כשאתה רוצה להיות אמן – ועל אחת כמה וכמה אמן בישראל הקטנה – אתה חותם על חוזה מול הקהל, ומול המבקרים. החוזה הולך כך: אתה כאמן עושה כמיטב יכולתך להוציא יצירה שמכבדת את עצמה, ואתה מקבל את העובדה שמהרגע שהיא רואה אור – אנשים יכולים להביע את דעתם לגביה. הקהל מביע את דעתו דרך האזנות וטוקבקים, ואילו המבקרים יכתבו לדעתם מה עובד ומה לא עובד ביצירה – והיוצר צריך לקבל את זה. לא סתם אמנים שעונים למבקרים נשמעים, כמעט תמיד, בעיקר מעוררי רחמים.
>>

עוז זהבי הפר את החוזה הזה, כשהגיב לפני מספר ימים בריאיון לגיא לרר עלביקורת של אסף נבו ב"וואלה! תרבות", ובחר – ברוח הסאבטקסט של הביקורת לטענתו – לגדף אותו ואת אמאשלו. הגישה של נבו בביקורת היתה צינית, ולמרות שאני מסכים עם הרבה ממה שכתב, אני יכול להבין למה זהבי לא הצליח לקחת אותה לתשומת ליבו.אז למרות שבדרך כלל אני נמנע מלפנות ישירות ליוצרים בביקורת שלי (כי אני כותב לכלל הקוראים), הפעם, עוז זהבי, אני אפנה אליך ישירות:תשמע, אני מבין אותך. אתה מגן על היצירה שלך. אתה אוהב את מה שעשית, וזה בסדר. אבל אני רוצה שנעמיק רגע. אני רוצה שאתה, כיוצר, תצא מהביקורת הזאת עם משהו, ושלא תרגיש שכל הטקסט הזה כולו אומר "כוסאמא שלך".

אז קודם כל – שחרר, אחי, שחרר. אתה יכול לא להסכים עם הביקורת, אבל אם תשחרר לרגע את המגננה על הבייבי שלך, אני מבטיח לך שתרוויח יותר. יופי, עכשיו בוא נצלול.בתור התחלה, קשה לי לקרוא ל"תור זהבי", אוסף של שישה שירים, בתואר "אלבום" – וזה היה הסימן הראשון עבורי שרצת על הפרויקט הזה. התחושה העיקרית שיצאתי איתה מההאזנה לשירים היא שרצית לנסות את מזלך כזמר, כתבת כמה שירים, והפסקת כשהרגיש לך שיש מספיק שירים כדי להוציא אלבום. ואין שום בעיה עם זה, אבל מהצד זה לא מרגיש מספיק.

יש בעיה אחרת, והיא שכל אחד רוצה להיות ראפר ו/או זמר (אבל בעיקר ראפר), וכפי שעמיתי נבו ציין, גם אתה ברחת קצת למחוזות ההיפ הופ. יש לנו אינפלציית זמרים, וכל אחד שיודע להבדיל בין דו למי (וגם כאלה שלא) חושב שהוא יכול להיות זמר. זה נהיה בולט עוד יותר כששחקן מפורסם, שידוע פחות בשל יכולותיו המוזיקליות, נכנס לזירה, ולכן הכישלון שלך בתור זמר הרבה יותר בולט מכשלונו של אדם אנונימי שחשב שהוא יכול לשיר. אם היה לך כישרון מוזיקלי של פעם בדור והיה יוצא פה איזה מאסטרפיס מוזיקלי, הייתי עוד מתלהב. אבל המוצר לא משהו, אין משמעות לסדר של השירים, ובקושי יש להם שפה משותפת מלבד סגנון מוזיקלי (וגם זה לא תמיד אחיד).

אבל אולי כדאי שנתייחס גם לתוכן. כשאתה מדבר על פוליטיקה אתה לא נוקט עמדה, כשאתה מדבר על עצמך אתה רק אומר כמה מדהים אתה, והמוזיקה שאתה מייצר (או לפחות המפיק המוזיקלי שלך, ארנון זיו, מייצר) לא חידשה שום דבר. אין בה עומק, ויותר חשוב מזה – אין בזה אמת. לאורך כל הדרך הרגשתי שאתה משקר לי בפנים, לא האמנתי למילה שיוצאת לך מהפה לאורך כל הדרך. דווקא האמנתי לך כששיחקת את איציק בעספור, האמנתי לך כשאמרת שאתה שוכב עם נשים טרנסיות (צעד חשוב שאני מקווה שייזכר יותר מאשר האלבום שלך), ואפילו האמנתי לך כשקיללת את מי שמבקר אותך. אבל הפעם, במוזיקה, זה לא עבד.

אני בטוח שיש לך דעה פוליטית הרבה יותר ברורה ממה שהצגת, ואני בטוח שאתה גם יודע שאתה רחוק מלהיות הגבר על חלל שאתה מתאר כאן. כולנו דפוקים ומכוערים, וזה בסדר גמור, אבל אולי הרגילו אותך להיראות טוב מול אור הזרקורים עד שכבר שכחת איך זה להיות מכוער. רגע, אדבר בשפתך – אי שם לפני עשור, הכרתי שחקנית מוכשרת וחדה שהאתגר הגדול שלה היה ללמוד איך להיות מכוערת. היא כל הזמן היתה מודעת לאיך שהיא נראית ונשמעת, ורק כששיחררה מזה היא הצליחה להביע רגש אמיתי. צריך ללמוד איך להיות מכוער, וזה תקף גם בכתיבת השירים – בין אם זה שיר פוליטי, ובין אם זה שיר מרגש. לא מספיק להגיד איך אתה מרגיש, צריך למצוא לזה ביטוי פואטי מעניין. אלא אם אתה נועה קירל, אבל אתה לא הן, וגם לא נראה לי שלשם אתה מכוון.

בקיצור, עוז זהבי, הכל מתנקז לזה שאם אתה רוצה לכתוב – לך תלמד. אם אתה רוצה לשיר – לך תלמד. בדיוק כמו שלמדת משחק. אז אוקי, הניסיון הראשון שלך כאמן מוזיקה לא הצליח. לא נורא. החדשות הטובות הן שזהו האלבום הראשון שלך, ומכאן אתה רק יכול להשתפר. אז אם אתה רציני בנוגע למוזיקה, הנה כמה טיפים להמשך הדרך:
1.את אף אחד לא מעניין כמה אתה גבר או כמה אתה מדהים. בניגוד למה שאמנים רבים מניחים היום, העצמה עצמית היא לא נושא מעניין לכתיבה – אלא אם כן אתה ראפר, וגם אז אתה צריך לעמוד ברף מאוד גבוה.
2.תלמד עוד מבנים של חריזה מלבד לחרוז כל שורה.
3. שחרר מגננות ואל תתאהב ביצירה, אחרת תהיה עיוור מדי בכדי לשנות אותה. תלמד לקבל ביקורת, גם אם היא טיפהל'ה עוקצנית.
4. תכתוב דברים אמיתיים, כי את ההצגה שאתה מוכר לנו באלבום כבר אי אפשר לקנות.
מקווה שעזרתי, רק אל תקלל את אמא שלי. חבל עליך, היא מרוקאית.

• ❤ תרבות
• ביקורת מוזיקה
• ביקורות
• עוז זהבי

כמו תל אביבים רבים, גם אני נוטה לזלזל טיפה בהמבורגריות שמגיעות מחוץ לעיר הישר לגוב האריות שהוא שוק ההמבורגרים התל אביבי. עם כל הכבוד, גבעתיים תלמד אותנו להכין המבורגרים? אנחנו אכלנו טופינג בייקון עוד לפני שאתם גיליתם את הגבינה. אבל כששמעתי שפריז טקסס נחתה במרכז העיר, רעד קל התגנב במעלה העורף שלי, והמשיך במורד הגרון עד שהרעיד בהתרגשות רבה את הבטן. כי אני כבר ידעתי מה הולך לבוא על תל אביב, והפעם מדובר בחתיכת גלדיאטור שיודע להילחם באריות.

"פריז טקסס" היא חתיכת המבורגריה עיקשת. בקיץ 22 שרפו להם את הסניף המקורי ברמת גן, ותוך חודש בלבד הם פתחו סניף חדש בגעתיים (ושיפצו במהרה את זה ברמת גן), שביקרתי בו בראשית דרכו. מה שפגשתי שם זהמקדש המבורגרים ממעלה ראשונה, שאמנם סחט ממני מעט טרוניות על איכות הקציצה, אבל בעיקר גרם לי לשפוך מחמאות רבות. זו גם היתה אחת הארוחות היחידות שממש פוצצה אותי ברמה שלא איפשרה לי לבדוק מנה נוספת. המבורגר ענק, שפע של צ'יפס, אצבעות מוצרלה מטוגנות ששווה למות עבורן – ידעתי למה לצפות כשהגעתי לסניף פריז טקסס החדש בתל אביב, והוא בכל זאת הצליח להפתיע אותי לטובה.

המקום החדש נפתח על חורבות דליסימו האהובה עלי (געגועים לכריך האסאדו המושלם), ומנצל את הספייס המעניין הזה באופן שהרגיש, למען האמת, מעט לקוני. צבעי כחול-שחור-קרם, קיר אחד עם גרפיטי ענק של אישה נהנית מהמבורגר שהיא עוד לא נגסה בו, מקרר יישון נתחי בשר ענקיים בויטרינה, לא משהו שיגרום למקום לבלוט. הפעם רציתי לא להתפוצץ בסוף הארוחה, אז ויתרתי על מנה ראשונה והזמנתי ארוחת המבורגר, וזהו. כלומר, גם הזהו לא באמת זהו – הזמנתי את הסופר סמאש בורגר (אני בעד להזמין כל אוכל עם המילה סופר בתוכו), שבנוי על צמד קציצות סמאש, איולי צ'יפוטלה, שפע של צ'דר ובצל אוממי (שזה פשוט בצל מקורמל ברוטב).

מעל כל זה נערמו על הקציצות גם צמד אצבעות מוצרלה מטוגנות – זה מה שנותן לו את הסופר – ועם צ'יפס ושתייה הכל עלה 91 ש"ח. זה לא מעט, אבל עבור הארוחה העצומה הזו זה בהחלט הוגן. חוץ מזה, כמות הצ'יפס היתה ממש מרשימה, על גבול המוגזמת, ובגלל שמדובר בצ'יפס פריך וטרי שמטוגן בדיוק במידה הנכונה – זה דבר משמח מאוד. זה המבורגר אסתטי מאוד, ויש בו גם שני פיצ'רים אינסטרמים להפליא: ראשית, אתם חייבים להניח את הלחמנייה על המגדל הזה, וללחוץ עד הגרת נוזלים קלה. זה מפואר. שנית, ברגע שתנגסו בדבר היפה הזה, אצבעות הגבינה מייצרות מתיחה צ'יזית יפהפיה. אבל זה הרבה יותר מהמבורגר אינסטגרמי. זה הסמאשבורגר הכי טעים שאכלתי בארץ.

לא מעט מקומות בתל אביב ניסו לייצר סמאשבורגר מוצלח, וחלקם אכן עשו זו בהצלחה רבה, אבל הסמאש של פריז טקסס היה חוויה ברמה הכי גבוה שדגמתי – שילוב אידיאלי בין בשר מצוין (הפעם הקציצה גם עמדה בפני עצמה) שנצרב על הפלאנצ'ה ליצירת ערבוביה בין פיסות אדמדמות ועסיסיות לחתיכות מושחמות לרמת קראנץ'. האיולי והגבינה התערבבו בחתיכות הבשר, שבעצמם עוצבו לקציצות דקיקות שמרגישות כאילו עומדות להתפרק בכל רגע, אבל מחזיקות עד הסוף. אצבעות הגבינה הוסיפו קראנצ'יות פנימית לצד טעם גבינתי שגיוון את המנה, והבצל המקורמל הוסיף מתיקות מתבקשת ללחמנייה הרכה כמו כריך. איזה ביס מושלם, שגם הצליח לעשות מה שאף סמאש לא עשה עד היום, והשביע אותי עד הסוף.

אבל היי, הפעם "פריז טקסס" לא ניצחו אותי, והזמנתי צמד מנות טייקאווי: חצי קילו כנפיים ברוטב ברביקיו (48 ש"ח) והמונסטר סלופי ג'ו (55 ש"ח). שם התגלתה האכזבה הראשונה והיחידה שלי מפריז טקסס, כי רוטב הכנפיים היה די סתמי, כמעט גנרי, ולמרות שהגיעה כמות מרשימה של כ-15 כנפיים, הן היו קטנות ולא שופעות בשר. אולי רוטב פריז או רוטב רד הוט היו יותר מוצלחות, למרות שמאוד אהבתי את רוטב הגבינה הכחולה העדין שליווה את הברביקיו.

הסלופי ג'ו, לעומת זאת, היה מלאכת מחשבת. הוא לא העיף אותי כמו ההמבורגר, אבל כן היה סלופי מצוין בלחמניה רכה ורוטב מאוד טעים, חתיכות הבצל הוסיפו פריכות והצ'יפוטלה עם החלפיניו נתנו חרפרפות בגוונים שונים. לא היתה פה בשורה, רק כריך ממש מוצלח, וזה בדיוק מספיק כדי לכסות מי שבמקרה מגיע להמבורגריה, אבל לא רוצה המבורגר. את הקריספי צ'יקן גם הפעם לא טעמתי, אבל אם בכל פעם שאני מבקר בפריז טקסס הרמה עולה עוד שלב – אין לי ספק שאבדוק אותו בפעם הבאה. כל עוד אצליח להתאפק שלא להזמין את הסמאש המושלם הזה שוב. נו טוב, כנראה שגם פעם הבאה אאלץ להזמין יותר ממנה אחת. אל תעזו לפספס את ההמבורגר החדש-ישן ונהדר הזה.
"פריז טקסס", הרצל 4

• אוכל רחוב
• פריז טקסס
• ביקורות
• אוכל
• אוכלים שותים
• ההמבורגרים הכי טובים בתל אביב
• המבורגר

מזה חודשיים שאני לא מפסיק לחשוב על הסדרה "The Bear", שעלתה בשירות הסטרימינג Hulu (וצפויה להגיע במהלך החודש הקרוב גם לדיסני פלוס). "הדוב" בכלל לא עוסקת בדוב, אלא בטבח מסעדות עלית שחוזר לעיר בה גדל, שיקגו, כדי לנהל סנדוויצ'ייה הקטנה שהייתה שייכת לאחיו הגדול, לפני שמת. מעבר לכך שמדובר באחת הסדרות החכמות, המרגשות והריאליסטיות שנתקלתי בהן, וללא ספק כבר עכשיו אחת מסדרות השנה, "הדוב" מציגה פנטזיה קולינרית שמתרחשת בעיקר בסדרות וסרטים – השף המקצועי שממקד את כל יכולותיו במטבח לטובת כריך אחד מצטיין, כזה שמתעלה מעל גבולות הטעם, שמזקק את מהות הקולינריה. הכריך המושלם.

בתחילת החודש נפתח בלווינסקי מקום קטנטן שהצליח להגשים את הפנטזיה הזו. צמד שפים מנוסים שמתמקדים בכריך אחד – עמרי זקהיים (מבעלי מסעדת אסיה שפעלה בעבר בשוק הפשפשים) ואביה קזום־פרנס (ביצ'יקלטה, מגרב, מסעדת 44) הכירו בעלמה לאונג', מסעדה שהוביל שף יונתן רושפלד באמצע העשור הקודם. זקהיים סיפר שהוא מסתובב כבר שנים עם רעיון למקום שמתמקד בכריך הוויאטנמי באן מי לבדו, ועכשיו הרעיון סוף סוף נולד בלוקיישן שזעק לכריך רחוב מקורי – שוק לוינסקי.

>> בשבוע שעבר נכנענו להמבורגר מגבעתיים

"באן מי 13", שנפתח על חורבות החצ'פורי של האחיות (אל תדאגו, הן עברו לרחוב לוינסקי עצמו), בקושי מנצל גם את מעט המטרים הרבועים שהוא ממוקם בהם. חדרון קטן, דלפק מטבח, דלפק לישיבה ומסדרון אל הלא נודע. העיצוב מינימליסטי אבל נעים מאוד, על דלפק הישיבה שורה של צנצנות חמוצים צבעוניים בעיצומו של התהליך והקירות מקושטות במדפים עם מה שאני מנחש שהם כלי עבודה וויאטנמים, אבל אני לא בטוח כי אחד מהם היה רמקול JBL. אבל היי, מתוך הרמקול בקע פלייליסט שירי טיפקס, אז לא תשמעו אותי מתלונן.

היתרון בלעשות כריך מושלם הוא שלא צריך לעשות כמעט שום דבר מעבר. רוצים כריך? תאכלו כריך. לא רוצים כריך? לא צריך. ולכן התפריט של "באן מי 13" מורכב מכריך באן מי עוף (48 ש"ח), באן מי בקר (50 ש"ח) או באן מי טופו (43 ש"ח), ומוגשים גם בחצאים כדי שאם תרצו תוכלו לדגום כמה. אני הזמנתי שני כריכים שלמים (מה אני נראה לכם, חצי?) של עוף ובקר, יחד עם מיץ באן מי (חליטת תה קרה על בסיס קינמון סיני, אניס, פלפל שחור ועוד כמה דברים שלא הצלחתי לקלוט כי בדיוק לקחתי שלוק מרענן של המיץ הטעים הזה. 7 ש"ח) וצנונית מוחמצת (5 ש"ח). הכריכים מוכנים במקום על ידי זקהיים עצמו (אני חושב. לא טוב בזיהוי פרצופים) ובסבלנות, אך מבלי לאבד את אלמנט הזריזות. בקושי נגמר הקאבר של טיפקס ל"מה איתי", וכבר היו בידי הכריכים.

הדבר הראשון שניכר בכריך הזה הוא עד כמה הוא צבעוני. בתוך הבגט הפריך נוצר כיס (על ידי ניפוי בצק מיותר) שממולא במריחת פאטה בקר, מנעד צבעוני של עלי נענע, כוסברה ובזיליקום תאילנדי, מגוון חמוצים אסיתיים ומילוי בשר/עוף ואיולי סרירצ'ה. נשמע די פשוט, לא? לא. ממש לא. זה מורגש שזקהיים וקזום-פרנס עבדו קשה למצוא ולייצר את חומרי הגלם המדויקים ביותר, כאלה שמצד אחד מספיק מספיק קלאסיים כדי להתאים אחד לשני, ומצד שני מספיק מיוחדים כדי למשוך את הכריך לכיוונים מפתיעים. והתוצאה היא ביס פשוט ומושלם.

אני לא יכול להעיד על האותנטיות שלו. אכלתי רק באן מי אחד בחיי – והוא היה עם מילוי חם, ללא ממרח פאטה ומכיכר רבין – כך שמעולם לא חוויתי באן מי כהלכה. אבל הכריך ש"באן מי 13" בנו, אותנטי או לא, הוא פשוט יצירת אמנות. הבגט פריך לשלמות, סופג את טעמי הפאטה, האיולי ומעט צ'ילי סודני שנותן חריפות קלה ונעימה, מחוזק על ידי ערוב החמוצים והירקות הקרירים ומסתיים עם גימור טעמי הבשר, שלמען האמת לא תופסים מקום מרכזי גם בטעם וגם במסת הכריך, אבל בגלל שהשלם גדול מסך חלקיו, זה פשוט לא משנה.

ההבדל בין העוף לבקר (ובטח גם לטופו, שלא דגמתי) לא משמעותי מדי. הבקר עצמו, בנפרד מהכריך, היה לי חד משמעית יותר טעים מהעוף, אבל ברמת הכריך הם היו מאוד קרובים, למעט טעם משני שונה שבכל אחד מהצדדים הוסיף מורכבות אחרת. הצנונית המוחמצת היתה הברקה שקשה לי להסביר במילים, אבל החמוצות המתוקה היתה שבירה נהדרת מהכריך המרענן, וכשזרקתי אותו פנימה לבגט נוצרה מנה חדשה לגמרי, ומרעננת לא פחות.

סיימתי שני חצאים שם במקום, לקחתי איתי שני חצאים הביתה. הגעתי הביתה, הייתי כבר שבע, ובכל זאת שלפתי את שני החצאים הנותרים וטרפתי אותם בן רגע. ככה זה כשמייצרים כריך אחד מושלם. מאז "The Bear" אני חולם לצוד דבר כזה, והנה הוא כאן, ממש ליד הבית שלי, בשוק לוינסקי. הייתי מתרגש, אבל אני בדיוק צריך למלא את פי בעוד באן מי.

"באן מי 13", נחלת בנימין 107, תל אביב, 11:00-18:00

• אוכלים שותים
• ביקורות
• אוכל רחוב
• אוכל אסייתי
• כריך
• שוק לוינסקי
• נחלת בנימין
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 911 // זורמים

• Facebook
• Twitter
• Email

איך קרה שהבמבה החדשה על המדף קיבלה שם כל כך ארוך ומסורבל? החטיף הרי חרט על דגלו את הסיסמה "אמא, אבא, במבה" – אתוס שלם סביב היכולת של ילדים בני שנתיים לבטא את שמו. איזה פעוט ייגש להוריו ויבקש מהם "במבה במילוי קרם בטעם אייסשייק תות"? למה לא במבה תות? אה, כי בעצם יש כבר, אנחנו פשוט קוראים לזה במבה אדומה. והיא יותר טעימה.

גם אחרי כמה ימי פריזר במבה לא בדיוק קופאת, רק מצטננת קצת. זה עדיין קר ומרענן באוגוסט האיום ויש סיכוי שזה אפילו חוסך קצת פירורים, גם אם בין הגרסה הקפואה והפושרת אין ממש הבדל בטעם

בשלב ההשקת החטיף בשנות השישים, הבמבה הגיעה במספר טעמים נוסף על טעם הבוטנים האהוב – גריל, תירס, קימל (איכס מה) וגבינה – אבל השיקוצים האלה לא שרדו את מבחן הזמן ובמהרה נותר המנצח האחד והיחיד. הגרסה המתוקה והדביקה הצטרפה, כמה ראוי, בשנות השמונים, ולתקופה ארוכה היו רק שני אלה, לא כולל ניסיון כושל עם דגני בוקר.

היסטריית הטעמים והגרסאות המיוחדות של במבה התחילה עם ההצלחה הגדולה של במבה קרם נוגט, שמי זוכר בכלל שהייתה מהדורה מיוחדת לחגיגות ה-60 של ישראל. מאז קיבלנו במבות בטעמים תמוהים יותר ופחות כמו חלווה, פונץ' בננה, לוטוס ("קרם ביסקוויט קרמל" תקראו לדודה שלכם), אייס קפה, קפוצ'ינו,במבת ההטרלה האולטימטיבית במילוי "קרם במבה", במבה עם שפריצים של שוקולד, במבות ענקיות, קטנות או בצורות מוזרות. והייתה גם הפרוזן במבה – כלומר, במבה נוגט קרירה אחרי סיבוב בפריזרים של בתי קולנוע.

החברה החדשה בקבוצה, או בשמה המקוצר והקליט "בבמקבטא"ת", הכי דומה לפרוזן במבה – שזה כמו במבה נוגט רק בפריזר ובמחירים של מזנון בקולנוע. אסם ממליצים לצרוך אותה קפואה, ועל כן השימוש בצירוף הלא ממש טבעי "אייסשייק תות". לי זה הקפיץ מחשבה די מגעילה על במבות ספוגות במים ורודות אחרי שהמוצר נמס, אבל הוא היה אמור לגרום לי לחשוב על דברים קרירים, קפואים, פריזר. חם, נכון? יודעים מה לא חם? קרח. האמת שגם אחרי כמה ימי פריזר במבה לא בדיוק קופאת, רק מצטננת קצת. זה עדיין קר ומרענן באוגוסט האיום ויש סיכוי שזה אפילו חוסך קצת פירורים, גם אם בין הגרסה הקפואה והפושרת אין ממש הבדל בטעם.

הטעם תותי-ונילי מלאכותי מעט אבל נחמד, כמות הקרם לא גדולה ובחלק מהבמבות היא מזערית ובלתי מורגשת. מצד שני, בגלל הקימוץ בקרם התוצאה הסופית איננה ילדותית מדי ומאוזנת היטב בין המתוק והמלוח. האם אכן מומלץ לאכול קפוא? כן, אבל מה לא כדאי לאכול קפוא? זה פאקינג אוגוסט. מצידו תשימו בפריזר גם צ'יטוס קטשופ.

מה זה:במבה תות. סה טו.

הטוב:דברים בטעם תות זה טעים, נו.

הרע:אפשר לדקלם את השם שלה בתרגילי דיקציה במקום "ברד ירד בדרום ספרד".

• אוכלים שותים
• ביקורות
• במבה
• תותים

• Facebook
• Twitter
• Email

"Blue Jeans and Bloody Tears" הינו פרוייקט מוזיקלי/טכנולוגי מטעמם של ה-SingUlarities – קבוצה המורכבת ממספר אמנים, מוזיקאים, מתכנתים ויזמים. אלו הזינו אל תוך רשת נוירונים מאות שירי אירוויזיון ולאחר מכן, כשהאלגוריתמים פלטו אלפי מלודיות ושורות ליריות חדשות, בחרו מתוכם יחידות מוזיקליות בודדות ש״הולחמו״ לכדי שיר, אותו מבצעים יזהר כהן וקולו הרובוטי של המחשב. האם החברים העירו לחיים מכונה שתעמיד בסכנה את פרנסתו של דורון מדלי, או שמא מדובר בגימיק והמכונה החכמה, אפעס, רק נקלעה לסיטואציה?

נפנה אם כן, למבחן טיורינג, המהווה מדד אפשרי לבחינת מודעות של מכונה. על פי הסופר הבריטי איאן מקדונלד, מכונה החכמה מספיק לעבור אותו, תהיה גם מספיק נבונה על מנת להיכשל בו בכוונה. אולי זה ההסבר לכך שבפעם הראשונה ששמעתי את מילות הפזמון הזועקות, שהן גם שם השיר, צחקתי בקול רם כל כך. המכונה בהחלט נכשלת, אבל כמו דיווה אמיתית – עם קריצה. השורה הזאת באמת לא אומרת כלום, ובכל זאת פותרת בצורה מדוייקת להחריד את המתח הקלוש שנבנה (מלודית וטקסטואלית) עד שהיא מגיעה. היתה לי צמרמורת קלה של רגש. אמיתי. משהו פה עובד באופן דפוק, דווקא בגלל הגיחוך שבו.
הרעיון של פופ הוא לייצר אווירה קוהרנטית ולזרוק את המאזין אליה בשניה עם איזה געגוע מתוק לאהבה אבודה או קריאה לבילוי סוער הלילה. לעומתם, השיר על הג'ינס הכחול ודמעות הדם לא ממש מנסה או מסוגל לעשות את זה. הוא מעניין במעטפת שלו וביחסים בינו לבין הדבר האמיתי.

לדברי נמרוד שפירא, שהוביל את הפרוייקט, תפקידם של בני האדם בפרוייקט היה לא מבוטל. הם בחרו מתוך שורות שמחשב יצר את אלו שעושות הכי הרבה היגיון, כנ"ל לגבי תפקידים מוזיקליים. אחר כך שמו אותם במבנה אירוויזיוני קלאסי, כולל המודולציה הבלתי נמנעת (תעשו גוגל או לכו לעמוד "מודולציות מוצדקות בהחלט" בפייסבוק, עצלנים).

הוא מתאר את השיר כ"דואט של אהבה נכזבת בין יזהר כהן ומכונה" ומדגיש שהכוונה אכן היתה גם לרגש וגם להצחיק "לחגוג קאמפיות" כדבריו. הוא מתאר את שיטת העבודה בסוג של רומנטיקה ששמורה רק למדענים מטורפים: "האלגוריתם צייר עיגול צהוב ואנחנו הוספנו קרניים והפכנו אותו לשמש". נראה שהוא ממש מרגיש כמו האבא של המכונה וזה מובן אחרי ארבעה חודשים של עבודה מאומצת. אז למרות שהפרוייקט לא חדש – (היו כבר נסיונות דומים עם יצירות של באך, הביטלז או שירי קאנטרי – חפשו את השיר המדהים: "You Can't Take My Door") הוא מקורי ומצחיק ונוגע ללב בדרכו.

התחלנו בניים דרופינג גיקי – לא נסיים באחד? ודאי שכן. עמק המוזרות "Uncanny Valley" הוא הכינוי לרתיעה המובנית של בני אנוש מדברים הדומים מאוד, אבל לא מספיק, לבני מינם. השיר נמצא בדיוק שם – ושם מקומו. יחד עם בובות ראווה ורובוטי סקס. קרינג' כיפי ומודע לעצמו. אבל היי – זה בדיוק החומר ממנו עשוי להיט אירוויזיון, לא? לסיכום – אהבתי צחקתי והתרגשתי. מכל הסיבות הלא נכונות (נוט טו סלף: שורה מושלמת לביקורת על שיר שנשלח לאירוויזיון 2020).

• ביקורות
• יזהר כהן
• אינטרנט
• מוזיקה