העבודות המסקרנות בתערוכות הבוגרים של בתי הספר לאמנות
סאגת ציור העירום המצונזר של איילת שקד מסיטה את תשומת הלב ממה שטוב בתערוכות הבוגרים של בתי הספר לאמנות: עיסוק מדוקדק וחסר רחמים בגוף של עצמם
בסוף שנות ה־70 אירע בבצלאל אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה של האמנות הפוליטית בישראל. עשרות מרצים וסטודנטים פתחו במרד משולח רסן כנגד ההנהלה השמרנית והריכוזית שהתקשתה במשך שנים להגדיר את זהותו של בית הספר. המרד נמשך חודשים ארוכים והפך את בצלאל לשדה קרב של אמנות פוליטית רדיקלית שזעזעה את אמות הספים של המוסד. 40 שנה מאוחר יותר, סאגת ציור העירום המצונזר של איילת שקד בשנקר נראית כמו תעלול יחצני זול ומראה משקפת למצבם העגום של בוגרי בתי הספר לאמנות השנה – 43 לעומת יותר מ־60 בשנים קודמות במדרשה, 10 לעומת 26 לפני שנתיים במנשר, והעצוב מכולם – בוגרת אחת בלבד באבני, שככל הנראה יחתום בשנה הבאה את הגולל על מחלקת האמנות שלו.
למרות מצבם העגום של בתי הספר לאמנות, בכל זאת יש כמה תערוכות בוגרים מצטיינות שאמנם פונות למחוזות הפרובוקציה אך מאתגרות ומעוררות מחשבה. השנה בולט במיוחד בקרב בוגרי בתי הספר העיסוק בגוף. לא מדובר בנושא חדש באמנות, אז מה בכל זאת השתנה מאז שנות ה־70 , שגם בהן היה זה נושא מרכזי? כמה פרויקטים בתערוכות הבוגרים השונות מלמדים על האופי העכשווי של חקר סוגיית הגוף: בעוד הגוף בשנות ה־70 היה גוף פוליטי, מתריס, כלי עבודה שהחליף את בד הציור, הגוף כפי שמצטייר אצל הבוגרים השנה הוא גוף פגוע ופגום שאינו מסוגל להכיל את הפער בין האינטימי לציבורי.
שני פרויקטים כאלו מוצגים בתערוכת בוגרי מחלקת הצילום המשובחת השנה. עידו מלר מציג יומן ויזואלי סטייל נאן גולדין, חלל תצוגה עמוס בצילומי סטילס לצד כיתובים אוטוביוגרפיים שחושפים את שגרת יומו – התקפי בולמוס בלתי נשלטים, תרומת זרע שבועית ופציעה עצמית עד זוב דם. כל אלו מתחברים לקולאז' מפוזר שמתענג על הגוף הגברי הפגום. הפרויקט של תום דבש מציג גם הוא תמונה מכמירת לב על עידן שבו הפרטיות הוא מושג הולך ונעלם והגוף הופך למרחב ציבורי. ב"אני לא ממש יודע איך להזמין אותך" הציב דבש 11 מסכים קטנים שבכל אחד מהם מתקיים מופע אינטימי בסגנון חדרי צ'ט. דמויות מתפשטות, מתלבשות, מאוננות, מפתות, מענגות ומשחקות במשחקי שליטה.
העבודה המטלטלת של שדה בראנסי בתערוכת בוגרי התואר הראשון במדרשה עוסקת גם היא בהשפעת התקשורת על הגוף. במקרה שלה – הגוף המת. ברנאסי מציגה תמונות שמצאה ברשת של גופות ילדים פלסטינים שנהרגו במהלך תקיפות צה"ל. התמונות לא מטושטשות או מפוקסלות, להפך – הן מוצגות בגדלים מונומנטליים על שלושה מסכים גדולים. תמונות של גופות ילדים אנונימיים שהפכו בשנים האחרונות לאמצעי תעמולה, מקבלות אצל בראנסי את הממד המזוויע והאלים שלהן. עוד במדרשה – הפרויקט של עדי קפלן שתיעד בצילום ורישום את תהליך שינוי המין שעבר ואת כל הסימפטומים שנלווים לו. בשתי עבודות וידיאו קפלן מקבל הסברים מפורטים מגברי אלפא כיצד להתנהל כגבר. מדובר בעבודות ריאליסטיות שמזכירות את פרויקט הגמר של רונה יפמן בסוף שנות ה־90 בבצלאל שתיעדה את תהליכי שינוי המין של אחיה גיל (הוא חזר בו לאחר מכן).
בתערוכת הבוגרים במוסררה מציג שי כנעני את "בצהרי הערב" – סדרה של דיוקנאות עצמיים מצולמים המתעדים את חיי היומיום של גופו המזדקן. כנעני מערער את הסדר המקובל של האמן כגבר צעיר, ופונה לעיסוק במגמה הולכת וגוברת בשנים האחרונות של ייצוגי זקנה באמנות. עוד בוגר שמציג שיר הלל לגוף הגברי הפגום הוא אייל אגיבייב. הפרויקט שלו "אי נחת" במנשר מציע היפוך תפקידים, הוא מציג את גופו בדרך השמורה בדרך כלל לאמניות – גוף גברי פתייני, סביל ומחופצן, כזה שמגיש את הלחי השנייה למציצנות וסדיסטיות פרוורטית.
מנשר, דוד חכמי 18 תל אביב, נעילה 4.8
קמפוס המדרשה, בית ברל, כפר סבא, נעילה 3.8
שנקר, בניין עלית ז'בוטינסקי 8 רמת גן, נעילה 31.7
בצלאל, קמפוס הר הצופים, נעילה 29.7
מוסררה, הע"ח 9 ושבטי ישראל 22 ירושלים, נעילה 29.7
![דיוויד הוקני, מתוך "הגיטרה הכחולה" 1976-7](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/05/David-Hockney-Etching-is-the-Subject-From-The-Blue-Guitar-1976-77-p-500x378.jpg "דיוויד הוקני, מתוך "הגיטרה הכחולה" 1976-7")
