בפרוס עונת האוסקרים יוצאות למסכים ביוגרפיות מוזיקליות. היום לפני שבע שנים יצא "רפסודיה בוהמית" שזיכה את ראמי מאלק באוסקר על הופעתו כפרדי מרקורי, ובשנה שעברה "אנונימי לגמרי" סידר לטימות'י שאלאמה מועמדות על הופעתו כבוב דילן. זה לא הולך לקרות לג'רמי אלן ווייט. הקרנת העיתונאים של "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" נפתחה בפנייה מצולמת של הבמאי/תסריטאי סקוט קופר אל הצופים, שבה הוא הסביר שסרטו לא מכסה את כל חייו של המוזיקאי, אלא מתמקד בתקופה שבה עבד על האלבום "נברסקה" כי זה מה שעניין אותו כיוצר. זה הסבר אפולוגטי וכפוי שמסמן כבר בהתחלה שהמפיצים חשבו שיש בעיה בסרט.

הבחירה להתמקד בפרק זמן מוגבל שבו הגיבור התמודד עם בעיות נפשיות יכולה בהחלט להיות מעניינת, כפי שהדגים ביל פולאד ב"אהבה וחסד", שעסק בשדים של בריאן ווילסון. אבל סרטו החיוור של קופר מפספס בכל הרבדים, ומגלה לנו מעט מאוד על נפשו ועל יצירתו של הבוס. שלא כמו "נברסקה" האינטימי והמינימליסטי, שזכה להצלחה מפתיעה למרות שספרינגסטין הקליט אותו בבית עם ציוד בסיסי, הסרט על יצירתו ודאי לא יזכה להצלחה דומה.

"ספרינגסטין: הדרך משום מקום" נע בין ילדותו של ברוס, המצולמת בשחור לבן, לבין 1982, כשספרינגסטין בן ה-33 מצופה לספק עוד להיטים אחרי הצלחת "Born to Run" ו"The River". אבל המוזיקאי הדיכאוני מסתגר בביתו בניו ג'רזי, וכותב שירים על אנשים עם חרא של חיים. למה הוא מדוכא? התשובה הפשטנית של הסרט היא שבילדותו השחורה לבנה אבא שלו (סטיבן גרהם מהסדרה "התבגרות") היה שתיין ואמו (גבי הופמן) צעקה שהיא תעזוב אותו, והאוויר היה מלא אלימות.

שלא כמקובל בביוגרפיות מוזיקליות, הבחור מניו ג'רזי לא שותה ולא צורך סמים ואינו מוצג כקורבן של הצלחתו, כי המנהל והמפיק שלו (ג'רמי סטרונג) מעניק לו את כל התמיכה שהוא זקוק לה (הוא גם שולח אותו לטיפול, ואז הסרט מדלג תשעה חודשים קדימה ומתברר שהטיפול הצליח). הבעיה היא שהקלישאות המוכרות מוחלפות בסתם דיכאון שאינו מוצג באופן מעניין מבחינה פסיכולוגית, חברתית או קולנועית. ספרינגסטין פשוט נראה מדוכדך, והעיניים של ווייט ("הדוב") נותרות ריקות.

מסרט שמתמקד באלבום אחד אפשר היה לצפות שיהיה מושקע בתיאור לידת השירים עצמם. אבל קופר מראה את ספרינגסטין מטייל באטלנטיק סיטי עם המלצרית שהוא יוצא איתה, ואז חותך לספרינגסטין מרכיב רשימת שמות של שירים, שאחד מהם נקרא "אטלנטיק סיטי". ואותו דבר הוא עושה עם "בית על הגבעה". זה דימוי כל כך חסר השראה של השראה. בין השירים משתרבבת גרסה ביתית מוקדמת של "Born in the U.S.A." עם מלודיה שונה, ולרגע נדמה שיש כאן נקודת מוצא לתיאור התפתחות של השיר. אבל אז ברוס מגיע לאולפן ומקליט את הלהיט בדיוק כמו שאנחנו מכירים אותו היום, ולא ברור איך הגיע מכאן לשם. דרך אגב, הרומן עם המלצרית (אודסה יאנג) מתואר כבדרך אגב, ולא מוביל לשום מקום.

זה לא פשוט לתאר דיכאון או השראה באופן קולנועי, ומה שקופר חשב עליו זה להתלות בסרטים אחרים. קטעים מ"שביל הזעם" של טרנס מאליק מ-1973 ו"ליל הצייד" של צ'רלס לוהטון מ-1955 משולבים לאורך הסרט כמעין דימוי לעולמו הפנימי של ספרינגסטין. בשני הסרטים המעולים האלה יש צעירים אבודים ודמות אב אלימה, ונוכחותם רק מדגישה את דלות המחשבה שעומדת מאחורי "ספרינגסטין".

קופר הוא במאי יומרני ובינוני מאוד, שמצליח לגייס לסרטיו היומרניים והבינוניים שחקנים מהשורה הראשונה, מה שאינו מציל אותם מכישלון בקופות. היחידי שהצליח לו היה סרטו הראשון ודל התקציב "לב לא שפוי", שסידר לג'ף ברידג'ס את האוסקר שבושש לבוא על הופעתו כזמר קנטרי מזדקן. סרטיו הבאים, בהם "אחים בדם" (כריסטיאן בייל, וודי הרלסון, ווילם דפו), "חוקי הפשע" (ג'וני דפ, בנדיקט קמברבץ', קווין בייקון), ו"עיניה התכולות" (בייל, ג'יליאן אנדרסון) התחזו לטרגדיות אפלוליות על גברים אלימים, אך היו חלולים כמו פח. קיוויתי שחזרה לעולם המוזיקה תשפר את הישגיו. זה לא קרה. למשורר של מעמד הפועלים האמריקאי מגיע סרט הרבה יותר טוב מזה.
2.5 כוכבים
Springsteen: Deliver Me from Nowhere בימוי: סקוט קופר. עם ג'רמי אלן ווייט, ג'רמי סטרונג, סטיבן גרהם, פול וולטר האוזר. ארה"ב 2025, 119 דק'

• ביקורת סרטים
• ביוגרפיה
• מוזיקה
• קולנוע

הסצנה הכי יפה ב"אנונימי לגמרי" מופיעה ממש בהתחלה. בוב דילן הצעיר והעדיין אנונימי עולה לרגל לבית חולים בניו ג'רזי, שם מאושפז הזמר-המשורר האקטיביסט וודי גאת'רי, שחלה במחלת הנטינגטון ואינו מסוגל עוד לדבר. לצד מיטתו יושב ידידו ושותפו לדרך פיט סיגר. דילן אומר לגאת'רי כמה הוא מעריץ אותו (את סיגר פחות) ואז שר לו את "שיר לוודי" שכתב לו ועליו. גא'תרי מביע את תודתו והערכתו ללא מילים, וסיגר מזמין את דילן לישון בביתו.

>>השתלטות הרובוטים: השימוש ב-AI מבזבז את הכישרון של ארץ נהדרת

זאת סצנה נוגעת ללב שמפגישה שלושה ענקי שירה בשלבים שונים בחייהם ובקריירות שלהם – התחלה, אמצע וסוף. והיא בדיונית בעיקרה. דילן אמנם ביקר את גאת'רי בבית החולים ב-1961, אבל סיגר לא היה שם, ואת השיר הוא כתב בעקבות הביקור. זה מסוג הדברים שמותר לעשות בביוגרפיות קולנועיות. הבעיה היא ששום דבר בהמשך הסרט לא משתווה לסצנה הזאת, ושדילן יישאר אנונימי עבור הצופים גם בסופו. "אנונימי לגמרי" גרף שמונה מועמדויות לאוסקר, בהן לסרט, לתסריט, לבימוי ולשלושה מהשחקנים. לטעמי רק אחת מהן מגיעה לו, וזאת לא המועמדות לטימותי שאלאמה, וגם לא לג'יימס מנגולד – אחד הבינוניים שבבמאים המוערכים בהוליווד.

"אנונימי לגמרי" עוקב אחר עלייתו המטאורית של דילן בשדה מוזיקת הפולק/מחאה, עד שפנה לעבר גיטרות חשמליות ארבע שנים אחרי כן ונדחה על ידי מעריציו כבוגד (אירוע שתואר באופן מתומצת, מטאפורי ואפקטיבי הרבה יותר ב"אני לא שם" של טוד היינס). בין לבין הוא שר את שיריו המפורסמים, מנהל רומנים לא מחויבים עם שלוש נשים, ומביע הרבה אדישות ואף בוז לכל נציגי הקפיטליזם, בין אם אלה מנהלי חברות התקליטים הגדולות או מנהלי פסטיבל ניופורט למוזיקת פולק שמציגים עצמם כאלטרנטיבה לממסד השמרני. הסרט נטול נרטיב קלאסי – הוא משוטט מפה לשם, ומה שמספק לו תבנית עלילתית כלשהי אלה הופעותיו השנתיות של דילן בפסטיבל ניופורט – החל מהפעם שהוא היה אורח של ג'ואן באאז, דרך הפיכתו לכוכב הגדול שכולם מחכים לו, ועד לבגידה הגדולה.

מה שאמור להדביק אותנו למסך זו הופעתו המדוברת של טימותי שאלאמה כבוב דילן. שאלאמה, שלוהק לתפקיד אי אז ב-2020, למד לנגן בגיטרה ובמפוחית במיוחד עבור הופעתו בסרט, והוא עושה זאת היטב. הוא גם שר יופי. אך מעבר לכך הוא מגיש חיקוי של דילן, ולא באמת הופך לדילן. זאת הופעה שכולה העמדת פנים, ללא עומק רגשי. זה בולט במיוחד בסצנה שבה אחת מנשותיו עוזבת אותו והוא יוצא מגדרו ורוכב על האופנוע שלו בתקווה לעצור אותה לפני שתעלה על המעבורת. אך כשהוא מגיע לשם פניו נותרות ריקות. שאלאמה הוא שחקן בעל יכולת, אבל נראה שהתסריט שהונח בידיו, והבימוי החיוור של מנגולד, לא עזרו לו לבנות דמות.

שאר השחקנים בסרט יותר טובים. אל פנינג ("קתרינה") נהדרת כסילבי – תרכובת של בנות זוג שונות של דילן מאותן שנים. היא אמנם קיבלה לידיה תפקיד קלישאתי של האישה שנותרת מאחור, אך היא ממלאת אותו בניואנסים. גם מוניקה ברברו, שזה תפקיד הפריצה שלה, טובה כג'ואן באאז, זמרת ומאהבת לעת מצוא. והיא שרה יפה מאוד, גם אם אף אחת לא יכולה לשיר כמו ג'ואן באאז. סקוט מק'ניירי – משחקני המשנה הבולטים בהוליווד ("ארגו", "קוד שרוף") – טוב כתמיד בתפקיד גאת'רי, ובויד הולברוק ("לוגאן") שורף את המסך כג'וני קאש, אחד האנשים היחידים, פרט לגאת'רי, שדילן מעריך ומוקיר (כמתואר בסרט, הם כתבו זה לזה מכתבי אהבה). כזכור, לפני 20 שנה מנגולד ביים את "הולך בדרכי" – ביוגרפיה בינונית של ג'וני קאש בכיכובו של חואקין פניקס. אני תוהה אם סרטו הבא יהיה על ג'ואן באאז.

טוב מכולם אדוארד נורטון בתפקיד פיט סיגר. זמר הפולק האקטיביסט, שנרדף על ידי הממסד אך תמיד שמר על אופטימיות, היה אחד התומכים הראשונים של דילן, אך נראה שזה לא היה הדדי. נורטון בהחלט עשוי לזכות באוסקר על הופעתו החמה והשקטה, עד שהוא יוצא מעורו באותו פסטיבל מדובר. לצידו מופיעה אריקו הצונה בתפקיד רעייתו התומכת. היא מקבלת הרבה תקריבים שבכולם יש לה הבעה אחת – ואני לא מאשימה אותה, אלא את הבמאי.

השם שנבחר לסרט, "אנונימי לגמרי", כמו מכריז מראש על כישלונו לפענח את דמותו של דילן. זאת התחמקות שמותירה אותנו עם הדימוי של הגאון האדיש. הסרט, שנפרש על פני 140 דקות, מהנה בעיקר בסצנות של השירים – כאלה יש המון והם מושרים בשלמותם – אבל הדרמה שטוחה ולא מתגבשת למשהו מעניין. וגם אין כאן איזו אמירה מהדהדת על התקופה ועל אמריקה. עוד סרט בינוני על אמן גדול.
3 כוכבים
A Complete Unknown. בימוי: ג'יימס מנגולד. עם טימותי שאלאמה, אדוארד נורטון, אל פאנינג. ארה"ב 2024, 140 דק'

• ביקורת סרטים
• טימותי שאלמיי
• בוב דילן
• ביוגרפיה
• פולק רוק
• מוזיקאים

ביוגרפיות קולנועיות נבחנות בעיקר ביחס לשני תחומים – המציאות והקולנוע. ברובד הראשון נשאלת השאלה האם הסרט מדייק בפרטים ושופך אור על החיים ועל האומנות של גיבורו. בשני – האם הסרט מהנה לצפייה. סרטה של סם טיילור-ג'ונסון ("חמישים גוונים של אפור") כושל בראשון. אך להפתעתי, בשני הוא דווקא די מצליח. כזכור, גם סרטה "נער משום מקום", על ג'ון לנון הצעיר, היה חביב ולא מהותי.

>>עברית וצ'יל: 9 הסרטים הישראלים הכי טובים בנטפליקס

"Back to Black" הוא סרט סימפטי, אלא שבהימנעותו המבורכת ממה שמכונה "trauma porn" הוא קצת סימפטי מדי. הוא מספר על יהודיה חמודה ומוכשרת, וגם קצת חצופה, שאהבה מאוד את סבתה המקסימה, ואת אביה הנחמד, ואז היא התאהבה בנרקומן חמוד. הוא אהב אותה בחזרה, אבל התקשה לחיות באור הזרקורים והפלאשים של מצלמות הפפרצי (המסומנים בסרט כנבלים האמיתיים), אז הוא עזב אותה. בחלוף הזמן, אחרי שהיא כתבה עליו שיר, הם שבו והתאחדו (היא רצתה חתונה ושישה ילדים). יום אחד המשטרה עצרה אותו – מסופר לנו שהוא שבר למישהו את הלסת אבל האירוע האלים אינו נכלל בסרט המטוהר הזה – והוא נשלח למאסר לא קצר. חוץ מזה איימי שתתה יותר מדי אלכוהול וגם צרכה קצת סמים קשים ולפעמים התפרצה על אנשים שעיצבנו אותה, אבל השחור שבכותרת לא ממש נמצא שם. למען האמת, תמונת הסיום צבועה בוורוד, מילולית, כמעין ניגוד אירוני למה שכולנו יודעים. אבל הסרט נחמד מכדי שהניגוד הזה ייצר צריבה רגשית.

"איימי" התיעודי של אסיף קפדייה מ-2015סיפר לנו סיפור די שונה, והרבה יותר טרגי. האבא, מיטשל ויינהאוס, שמח להתעלק על ההצלחה של בתו, ובגד בתפקידו כאב כשהסתנוור מאור הזרקורים ולא ראה שהיא זקוקה לעזרה. אבל ההפקה הנוכחית נזקקה לאישורו של האב כדי להשתמש בשירים של איימי, ולכן קיבלנו אבא טוב, כמעט מלאך מגונן, שנוכח מאוד בחייה (אמה נראית רק לרגע דל). הוא מסיע את בתו במוניתו ומשוחח אתה על גא'ז, ורק מחכה שהיא תגיד שהיא צריכה ללכת למכון גמילה, ואז הוא מייד לוקח אותה לשם. האבא – כאן הוא מכונה בשם החיבה מיץ' – מגולם על ידי אדי מרסן ("ריי דונובן"), שחקן בריטי מצוין. בכלל, הליהוק הוא הצד החזק של הסרט. את הסבתא האהובה, שאיימי מרבה לבלות איתה ושואלת ממנה את הסטייל, מגלמת לזלי מנוויל הנהדרת ("גברת האריס נוסעת לפריז"). הסבתא היא הראשונה שאיימי מספרת לה שפגשה את אהבת חייה – לא נראה שיש לה חברות בנות גילה.

את האהוב בלייק מגלם ג'ק אוקונל מ"סקינס", שחקן עוצמתי ומאוד מוכשר, שמשום מה עדיין לא פרץ בקולנוע (למרות תפקיד ראשי ב"לא נשבר" שביימה אנג'לינה ג'ולי). יש אופציה שזה סוף סוף יקרה לו, כי בתפקיד בלייק הוא סקסי וחמוד, ולסצנות החיזור נכתבו דיאלוגים נעימים לאוזן. בלייק מכיר לאיימי את השאנגרי לאס – הרכב בנות אמריקאי משנות השישים, שהיא לוקחת מהן השראה מוזיקלית (בנוסף לזמרות הג'ז הגדולות בילי הולידיי ושרה ווהן) – וכך תורם לקריירה שלה. כן, הוא איתה גם קצת בגלל הכסף, וכאמור הוא נרקומן, אבל זה לא עניין מרכזי.

הסרט מתמקד בסיפור האהבה שהניב חלק מהלהיטים של ויינהאוס, ודי מזניח את תהליך בריאתם והפיכתם ממילים על נייר ליצירות מוזיקליות עשירות שהותירו חותם עז. בכלל, המפגשים עם אנשי תעשיית המוזיקה מאוד קצרים, והשפה הקולנועית של הסרט קורקטית למדי. המצלמה שם בעיקר כדי לשרת את השחקנים, ולא נראה שלקחה השראה כלשהי מהאומנות של איימי. השירים מבוצעים בסרט על ידי השחקנית הראשית מריסה אבלה, מהסדרה "התעשייה", ואף שהיא זמרת לא רעה, היא בהחלט לא איימי ויינהאוס. כלומר, קולה הכה ייחודי ועוצמתי של ויינהאוס נעדר מהסרט עליה. לכן כשהסוכן החדש שלה אומר לה שיש לה קול נדיר, לא ברור על מה הוא מדבר. פרט לפרט הלא שולי הזה, אבלה היא הקלף החזק של הסרט. היא חיננית ושובה את הלב בתפקיד הצעירה הלא יציבה, שהיא מלאת בטחון באומנותה וחסרת בטחון בכל השאר. בקיצור, אם חשקה נפשכם בסיפור אהבה מוזיקלי, לכו ל"Back to Black". אבל אם אתם מעוניינים בדיוקן רציני של האמנית הטרגית איימי ויינהאוס, מוטב שתצפו בסרט התיעודי שהוזכר למעלה.
3 כוכבים
בימוי: סם טיילור ג'ונסון. עם מריסה אבלה, ג'ק אוקונל, אדי מרסן, לזלי מנוויל. בריטניה 2024, 122 דק'

• המסך
• ביקורת סרטים
• איימי וויינהאוס
• ביוגרפיה
• סרטים

קורט ראסל, דון ג'ונסון, ג'ונתן ריס מאיירס, מייקל שאנון – אלה ואחרים גילמו את אלביס פרסלי בעבר בטלוויזיה. אבל רק עכשיו, 55 שנים אחרי מותו בגיל 42, מגיעה ביוגרפיה שלו למסך הגדול – והכוכב הראשי שלה הוא דווקא טום הנקס בתפקיד האמרגן. את אלביס מגלם אוסטין באטלר הכמעט אלמוני, שמשקיע את הנשמה בתפקיד ומצליח לשכנע אותנו שהוא הוא מלך הרוקנ'רול. הוא שר בקולו שלו, ומרביץ הופעה פיזית מאוד, סקסית וכריזמטית, אך הוא גם חודר אל מתחת לפני השטח. והוא כל כך דומה לאלביס, שכשהמקור הופיע על המסך בסוף הסרט, לא הייתי בטוחה במי מהשניים אני צופה. הליהוק של באטלר הוא הדבר הנכון האחד שהסרט עושה. כל השאר הוא טעות.

זה קשה עד כמעט בלתי אפשרי לסכם חיים שלמים של אדם בסרט, אפילו אם חייו היו קצרים כשל אלביס. כבר כתבתי כאן שכמה מהביוגרפיות הקולנועיות היותר מוצלחות, כמו זו של בריאן ווילסון מה"ביץ' בויז", התמקדו בפרקי זמן מצומצמים. אבל באז לורמן החליט שהוא רוצה הכל בכל מקום בבת אחת, ויצא בלא כלום. ללורמן יש נטייה ידועה להגזמה יתרה – דחיסות ויזואלית וקולית, תנועות מצלמה מסחררות, עריכה קליפית, והפעם גם המוני מסכים מפוצלים. זה קולנוע כמופע של זיקוקי דינור, משולב בקרני לייזר עם גשם של נצנצים. אבל מה שאיכשהו עבד ב"מולין רוז'", ובמידה פחותה ב"גטסבי הגדול", מובא הפעם לקיצוניות כזו שהיא משטיחה את הדרמה ואינה מאפשרת חיבור רגשי לסרט. ה"עלילה" אצה רצה על פני שיאים בחייו של אלביס מילדותו בממפיס דרך הוליווד (על קצה המזלג) ועד הקץ בלאס וגאס, ונדמה שהיה כאן סרט באורך של עשר שעות שנדחס לתוך שעתיים וארבעים, ששעתיים מתוכן ערוכות כמו טריילר (לורמן עוד אומר שיש גרסת במאי באורך ארבע שעות). זה פוגם גם בפסקול – שוב ושוב אנחנו שומעים התחלות של שירים מעורבבות עם התחלות של שירים אחרים, ואז הם נקטעים (אף שהסרט ניחן בתקציב נדיב, יכול להיות שמדובר באסטרטגיית חסכון בתשלום תמלוגים).

בניסיון להעניק מסגרת לבלגן הזה, "אלביס" מוגש, לכאורה, מנקודת מבטו של האמרגן הידוע לשמצה, קולונל טום פארקר, שסיפור הרקע שלו נותר מסתורי. כמספר של הסרט, הוא מציג את עצמו לצופים כמי שנתפס כנבל, ומנסה לשכנע אותנו שהוא לא היה כזה. אך הסרט מראה לנו שהוא השתלט על חייו של הנער מממפיס, בנה את הקריירה שלו, ואז חנק אותה, ואת אלביס, לצורך כיסוי חובות ההימורים שלו. האסטרטגיה הנרטיבית הזו יכלה להיות מעניינת, אבל היא לא מפותחת כראוי, והליהוק של הנקס מתגלה כשגיאה רצינית. לורמן ככל הנראה רצה לייצר שניות ביחסם של הצופים לאמרגן באמצעות הפרסונה החביבה של הנקס, השחקן הכי אהוב בשלושים השנים האחרונות על המסך ומחוצה לו. אבל חליפת שומן ואיפור כבד הופכים אותו למין מוטציה, והוא מוסיף מבטא מוזר ומגיש את ההופעה הכי גרועה בקריירה שלו. שאר השחקנים, בהם ריצ'ארד רוקסברג האוסטרלי כאביו של אלביס, הלן תומסון האוסטרלית כאמו, ואוליביה דג'ונג האוסטרלית כפרסילה, לא ממש מקבלים הזדמנות להותיר רושם.

הבעיה היא לא רק בהנקס ובבימוי האגרסיבי, אלא גם בתסריט המרצד שלורמן היה שותף לכתיבתו. פרסלי הואשם לא פעם בכך שגנב את הסגנון שלו, ואת הלהיטים שלו, ממוזיקאים שחורים שלא יכלו לפרוץ קדימה באמריקה הגזענית של שנות החמישים. מנגד, הסרט מציג אותו לא רק כבן בית במועדון מוזיקה שחורה בממפיס (וכחבר של בי. בי. קינג), אלא גם, כמעט, עד כמה שאפשר, כאקטיביסט למען השחורים (על פי הביוגרפיות הקולנועיות מתקבל הרושם שכל המוזיקאים הלבנים באמריקה היו אקטיביסטים למען שחורים). לא השתכנעתי. כמה מקטעי הסצנות היותר יפים בסרט מצולמים באותו מועדון, אבל הסרט חותך אותן מהר מדי ומדלג למקומות ולזמנים אחרים. ובתוך כל זה התסריט אינו מציע תובנות מעניינות לגבי אלביס ומקומו בתרבות האמריקאית, מעבר לכך שהוא הביא את הבנות לאקסטזה אורגזמית ואתגר את השמרנים. בשנות התשעים ביקרתי באחוזת גרייסלנד שבממפיס, וההצצה ההיא לביתו סיפקה לי התרשמות יותר אינטימית לגבי האדם שהיה.

אחרי כשעתיים רועשות ומתישות, שכמו נערכו על ספידים, הסרט סוף סוף מאט את הקצב ומפתח כמה סצנות דרמתיות שבהן אלביס, סוף סוף, מנסה להשתחרר מאחיזתו החונקת של פארקר ולעשות מה שהוא רוצה – לבחור את השירים שלו בעצמו, לצאת לסיבוב הופעות בעולם. ואז "אלביס" הופך לביוגרפיה קולנועית טיפוסית, עם כמה שירים טובים שמוגשים בשלמותם. אלא שבשלב הזה כבר הייתי מנוכרת לסרט במידה כזו שכבר לא יכולתי להיענות לבקשתו של המלך לאהוב אותו ברכות.

★★✯2.5 כוכבים
Elvis בימוי: באז לורמן. עם אוסטין באטלר, טום הנקס. ארה"ב 2022, 159 דק'

• ביקורת סרטים
• ביוגרפיה
• אלביס
• מוזיקאים
• מוזיקה
• סרטים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 901 // הלילה הלבן חוזר

נדמה לפעמים כי לא עובר יום מבלי ששמענו ש-"X ישחק את Y בסרט עתיר תקציב". מפתיע זה לא – הוליווד תמיד אהבה להביא סיפורים מרגשים של דמויות אמיתיות ואז לטפוח לעצמה על השכם בהענקת פרס על התפקיד "יוצא הדופן". גם לשחקנים זהו Win-win situation: החומר לבניית הדמות שוכב מולם במציאות, ראיונות עם האנשים שהכירו את הדמות (או עם הדמות עצמה אפילו) מעניקים לכוכבים תדמית "אנושית" ו-"מתוחכמת" יותר, והאוסקר ככל הנראה מתקרב אליהם בצעדי ענק. אם זה לא מספיק משכנע, תנו לסטטיסטיקה לעשות את שלה: ב-12 השנים האחרונות, 7 שחקנים ו-3 שחקניות זכו בקטגוריית השחקן/ית הראשי/ת בטקס האוסקר עבור תפקיד המבוסס על סיפור אמיתי.

בימים אלו תוכלו למצוא בקולנוע את קריסטן סטיוארט בתפקיד הנסיכה דיאנה ("ספנסר"), ליידי גאגא בתפקיד פטריציה רג'יאני ("בית ג'וצי"), וויל סמית' בתפקיד ריצ'רד וויליאמס, אביהן של ונוס וסרינה ("משפחה מנצחת"); בטלוויזיה תמצאו את לילי ג'יימס וסבסטיאן סטן כפמלה אנדרסון וטומי לי ("פאם וטומי" של Hulu) ואת ניקול קידמן כלוסיל בול ("הזוג ריקרדו") – וכל זה עוד לפני שהזכרנו את השערוריה סביב הלן מירן בתפקיד גולדה מאיר, בסרטו של גיא נתיב "גולדה". אז איך עושים סדר בכל שחקנים הנלהבים שמפיחים חיים חדשים באנשים מתים? עבור זה ערכנו את המדריך האולטימטיבי לעשרת הביוגרפיות הקולנועיות שאתם/ן צריכים/ות לשים לב אליהן בזמן הקרוב.

כריס אוונס בתפקיד ג'ין קלי

שם הסרט: לא ידוע
תאריך: לא ידוע
דמיון: פחות
צריך את זה בשביל: לראות את קפטן אמריקה רוקד, ולא רק על גופתו של ת'אנוס
מה הסיכוי שזה קורה: 85%

כריס אוונס עשה לא מעט ב-20 שנות הקריירה שלו: שיחק ב-2 מתוך חמשת הסרטים הרווחים אי פעם, הרביץ למייקל סרה מספר פעמים (אולי גם במציאות), עבד עם שני במאים זוכי אוסקר, והחזיר לאופנה סוודרים מקשמיר. כעת, קפטן אמריקה ייכנס בפעם הראשונה לנעלי ריקוד, ולא סתם נעליים – אלו של אגדת המחול והקולנוע ג'ין קלי. אוונס הגה את הסרט, ויפיק אותו לצד הבמאי ריאן ג'ונסון (איתו כבר עבד על "רצח כתוב היטב") והמועמד המשולש לאוסקר, התסריטאי ג'ון לוגן ("גלאדיאטור", "סקייפול"), שיעסוק דווקא בילד בן 12 שעובד באולפני MGM ב-1952 – תור הזהב של הוליווד ומחזות הזמר בפרט. הילד מתחיל לעבוד בסרט הבא של ג'ין קלי ומדמיין אותו כחברו הטוב ביותר. למרות שהסרט לא יהיה ביוגרפי פרופר, הרעיון החמוד והכישרון שמעורב בסרט הופכים את הפרוייקט הנ"ל לסרט שראוי לצפות לו, גם אם לא בהכרח יהפוך למציאות חלומית.

https://www.youtube.com/watch?v=D1ZYhVpdXbQ

טום הולנד בתפקיד פרד אסטייר

שם הסרט: לא ידוע
תאריך: לא ידוע
דמיון: לא רע, לא רע
צריך את זה בשביל: שטום הולנד יעשה עוד דברים חוץ מלהתגפף עם זנדאיה
מה הסיכוי שזה קורה: 95%

נראה שהחברים במארוול אוהבים לרקוד, ולצד קפטן אמריקה, גם גיבור העל השכונתי ספיידרמן, הלא הוא טום הולנד, יכנס לנעליו של אגדת מחול אחרת – פרד אסטר. הולנד אישר בדצמבר האחרון בראיון למגזין GQ כי מפיקת העל איימי פסקל רוצה אותו לתפקיד הרקדן ההוליוודי הנודע וכי התסריט נכתב לאחרונה. להולנד לא תהיה בעיה כזו גדולה להיכנס לנעליו של אחד מכוכבי הריקוד הגדולים ביותר של אמריקה: לפני שהשחקן הבריטי הצעיר הראה את יכולותיו בקליפ ויראלי במיוחד מ-" Lip Sync Battle", טום הולנד החל את דרכו על הבמה ובתפקיד הכי "ילד תיאטרון" שקיים, כשכיכב בתפקיד הראשי במחזמר "בילי אליוט" ב-ווסט אנד. ואם כבר בבילי אליוט עסקינן, אז הילד המרקד המקורי, ג'יימי בל, ישחק גם הוא את אסטר בסרט חדש מבית "אמזון", לצד מרגרט קוואלי ("עוזרת בית") בתפקיד שותפתו הטבעית, ג'ינגר רוג'רס. איזה סרט יראה אור יום? מי ינצח במלחמות האסטר? והאם האובססיה אליו מעידה שחזרנו לשנות השפל הגדול? התשובה לאחד מאלו היא לחלוטין כן – עכשיו נותר רק לחכות ולראות מי.

טימותי שאלמה בתפקיד בוב דילן

שם הסרט: “Going Electric”
תאריך: לא ידוע
דמיון: בוא נגיד שרק לאחד מהם הכינוי "אליל נוער" מודבק יותר בתכיפות
צריך את זה בשביל: שנערות היפסטריות בנות 14 ומבקרי קולנוע בגיל העמידה יקבלו את מבוקשם
מה הסיכוי שזה קורה: 90%

טימותי שאלמה נמצא בתקופה האחרונה בזמן מעבר – מ-"בייבי פייס" לבגרות, מלהיטי אינדי קטנים ל-"ליגת העל" של הוליווד ("חולית", "הכרוניקה הצרפתית"), משם מוכר ליודעי חן לכוכב קולנוע של ממש. ב-"Going Electric", הדרמה הביוגרפית של הבמאי ג'יימס מנגולד ("לוגאן – וולברין", "3:10 ליומה"), טימותי שאלמה יכנס לנעליו של בוב דילן בשלב קריטי במיוחד בקריירה – הרגע בו זנח את הגיטרה האקוסטית ועבר לחשמלית, כולל ההופעה הידועה במצ'נסטר בה עלה דילן לבמה לקריאות "Judas!" מהקהל. דילן כבר זכה לביוגרפיה לא רשמית לפני כ-15 שנה, עם סרטו מרובה המשתתפים של טוד היינס "אני לא שם" (שם גולם דילן על ידי שחקנים שונים), אבל שאלמה הנלהב בחר לפנות לג'ואל כהן, שביים בעבר (יחד עם אחיו איתן) את "בתוך לואין דיוויס", שעסק דווקא בזמר פולק כושל שנאלץ להילחם עם הפופולריות הגואה של דילן. בריאיון שנערך לפני כשנה וחצי שאלמה סיפר שכהן אמר לו ש-"הדבר המדהים באמת לגבי דילן לא היה כה האיכות שלו, שהייתה ברורה מאליו, אלא דווקא הכמות – העבודה העמוסה בזמן כה קצר, אלבומים פורצי דרך אחד אחרי השני וכל אלו רק בשנותיו הראשונות". בחודש האחרון הכריז אתר "דדליין" כי דילן עצמו אף ישמש כמפיק זוטר בפרוייקט.

מישל וויליאמס בתפקיד פגי לי

שם הסרט: "Fever"
תאריך: לא ידוע
דמיון: לא רחוק
צריך את זה בשביל: שטוד היינס יקבל כל מה שביקש
מה הסיכוי שזה קורה: 98%

כמי שכבר יצר סרטים על בוב דילן, דיויד בואי ("וולווט גולדמיין") והוולווט אנדרגראונד (בדוקו באותו השם מהשנה החולפת), לבמאי טוד היינס ("קרול") יש חיבור מאוד טבעי לדמויות מוזיקליות פורצות דרך וגדולות מהחיים. לכן, זה לא מפתיע שהרעיון לסרט אודות זמרת שלטענתו הייתה "פרפורמרית ייחודית עם מיניות מחוצנת, במיוחד לזמנו", פגי לי, צץ בראשו כבר לפני כ-7 שנים. "Fever", על שמו של שירה המוכר ביותר של הזמרת הג'אז בעלת הקול העמוק, יציג את מישל וויליאמס ("מנצ'סטר ליד הים") בנעליה של לי, עם הצירוף המוזר של ריס ווית'רספון (שהייתה אמורה לגלם את התפקיד במקור) ובילי אייליש (שציינה לא פעם את לי בתור מקורה השראה) כמפיקות. הסרט, שיכנס לשלבי הפקה בקרוב, צפוי לשים במרכז הבמה את המוזיקאית פורצת הדרך שהיוותה השראה לרבים (מכירים פול מקרטני וביונסה?), היתה אייקון גאה ואישה שתמיד הוגדרה יותר על פי שיריה מאשר אישיותה.

אנה דה ארמס בתפקיד מרילין מונרו

שם הסרט: "Blonde"
תאריך: לא ידוע
דמיון: אמיתי לגמרי
צריך את זה בשביל: שפחות אנשים יתבעו חברות על סרטים ללא אנה דה ארמס (זו לא בדיחה יצירתית)
מה הסיכוי שזה קורה: 98%
הכוכבת בעלייה ובעלת דמיון לא מבוטל למרלין מונרו, אנה דה ארמס ("בלייד ראנר 2049", "רצח כתוב היטב"), תיכנס לנעליה של האייקון ב-"Blonde", טייק פיקטיבי על חייה, ע"פ ספרה של ג'ויס קרול אוטס מ-2000. הסרט, אותו ביים וכתב אנדרו דומיניק ("ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד") והפיק בראד פיט, כבר נמצא בשלבי הפקה מתקדמים מזה זמן רב, ויגיע לנטפליקס ככל הנראה בסוף השנה. במהלך הזמן הסרט הספיק להחליף בתפקיד הראשי שתי שחקניות מוכרות, נעמי ווטס וג'סיקה צ'סטיין, ועדיין אלו שכבר זכו לראות חלקים ממנו, מעידים כי הטייק הספציפי הזה על חייה של מונרו הוא "גאוני, מטריד במיוחד ופמיניסטי" וכי דה ארמס "נעלמה לחלוטין בתפקיד. היא הייתה פשוט מרילין". אוסקר בפתח?

אוסטין באטלר בתפקיד אלביס פרסלי

שם הסרט: "Elvis"
תאריך: 24.6.22
דמיון: חסר קצת סנטר
צריך את זה בשביל: שאנשים יתחילו לשאול "מי זה בכלל אוסטין באטלר? הוא קשור לאדי באטלר?"
מה הסיכוי שזה קורה: 100%

הדרך של מלך הרוקנרול לביוגרפיה קולנועית הייתה קצרה במיוחד – שנתיים בדיוק לאחר מותו בגיל 42, מאסטר האימה ג'ון קרפנטר זנח את מסיכת מייקל מאיירס ויצר את "אלביס" (1979), סרט טלוויזיה בכיכובו של קורט ראסל הצעיר. כעת, 43 שנים אחרי, סרט נוסף בשם "אלביס" טוען לכתר הביוגרפיה הרשמית. הבמאי האוסטרלי באז לורמן ("מולן רוז'", "רומיאו וג'ולייט") אוהב דברים גדולים מהחיים, קיטשיים ולפעמים סרי טעם, בדיוק כמו שהיה אלביס. לכן זה רק כמעט מובן מאליו שביוגרפיה אודותיו תהיה חזרתו הצבעונית של לורמן למסך הגדול, 9 שנים אחרי סרטו האחרון, "גטסבי הגדול". אלביס יתואר בעזרת מערכת היחסים הסבוכה שלו עם המנהל התחמן והקשוח קולונל טום פארקר (המאמי הלאומי טום הנקס בתפקיד אנטגוניסטי נדיר), כשאת הזמר עצמו יגלם שחקן אנונימי יחסית, אוסטין באטלר ("היו זמנים בהוליווד"). באטלר גבר בדרכו על הצמד חמד מיילס טלר ואנזל אלגורט (מה ההבדל ביניהם שוב?), ארון-טיילור ג'ונסון ומוזיקאי עם עדת מעריצים אחרת לגמרי – הארי סטיילס.

בראדלי קופר בתפקיד לאונרד ברנשטיין

שם הסרט: "Maestro"
תאריך: לא ידוע
דמיון: קופר מעט "כופר" מידי בשביל התפקיד
צריך את זה בשביל: להראות לעולם שברנשטיין זה לא רק השם של הרחוב של כפר המכבייה
מה הסיכוי שזה קורה: 95%

אין הרבה סרטים ביוגרפיים אודות מלחינים, מלבד "אמדאוס" המצויין של מילוש פורמן ו-"ליסטומניה" המופרע של קן ראסל, וגם לאלו קשה לקרוא "סרטים ביוגרפיים", שכן אני לא חושב שפרנץ ליסט רכב מתישהו על זרג ענק. כעת, בראדלי קופר הולך לשנות זאת. לאחר מספר חודשים של ספקולציות, קופר אישר שביוגרפיה אודות מלחין העל היהודי-אמריקאי לאונרד ברנשטיין תתחיל להצטלם במאי הקרוב, כשקופר עצמו יביים ויככב כברנשטיין. "מאסטרו" יצא תחת מטריית "נטפליקס", יכתב ע"י קופר וזוכה האוסקר ג'וש סינגר ("ספוטלייט") ויופק ע"י לא אחרים ממרטין סקורסזה וסטיבן ספילברג. לצידו של קופר תככב מועמדת האוסקר קארי מוליגאן ("צעירה מבטיחה") כאשתו, פליסיה מונטאלגרה. עם זאת, לאונרד ברנשטיין איננו התפקיד המוזיקלי היחידי שקורץ לבראדלי קופר – דיווחים בשנה שעברה בישרו כי גרהאם קינג, מפיק הביוגרפיה המוזיקלית המוצלחת ביותר של העשור האחרון "רפסודיה בוהמית", פנה לקופר עם הצעה לגלם את בארי גיב בסרט על הבי-ג'יז. למרות שנציגו של קופר טען מאוחר יותר כי השחקן לא נמצא במגעים רשמיים, מעניין מאוד לראות לאן הפרוייקט שככל הנראה יבויים ע"י קנת' בראנה יתפתח.

רוני מארה בתפקיד אודרי הפבורן

שם הסרט: לא ידוע
תאריך: לא ידוע
דמיון: תגאלו את לילי קולינס מ-"אמילי בפריז" ותביאו אותה במקום
צריך את זה בשביל: להוכיח שאודרי הפבורן הייתה יותר מאישה עם פנינים לבנות וסיגריה ארוכה
מה הסיכוי שזה קורה: 84%

רוני מארה, "הנערה עם קעקוע דרקון" לשעבר, תגלם את הפנים התמימות והזכורות ביותר שידעה הוליווד, אודרי הפבורן, בסרט חדש מבית היוצר של לוקה גואדאנינו ("קרא לי בשמך" והרימייק ל-"סוספיריה"). למרות שמארה (שגם תפיק את הסרט עבור "אפל") חיוורת יותר ונוצצת פחות מהפבורן, הרגישויות שהיא מצליחה לחשוף בדמויותיה והיכולת של גואדאנינו לשחק עם אידיאל היופי ולפרק מוזות, שהן לטענתו קונספט "חייזרי", יכולים להביא משהו אחר מדמות שחייה רצופים טרגדיות וקשיים. עם זאת, מוקדם מידי לספקולציות – לשמו של גואדאנינו נקשרו בשנים האחרונות פרוייקטים נוצצים כדוגמת איחוד עם טימותי שאלמה בעיבוד לספר האימה "Bones & All"; סרט המשך ל-"קרא לי בשמך" (כנראה פחות אפשרי עם כל מה שגילינו על ארמי האמר); עיבוד ל-"בעל זבוב"; הוצאת הפרוייקט הגנוז של סטנלי קובריק, "Aryan Papers", לאור; ורימייק נוסף ל-"פני צלקת", עם האחים כהן (שמאז כבר נפרדו דרכם) על התסריט. ועדיין, נקווה לראות משהו על הפבורן הייחודית יוצא לפועל.

ומה עוד בפיתוח?

"I Wanna Dance with Somebody", על חייה של וויטני יוסטון, בכיכובה של נעמי אקי ("מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר"); "Faithfull", על עלייתה ונפילתה (ועלייתה שוב) של מריאן פיית'פול, כשלוסי בוינטון תגלם את הזמרת הבריטית השברירה; סיפור אהבתם של ג'ון לנון ויוקו אונו (ז'אן מארק ואלה נקשר לפרויקט, אך מאז נפטר בטרם עת בשנה שעברה); ביוגרפיה על הראפר גוצ'י מיין; סרט על בוב מארלי בהפקת בנו זיגי; ביוגרפיה על איימי ווינהאוס (תנו לה מנוחה בבקשה); וגם סרט אחד על חייה של מדונה, בבימויה של לא אחרת מ… מדונה עצמה.

• קולנוע
• ביוגרפיה
• סרטים