בפרוס עונת האוסקרים יוצאות למסכים ביוגרפיות מוזיקליות. היום לפני שבע שנים יצא "רפסודיה בוהמית" שזיכה את ראמי מאלק באוסקר על הופעתו כפרדי מרקורי, ובשנה שעברה "אנונימי לגמרי" סידר לטימות'י שאלאמה מועמדות על הופעתו כבוב דילן. זה לא הולך לקרות לג'רמי אלן ווייט. הקרנת העיתונאים של "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" נפתחה בפנייה מצולמת של הבמאי/תסריטאי סקוט קופר אל הצופים, שבה הוא הסביר שסרטו לא מכסה את כל חייו של המוזיקאי, אלא מתמקד בתקופה שבה עבד על האלבום "נברסקה" כי זה מה שעניין אותו כיוצר. זה הסבר אפולוגטי וכפוי שמסמן כבר בהתחלה שהמפיצים חשבו שיש בעיה בסרט.

הבחירה להתמקד בפרק זמן מוגבל שבו הגיבור התמודד עם בעיות נפשיות יכולה בהחלט להיות מעניינת, כפי שהדגים ביל פולאד ב"אהבה וחסד", שעסק בשדים של בריאן ווילסון. אבל סרטו החיוור של קופר מפספס בכל הרבדים, ומגלה לנו מעט מאוד על נפשו ועל יצירתו של הבוס. שלא כמו "נברסקה" האינטימי והמינימליסטי, שזכה להצלחה מפתיעה למרות שספרינגסטין הקליט אותו בבית עם ציוד בסיסי, הסרט על יצירתו ודאי לא יזכה להצלחה דומה.

"ספרינגסטין: הדרך משום מקום" נע בין ילדותו של ברוס, המצולמת בשחור לבן, לבין 1982, כשספרינגסטין בן ה-33 מצופה לספק עוד להיטים אחרי הצלחת "Born to Run" ו"The River". אבל המוזיקאי הדיכאוני מסתגר בביתו בניו ג'רזי, וכותב שירים על אנשים עם חרא של חיים. למה הוא מדוכא? התשובה הפשטנית של הסרט היא שבילדותו השחורה לבנה אבא שלו (סטיבן גרהם מהסדרה "התבגרות") היה שתיין ואמו (גבי הופמן) צעקה שהיא תעזוב אותו, והאוויר היה מלא אלימות.

שלא כמקובל בביוגרפיות מוזיקליות, הבחור מניו ג'רזי לא שותה ולא צורך סמים ואינו מוצג כקורבן של הצלחתו, כי המנהל והמפיק שלו (ג'רמי סטרונג) מעניק לו את כל התמיכה שהוא זקוק לה (הוא גם שולח אותו לטיפול, ואז הסרט מדלג תשעה חודשים קדימה ומתברר שהטיפול הצליח). הבעיה היא שהקלישאות המוכרות מוחלפות בסתם דיכאון שאינו מוצג באופן מעניין מבחינה פסיכולוגית, חברתית או קולנועית. ספרינגסטין פשוט נראה מדוכדך, והעיניים של ווייט ("הדוב") נותרות ריקות.

מסרט שמתמקד באלבום אחד אפשר היה לצפות שיהיה מושקע בתיאור לידת השירים עצמם. אבל קופר מראה את ספרינגסטין מטייל באטלנטיק סיטי עם המלצרית שהוא יוצא איתה, ואז חותך לספרינגסטין מרכיב רשימת שמות של שירים, שאחד מהם נקרא "אטלנטיק סיטי". ואותו דבר הוא עושה עם "בית על הגבעה". זה דימוי כל כך חסר השראה של השראה. בין השירים משתרבבת גרסה ביתית מוקדמת של "Born in the U.S.A." עם מלודיה שונה, ולרגע נדמה שיש כאן נקודת מוצא לתיאור התפתחות של השיר. אבל אז ברוס מגיע לאולפן ומקליט את הלהיט בדיוק כמו שאנחנו מכירים אותו היום, ולא ברור איך הגיע מכאן לשם. דרך אגב, הרומן עם המלצרית (אודסה יאנג) מתואר כבדרך אגב, ולא מוביל לשום מקום.

זה לא פשוט לתאר דיכאון או השראה באופן קולנועי, ומה שקופר חשב עליו זה להתלות בסרטים אחרים. קטעים מ"שביל הזעם" של טרנס מאליק מ-1973 ו"ליל הצייד" של צ'רלס לוהטון מ-1955 משולבים לאורך הסרט כמעין דימוי לעולמו הפנימי של ספרינגסטין. בשני הסרטים המעולים האלה יש צעירים אבודים ודמות אב אלימה, ונוכחותם רק מדגישה את דלות המחשבה שעומדת מאחורי "ספרינגסטין".

קופר הוא במאי יומרני ובינוני מאוד, שמצליח לגייס לסרטיו היומרניים והבינוניים שחקנים מהשורה הראשונה, מה שאינו מציל אותם מכישלון בקופות. היחידי שהצליח לו היה סרטו הראשון ודל התקציב "לב לא שפוי", שסידר לג'ף ברידג'ס את האוסקר שבושש לבוא על הופעתו כזמר קנטרי מזדקן. סרטיו הבאים, בהם "אחים בדם" (כריסטיאן בייל, וודי הרלסון, ווילם דפו), "חוקי הפשע" (ג'וני דפ, בנדיקט קמברבץ', קווין בייקון), ו"עיניה התכולות" (בייל, ג'יליאן אנדרסון) התחזו לטרגדיות אפלוליות על גברים אלימים, אך היו חלולים כמו פח. קיוויתי שחזרה לעולם המוזיקה תשפר את הישגיו. זה לא קרה. למשורר של מעמד הפועלים האמריקאי מגיע סרט הרבה יותר טוב מזה.
2.5 כוכבים
Springsteen: Deliver Me from Nowhere בימוי: סקוט קופר. עם ג'רמי אלן ווייט, ג'רמי סטרונג, סטיבן גרהם, פול וולטר האוזר. ארה"ב 2025, 119 דק'

• ביקורת סרטים
• ביוגרפיה
• מוזיקה
• קולנוע

הסצנה הכי יפה ב"אנונימי לגמרי" מופיעה ממש בהתחלה. בוב דילן הצעיר והעדיין אנונימי עולה לרגל לבית חולים בניו ג'רזי, שם מאושפז הזמר-המשורר האקטיביסט וודי גאת'רי, שחלה במחלת הנטינגטון ואינו מסוגל עוד לדבר. לצד מיטתו יושב ידידו ושותפו לדרך פיט סיגר. דילן אומר לגאת'רי כמה הוא מעריץ אותו (את סיגר פחות) ואז שר לו את "שיר לוודי" שכתב לו ועליו. גא'תרי מביע את תודתו והערכתו ללא מילים, וסיגר מזמין את דילן לישון בביתו.

>>השתלטות הרובוטים: השימוש ב-AI מבזבז את הכישרון של ארץ נהדרת

זאת סצנה נוגעת ללב שמפגישה שלושה ענקי שירה בשלבים שונים בחייהם ובקריירות שלהם – התחלה, אמצע וסוף. והיא בדיונית בעיקרה. דילן אמנם ביקר את גאת'רי בבית החולים ב-1961, אבל סיגר לא היה שם, ואת השיר הוא כתב בעקבות הביקור. זה מסוג הדברים שמותר לעשות בביוגרפיות קולנועיות. הבעיה היא ששום דבר בהמשך הסרט לא משתווה לסצנה הזאת, ושדילן יישאר אנונימי עבור הצופים גם בסופו. "אנונימי לגמרי" גרף שמונה מועמדויות לאוסקר, בהן לסרט, לתסריט, לבימוי ולשלושה מהשחקנים. לטעמי רק אחת מהן מגיעה לו, וזאת לא המועמדות לטימותי שאלאמה, וגם לא לג'יימס מנגולד – אחד הבינוניים שבבמאים המוערכים בהוליווד.

"אנונימי לגמרי" עוקב אחר עלייתו המטאורית של דילן בשדה מוזיקת הפולק/מחאה, עד שפנה לעבר גיטרות חשמליות ארבע שנים אחרי כן ונדחה על ידי מעריציו כבוגד (אירוע שתואר באופן מתומצת, מטאפורי ואפקטיבי הרבה יותר ב"אני לא שם" של טוד היינס). בין לבין הוא שר את שיריו המפורסמים, מנהל רומנים לא מחויבים עם שלוש נשים, ומביע הרבה אדישות ואף בוז לכל נציגי הקפיטליזם, בין אם אלה מנהלי חברות התקליטים הגדולות או מנהלי פסטיבל ניופורט למוזיקת פולק שמציגים עצמם כאלטרנטיבה לממסד השמרני. הסרט נטול נרטיב קלאסי – הוא משוטט מפה לשם, ומה שמספק לו תבנית עלילתית כלשהי אלה הופעותיו השנתיות של דילן בפסטיבל ניופורט – החל מהפעם שהוא היה אורח של ג'ואן באאז, דרך הפיכתו לכוכב הגדול שכולם מחכים לו, ועד לבגידה הגדולה.

מה שאמור להדביק אותנו למסך זו הופעתו המדוברת של טימותי שאלאמה כבוב דילן. שאלאמה, שלוהק לתפקיד אי אז ב-2020, למד לנגן בגיטרה ובמפוחית במיוחד עבור הופעתו בסרט, והוא עושה זאת היטב. הוא גם שר יופי. אך מעבר לכך הוא מגיש חיקוי של דילן, ולא באמת הופך לדילן. זאת הופעה שכולה העמדת פנים, ללא עומק רגשי. זה בולט במיוחד בסצנה שבה אחת מנשותיו עוזבת אותו והוא יוצא מגדרו ורוכב על האופנוע שלו בתקווה לעצור אותה לפני שתעלה על המעבורת. אך כשהוא מגיע לשם פניו נותרות ריקות. שאלאמה הוא שחקן בעל יכולת, אבל נראה שהתסריט שהונח בידיו, והבימוי החיוור של מנגולד, לא עזרו לו לבנות דמות.

שאר השחקנים בסרט יותר טובים. אל פנינג ("קתרינה") נהדרת כסילבי – תרכובת של בנות זוג שונות של דילן מאותן שנים. היא אמנם קיבלה לידיה תפקיד קלישאתי של האישה שנותרת מאחור, אך היא ממלאת אותו בניואנסים. גם מוניקה ברברו, שזה תפקיד הפריצה שלה, טובה כג'ואן באאז, זמרת ומאהבת לעת מצוא. והיא שרה יפה מאוד, גם אם אף אחת לא יכולה לשיר כמו ג'ואן באאז. סקוט מק'ניירי – משחקני המשנה הבולטים בהוליווד ("ארגו", "קוד שרוף") – טוב כתמיד בתפקיד גאת'רי, ובויד הולברוק ("לוגאן") שורף את המסך כג'וני קאש, אחד האנשים היחידים, פרט לגאת'רי, שדילן מעריך ומוקיר (כמתואר בסרט, הם כתבו זה לזה מכתבי אהבה). כזכור, לפני 20 שנה מנגולד ביים את "הולך בדרכי" – ביוגרפיה בינונית של ג'וני קאש בכיכובו של חואקין פניקס. אני תוהה אם סרטו הבא יהיה על ג'ואן באאז.

טוב מכולם אדוארד נורטון בתפקיד פיט סיגר. זמר הפולק האקטיביסט, שנרדף על ידי הממסד אך תמיד שמר על אופטימיות, היה אחד התומכים הראשונים של דילן, אך נראה שזה לא היה הדדי. נורטון בהחלט עשוי לזכות באוסקר על הופעתו החמה והשקטה, עד שהוא יוצא מעורו באותו פסטיבל מדובר. לצידו מופיעה אריקו הצונה בתפקיד רעייתו התומכת. היא מקבלת הרבה תקריבים שבכולם יש לה הבעה אחת – ואני לא מאשימה אותה, אלא את הבמאי.

השם שנבחר לסרט, "אנונימי לגמרי", כמו מכריז מראש על כישלונו לפענח את דמותו של דילן. זאת התחמקות שמותירה אותנו עם הדימוי של הגאון האדיש. הסרט, שנפרש על פני 140 דקות, מהנה בעיקר בסצנות של השירים – כאלה יש המון והם מושרים בשלמותם – אבל הדרמה שטוחה ולא מתגבשת למשהו מעניין. וגם אין כאן איזו אמירה מהדהדת על התקופה ועל אמריקה. עוד סרט בינוני על אמן גדול.
3 כוכבים
A Complete Unknown. בימוי: ג'יימס מנגולד. עם טימותי שאלאמה, אדוארד נורטון, אל פאנינג. ארה"ב 2024, 140 דק'

• ביקורת סרטים
• טימותי שאלמיי
• בוב דילן
• ביוגרפיה
• פולק רוק
• מוזיקאים

קורט ראסל, דון ג'ונסון, ג'ונתן ריס מאיירס, מייקל שאנון – אלה ואחרים גילמו את אלביס פרסלי בעבר בטלוויזיה. אבל רק עכשיו, 55 שנים אחרי מותו בגיל 42, מגיעה ביוגרפיה שלו למסך הגדול – והכוכב הראשי שלה הוא דווקא טום הנקס בתפקיד האמרגן. את אלביס מגלם אוסטין באטלר הכמעט אלמוני, שמשקיע את הנשמה בתפקיד ומצליח לשכנע אותנו שהוא הוא מלך הרוקנ'רול. הוא שר בקולו שלו, ומרביץ הופעה פיזית מאוד, סקסית וכריזמטית, אך הוא גם חודר אל מתחת לפני השטח. והוא כל כך דומה לאלביס, שכשהמקור הופיע על המסך בסוף הסרט, לא הייתי בטוחה במי מהשניים אני צופה. הליהוק של באטלר הוא הדבר הנכון האחד שהסרט עושה. כל השאר הוא טעות.

זה קשה עד כמעט בלתי אפשרי לסכם חיים שלמים של אדם בסרט, אפילו אם חייו היו קצרים כשל אלביס. כבר כתבתי כאן שכמה מהביוגרפיות הקולנועיות היותר מוצלחות, כמו זו של בריאן ווילסון מה"ביץ' בויז", התמקדו בפרקי זמן מצומצמים. אבל באז לורמן החליט שהוא רוצה הכל בכל מקום בבת אחת, ויצא בלא כלום. ללורמן יש נטייה ידועה להגזמה יתרה – דחיסות ויזואלית וקולית, תנועות מצלמה מסחררות, עריכה קליפית, והפעם גם המוני מסכים מפוצלים. זה קולנוע כמופע של זיקוקי דינור, משולב בקרני לייזר עם גשם של נצנצים. אבל מה שאיכשהו עבד ב"מולין רוז'", ובמידה פחותה ב"גטסבי הגדול", מובא הפעם לקיצוניות כזו שהיא משטיחה את הדרמה ואינה מאפשרת חיבור רגשי לסרט. ה"עלילה" אצה רצה על פני שיאים בחייו של אלביס מילדותו בממפיס דרך הוליווד (על קצה המזלג) ועד הקץ בלאס וגאס, ונדמה שהיה כאן סרט באורך של עשר שעות שנדחס לתוך שעתיים וארבעים, ששעתיים מתוכן ערוכות כמו טריילר (לורמן עוד אומר שיש גרסת במאי באורך ארבע שעות). זה פוגם גם בפסקול – שוב ושוב אנחנו שומעים התחלות של שירים מעורבבות עם התחלות של שירים אחרים, ואז הם נקטעים (אף שהסרט ניחן בתקציב נדיב, יכול להיות שמדובר באסטרטגיית חסכון בתשלום תמלוגים).

בניסיון להעניק מסגרת לבלגן הזה, "אלביס" מוגש, לכאורה, מנקודת מבטו של האמרגן הידוע לשמצה, קולונל טום פארקר, שסיפור הרקע שלו נותר מסתורי. כמספר של הסרט, הוא מציג את עצמו לצופים כמי שנתפס כנבל, ומנסה לשכנע אותנו שהוא לא היה כזה. אך הסרט מראה לנו שהוא השתלט על חייו של הנער מממפיס, בנה את הקריירה שלו, ואז חנק אותה, ואת אלביס, לצורך כיסוי חובות ההימורים שלו. האסטרטגיה הנרטיבית הזו יכלה להיות מעניינת, אבל היא לא מפותחת כראוי, והליהוק של הנקס מתגלה כשגיאה רצינית. לורמן ככל הנראה רצה לייצר שניות ביחסם של הצופים לאמרגן באמצעות הפרסונה החביבה של הנקס, השחקן הכי אהוב בשלושים השנים האחרונות על המסך ומחוצה לו. אבל חליפת שומן ואיפור כבד הופכים אותו למין מוטציה, והוא מוסיף מבטא מוזר ומגיש את ההופעה הכי גרועה בקריירה שלו. שאר השחקנים, בהם ריצ'ארד רוקסברג האוסטרלי כאביו של אלביס, הלן תומסון האוסטרלית כאמו, ואוליביה דג'ונג האוסטרלית כפרסילה, לא ממש מקבלים הזדמנות להותיר רושם.

הבעיה היא לא רק בהנקס ובבימוי האגרסיבי, אלא גם בתסריט המרצד שלורמן היה שותף לכתיבתו. פרסלי הואשם לא פעם בכך שגנב את הסגנון שלו, ואת הלהיטים שלו, ממוזיקאים שחורים שלא יכלו לפרוץ קדימה באמריקה הגזענית של שנות החמישים. מנגד, הסרט מציג אותו לא רק כבן בית במועדון מוזיקה שחורה בממפיס (וכחבר של בי. בי. קינג), אלא גם, כמעט, עד כמה שאפשר, כאקטיביסט למען השחורים (על פי הביוגרפיות הקולנועיות מתקבל הרושם שכל המוזיקאים הלבנים באמריקה היו אקטיביסטים למען שחורים). לא השתכנעתי. כמה מקטעי הסצנות היותר יפים בסרט מצולמים באותו מועדון, אבל הסרט חותך אותן מהר מדי ומדלג למקומות ולזמנים אחרים. ובתוך כל זה התסריט אינו מציע תובנות מעניינות לגבי אלביס ומקומו בתרבות האמריקאית, מעבר לכך שהוא הביא את הבנות לאקסטזה אורגזמית ואתגר את השמרנים. בשנות התשעים ביקרתי באחוזת גרייסלנד שבממפיס, וההצצה ההיא לביתו סיפקה לי התרשמות יותר אינטימית לגבי האדם שהיה.

אחרי כשעתיים רועשות ומתישות, שכמו נערכו על ספידים, הסרט סוף סוף מאט את הקצב ומפתח כמה סצנות דרמתיות שבהן אלביס, סוף סוף, מנסה להשתחרר מאחיזתו החונקת של פארקר ולעשות מה שהוא רוצה – לבחור את השירים שלו בעצמו, לצאת לסיבוב הופעות בעולם. ואז "אלביס" הופך לביוגרפיה קולנועית טיפוסית, עם כמה שירים טובים שמוגשים בשלמותם. אלא שבשלב הזה כבר הייתי מנוכרת לסרט במידה כזו שכבר לא יכולתי להיענות לבקשתו של המלך לאהוב אותו ברכות.

★★✯2.5 כוכבים
Elvis בימוי: באז לורמן. עם אוסטין באטלר, טום הנקס. ארה"ב 2022, 159 דק'

• ביקורת סרטים
• ביוגרפיה
• אלביס
• מוזיקאים
• מוזיקה
• סרטים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 901 // הלילה הלבן חוזר