נאמר שאם עושים משהו 10,000 שעות, אתה נהיה מקצוען. לא הגעתי עדין ל-10,000 אבל אני בהחלט יכול להעיד על עצמי שאני מטופל פסיכולוגי PRO. אני בטיפול און ואוף מגיל צעיר. החלפתי עשרות מטפלים ושיטות. עשיתי הרבה טיפול קליני, עשיתי CBT, שזה סוג של אילוף כלבים לבני אדם, EMDR, שזה טיפול בטראומות בעזרת חיווט מחדש של המוח (אם כי יש לציין שגיליתי שאני חסין לטיפול הזה, וגם שבעצם אין לי באמת טראומה). הגעתי לעובד סוציאלי קליני, כי הכרזתי על עצמי כמקרה של הרווחה.
>>אוגוסט חם על המסך: 17 סדרות שבטוח תרצו לראות החודש

ההתמקמות שלי בטיפול סיקרנה אותי, הקשר הזה עם המטפלים שלי, שהוא הקשר הכי דיסקרטי שיש. הם יודעים עלי יותר מכל אדם אחר בעולם, ומצד שני מכירים אותי רק בכובע של מטופל. הם לא ראו מי אני כשאני אוהב מישהי, איך אני נהיה קורבני מול ההורים שלי, איך אני כשאני בתחרות סמוייה עם קולגה. אני כל השבוע משתנה מול דמויות שונות בחיי, שמחלצות ממני משהו אחר בכוחות סותרים, ואז אורז להם את זה במשך 50 דקות כדי לנסות לפענח מי אני, מול אדם נוסף שאני משתנה גם מולו.

יצרתי את ההצגה "מדעי הוודאות", שעוסקת בקשר המוזר הזה עם מטפל. זה סיפור על מטופל שכל חרדת הנטישה שלו מתפרצת כשהפסיכולוגית מעלה מחיר, והיא מצידה כבר לא לוקחת את המחיר הזה יותר, ובאמת מנסה לבוא לקראתו. הבנתי שאת דמות המטופל לא יכול לשחק בן אנוש, כי רציתי שהוא יהיה משל. אז יצרתי בובת בד רובוטית, מן יריעת בד לייקרה מחוברת ל-7 מנועים שיוצרים בובנאות מופשטת. בד שפועלים עליו כוחות סותרים ומנוגדים, ומפיחים בו חיים.

בשנה הראשונה בפרויקט עסקתי רק בלתכנת, לבנות, להלחים ולהזמין מעלי אקספרס. עבדתי עם הבובנאית המהוללת שחר אור, שהיא אדם לגנוב איתה סוסים. ראיתי את הפינאלה שלא בחזותי, והתרשמתי מהיכולת שלה ליצוק חיים לבובות שהיא בונה בעצמה. יחד איתה נכנסנו לעבודה קשה וסיזיפית של להקליט עם שתי ידיים 7 מנועים (יש לה רק שתי ידיים, אבל היא תמנון). זה לא להאמין כמה זה היה סיזיפי: 2 דקות של דיאלוג הוא לפעמים עבודת נמלים של שבוע. שחר עיצבה את הבובה והארט, וכמה שחשבתי שאני גיק של הנדסה ומכניקה, היא העבירה אותי כמה שיעורים.

מי שמשחקת את הפסיכולוגית בהצגה זאת קאיה וינצ'י, שלמדה עם שחר באותה כיתה בחזותי. קאיה היא פיגוע של כישרון ואנרגיה. היא פאנק, אבל גם חננה של תיאטרון באותו נשימה, וזה חומר מאוד נדיר. היא מצליחה מצד אחד להפיח חיים בדמות אסופה של פסיכולוגית שמתפלק לה טרלול בלי ששמה לב, ומצד שני נכנסת לנאמברים של שירה תוך כדי טוורק שלא מביישים את ביונסה. יחד נכנסו לטריפ הזה של שעות בחדר החזרות של הסדנה לאמנות בראשון לציון. יום שלם מתכנתים את הבובה כדי שתהיה מוכנה ליום למחרת לחזרה עם קאיה.

עבדתי עם שני מוזיקאים שאני מעריץ, נוף עברי וגיאגיא, כל אחד באמת גאון בתחומו. אני משחק בהצגה לפרקים את ז'אק לאקאן. נתקלתי בו באיזה פודקאסט, והחלטתי שאם היה מדבר עברית הוא היה נשמע כמו ג'רמי פוגל. המושגים שהוא עסק בהם – כמו "האחר הגדול", אותה שררה אין סופית שמלווה אותנו כל חיינו, שאנו מפנימים אותה על ידי שימוש צייתני בחוקי השפה, החברה והריבון – מאוד מעסיקים אותי. הם גרמו לי לשאול את עצמי – למי בעצם כל חיי אני דופק חשבון?

אורן עילםהוא אמן רחוב, משורר ומעצב תעשייתי ישראלי, שנוהג להטמיע את האמנות שלו בחפצי רחוב כמו שלטי תחנות אוטובוס, שלטי תנועה וגני שעשועים.ב-18.8 הוא יעלה את "מדעי הוודאות" בתיאטרון תמונע, מופע תיאטרון שהוא יצר ומשחק בו, המשלב טכנולוגיה ייחודית של בובנאות לצד שחקנים אנושיים ועוסק בקשר בין מטפל למטופל.כאן מתכרטסים וקוראים פרטים נוספים.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• בובות
• תיאטרון תמונע

בסיום הפרק הראשון של "החבובות – מהומה!", להקת המהומה החשמלית של דוקטור שיניים נמצאת בדרכה לעוד הרפתקה בוואן הצבעוני שלה. הלהקה בדיוק שברה את השיא לסיבוב ההופעות הארוך ביותר בהיסטוריה, ובקרוב תתחיל להקליט את אלבום האולפן הראשון שלה. עם זאת, ברגע זה חברי הלהקה עסוקים באתגר אחר לגמרי – הם תקועים על צוק, חצי באוויר, כשהמתופף אנימל מתנדנד החוצה מהרכב. "ואו, איזה קליף האנגר", אומר אחד מהם, "בדיסני פלוס ימותו על זה".

המהומה החשמלית היו להקת הבית של "החבובות", תוכנית הבידור המיתולוגית שהפגישה את העולם המטורלל והפרוותי של ג'ים הנסון עם אנשים אמיתיים (בעיקר מפורסמים). עכשיו דוקטור שיניים, אנימל, פלויד, ג'ניס, זוט ושפתיים עברו לקדמת הבמה בהפקה חדשה של דיסני פלוס, שמנסה לקסום לילדים ולהוריהם כאחד. בשונה מעונה ממוצעת של "החבובות", הפעם יש גם עלילה שחגה סביב להקת הרוק הפרועה שמחפשת את הקול הייחודי והמקום שלה בתעשיית המוזיקה של ימינו.

נורה (לילי סינג), עובדת בחברת תקליטים כושלת, מנסה להציל את מקום העבודה שלה ממכירה להייטקיסט סליזי (אנדרס הולם), וכדי לעשות זאת היא זקוקה נואשות ללהיט חדש, אותו היא מקווה להשיג מדוקטור שיניים וחבורתו, שחתמו על חוזה הקלטות לאלבום בכורה לפני עשרות שנים ומעולם לא השלימו אותו. אתגרים רבים עומדים בפניה בדרך למטרה – היעדר ניסיון וקשרים בתעשייה, יחסים עכורים עם אחותה האינפלואנסרית, בוסית מלחיצה (חבובה זקנה עם משקפיים ומבטא יהודי-אמריקאי) ובעיקר להקה שאוהבת לאלתר, להתפזר ולעשות בלאגן יותר מאשר לעבוד. לצידה נמצא המעריץ הגדול ביותר של הלהקה, מוג (טאג' מורי), שמתגלה לאורך העונה גם כמפיק מוכשר.

בתכלס, זה קצת יותר מדי עלילה. עם כל הכבוד לחייה המאתגרים של נורה המפיקה, סיפור המסגרת הזה לא מאוד מעניין או חשוב, כי אנחנו כאן בשביל לראות חבובות עושה שטויות. ויש הרבה שטויות – אנימל נדלק על נורה ומציע לה מתנות מוזרות, מטווס ועד "ניתוח", ג'ניס מגשרת מריבה בין נורה לאחותה, הלהקה מארחת בסטודיו את הדי.ג'יי והמפיק Deadmau5, וחובשת מסכות עכברים תואמות לשלו וכן הלאה. הטירוף הזה כיפי, במיוחד ברגעים שבהם הסדרה מתחייבת עד הסוף לדאחקה בדרכים מפתיעות. המהומה החשמלית הם חבורה שאף פעם לא מפסיקה להתלהב, להתרגש ולהתרוצץ. מוג מציין שהלהקה תמיד שמחה ומרוצה, לא משנה מה נופל עליה, ואכן הדבר היחיד שיכול לערער את חבריה הוא בעיות פנימיות – למשל הפרק שבו אנימל חושב בטעות שהחברים לא צריכים אותו יותר ונעלם, מה שמוביל אותו לחיפוש עבודה מטורלל בהדרכתו של בן שוורץ. אפילו יש מדי פעם פלאשבקים שחושפים את סיפורי הרקע של הדמויות, והם חמודים להפליא.

בסך הכל "מהומה!" היא קומדיה חמודה למדי, שמתאימה לצפייה משפחתית לכל הגילאים. הכתיבה לא תמיד מושחזת מספיק וקשה לומר שהעלילה מותחת או מסעירה במיוחד, אבל כתירוץ שעל בסיסו מתפתח הכאוס היא בסדר גמור. אבל יש גם חיסרון אחד בולט שקצת קשה להתעלם ממנו – השחקנית הראשית. לילי סינג התחילה את דרכה כיוטיוברית ו-וולוגרית, והיא בהחלט משחקת כמו שהייתם מדמיינים הופעת משחק של יוטיובר – הרבה פרצופים דרמטיים, הגשה רובוטית והסתמכות יתרה על הצ'ארם במקום על יכולות משחק. גם הדמות שלה גנרית מדי – לא מספיק מקובעת ולחוצה בשביל שהמתח בינה לבין הלהקה יממש את הפוטנציאל שלו וגם לא מספיק זורמת בשביל שיהיה באמת כיף איתה. אז אולי היא לא הורסת את הסדרה, אבל ביקום מקביל עם דמות ראשית חזקה יותר, "מהומה!" היא סדרה שהיא לא סתם אחלה חמודה, אלא באמת טובה.

העונה הראשונה של "החבובות – מהומה!" זמינה במלואה בדיסני+

• ביקורת טלוויזיה
• החבובות
• דיסני+
• בובות

• Facebook
• Twitter
• Email

לא מעט תופעות אפנתיות משונות זכו להצלחה בזכות האינסטגרם, רבות מהן החזירו אותנואל הניינטיזאוהתיימרולהחזיר אותנו לשם, אבל הטרנד הבא מסמן את תחילתה של נוסטלגיית תחילת שנות האלפיים. כן, ילידי 2001, בקרוב אתם זקנים, ממש כמו בובות הבראץ שככל הנראה צברו מספיק ותק כדי שניזכר בהן בערגה במקום לסלוד ממודל היופי המעוות שהן גילמו בתוכן.

עוד כתבות מעניינות:

ברינגינג דושי בק: ג'סטין ביבר השיק את ליין הבגדים החדש שלו
בת הדודה של ג'יג'י ובלה נחשפת לא מתנצלת על הגוף שלה
אימת הדנים: הג'ינס הא-סימטריים שמעוררים בהלה ברשת

https://www.instagram.com/p/BtiStkMDMRh/

https://www.instagram.com/p/BtiRIDDB7j3/

"אתגר הבראץ", או ההאשטאגBratzChallenge#, מזמין את חובבות (וחובבי) הבראץ שבגרו להידמות לבובת הבראץ החביבה עליהן. בין הקופצות על האתגר נמצאות מאות בלוגריות ביוטי מוכרות שמציבות רף גבוה במיוחד, עם עבודת איפור שגורמת לחיקוי להתעלות על המקור.

https://www.instagram.com/p/Btg38ZVhAoo/

התגובות הסאטיריות לנושא גם הן לא אחרו להגיע. הקומיקאיבניטו סקינרפרסם בערוץ היוטיוב שלו סרטון שבוחן מה היה קורה אם דמויות הבראץ הידועות לשמצה אכן היו מתעוררות לחיים. התוצאה היא אוסף של דמויות ווייט-טראש בלתי נסבלות שאומרות דברים כמו "אני קלואי, אבל חברות שלי קוראות לי אנג'ל, כי היופי שלי הוא לא מהעולם הזה".

דמויות הבראץ באמת ייצגו – בשפת הדור שלהן – "פקאצות": חבורת נערות סופר-מאופרות שיומן סבב סביב אופנה וטיפוח. הן התיימרו להביא אמירה חזקה ובועטת יותר מזו של הברביות הקלאסיות, אך למעשה המירו את מודל היופי הבלתי אפשרי הקודם במודל בלתי אפשרי חדש, בעל עיניים גדולות יותר, שפתיים תפוחות יותר ומותניים צרים יותר.

אז האם איפור הבראץ המושקע הוא בגדר אמנות, או פשוט דוגמה רעה לדור הצעיר? כמו בכל הנוגע לעולם האפנה, התשובה היא איפשהו באמצע.

• יופי וטיפוח
• איפור
• אינסטגרם
• בובות
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

זוהי סיפורה של יצירת אמנות רשלנית, חובבנית, מלאה בטעויות ובכשלים. לפני שנתיים וחצי פנו לשי־לי עוזיאל ממוזיאון ישראל להגיש הצעה לעבודה מוזמנת לקראת תערוכה בנושא פסח לאגף הנוער. באותה תקופה לעוזיאל היה רעיון ליצור פסל גדול שמבוסס על משחק מנהלים מגנטי של בובת אקרובט שמסתובבת בלי סוף.

"אני לא מפסיק להתפעל מהצעצוע הזה ולדמיין את מי שהמציא אותו", הוא אומר. הוא פנה לידידו עוז מלול שידוע בחיבתו ליצירת עבודות מכניות ושאותו הכיר זמן מה לפני כן, והציע לו לשתף פעולה. מלול העלה רעיון לשים במרכז העבודה בובת דולפין מתנפחת. "הסכמנו להשתתף בתערוכה בנושא פסח שזה כבר מצחיק, אז אמרנו שנלך עם האמת האמנותית שלנו עד הסוף ונשים דולפין", מסביר מלול.

התוצאה, שנתיים מאוחר יותר, היא דווקא לא פסל אלא "בובות", סרט באורך חצי שעה שמספר את קורותיהם של השניים בתהליך יצירת פסל הדולפין הקינטי, שבסופו של דבר נדחה כי "הוא לא תואם את רוח התערוכה". סרט שמתחת לענני הדאחקות והיכולות הפרפורמטיביות האדירות של יוצריו, עומדים במרכזו שני אנטי גיבורים שקוראים תיגר על דמותו של האמן הרומנטי והפרוע שמצליח ליצור יש מאין.

"בעבודה שלנו קיים דגש על כך שיצירת אמנות היא לא פעילות נשגבת והתוצרים שלנו לא קדושים. אין אצלנו מקום לפאתוס", אומר עוזיאל. "בובות" הוא סיפור על הצד האפל של האמנות, על רגעי השפל המביכים של האמן, על התסכול בסטודיו, על ההתמודדות עם יצירת "סחורה" בהזמנה ועל חוסר ההצלחות שלו מול עצמו, מול אמנים אחרים ומול הממסד. הסרט מתחיל כמו כל סרט דוקומנטרי ממוצע על אמן עם רעיון גאוני ולאט לאט קורס לתוך עצמו, עם הפסל והמוטיבציות השאפתניות של גיבוריו. מלול ועוזיאל מספרים שכבר מההתחלה הם התחילו לתעד את התהליך כי הריחו את הפוטנציאל של הסיפור.

אז בעצם ידעתם שהפסל לא יצליח.

עוזיאל: "כי לא היה לנו תקציב. היום אם נרצה לעשות את זה, ברור שנצליח. גלעד רטמן היה בעצם הראשון לזהות את הפוטנציאל, הוא הביא לכאן סטודנטים מבצלאל והראה להם את חומרי הגלם. הוא רצה להראות להם איך נראים אמנים 15 שנה אחרי שהם משתחררים מבצלאל ואנחנו דוגמה טובה, יחסית לאמנים אחרים שעובדים עם גלריות ועושים פסים של עבודות ומוכרים אותם. זה הדליק את הסטודנטים, שגם אחרי 15 שנה אפשר לעשות משהו שנראה סטודנטיאלי וניסיוני".

איזה פוטנציאל זיהיתם בסרט?

"אני מרגיש נוח להעיד על הסרט – בעיקר כי ברובו עוז הוא הכוכב – אף פעם לא ראיתי סרט דוקומנטרי כל כך מצחיק. עוז הוא דמות מדהימה. כל הזמן רציתי לתעד אותו. מבחינתי זו דמות שהעולם צריך לראות איך היא מתנהלת בעולם. היכולת הדוקומנטרית שלו מול מצלמה היא חריגה".

מלול: "ואני טוען שאין דבר כזה דוקומנטרי. ברגע שיש מצלמה ואתה מודע שמצלמים אותך, אתה מתנהג אחרת. אתה יכול להגיד שאתה מתנהג 'טבעי', אבל אין דבר כזה, אני כל הזמן שיחקתי. מבחינתי הדבר הכי מעניין בסרט זה התיעוד מול המשחק".

עוזיאל: "אבל חוץ מזה אנחנו כל כך נהנים בסרט וההרגשה הזאת עוברת חזק".

ובסופו אתם נראים ממש כמו זוג נשוי. איך הזוגיות שלכם?

"אפס אנד דאונס", הם עונים ביחד. "יש ריבים, אבל כן, יש שאיפה לתערוכה זוגית", מוסיף עוזיאל.

אחרי סיום עבודת העריכה של חומרי הגלם הרבים (על ידי יוני צרויה), השניים שלחו את הסרט לפיני שץ, עורך התוכן של הסינמטק. "הוא כתב לי שנראה לו שזה יכול לעניין רק אמנים ובאופן אישי אותו זה לא מעניין", אומר עוזיאל.

אז שוב חוויתם דחייה.

"כן".

מלול: "הוא אמר שהסרט לא מיועד לקהל הרחב. באותו שבוע ראיתי דוקומנטרי בסיטונות, ערמות של זבל. ראיתי למשל סרט על בחור שלוקח צוות צילום לניו זילנד לחוות מחדש את הטיול שלו אחרי הצבא. אם זה לקהל הרחב ושלנו לא, אז אני לא יודע מה להגיד. גלעד רטמן אומר שזה יהיה כמו 'החגיגה בסנוקר' של עולם האמנות".

"בובות", הקרנת בכורה ושיח בהנחיית גלעד רטמן, המרכז לאמנות עכשווית, צדוק הכהן 2 תל אביב, חמישי (6.10) 19:00, 10 ש"ח

• המרכז לאמנות עכשווית
• בובות
• אמנות
• סרטים
• תרבות