סיפורי הפשע המופרעים של כרם התימנים זוכים למחילה מהקונצנזוס הישראלי כבר תקופה ארוכה. יש שיגידו שזה כי חלה עליהם התיישנות, ויש שיגידו, כמו זוג היוצרים אור מצא ואלכסה לרנר – שזה כי הם פשוט מלאים בכל כך הרבה הומור, כזה ששמור רק לשכונה הזו. "בחרנו להתרכז בפשע. נורא מגרה לדמיין איך היה להיות זבוב על הקיר כשהוא ירה בו, כשהיא הייתה צריכה להעביר 30 קילוגרם קוקאין במזוודה, כשהוא השתין עליו בחולות", משתף מצא.

כך, בהבנה אחת ולאחריה הרבה מאוד עבודה, נוצרה לה סדרת אודיו חדשנית, ראשונה מסוגה בעולם, "הכוורת", או כמו שאלכסה מציגה אותה – "הסנדק פוגש את פני צלקת כאן בתל אביב". היא תושק במסגרת תערוכת "עמק הפרחים" שנפתחת היום(ה') בבית העיר.כאן תוכלו לקרוא עוד על ההיסטוריה של השכונה.

הטכנולוגיה החדשנית (8D, סאונד היקפי מדמה מציאות) שבאמצעותה הוקלטה הסדרה, מאפשרת למאזין לדמיין באופן הכי מוחשי את מה שוויז'ואל היה כנראה מדמיין בשבילו. "כשהשחקן יודע שהוא לא מצולם, זה מוציא ממנו התחברות אחרת לדמות, אתה שם לב לכל מילה שאתה אומר כשאתה מסתמך רק על הקול שלך", מעידה אלכסה, שערכה את התסריט, ליהקה ועבדה עם השחקנים, "אורי גבריאל למשל, ששיחק את טוביה אושרי – ממש תיעל אותו מתוכו, בקע ממנו הקול שלו פתאום".

אחיו של סבו של אור, אחד משני היוצרים, היה מגדולי העבריינים של תל אביב, וכך הוא והסב יכלו לאמת את הפרטים על הסיפורים ולו המטורפים ביותר. "זו הייתה אחת הדרכים שלי להגיע לדמויות האלה", מספר אור, שערך והקליט את הסאונד וכתב את הסדרה, "ברגע שהם שמעו מאיזו משפחה אני מגיע, הם סיפרו הכול הרבה יותר בפתיחות וצללנו לעומקם של דברים". "ניגשנו לדמויות האלו בהרבה אהבה ועדינות, כי גם בהן היה המון מזה", משתפת אלכסה, "טוביה אושרי אולי היה טוביה אושרי – אבל הוא גם היה הכוכב של הכרם". הבאנו לכם כאן גרסה נטולת ספוילרים של סיפורי הפשע עליהם הסדרה מתבססת.\

1. הכוורת

הפרק הראשון בסדרה נקרא 'הכוורת' כאנלוגיה. "זה נלקח מכתבה ישנה ב'הארץ' על הכרם – האדם הפשוט ברחוב והפושע המסוכן סודרו בשכונה במבנה חברתי מאוד ברור – יש בו מלכות, הוא יצרני, ובעיקר אי אפשר לפרק אותו מבחוץ. בזה עוסק הסיפור הראשון". מספר אור.

רב פקד יונה סירקיס 'שתום העין' היה מפקד מחלק בילוש תל אביב, שהחליט לשים סוף לסחר ב-"דובדבנים" בכרם. "מתוק ויפה זה לא", מבהיר מיד אור, "ה'דובדבנים' הן אצבעות חשיש לבנוני שנמכרות ב-'מטע' – חניון קטן ליד שיפודי הכרם, על ידי נערים מהשכונה". כדי לחסל את ה"מטע", צריך להגיע לראש, שהוא לא פחות מאשר מו"רי בשם עמרם המג'נון, איש תורה בידו הימנית, מוכר 'דובדבנים' בידו השמאלית. "בזמן שיונה סירקיס מנסה לתפוס את עמרם, מגיע עבריין צמרת בשם יוסי פלמידה, דייג בעברו, ומחליט שהוא משתלט על המטע".

בין העבריינים מתחיל קרב וסירקיס מנסה לנצל אותו על מנת לתפוס את כולם ולשים סוף לכל הסיפור. "אין לו עדים, ואיש לא רוצה לעזור לו, אז כשלא מכניסים אותך לכוורת – אתה הולך ישירות למלכה", אור מסביר. הפקד פונה לרחמים 'גומדי' אהרוני (כן, זה שלא ידע) ומבקש ממנו (השוטר מהעבריין, כן?) סיוע.

"אם פרה מחרבנת בשדה, והחרא מתייבש, הכול בסדר. אבל אם דרכת על החרא כשהוא טרי כל השדה מסריח", אומר גומדי לפקד, "הבנת?".

-"לא".

-"אל תדרוך בתוך החרא".

2. "הפחד הוא אביו מולידו של האומץ"

עבריין בשם עמוס אוריון נשלח על ידי 'גומדי' וטוביה אושרי לבצע שוד שהסתבך ונתפס. כשהוא יוצא מהכלא, הוא מבין לא רק שהוא נרקב שם בזמן שהשניים חיו את חייהם בשלווה – אלא גם שטוביה לקח את בת הזוג של עמוס, היפהפייה של הכרם, והכניס אותה להיריון. "עמוס לוקח את טוביה לחולות ראשון, משתין עליו ואומר לו לחפור בור לקבורתו שלו", מספר אור ומקמץ בפרטים לטובתנו, "טוביה קונה את חייו בהבטחה שישלם הרבה מאוד כסף". עמוס, שבעצמו מתברר בפרק כאדם שלא יורה בקלות, מרחם עליו ומסכים.

הם קובעים להיפגש במפעל של טוביה, 'בר בשר', ושם עמוס אמור לקבל את הכסף. "הוא מגיע בלווייתו של סחטן ירושלמי ומבקש את הכסף, טוביה יושב בחדר הסמוך ושומע את עמוס מתעווז עליו, יוצא עם 'עוזי' מושתק שהוא הכין מראש והשאר היסטוריה, או יובהר בסוף הפרק".

3. עקבים גבוהים

עופרה הייתה אחת הנשים היפות בכרם והשתמשה ביחסיה עם גברים כדי למצוא מידע על כספות. בחורה פלילית. אביה מחליט לחתן אותה בכוח ולהוציא אותה מעולם הפשע, אבל בן זוגה האמיתי נמצא בכלא ומבקש ממנה בקשה לא שגרתית. "בן הזוג מאלץ אותה להעביר כמות גדולה של קוקאין לארה"ב", מספר אור, "למרות שאבא שלה סידר לה כבר עתיד מהוגן וזוהר, היא מתפתה לעשות את זה".

עופרה נתפסת בשדה התעופה בארה"ב עם כמעט 30 קילו קוקאין. למורת רוחו של אביה ושל כולם היא יושבת בכלא בארה"ב. "היום האישה האמיתית עדיין בחיים וחיה בכרם", הוא מוסיף, "עד היום יש פולמוס שלם לגבי מי באמת הכניס אותה לכלא ומי הלשין".

שידור מ-80' בהנחיית ירון לונדון (רשות השידור) על הכרם:

4. "שמשונאים"

שנת 80'. ישראל מעוז (שם בדוי), עבריין מוכר בכרם, מגיע במחצית משחק האליפות לחדר ההלבשה של "הפועל תל אביב". הפועל משחקת באותו משחק נגד בית"ר שמשון, ה-קבוצה של הכרם, חייבת ניצחון כדי לזכות באליפות ומובילה כבר במחצית הראשונה. "האליפות נלקחת מכם בזה הרגע", הוא אומר, "אתם קבוצה בלי נשמה, פריבילגית ומפא"יניקית, אני נוקם בכם. במחצית השנייה השער של שמשון נשאר ריק".

ג'ימי טורק, כוכב הפועל, מתנגד לו ומסרב להכניס את הלכלוך העברייני לתוך המשחק. "במקביל, יושבים אוהדים של שמשון בכרם ומהמרים על הניצחון של הפועל תל אביב כדי להרוויח כסף", ממשיך אור, "מה זה להמר נגד הקבוצה? מה זה לתמוך בהפועל כשאתה תימני מהכרם?". מעוז בעזרתו של גמליאל, עבריין נוסף, מצליח לנקום בכולם: בג'ימי טורק שלא עשה כלום, בהפועל וגם באוהדים הבוגדניים שהצביעו נגד הנשמה בשביל הכסף. הם מונעים את האליפות מהפועל ועושים מה שנקרא לדעתם – 'צדק עליון'.

5. קרב השיחים הגדול

אחרי שאהובה עוזרי פורשת ממוזיקה בעקבות רצף של טרגדיות, היא מתחילה לעבוד כמשייחת ב"מגנדה", המסעדה האגדית של הכרם. "יום אחד, מגיעה עיתונאית בשם רחל המרכלת, ומזמינה את מגנדה, הבעלים, לקרב שיחים על השיפוד הכי טעים בתל אביב. הקרב הוא בינו לבין מסעדת 'שיפודי התקווה שנמצאת בבעלותו של העבריין הכי גדול בתקווה – יחזקאל אסלן". מספר אור. עוזרי מגיעה לקרב בהפתעה, מתעקשת להשתתף בו ומנצחת. אסלן מתרעם בהפסדו על כך שאהובה לא באמת טבחית, ומציב אולטימטום לה ולמגנדה – "מעכשיו, את כל יום במטבח, אם אגיע למסעדה ולא תהיי במטבח, יקרו דברים רעים". אהובה נאלצת להגיע למסעדה יום יום ומתאהבת בבישול.

"המוזיקה גרמה לה הרבה סבל, בעיקר בגלל הכאב שהיא חשבה שמזין את המקצוע הזה. היא מתאהבת במטבח מתוך הרוגע שהוא משרה עליה", מסביר אור, "יום אחד אסלן מקיים את הבטחתו, מגיע למסעדה ומוצא את אהובה במטבח. הוא לפתע מתחרט על הצעד שעשה ומודיע לאהובה שהיא חוזרת לעשות מוזיקה. היא מגיעה למפיק אשר ראובני ומתחילה לעבוד על אלבום". אלא שאהובה מציבה תנאי אחד – שתמשיך לעבוד במסעדה. "בפרק האחרון, בפעם הראשונה בסדרה הפשע מגיע בתפקיד חיובי", מסכם היוצר, "הוא מציל את אהובה והקריירה שלה".

משחקים בסדרה: אורי גבריאל (טוביה אושרי), גבי עמרני (רחמים גומדי), אוולין הגואל (אהובה עוזרי), מתי סרי, יניב סוויסה, נטע גרטי, יניב ביטון, הישאם סלימאן, מיקי לאון, יורם ארבל ורבים נוספים.

• הבועה
• כרם התימנים
• בית העיר
• פשע תל אביבי
• פשעים בתל אביב
• תערוכה

• Facebook
• Twitter
• Email

שעת צהריים מוקדמת וברחוב הגדוד העברי משחקים שני ילדים בקורקינט על הכביש. מרחק ארבעה צעדים מהם, על המדרכה ממש בכניסה לדלת ביתם, ניתן לראות התקבצות של אנשים. נרקומן עוזר לזונה רזה מאוד להזריק במפשעה, במה שיכול להתפרש כאקט של חמלה ורעות. הם מלוכלכים ומותשים. וקשה להאמין איך למרות כל הרזון והחולי הם מצליחים להחזיק את עצמם בחיים. כנראה זה ההירואין. נוזל החיים של אלה שהפכו לתושבי הקבע של הרחוב במהלך החודשים האחרונים. תחנת הסמים במקום שוקקת. אחד מהם מחפש את הווריד בצוואר, בסוף הוא גם מצליח למצוא אותו. בממלכה העלובה הזאת של מוכי גורל המתפרשת על שפת מדרכה ברחוב צר אחד – הרצון לעוד מנת הירואין הוא הקובע את הכללים.

במבט מלמעלה ניתן לראות את הפיתוח העירוני באזור התחנה המרכזית הישנה. בין הריקבון והבניינים המתפוררים עומדים שלדי בניינים עתידיים. מדובר ב־ 280,000 מ"ר של פוטנציאל כלכלי לא ממומש. 1,100 יחידות דיור חדשות עתידות להיבנות כאן בשנים הבאות. כאלה שיוכלו למשוך את "המעמד היצירתי" לצד הכי עצוב של העיר. לצד עבודות הרכבת הקלה, תוכנית המתאר העירונית לאזור, המתפרשת על פני כ־ 78 דונם, כוללת מבני ציבור, כיכר עירונית חדשה, מדשאות, שבילי אופניים ושטחי ציבור פתוחים. מהמקום הכי נמוך בתל אביב למקום הכי לוהט. האזור שההזנחה הפכה אותו לתת־אוטונמיה עירונית במהלך שני העשורים האחרונים משנה את פניו.

עוד כתבות מעניינות:
בהלת הסמים המורעלים: למה זה קורה וממה כדאי להיזהר?
מה חושבים תושבי אזור התחנה המרכזית על הזנות בשכונה?
עשרות "דירות דיסקרטיות" פועלות בתל אביב – והמשטרה לא עושה דבר

מעל גינת הרציפים, עד לא מוזמן אזור סחר חופשי בהירואין, ניתן לראות את סמל משטרת ישראל מאיר באורות כחולים 24/7 . את האספלט המלוכלך החליפו מרבדי דשא, גן משחקים לילדים וגינת כלבים אחת. מחזה כמעט סוריאליסטי עבור מי שהורגל בעליבות המקום. בגינת לוינסקי ניצבת ניידת משטרה במהלך כל שעות היממה. רק בשבוע שעבר ערכו גורמי הביטחון וההצלה תצוגת תכלית במקום עבור הקהילה. לפני כן היה זה שוק האוכל שתרגל את שוכני האזור בדרך חיים נורמטיבית.

במשטרה טוענים שהיקף הפעילות העבריינית ברחובות השומרון, השרון, הגליל והנגב ירד באופן משמעותי. אפילו שביל עכו, המקום שבו יכלו המכורים להתאסף, להזריק ולהיזרק, נוקה. ניידת חונה גם שם לאורך רוב שעות היום, מונעת חזרה לפעילות. על אדמת הזולה אשר הייתה עמוסה במזרקים וקונודמים משומשים נשתלו עצי זית. הם נבלו די מהר. נער כבן 18 דוהר לאורך רחוב הגדוד העברי באופניים חשמליים לבוש במכנסי טריינינג וחולצת טריקו, השיער שלו קצוץ. פנים חתומות. באותה המידה הוא יכול היה לעבוד בסניף ארומה או מקדולנדס בחופשת הקיץ. השעה היא 12:00 בצהריים, שעת שיא מבחינת הביקוש. הוא עוצר ליד "העסק", מביט ימינה ושמאלה, זורק את הסחורה ויורה לעבר המכור האמון עליה כמה הוראות. זה ממהר להחביא את הסחורה. קהל הלקוחות מתחיל להתקדם לעבר ההתרחשות. אם הנער יהיה מספיק חכם ולא יתחיל להשתמש בעצמו – אולי יום יבוא והוא יהיה הבעלים הגאה של "עסק מצליח". חשוב גם שיהיה אכזרי מספיק. האדם עם הרכב המפואר שמפעיל אותו ועוד כמה שליחים כמוהו הוא בוודאי כזה. אחרת לא היה מגיע כל כך רחוק. מדי פעם הוא עדיין עובר שם בעצמו. רואה שהכל דופק. שלא קמו מתחרים אחרים. שהביקוש קיים. והוא קיים. אחד מכין לחברו זריקה, אפשר גם לקנות ב"בודדות" שם.

הוא מרוקן את החומר לווריד באמצע הרחוב. "סגן מנהל התחנה" מכין לאדם בעל חזות חצי נורמטיבית שורה מעל פלייר מקרטון. הוא שואף אותה בקשית שחורה וממשיך בדרכו. עימות חזיתי בחדר המדרגות עד לפני חצי שנה הגדוד העברי היה כמעט נקי מפעילות מסוג זה. מכורים כבדים פה ושם, בעיקר בנקודה אחת. זונה וזנאי שמתגנבים לחניון בשעת ערב מאוחרת. לא AM:PM של הירואין מהסוג שיש שם עכשיו. "מי שיטען שזה הרחוב וזה האזור, לא מבין על מה הוא מדבר", אומרת שלי, שגרה בגדוד העברי כבר שש שנים. "אני לגמרי קיבלתי את מה שהיה פה לפני, אבל עכשיו זה משהו אחר. מבחינתי זה היה livable, אבל עכשיו זה יום־יום לפגוש נרקומן שמזריק, במרחק חצי מטר ממני, וזה לא הזרקות ביד, זה בצוואר, במפשעות…".

שלי, עובדת בהפקות קולנוע, מספרת כי באחת הפעמים שבהן עלתה לדירתה נכנס אחריה אחד הנרקומנים. היא ביקשה ממנו לצאת וזה סירב וניסה להוציא לרחוב אופניים שהיו שם. היא נאבקה בו, ביד אחת מחזיקה בטלפון הנייד שלה ומטלפנת למשטרה, וביד השנייה מושכת לעברה את האופניים. כשראתה את מחט המזרק המשומש שלו מבצבץ מול פניה מדש הבגד, היא שחררה. המשטרה עצרה את האיש, אך תחנת הסמים המשיכה לפעול. שלי מתקשה למנות את מספר הפעמים שהיא דיווחה על הבעיה לרשויות. השותפה שלה תמר גרה שם שנה, סטודנטית שעובדת בשתי עבודות, "ראיתי את השינוי ברחוב השרון, שביל עכו, ופתאום התחלתי לקשר שיש פי ארבעה או חמישה נרקומנים ברחוב שלנו, בעוד ששביל עכו נקי. זה הלך והתגבר עד שתחנת הסמים התמקמה בכניסה לבית שלנו. אני חוזרת בשש בבוקר ממשמרת, ותמיד יש כאן סוחרים שאוספים את המזרקים כדי למלא אותם". תמר מעידה על עצמה שהצליחה להמיר את הפחד מאנסים בפחד מנרקומנים. "השליחים של גי'רף לא מוכנים לעלות לבניין", היא מתארת, "הם מפחדים. אני רוצה להרגיש בטוחה וזאת אחריות של המשטרה והעירייה. אני רוצה להזמין חברות אלי הביתה, אני לא רוצה שאנשים יגידו שאני אמיצה שאני גרה פה או ייעצו לי לעוף מפה".

שלי ותמר כבר למדו איך הדברים קורים. הן מתקשרות למשטרה, התלונה נרשמת, ניידת מגיעה ומפזרת את המכורים וכך חוזר חלילה. הן יודעות שהסכנה היא לא בהזרקות, אלא ברגע הקריז של המכורים, שתמיד מגיע. "אם יקרה משהו לאחת מאיתנו, ואני אומרת את זה בקטע הכי ציני, יגידו איך זה קרה ואיזה מחדל…" אומרת שלי, "אבל זה על פני השטח וכולם יודעים מזה. זה כל כך אופייני שעד שלא קורה משהו לא נוקפים אצבע. לפעמים אני נתקלת בתגובות מבינות וניסיון לעזור מצד הרשויות, אבל זה ברור שכולנו באותו לימבו. הצגה עצובה שכולנו משתתפים בה. מה הם יכולים לעשות? להגיד להם לזוז. זה תקף לעשר דקות".

במלחמה כמו במלחמה

מי שאמור להחזיר לשלי ותמר את תחושת הביטחון הוא מפקד תחנת שרת (המשרתת את אזור התחנה המרכזית, שכונת שפירא ונווה שאנן), סגן ניצב צחי שרעבי. שרעבי הוא אדם גאה. לפני כן שירת במרכז העיר, והוא מיד מבהיר: "אני רוצה שפה יהיה כמו שם". הוא כבר שמונה חודשים בתפקיד וזוקף לזכותו מספר הישגים. הראשון ואולי המשמעותי מכולם הוא "כיבוש" גינת לוינסקי. "אני לא אגיד שזה ניצחון, אבל אנחנו בדרך לניצחון", הוא אומר. "עוד רחוב ועוד תמרור. ועוד עמוד תאורה".

המטרה העיקרית של תחנת שרת כרגע היא להראות שיש חוק ויש ריבון. להראות שיש משטרה. את השיפור בנראות באזור ואת ירידת היקף הפשיעה הוא זוקף לזכות שיתוף הפעולה עם נציגי הקהילה, ארגוני הסיוע והעירייה. "אוהבים יותר או פחות, רתמנו את כולם יחד". גם המשרד לביטחון פנים חייך לשרעבי. ב־ 2013 עמדה מצבת השוטרים במרחב על 60 . ארבע שנים אחרי, והוא מפקד על 220 שוטרים. לדבריו עשרות תחנות סמים הוכחדו במהלך התקופה הזו. הדבר נעשה במסגרת מבצעים משולבים, אחת לכמה שבועות, בשיתוף גורמים רבים, ביניהם העירייה, מס הכנסה, חברות הגז, שירותי הרווחה של העירייה, משרד הבריאות ושירותי רווחה לא פורמליים. "זה לא עבודה קלאסית של משטרה, זה משטרה שמבינה שאין לה ברירה, ולכן היא רותמת את כל הגופים. אם אני רוצה לסגור היום תחנת סמים אני מביא את מס הכנסה, אם אני רוצה לסגור סקס שופ אני מביא את משרד הבריאות".

אירועים כמו שוק האוכל ותצוגת התכלית שהתקיימה בשבוע שעבר – הם רגע של נחת עבור שוטרי תחנת שרת. אבל גם רגע של מבחן ושרעבי רחוק מלהיות נאיבי. "מה שקורה היום זה שהדברים זולגים לצדדים, אבל זה לא באותה עצימות, וגם מספר המעצרים עולה. זה זולג לגדוד העברי, וגם לרחובות הקטנים. שבוע שעבר, בסמטת הר ציון – יש שם תחנת סמים של משפחת פשע מלוד – סגרתי את התחנה, נתתי לשוטרים 24 שעות לסגור אותה, ובסגורה הכוונה היא מרותכת. פרצו אותה תוך 24 שעות. הנרקומנים באו ועקרו את הדלתות", הוא מוסיף, "מבחינתם זה הרבה מאוד כסף. תחנת סמים זה כסף שאני, אתה והוא (מצביע על שוטר לידו) ואולי עוד כמה עמיתים שלך לא עושים בשנה. שתבין מה המשמעות הכלכלית. אני נותן לזה עוד יומיים ועם בטון סוגר את זה".

במלחמה כמו במלחמה, יש ניצחונות ויש הפסדים. תלוי ביום. תלוי בכוח האדם הזמין למשימה. תלוי גם בחשק של אלה האמונים על ביצועה. תלוי בהתנגדות. גינת לוינסקי, שהייתה פעם החצר האחורית של תל אביב, נמצאת בעיצומו של שינוי, אך בינתיים בגבולותיה נוצרו חצרות אחוריות חדשות. לכל הישג יש גם מחיר. "תחנות הסמים הגדולות היו מקור הצרות. החרש, שביל עכו, רחוב הנגב, הגדוד העברי. צריך אורך נשימה… בסופו של דבר אני לא יכול להגיד לנרקומן 'מחר אתה לא תהיה נרקומן', אבל כשהם יושבים במקום אחד ומאמללים את כולם – הבעיה נהיית יותר קשה. לדעתי ברגע שהם מתפזרים יהיה יותר קל לנצח אותם. אבל יש כאלה שטוענים שעדיף שיתקבצו במקום אחד".

אין פתרון, יש פיזור

עבור יואב בן ארצי, מנהל תחום התמכרויות, דרי רחוב ושיקום האסיר במינהל השירותים החברתיים בעיריית תל אביב, הרחובות הם הבית השני. מדי יום, במשך שנים, הוא יוצא לסיורים ברחוב במטרה להציע חלון הזדמנויות של חיים טובים יותר, נקיים, לדיירי הקבע שלהם. "איכשהו כשזה היה מרוכז בשביל עכו, לאנשי הטיפול היה יותר קל להגיע ולפגוש אותם במקום אחד. היום אנחנו מסתובבים הרבה מאוד גם בגדוד העברי ובי.ל. פרץ וגם במטלון וברחובות אחרים. נכון שאזור הרציפים נוקה והגינה מאוד אסתטית, עשו שם עבודה מאוד יפה, אבל זה על חשבון האזורים האחרים. ואותי מטרידים האזורים האחרים כי גרים שם אנשים, ואני מקבל המון תלונות מאנשים שסובלים שנכנסים להם לחדרי מדרגות ויושבים להם שם. זה מבהיל אנשים, זה סודק את הביטחון האישי. והם שם. אני יודע. הם שם".

15 אנשים מתו מאז תחילת השנה ממנת יתר בתל אביב. "אני לא תמים", אומר בן ארצי, "ולא חושב שהבעיה הזאת תיפטר, היא פשוט עוברת ממקום למקום, בשעות מסוימות, אבל אין מה להשוות את זה למה שהיה בשביל עכו, שם זה היה בכל שעות היממה".

על פי ההערכות מגיע ההירואין לאזור מקו רמלה־לוד, לשם הוא מגיע בעיקר מהגבול עם ירדן. לעתים כמויות קטנות יותר מגיעות מהגבול עם לבנון. משפחות הפשע במקומות האלה חולשות על התחום. בזמנים אחרים הלקוחות היו מגיעים אליהם, "המראות" היו קוראים לזה. מספר נרקומנים ברכב אחד עושים את דרכם לעיר אחרת כדי ליהנות מהשפע. היום כבר לא צריך. גם ביפו קיימות מעבדות סמים.

"מי שאוחז בזה הם ארגוני פשיעה גדולים, שאיתם כנראה צריך להתמודד בסוגיות הרבה יותר מורכבות יותר מסחר בסמים", אומר בן ארצי, "אני בכלל בתפיסה שאולי הסיפור הזה של הסחר בסמים משרת אותנו, היום העולם מתקיים בצורה כזאת או אחרת מהסחר הזה, ברמה הגלובלית. אני מניח שזה לא פוסח עלינו, זו לא פשיעה נקודתית. יש נהנים מהסיפור הזה, ואנחנו מושפעים מהמגמות האלו".

בונים על הנדל"ן הגאה

אם יש גורמים שאינם גוזר קופון מהמצב, אלה הם בעלי העסקים ברחוב הגדוד העברי. ניתן למנות אותם על יד אחת, מכולת אחת, בית קפה אחד, מנעולן, חנות לממכר ברגים שקיימת 40 שנה. הם ראו הכל. והם ערים לשינוי שמתחולל שם בחודשים האחרונים. בפינת הרחובות הגדוד העברי וצ'לנוב עמלים על בניין מגורים חדש, המשווק לקונים בתור "הבניין הגאה הראשון". במכירה מוקדמת פנתה חברת הנדל"ן שבונה את הבניין לחברי הקהילה הגאה, מתוך ההנחה שאזורים שבהם מתרכזים אנשי הקהילה הופכים לאטרקטיביים יותר. בינתיים המצב לא נראה מבטיח. "בוא תעשה כתבה, תראה אנשים עם מזרקים בצוואר הולכים ברחוב. לא משהו שרואים כל יום, יהיה לך בלעדי", אומר בעל עסק ברחוב, בשש בערב, לדבריו, הרחוב כבר מת. הוא מעיד שכאשר הוא מנסה לגייס עובדים הם מתפטרים אחרי יום, לא מסוגלים לשאת את המראות. "דיכאון, למה שמישהו יבוא אלי כשהוא יודע שיצטרך לשלם עשרה שקלים נוספים לנרקומן שמציק לו? בפעם הבאה הוא לא יבוא". אחר מעיד: "הם נכנסים למחסנים, מוציאים דברים. הפקחים טוענים שפינו אותם, אז הם עברו לפה. אני רואה את התחנה, לפעמים אתה רואה גם מכוניות מפוארות של עורכי דין עוצרות בה. זה מעגל. אי אפשר לצאת". השיחה עם סמי, מכור בן 34 , מדגישה עד כמה המעגל הזה חונק. "תסלחו לי רגע בבקשה", הוא מבקש כשאנחנו פונים אליו, "היא צריכה שאעזור לה להזריק בצוואר, הרבה לא יודעים להזריק, אני תכף חוזר". יש לו ותק של 20 שנה כמכור ברחוב.

את ההשפעות הפיזיולוגיות של השימוש הוא מכיר היטב, ולכן גם דואג לפזר בין המשתמשים מחטים נקיים, מזרקים ופדי אלכוהול. למי שצריך הוא עוזר, כמו ההיא שהזריק לה בצוואר, שנפגעה בפיגוע בדולפינריום, שלא כמו אחיו שפוצץ לעצמו את הנימים ברגליים עם ההזרקות. אצל חלק מהמכורים זה מסתיים בנמק. "הוא גם נדבק במחלה מהשימוש", הוא אומר. סמי השתחרר לא מזמן מהכלא, דווקא היה נקי כשהשתחרר, ואז הוא מעד ונשאב שוב. "כל פעם עוברים. עוד שכונה ועוד שכונה, כל פעם מחדש. קודם היינו שם (מצביע על הרציפים) אחר כך פה (שביל עכו) ועכשיו זה עבר לרחוב פה (מצביע לעבר הגדוד העברי)". חשוב לו לדבר. גם למכורים יש קול. "עדיף שישאירו אותנו בנקודה אחת, בלי ילדים ובלי אנשים שצריכים לראות מה זה", הוא אומר. רואים שהיה פעם גבר נאה. חזק. "מה הדבר שאני הכי אוהב? (צוחק) זאת שאלה טובה, אני אענה עליה בשני חלקים, אני אוהב להיות נרקומן, אני אשקר אם אני אגיד שאני לא אוהב סמים, אבל אם אלוהים ייתן לי הזדמנות לעשות משהו – הייתי רוצה להעביר את המסר לא להתקרב לזה, אפילו כדי להציל בן אדם אחד".

במעלה הרחוב מכור אחר מדדה לו אל עבר הגביע הקדוש שלו. בעבור 50 ש"ח יוכל לרכוש מנה מהאדם העומד בכניסה לבניין המגורים הסמוך, מרחק ארבעה צעדים מהילדים המשחקים, וממש בכניסה לדלת ביתם. השעה 11:00 , שעת השיא מתחילה עכשיו, הוא לבוש סחבות, חולני ומלוכלך, בדיוק כמו האדם שמניח את השטר בידו, בסך הכל "קוף", זה שבעבור סמים בחינם זוכה להחזיק בסחורה ולמכור אותה. הוא גם יקבל עליו את התיק ועול המעצר אם ייתפס בפשיטה. נציג משפחת הפשע המספק את ההירואין פשוט יעמיד שם אחד אחר ביום שלמחרת. במחזה העצוב הזה כל אחד משחק את התפקיד שלו, השכנות מתלוננות, המשטרה סוגרת את תחנות הסמים בעוד אחרות נפתחות, העירייה וכרישי הנדל"ן עמלים על פיתוח האזור ומימוש הפוטנציאל בזמן שבעלי העסקים הישנים גוועים. שירותי הרווחה שולחים את הנרקומנים לשיקום. רובם חוזרים לרחוב. חלקם ימותו בו. והספקים דואגים לספק את הסחורה כדי שהחיים במקום הזה לעולם לא יהיו כפי שחיים ראויים להיות.

• תל אביב
• סמים
• נרקומנים
• פשע תל אביבי
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

רצח רוז פיזם

תאריך:11.9.2008
מקום:נחל הירקון

היה היו שני צעירים צרפתים – בנימין רון ומארי רנו-פיזם. השניים נישאו, הולידו ילדה תכולת עיניים בשם רוז, והתגוררו לסירוגין בישראל ובצרפת. כעבור מספר שנים התגרשו, ומארי עברה לגור בישראל, בעוד שרוז נותרה עם אביה. כאן, היא פיתחה מערכת יחסים רומנטית עם חמה, סבה של רוז, רוני רון בן ה-45. רון השרמנטי הפך לאבי המשפחה, ויחד הם הביאו לעולם עוד שני ילדים. ב-2007, לאחר שרוז התאשפזה בבית חולים בצרפת, החלה מארי לחשוד שבתה עוברת התעללות, ובתום מאבק משפטי העבירה את בתה לישראל, שם גרה יחד עם אביה החורג, שהוא גם הרי סבה. הסידור הזה לא החזיק מעמד, וכעבור מספר חודשים נמסרה רוז לידי אמו של רון, ויויאן. בשלב מסוים ביקשה ויויאן מבנה רוני לקחת אותו אליו – ומאז נעלמו עקבותיה. רון אמר לאמו שהוא שלח את הילדה לפנימייה, תשובה שהדליקה אצל ויויאן נורת אזהרה. היא פנתה לרשויות הרווחה, ואלה העבירו את המידע למשטרה רק כעבור חודשה. המשטרה עצרה את מארי ורוני, ובחקירתם התבררה האמת המחרידה: רון הכניס את נכדתו הקטנה לתיק גדול – בין אם בחיים ובין אם לא – והטביע אותה במימי הירקון כדי שגופתה לא תתגלה. בחיפוש בדירתם של בני הזוג נמצאו מכתבים שמעידים על השנאה שחשה מארי כלפי בתה הקטנה, שנאה שבשמה ביקשה מאהובה וחמה שיעלים אותה מחייה. בתום חיפושים שנמשכו שבועיים נמצא התיק האדום במימי הירקון, ובו גופתה של הילדה של אף אחד, בתמונה ששברה את ליבה של מדינה שלמה. מארי ורון הורשעו ברצח ונשלחו למאסרי עולם.

האונס בגן העיר

תאריך:12.5.2012, 3:30
מיקום:חניון גן העיר

"אחד ממקרי האונס המזעזעים בתולדות המדינה", הגדיר בית המשפט את המקרה. בליל שבת הגיעו בני זוג צעיר לחניון גן העיר הסמוך לבניין העירייה. אחמד בני ג'אבר עקב אחריהם לשירותי הנשים, ובין השלושה התפתח ויכוח מילולי. בשלב מסוים הוא לקח את הטלפונים הניידים ובמשך שעה ביצה בהם מעשי אונס קשים ביותר, תוך שהוא מכה ומתעלל בהם תחת איומי סכין, כופה עליהם לקיים יחסי מין לנגד עיניו ומכריח אותם לצפות במעשי הזוועה שהוא עושה להם. בתום מצוד שנמשך כמה ימים נלכד ג'אבר והודה במעשים. כתב האישום פירט את "המעשים המפלצתיים", וחלקים ממנו נפוצו כשמועות ברחבי העיר אף שנאסר בפרסום על ידי בית המשפט עד היום.

הרצח בגן מאיר

תאריך:21.8.1949, 1:00
מיקום:גן מאיר

כשמתהלכים בשכיית החמדה השלווה של גן העיר, קשה להאמין שמעשה מחריד כל כך התרחש בדיוק בו. בליל אוגוסט 1949 טיילו בגן דניאל פקטורי ונעמי שטיין – אחים למחצה בשנות ה־20 לחייהם. לפתע התקרב אליהם דוד יעקובוביץ', נוצרי שהתחזה ליהודי ונהג לתקוף זוגות שהתבודדו בגן. הוא החל להכות בראשם באמצעות מקל, גרר את שטיין לפינה חשוכה ואנס אותה. פקטורי, שגולגולתו רוסקה, הצליח בשארית כוחותיו להגיע לבית אמו כדי להזעיק עזרה, ומשם הועבר לבית החולים, שם מת למחרת מפצעיו. יעקובוביץ' הזעיק את שומר הגן ודיווח על אישה שנפצעה, ואף הוליך לשם את השומר. שטיין פונתה לבית החולים, וכשהתעוררה אמרה שהאיש שהזעיק את הכוחות הוא התוקף. יעקובוביץ' הורשע ברצח ובאונס ונידון למוות – הפעם הראשונה שבה שופט ישראלי גזר עונש מוות. יעקובוביץ' ערער על העונש, טען שלא ניסה לרצוח את פקטורי אלא רק להניס אותו, ולכן הומר עונשו בעונש מאסר ולאחר תשע שנים הוא השתחרר מהכלא.

רצח רבין

תאריך:4.11.95, שעה 21:42
מיקום:כיכר מלכי ישראל

21 שנה חלפו ממוצאי השבת שכל תל אביבי נשבע שיזכור כל ימיו, והנה כבר מסתובבים בינינו כאלה שעוד לא היו בו אז. עם צאת השבת יצא סטודנט למשפטים מרעננה בשם יגאל עמיר מבית הוריו, לאחר שמילא את מחסנית אקדחו בכדורי הולופוינט ובכדורים רגילים. פניו היו מועדות לעצרת התמיכה בממשלה ובתהליך השלום בכיכר מלכי ישראל, במטרה לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין בגלל קידום הסכמי אוסלו. כשהגיע למקום הסתנן בהצלחה לאזור הממש לא סטרילי שבו המתינה מכונית השרד של רבין לסיום העצרת, ומטווח אפס ירה שלושה כדורים בראש הממשלה. המאבטחים של רבין, שאחד מהם נפגע מהירי, הכניסו את רבין לקדילאק המפורסמת ומיהרו לבית החולים איכילוב (מסלול שאמור היה לארוך שניות אחדות אך ונמשך דקות ארוכות). לאחר 40 דקות נאלצו הרופאים בבית החולים לקבוע את מותו של רבין ולשלוח את איתן הבר להקריא ברחוב ויצמן את ההודעה המצמררת ששינתה את פני המדינה. עמיר נעצר מיד, הורשע ברצח ונשלח למאסר עולם, אחיו חגי שסייע לו נשלח ל־16 שנות מאסר, ושני חברים שלו – דרור עדני ומרגלית הר־שפי – נשלחו לתקופות מאסר קצרות יותר. האנשים שהובילו את תהליך ההסתה נגד רבין ושעמדו בראש ההפגנות והתהלוכות נגד רבין שבהן הופיעו ארונות קבורה, חבלי תלייה וקריקטורות שלו במדי אס־אס לא הורשעו מעולם,; ונאמר בעדינות – המשיכו לשאת בתפקידי מפתח בחברה הישראלית.

בני סלע

תאריך:13.12.1999
מיקום:רחוב פנחס רוזן (המעצר)

ספק אם יש פושע שהשפיע יותר על חיי היום יום בתל אביב כמו בני סלע, שכונה "האנס הסדרתי". בתחילת שנת 1997 פתח סלע בסדרה של מעשי אונס אכזריים בנשות העיר. ב־13 בינואר הייתה זו אישה שסלע פרץ לדירתה במרכז העיר, קשר אותה בחוט טלפון ואנס אותה כמה פעמים. האירוע עורר הדים, אך המשטרה התעקשה על כך שמדובר באירוע שמנותק ממעשים אחרים ושאין סיבה להיבהל. היא כמובן טעתה, שכן ימים אחדים לאחר מכן נכנס אותו סלע לכלא על תקיפה מינית של בת משפחתו. בדצמבר 1997, בעת חופשה מהכלא, פרץ סלע לדירתה של אישה ברמת גן, קשר את ידיה ואת רגליה בחוט טלפון ואנס אותה במשך שעתיים. המשטרה עדיין לא הצליחה להבין שמדובר באותו האי שחזר מחופשתו לכלא, וכשהשתחרר במאי 1998 חזר לסורו: תחילה פרץ לדירה בלב העיר ונמלט כשאם לשתי בנות החלה לצעוק כשתקף אותה. אחר כך פרץ לדירה אחרת באזור ואנס אישה צעירה, וביולי חזר לדירה ברמת גן שאליה כבר פרץ בחופשתו מהכלא ואנס שוב אותה אישה. בשלב זה כבר הייתה המדינה כולה הרגליים, והמשטרה הבינה שמדובר באותו האנס שמכה שוב ושוב. בינתיים המשיך סלע להטיל אימה על נשות העיר, אנס נשים שונות ברחבי תל אביב וגם בגבעתיים ובהרצליה; בהן נשים מבוגרות יותר וגם ילדות בנות 12, כאלה שאנס בדירותיהן וגם סתם ברחוב; והמשטרה הייתה אובדת עצות. בתקשורת הופצו קלסתרונים שהתבססו על פריטים שהשאיר בזירות, נערות למדו להגן על עצמן והחלו להסתובב עם גז מדמיע בתיק, והאנס הסדרתי המשיך להטיל אימה בתל אביב. לבסוף, לאחר שניסה לתקוף מינית נערה באמצע היום ברחוב פנחס רוזן, הצליחו השוטרים לשים עליו יד. הוא נשלח ל־35 שנות מאסר בכלא (ממנו נמלט ב־2006 בדרכו לדיון משפטי בתל אביב, ונתפס בצפון הארץ).

נערות הפיתוי והדוקטור לכימיה

תאריך:27.12.2011
מיקום:דיזנגוף פינת התניא

אלי ללוז, יהודי צרפתי שעלה לארץ, היה דוקטור לכימיה במכון ויצמן בשנות ה־70 לחייו, ובאחד מביקוריו בדירתו ברחוב דיזנגוף הזמין אליו שתי נערות ליווי – אנה ומרינה. כשהגיעו למקום, החליטו השתיים לשדוד את ללוז. הן הסיחו את דעתו וערבבו במשקה שלו כדור אקסטזי. כשהמתין להן בחדר השינה, הופיעו השתיים חמושות כל אחת בסכין, ודקרו אותו תשע פעמים באזורי החזה והצוואר. לבסוף ביצעו בו וידוא הריגה בכך שדחפו אותו מהמיטה והלבישו על ראשו שתי שקיות ניילון.

לאחר הרצח לקחו השתיים מהדירה 100 אירו ו־1,200 ש"ח במזומן, מכשיר טלוויזיה ושני טלפונים ניידים. לפני שעזבו את הדירה, הניחו שמיכה על גופתו של ללוז, שפכו עליה משקה אלכוהולי והציתו את החדר. הן עזבו את הדירה וחזרו לדירתן שבאשדוד במונית, לאחר שהשליכו בפח זבל סמוך שקית שהכילה ראיות. כשהגיעו החוקרים לזירה, נדמה היה להם שאת הרצח הזה כבר לא יצליחו לפענח. דבר אחד שרד בשרפה ובמהרה הוביל אותן אל הרוצחות – רשימה של מספרי טלפונים לא מזוהים.

(צילום: מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)

הרצח בברנוער

תאריך:1.8.2009, 22:40
מיקום:נחמני 28

אולי פשע השנאה החמור בתולדות העיר. במוצאי שבת – בזמן שמרכז הנוער הגאה בלב העיר מלא בבני נוער צעירים שנמצאים במקום שחשבו כבטוח ביותר עבורם – פרץ אדם חמוש ולבוש בבגדי הסוואה שחורים ומסכה והחל לירות ללא הבחנה בכל הנוכחים. מהירי נהרגו במקום ניר כץ, מדריך במרכז, וליז טרובישי, נערה בת 16 מחולון. מדריך נוסף ותשעה בני נוער נפצעו, שניים מתוכם נותרו נכים עד היום. היורה נמלט, והמשטרה פתחה בחיפושים אחריו. מקומות בילוי של הקהילה נסגרו מחשש לירי נוסף, אך היורה כבר לא היה בסביבה. הממסד חיבק את הקהילה הגאה ובכירי המדינה השתתפו בעצרות ובטקסים שנערכו לאחר המקרה, והמשטרה פתחה באחת החקירות היקרות והאינטנסטיביות בתולדותיה.

כעבור ארבע שנים מצאו מטיילים ליד ראש העין את האקדח שממנו נורו הקליעים, אבל זה עדיין לא קידם את החוקרים לעבר החשודים. כעבור כמה חודשים סיפר זאור חנקישייב, צעיר המוכר למשטרה, שהוא מכיר את החבורה שהשתתפה ברצח בברנוער והפך לעד מדינה. הוא אמר שחגי פליסיאן, עבריין מוכר, הוא זה שרצח את הצעירים לאחר שסבר שאחיו הקטן קיים יחסי מין עם מנהל המקום. פליסיאן הואשם ברצח, אך בהמשך התברר שחנקישייב שיקר. עד היום הברנוער פתוח ומסייע לנערים ונערות רבים; וגם הרוצח מסתובב חופשי.

רצח אריק קרפ

תאריך:14.8.2009, 23:00
מיקום:חוף תל ברוך

בערב שבת טייל אריק קרפ עם אשתו שרה ועם בתו הקטנה בטיילת של חוף תל ברוך. הם התיישבו על ספסל שמשקיף אל הים ולצדם שהתה חבורת צעירים מג'לג'וליה. אחד מהם, נער בן 17, ניגש לקרפ וביקש ממנו ש"יסדר" לו את אחת מהנשים שהיו איתו – אשתו או בתו. בתגובה החלו בני המשפחה לעזוב את המקום. הנער טלפן לשניים מחבריו שהיו בקרבת מקום וביקש מהם לבוא. הם באו בריצה והטיחו את בתו ואת אשתו של קרפ על הרצפה. הן הצליחו להימלט והחלו לזעוק לעברה לכל עבר. בינתיים החלו שני נערים להכות למוות את קרפ בזמן שהוא מתחנן על חייו. בעקבות צעקותיו התאסף סביב השלושה קהל רב שכמעט כולו הביט בנעשה בלי להתערב. השלושה נעצרו והואשמו ברצח, אך הורשעו בהריגה בלבד ונשלחו ל־26 שנות מאסר.

רצח ארלוזורוב

תאריך:16.6.1933, 21:30
מיקום:חוף הילטון, ליד בית הקברות המוסלמי

תעלומת הפשע הגדולה בתולדות תל אביב ואולי בתולדות הארץ כולה. בשנות ה־30 היה חיים ארלוזורוב ממנהיגי מפא"י ועסק בעיקר בהעלאת יהודי גרמניה, שביקשו לברוח מגרמניה הנאצית עם רכושם. למורת רוחם של רבים ביישוב, שראו בכך מכירה של הכבוד היהודי להיטלר בעד כסף, ניהל ארלוזורוב משא ומתן עקיף עם הנאצים בתיווך בריטניה, כדי להביא לארץ את יהודי גרמניה ולהציל חלק מרכושם. בליל שבת, 16 ביוני 1933, כשחזר לארץ, ישב עם רעייתו במרפסת במלון קטה דן (אביו הרוחני של מלון דן הוותיק). כשהבחינו שקהל סקרנים התאסף סביבם החליטו לצאת לטיול רגלי לאורך החוף. כשהתקרבו לשפך הירקון, באזור הנמל, הבחינו השניים בשני גברים – אחד גבוה ואחר נמוך – שהולכים בעקבותיהם. הם נכנסו לשכונה קטנה, שוטטו בין הבתים, וכשהרגישו שנפטרו מהעוקבים חזרו לחוף ופנו חזרה לכיוון מרכז העיר. אז, באזור בית הקברות המוסלמי (מלון הילטון של היום), הבחינו שוב בעוקבים שהאירו עליהם בפנס. בני הזוג ארלוזורוב פנו אל השניים וביקשו שיניחו להם. הבחור הגבוה שאל בעברית את השאלה הזכורה בתולדות הפשע התל אביבי: "כמה השעה?", וארלוזורוב השיב "אין זה עסקך". הגבוה שאל שוב, ובני הזוג הסתובבו והלכו. אז שלף הנמוך אקדח, ירה בארלוזורוב בבטנו, ושני המתנקשים נמלטו. ארלוזורוב פונה במהרה לבית החולים הדסה, שם נקבע מותו כתוצאה מאיבוד דם.

הרצח עורר זעזוע גדול ביישוב ונפתח גל מעצרים גדול, בעיקר של פעילים רוויזיוניסטים. שניים מהם, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, הואשמו תחילה ברצח אך זוכו לבסוף. עד היום איש אינו יודע מי רצח את ארלוזורוב.

האונס בשפך הירקון

תאריך:27.11.2009, 2:00
מיקום:שפך הירקון, ליד נמל תל אביב

מוצאי שבת, 2:00 בלילה, נמל תל אביב מוצף במבלים. סמוך למתחם מאתרים עוברי אורח צעירה פצועה ועירומה. הם מזעיקים את המשטרה, ולשוטרים שבאים למקום מספרת הצעירה שבעת שהלכה מרחוב דיזנגוף לכיוון חניון רדינג, הבחינה בגבר לא מוכר שעוקב אחריה. היא נכנסה למכוניתה בחניון, אך לפני שהספיקה להתניע אותה פתח הגבר את הדלת וגרר אותה לעבר גדת הירקון. שם, בשיחים, הוא הכה אותה ואנס אותה, ואיים שאם תצעק הוא יהרוג אותה. בזמן שפונתה לבית החולים פתחו השוטרים בסריקות. עובר אורח שהיה במקום סיפר שהוא זה שהניס את התוקף, כשעבר במקום וראה אותו מכה את הצעירה כשמכנסיו מופשלים. לפתע איתרו השוטרים בשיחים גבר חסון שבהמשך יזוהה כלא אחר מאשר מאבטחו של הרמטכ"ל – קצין מצטיין בשם ארז אפרתי אשר סיים ערב סוער במסיבת הרווקים שלו. הוא הורשע במעשה סדום ונידון לשש שנים בכלא.

שוד המטה הארצי

תאריך:11.1.1976
מיקום:בניין המטה הארצי של המשטרה, דרך סלמה

"הפריצה הנועזת ביותר בישראל" וכנראה ההוליוודית מכולן. לא במקרה היא גם הייתה הבסיס לסרט "מתחת לאף" בכיכובם של אורי גבריאל ומשה אבגי. בעזרת סולם עץ, אזמל ועגלה הצליחו שלושה פורצים חובבים להיכנס לבניין המטה הארצי של המשטרה בדרום העיר. הם הלכו ישירות למעלית, הגיעו לקומת הקרקע, העמיסו על עצמם כספת במשקל 400 ק"ג שהכילה 200 אלף לירות ו־200 אלף דולר (כ־3 וחצי מיליון ש"ח בימינו) ונעלמו בלי להשאיר טביעות אצבע.

המשטרה לא ידעה את נפשה. כספת עם הון עתק נגנב דווקא מהמפקדה שלה, ממש מתחת לאף. כעבור שבוע נמצאה הכספת בשכונת כפר שלם כשהיא מנותצת, מכוסה בבוץ וכמובן ריקה. השלושה נתפסו רק אחרי מעקב שהראה שהם מבזבזים סכומי כסף גדולים, והם נשלחו לרצות עונש של כמה שנות מאסר בכלא. את הכסף המשטרה לא הצליחה להשיב מעולם וגם לא את הכבוד האבוד.

שוד בנק לאומי ברמת אביב

תאריך:3.5.1977, שעה 18:00
מיקום: סניף בנק לאומי ברמת אביב

כמו סצנה אפופת דרמה ואימה, התרחש ב־1977 שוד אלים בסניף הבנק השקט בשכונה השקטה. ארבעה שודדים רעולי פנים, בהם הרצל אביטן, מראשי כנופיית נווה שרת התל אביבית ואחד העבריינים המסוכנים שפעלו בארץ, חנו במכונית סובארו גנובה מול פתח הבנק. שלושה מהם נכנסו אליו מהכניסה והרביעי חיכה בחוץ. כשנכנסו השלושה הם הכו את פקיד הבנק, ירו באוויר וניפצו את מצלמות האבטחה במעגל סגור שהיו בבנק. שוטר שהגיע למקום פתח ביריות על השודד הרביעי שחיכה בחוץ, אך לא הצליח להשתלט על האירוע. השודדים הצליחו במשימתם ויצאו מהבנק כשהם מטילים בדרך שני רימוני יד, שרק אחד מהם התפוצץ. 8 מיליון לירות נשדדו מהבנק, אך מרבית הכסף נתפס בסופו של דבר. הארבעה נידונו ל־15 שנות מאסר.

רצח מלה מלבסקי

תאריך:מרץ 1985
מיקום:חוף תל ברוך

אחת מפרשות הרצח שהסעירו את המדינה באמצע שנות ה־80. מלה מלבסקי הייתה יהודייה בת 59 מניו יורק אשר ביקרה בישראל כתיירת. באחד מביקוריה בישראל ביקשה לבדוק את מצב החשבון שלה בסניף בנק בירושלים שבו הפקידה 50 אלף דולר. היא לא ידעה אז שחווה יערי, יועצת פיננסית בבנק שעמה הייתה מיודדת (ורעייתו של העיתונאי אהוד יערי), ואביבה גרנות חברתה זייפו ייפוי כוח שלה ורוקנו את החשבון.

עקב החשש שמלבסקי תגלה שהן אלה אשר גנבו את הכסף, בחרו השתיים פשוט לרצוח אותה. הן פיתו את מלבסקי לנסוע עמן אל צפון העיר, וכשהגיעו לחולות תל ברוך החלו להכות אותה במערוך. לאחר שנפלה מלבסקי גוססת על הרצפה דרסו אותה השתיים במכונית וריטשו את גופה עד למותה ולבסוף הסתלקו מהמקום. גופתה של מלבסקי התגלתה במרץ 1985 על דרך עפר סמוך לשדה דב. לאחר מאמצי חקירה רבים, שכללו האזנות סתר והפעלת סוכנים, הצליחה המשטרה לסגור על גרנות ויערי, והן הורשעו ברצח ונשלחו למאסר.

מסעות הירי של שרה אלקנוביץ'

תאריך:4.4.1976
מיקום:התחנה המרכזית הישנה

אחד הסיפורים הביזאריים ברשימה הזאת. ביום אביבי באפריל רעשה המדינה כשצעיר חולוני אשר עלה לאוטובוס בתחנה המרכזית (הישנה, היום) נורה בגבו מסיבה לא ברורה, והיורה נמלט. יומיים אחר כך התרחש אירוע ירי מוזר נוסף, הפעם בקו 17, כששני אנשים נורו בנסיעה מחולון לכיוון התחנה המרכזית. ב-8 באפריל הייתה זו צעירה שישבה בחלק האחורי של אוטובוס שנסע מתל אביב לחולון ונורתה על ידי מרסס האוטובוסים האלמוני, וכמה ימים לאחר מכן נורתה ירייה נוספת בשוק הכרמל. מאות שוטרים החלו בסריקות לאיתור היורה, ולבסוף נתפסה אישה בת 38 בשם שרה אלקנוביץ', והתברר שהיא היורה. כשנלכדה, אמרה אלקנוביץ' לשוטרים: "מה יש, כולם יורים אחד בשני". תכלס. אלקנוביץ' לא הועמדה לדין, בשל אי שפיותה, ואושפזה בבית החולים אברבנאל.

רצח ישראל קסטנר

תאריך:15.3.1957, 24:15
מיקום:עמנואל הרומי 6

הרצח הפוליטי הראשון בישראל. בישראל הצעירה, בשנים שאחרי השואה, היה ד"ר ישראל קסטנר דמות שנויה במחלוקת. מחד גיסא הוא ארגן פעולות הצלה שונות, לרבות "רכבת קסטנר", והציל את חייהם של יהודים רבים. מאידך גיסא היו שהאשימו אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים וברצח בעקיפין של יהודי הונגריה.

נגד האשמות אלה, שאותן פירט עיתונאי בשם מלכיאל גרינוולד, הגיש קסטנר תביעת דיבה אך לא זכה בה. דבריו הקשים של השופט נגד קסטנר, כמי ש"מכר את נפשו לשטן", עוררו כלפיו זעם בקרב רבים, ושלושה אנשים לקחו את הזעם רחוק מדי.

ב־15 במרץ, בזמן הערעור במשפטו, ארבו לו השלושה בפתח ביתו והמתינו שיחזור מהעבודה. כשהגיע ויצא ממכוניתו ניגש אליו אחד המתנקשים, וידא את זהותו וירה בו. קסטנר הובהל לבית החולים הדסה, שם מת מפצעיו. השלושה נתפסו, הורשעו ונידונו למאסר עולם. עם זאת, חמש שנים בלבד לאחר הרצח הם זכו לחנינה.

ב-2015 נחשף כי זאב אקשטיין אשר ירה בקסטנר שירת בעבר כסוכן שב"כ, וכי הארגון ידע על הכוונה להתנקש בקסטנר ואף העניק לו ליווי אשר משום מה הופסק כמה ימים לפני הרצח. עשרה חודשים אחרי מותו הסתיים הערעור שהגיש קסטנר במשפט הדיבה שבו לא זכה בערכאה הראשונה, והוא נוקה מכל אשמה.

רצח הילי סובול

תאריך:18.2.2016, 12:53
מיקום:שכונת נחלת יצחק

אחת מפרשות הרצח המזעזעות ביותר שידעה ישראל בשנים האחרונות. הילי ושירי סובול, שתי אחיות תאומות בנות 18, עברו ילדות לא פשוטה כלל שבמהלכה הסתכסכו זו עם זו. הילי חשבה שאמן מעדיפה את אחותה על פניה, ובגיל 12 היא גם נשלחה לפנימייה ומאז שהתה בכמה פנימיות שונות. שירי נותרה אמנם בבית, אבל גם מצדה גברה הטינה, עד שביום אחד סימסה לבן זוגה ערן דוד שאחותה אמרה לה להיפרד ממנו והוסיפה: "אני רוצה שהיא תמות".

דוד ציית. הוא הצטייד בשני סכינים ובבגדים להחלפה, וכשקיבל הודעה משירי שאחותה בבית, הגיע אל הבניין בנחלת יצחק ודקר את הילי 130 פעם בכל חלקי גופה, לנגד עיניה של שירי.

בזמן שנכנס ערן לבית כדי לנקות את הדם, להחליף בגדים ולהסתתר, התקשרה שירי למוקד 100 של המשטרה וטענה שאחותה נדקרה על ידי אדם שנמלט מהמקום. דוד הורשע ברצח, ושירי הורשעה בשידול לרצח. טרם נגזר דינם.

• שוד המטה הארצי
• שרה אלקנבויץ'
• בני סלע
• אריק קרפ
• אלי ללוז
• פשע תל אביבי
• ישראל קסטנר
• האונס בגן העיר
• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• רצח רבין
• ארז אפרתי
• הילי סובול
• רוז פיזם
• פשעים בתל אביב
• עירוני
• הרצח בברנוער

• Facebook
• Twitter
• Email

אי אפשר לצפות את זה מראש. מתחילים משורה, שתיים, נחמד. כל הערב על הקו בין השירותים לרחבה. בשורה הרביעית פתאום כבר לא כיף כל כך, הגוף מתחיל לאבד שליטה. ספק שורה אחת יותר מדי, ספק טריפ רע, לא משהו שאמור לעצור את הערב – ואז בבת אחת מאבדים הכרה. בשביל רוב צרכני הסמים זה מרגיש כמו תרחיש רחוק, כזה ששומעים עליו רק בסיפורי "זה קרה לבן דוד של חבר"; אבל מהידיעות על סדרת התמוטטויותבעקבות שימוש בסמים אי אפשר היה להתחמק. בזה אחר זה, בלי שיש כל קשר ביניהם, הובהלו בשבוע שעבר ארבעה גברים לבית החולים וולפסון במצב קשה לאחר שצרכו קוקאין, וביום ראשון השבוע מתה אישה בת 39 מקריית אונו שלקחה MDMA. רבים טענו מיד כי זהו בסך הכל צירוף מקרים מוזר, אך אזהרת המשטרה רמזה אחרת. "חומרים רעילים עורבבו בסמים ומופצים בכל רחבי הארץ", נמסר בהודעה החריגה שהשאירה ניחוח של "המשך יבוא".

עוד כתבות מעניינות:
היי בנטורל: 5 דרכים להידלק ולהתמסטל בלי סמים
עושים סמי מסיבות? כך תצמצמו סיכונים
מדינת ישראל היא האשמה במותם של צרכני סמים
טלגראס: ריאיון עם מייסד הרשת שעשתה מהפכה בשוק הסמים

למרות החשש שהתעורר בקרב הבליינים בתל אביב בעקבות האזהרה, נראה שהמתורגלים שבהם מעדיפים לסמוך על ניסיון העבר. "המקרים האחרונים מדאיגים. באתי לבר הקבוע שלי וכולם דיברו על זה, אבל אני עדיין ממשיך לעשות סמים ולא שמעתי בן אדם אחד שאמר שהוא יפסיק בגלל זה", מספר ע' הנוהג לצרוך קוקאין על בסיס שבועי. "כששמעתי על האשפוז של ארבעת הגברים בהתחלה אמרתי 'טוב, זה חד פעמי', אבל המוות של האישה כבר הכניס יותר לפאניקה. כרגע אמרתי לחברים שלי להזמין רק דרכי, כיוון שאני עובד עם המקדונלדס של התחום ויוצא מנקודת הנחה שאם החומר המורעל היה מגיע מהם – היו 100 איש באיכילוב כל ערב. כך או כך, כשאני מקבל את החומר אני טועם מעט ממנו כדי לבדוק שהוא בסדר".

לדבריו, אנשים רבים הביעו זעם על חוסר הפירוט בהודעת המשטרה. "יש סם מורעל שמסתובב ברחובות? תגידו במה מדובר, איך נראית השקית, מה היו התסמינים של אלו שנפגעו, תנו משהו שיעזור. אנשים מתמוטטים בגלל סמים בגלל המשטרה לא מפרידה בין הבריאות שלנו לזה שזה לא חוקי. צריך לעודד שימוש נכון ובטוח. לו היו עושים את זה, והתחום היה תחת הגדרה ברורה ופיקוח – החומר שהיה מסתובב היה הרבה יותר טוב".

חוקים בשירות עבריינים

למרות המיתולוגיות על סוחרים שמערבבים במכוון רעלים קטלניים בסמים, לדברי ד"ר עידו הרטוגזון, סוציולוג והיסטוריון של סמים משני תודעה, אלה לרוב היו שמועות שהופרכו. "דרך אחת להימנע מלעשות שימוש בסמים מורעלים היא להשתמש בערכות בדיקה שמזהות את החומרים הפעילים במנת סם, אם כי אלו ברוב המקרים לא יזהו רעל אם אכן זה הוחדר לחומר".

לכן בדומה לע', הפתרון הטוב ביותר בעיניו הוא הפתרון הקלאסי – לקנות ממקורות שסומכים עליהם ולצרוך רק חומרים שיודעים בוודאות שמכרים התנסו בהם וחזרו בשלום. "עדיף תמיד להתארגן באופן מרוכז על חומר איכותי מגורם שמכירים מאשר לנסות להתארגן במסיבה עצמה על כמות קטנה ולהידרש באופן כזה שוב ושוב לקחת את הסיכון שבמגע עם גורמים מפוקפקים והחומרים השונים שהם מחזיקים", אומר ד"ר הרטוגזון.

אך לטענתו אופי הקנייה חסר הוודאות יכול להיראות אחרת לו הייתה המדינה ממסדת את השימוש בסמים ומפקחת עליו. "כל הטרגדיות הללו יכלו להימנע אילולא היינו נתונים תחת חוקי סמים דרקוניים שמונעים מאנשים לעשות שימוש בחומרים שבפני עצמם הם בטוחים למדי, אבל עקב המלחמה בסמים המסחר בהם נתון בידיהם של גורמים עברייניים שיכולים לשחק בחיים של הציבור על ידי החדרת כל מיני רעלים או חומרים בלתי מזוהים אחרים". עקב כך האצבע המאשימה לא צריכה לדעתו להיות מופנית לצרכנים, ש"רוצים בסך הכל לעבור חוויה חיובית של שינוי תודעה, גם אם הם לא מאוד אחראיים או זהירים", אלא כלפי המדינה "שיוצרת אקלים שבו כל מי שמבקש להתנסות בחומרים מסוימים – צריך להסתכן בכך שיימכר לו חומר מורעל".

מתוך ההבנה שצריכת הסמים כנראה לא תיעלם, בעמותת עלם מעניקים סיוע באירועי טראנס ופסטיבלים. "הגישה של מזעור נזקים מתרחבת בכל העולם. יש מדינות שבהן ארגונים מספקים מעבדה ניידת שעוברת בפסטיבלים ונותנת שירות של בדיקת חומרים. אפילו סוחרי סמים משתמשים בזה ובודקים שהחומר שברשותם נקי", מספר אביתר, שעושה עבודת רחוב מטעם העמותה. "אם יקדמו את הדבר הזה גם בארץ יהיו הרבה פחות נפגעים. צריך לתת כלים כדי להתייחס לנושא הזה ברצינות. אי אפשר להסתיר מידע או להגיש מידע לא אובייקטיבי לציבור ולצפות שלא יהיו נפגעים – יש לנו תופעה קיימת שאי אפשר להתעלם ממנה. צריך לתת לצרכנים מידע כך שיהיה להם הכוח לעשות בחירות מושכלות".

אין עלון לצרכן

המסתורין האופף את פרטי המקרים האחרונים נובע מהמתנה לתוצאות חקירת המשטרה ותוצאות המעבדה של הרכב הסם. "קיים חשד שמלבד הקוקאין היו בסם חומרים נוספים, אך אנו לא יודעים עדיין אילו. אנחנו בודקים אם מדובר בהרכבי חומרים חדשים או לא, אבל הצפי הוא שזה לא היה סם נקי", מסביר מנהל אגף אכיפה ופיקוח במשרד הבריאות, ד"ר רוני ברקוביץ'. "יש סיכוי גדול שהחומר בא מאותו המקור כיוון שארבעת הגברים הגיעו לבית החולים עם סימפטומים דומים של פרכוסים וקשיי נשימה למרות שלא היה קשר ביניהם".

עד שתתבהר חומרת המצב, צרכני סמים רבים מגששים באפלה ומנסים להבין אם מדובר בסכנה ממשית. נראה כי שיטת "לסמוך על המוכר" עשויה להתגלות כבעייתית. "יש תופעות לוואי שרבים לא יחוו אותן. הגוף יכול להגיב ל־MDMA בצורה שונה בהזדמנויות שונות", קובעת ד"ר מיכל רוטנברג, מנהלת מעבדת המכון לטוקסיקולוגיה ופרמקולוגיה קלינית בבית החולים שיבא. "פעם אחת נהנים מכל הטוב שהסם מציע ובפעם אחרת חוטפים התקף פסיכוטי, אפילו אם זה אותו החומר בדיוק. כשאנחנו קונים סמי רחוב אנחנו לא יודעים אף פעם מה יש בפנים, הרי זה לא בא עם עלון לצרכן ותעודת ניקיון. בכדור אקסטזי יכול להיות מינון של 50 מ"ג בפעם אחת, ובפעם אחרת – של 100 מ"ג".

אמנם עוד מוקדם מדי לקבוע, אך לדבריה "יש להניח שגל ההרעלות ייצור הרתעה אצל הצרכנים. אנשים לא רוצים ללכת ממסיבה לחדר מיון, למרות התחושה ש'לי זה לא יקרה'", טוענת ד"ר רוטנברג. "תמיד כשיש פרסומים על התמוטטויות יש ירידה בצריכה ואחר כך לאט לאט זה מרים ראש. ברגע שיש תקופה של שקט כולם אומרים 'זה היה סתם מקרה חד פעמי'". אם אכן מופץ חומר מורעל ברחובות, מדובר ככל הנראה בעניין של זמן עד שנשמע על התמוטטויות נוספות. "אף אחד לא יודע באמת מה הוא לוקח", מבהיר ד"ר ברקוביץ'. "זו רולטה רוסית".

• תל אביב
• סמים
• MDMA
• קוקאין
• פשע תל אביבי
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

בשבועות האחרונים קשה למצוא אדם שאין לו עמדה נחרצת לגבי החוק להפללת לקוחות זנות. מצדו האחד של הוויכוח הציבורי עומדים אלו הבאים לחשוף לאור את מכבש תעשיית הזנות, שבכוחניותה מפקיעה את קולן של אלו שהידרדרו לשפל המדרגה. מן הצד השני נמצאים כאלו המאשימים פעילים חברתיים בכך שהם רואים לנגד עיניהם רק את שחרתו על דגלם, ושבדרכם הם ממהרים לשפוך את המים עם התינוק, ולהותיר את הנשים חשופות למציאות שבה נלקחת מהן אפילו האפשרות לדבר בשמן.

ומה חושבים האנשים שהנושא נוגע אליהם באופן המיידי ביותר, אך אינם צרכני זנות או הזונות בעצמן? מי שמכלכל את שגרת חייו מעל מכוני הליווי, מתגורר בין הדירות השכורות וברחובות שאליהם מגיחים הלקוחות? אלה כמה מהקולות ששמענו השבוע ברחוב פין.

מוטי, שחי זה שנים בשכונת נווה שאנן ושלמרגלות הבניין שבו הוא גר מתרחשת פעילות זנות ערה, מציע את נקודת מבטו כתושב המקום. הוא מדבר שעה ארוכה ומספר על הצביעות של העירייה שזונחת את תושבי השכונה, ועל המשפחות שהילדים שלהן צריכים לחזור הביתה אל קטטות בין זונות ללקוחות. הוא מספר גם על גילויי אנושיות נוגעים אל הלב שהוא נחשף אליהן מצד הזונות ומתאר תהליך של שינוי מצדו בכך שנהפך מדייר לשכן. הוא מגולל חיים במקום שברור שהוא "לא בסדר": "אני קרוב למדרכה אז אני ממש נמצא שם, וזה להיות חשוף לכל ההוויה שלהן, לטוב ולרע. להיות חשוף לאנושיות שלהן מצד אחד – לא מתייחסים אליהן בדרך כלל כבני אדם; ומצד שני להגיע למצב שאתה בעצמך הופך להיות במצב שלהן – קשה יום; הקטטות וההצקות שמציקים להן, מה שהן עוברות מדי יום כמה פעמים – זה מביא לכך שיכולים לבוא לדפוק על הדלת בבניין באמצע הלילה כדי לחפש נשים, כי הם יודעים שבבניין הזה יש נשים וכל שאר התולדות. מקום שיש בו זנות הוא שטח הפקר – הכל מותר.

"אני מסתכל עליהן כשכן – לטוב ולרע. לגבי הנשים עצמן, אני לא ידעתי שזה ככה, לא הכרתי נשים בגיל של אימא שלי שעובדות בזנות, שהן סבתות. הן רוצות מאוד לדבר, שישמעו אותן, אבל הן יודעות שאני לא רוצה אותן שם, והן אומרות לי בעצמן: 'אני לא הייתי מוכנה שהילדים שלי יגורו במקום שבו יש זונות מתחת לבית, לכן אני מבינה אותך'. באופן אבסורדי נהפכנו, שני הצדדים, לקשי יום. "כל אחד שזה יגיע לסביבה הקרובה שלו יבין שמשהו לא בסדר. אפילו הזונות עצמן יודעות שזה לא בסדר וחלקן חוזרות בעצמן לבית ומשפחה. היום הן רואות אותי וכבר מראות לי תמונות של הנכדים".

שאלות ערכיות ומוסריות למיניהן מקבלות דגש מועט בדבריו של מוטי, אבל סיפורים אנושיים עדינים יש לו לרוב. הוא מספר איך היה עד להלוויה לחתול דרוס של כמה נשים מבוגרות שעובדות ברחוב. איך אספו אותו בקרטון ודאגו לקבורה שלו, על השיחות היומיומיות שיש לו עם השכנות ועל מקרה שבו אחת מהן הצילה פרח סחלב שלו וכך התברר לו שהיא בעצם מומחית לסחלבים.

האמירה "אין שחור ולבן" חוזרת הרבה במהלך השיחה, בעיקר כשאני מנסה לדחוק ולחלץ ממנו איזו אמירה דעתנית בעניין מצבן והשפעת החוק. היא נאמרת על נסיבות החיים שהובילו כל אחת מהנשים למקום שבו הן נמצאות, על האפשרויות שלהן להיחלץ ממעגל הזנות ועל ההשקפות האפשריות על בחירתן האישית. את הסיפורים האישיים ואת שגרת החיים הוא מתאר ברצון מופגן הרבה יותר, כשהתופעה בכללותה נותרת כמשתנה מובן מאליו, כאשר הוא מפרט בדקדקנות על האופי השונה מהותית בין כל אחת מהן והיחסים הבין אישיים המסוימים עם כל אחת. השורה התחתונה שלו מתמצה באמירה "לא רק הן קורבנות, גם אני קורבן".

דיירת אחרת בנווה שאנן המזדהה בשם ג'ינג' דווקא לא מרגישה שהוויית תעשיית הזנות אופפת אותה במיוחד. היא פעילה במרכז הקהילתי בית פיות הפועל בנווה שאנן אשר "מטרתו ליצור מרחב קהילתי ומשפחתי שמאפשר לצעירות בתקופות מעבר לפתח את עצמן ולהשתלב בחברה באופן משמעותי", כפי שרשום בעמוד הפייסבוק שלו.

"דווקא בשכונות אחרות שגרתי בהן הרגשתי יותר את הנוכחות של זה. בשכונת שפירא למשל הייתה יותר זוועה, אם כי כאן יש יותר נרקומנים והומלסים", היא אומרת. "אלה נשים שהן באמת בשפל של החברה הישראלית, ומי עוצר להן? אנשים שבאים ועם סכומים של עודף מפלאפל הולכים איתן לצד בצורה הכי מטונפת שיש. הן עוברות אלימות נוראה, הן ממש מסכנות. זה גם לא נעים להיות בחורה שעומדת בתחנת אוטבוס, ואנשים עוצרים ושואלים אם היא 'עובדת'".

בנוגע לחוק, היא חושבת שתמיד ראוי שהגזר יבוא לפני המקל, כלומר יש לדאוג למרכזי תמיכה ולשיקום לפני חקיקת החוק. גם בנוגע לצרכני הזנות היא חושבת שמן הראוי לנקוט גישה דומה: "אני משתדלת לא להיות שיפוטית. בסך הכל כולם כאן קורבנות. גם הגברים המסכנים האלה שהולכים לזונות הם אנשים שחוו טראומות ושיש להם בעיות במיניות. כולם צריכים טיפול, אהבה, כולם צריכים מגע, קודם כל חמלה. חמלה לפני ענישה. הם אנשים שצריכים טיפול במיניות, מומחים שיעזרו להם ויטפלו באישיות שלהם. "אני לא מאמינה שיש דבר כזה בחירה חופשית, כולנו סך ההתניות של החיים שלנו. מאחורי כל אדם שעשה דבר נורא יש חוויות טראומיות וקשות, אנחנו לא צריכים להעניש מישהו שעבר דבר נורא".

בסיכומו של עניין היא חושבת שיש להבריא את החברה: לחנך למיניות בריאה ולטפל במיניות של הלקוחות ללא האשמה. בלב הפעולות של הלקוחות הללו מצויים הפגיעה והחוסר, וכל גילויי אלימות ופוגענות מצדם צומחים מהן ואותן צריך לברר.

אישה אחת שעובדת ברחוב השמיעה גם היא בשיחה בינינו תפיסה דומה. גם לדעתה הזנות באה לענות על צורך שמקורו בדחפים שלא השררה ולא הפנייה לתבונה יוכלו להם. היא קובעת בפשטות: אם החוק יעבור ולא יהיה אפשר ללכת לזונות, יהיה הרבה יותר אונס של בנות בארץ. אלה גברים שרגילים לבוא ולקבל את הדבר הזה לדבריה. אם הדבר לא יתאפשר להם – הם יחפשו את זה בדרכים אחרות.

לגבי החוק – היא נגד, מדובר בלקוחות שלה. אם יעבור החוק השאלה מבחינתה היא מה יקרה מחר, איך הן אמורות להתפרנס. עצם העובדה שביום חמישי בערב יש לה זמן לדבר איתי כבר מעידה לדבריה על הידלדלות במספר הלקוחות. את השיחה האחרונה אני עורך כאורח לא קרוא. מאחורי דלת כמעט חבויה ברחוב פין נגלים שני גברים שיושבים במתפרה ואומרים שהם תושבי המקום זה 15 שנה ואף יותר. כשאני מבקש מהם לתת את דעתם בנושא, אקורד הפתיחה של השיחה בינינו הוא "הזונות היו פה תמיד ויהיו פה תמיד".

תופעת הזנות לא מפריעה להם ולא טורדת את מנוחתם. הטרוניות האישיות שלהם הן לגבי הפליטים. "לא כי יש באמת סיבה לפחד, אלא כי זה הרושם שהתקשורת מוציאה". "אף פעם לא חשבנו אם זה מפריע או לא, זה תמיד היה. חלק מהן גם לקוחות כאן. זה מביא סוחרי סמים ונרקומנים, אבל זה לא משהו שאנחנו צריכים להתמודד איתו, המשטרה צריכה".

כאן לא זכיתי לשמוע סיפורים אישיים, אנקדוטות או חוות דעת; לא בעניין תופעת הזנות, לפחות. על "האפריקאים", השפעתם על מחירי הנדל"ן, מצוקותיהם של בעלי עסקים, שינוי פני השכונה והשלכות שונות של התופעה – דווקא כן.

אחרי השיחה ביקש החייט להצטלם בעת עבודתו, כדי שאולי תצא לו מכל העניין גם קצת חשיפה. צילמנו והלכנו, והם כולם נשארו שם.

• תל אביב
• זנות
• פשע תל אביבי
• רחוב פין
• עירוני
• תחנה מרכזית תל אביב