות של שוטר. אני מכיר את הטענה שרק על ידי הפרעה לסדר ניתן לעורר את תשומת ליבה של הממשלה, אבל אם כל מי שיצא למחאה יחסום את איילון- המדינה תהיה חסומה כל השנה. אנחנו נמשיך לאפשר את חופש המחאה וכבר השבוע ישנן מס' הפגנות מתוכננות, אך לא נאפשר תקיפת שוטרים, פגיעה ברכוש והפרעת הסדר".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
