כמו תל אביבים רבים, גם אני נוטה לזלזל טיפה בהמבורגריות שמגיעות מחוץ לעיר הישר לגוב האריות שהוא שוק ההמבורגרים התל אביבי. עם כל הכבוד, גבעתיים תלמד אותנו להכין המבורגרים? אנחנו אכלנו טופינג בייקון עוד לפני שאתם גיליתם את הגבינה. אבל כששמעתי שפריז טקסס נחתה במרכז העיר, רעד קל התגנב במעלה העורף שלי, והמשיך במורד הגרון עד שהרעיד בהתרגשות רבה את הבטן. כי אני כבר ידעתי מה הולך לבוא על תל אביב, והפעם מדובר בחתיכת גלדיאטור שיודע להילחם באריות.

"פריז טקסס" היא חתיכת המבורגריה עיקשת. בקיץ 22 שרפו להם את הסניף המקורי ברמת גן, ותוך חודש בלבד הם פתחו סניף חדש בגעתיים (ושיפצו במהרה את זה ברמת גן), שביקרתי בו בראשית דרכו. מה שפגשתי שם זהמקדש המבורגרים ממעלה ראשונה, שאמנם סחט ממני מעט טרוניות על איכות הקציצה, אבל בעיקר גרם לי לשפוך מחמאות רבות. זו גם היתה אחת הארוחות היחידות שממש פוצצה אותי ברמה שלא איפשרה לי לבדוק מנה נוספת. המבורגר ענק, שפע של צ'יפס, אצבעות מוצרלה מטוגנות ששווה למות עבורן – ידעתי למה לצפות כשהגעתי לסניף פריז טקסס החדש בתל אביב, והוא בכל זאת הצליח להפתיע אותי לטובה.

המקום החדש נפתח על חורבות דליסימו האהובה עלי (געגועים לכריך האסאדו המושלם), ומנצל את הספייס המעניין הזה באופן שהרגיש, למען האמת, מעט לקוני. צבעי כחול-שחור-קרם, קיר אחד עם גרפיטי ענק של אישה נהנית מהמבורגר שהיא עוד לא נגסה בו, מקרר יישון נתחי בשר ענקיים בויטרינה, לא משהו שיגרום למקום לבלוט. הפעם רציתי לא להתפוצץ בסוף הארוחה, אז ויתרתי על מנה ראשונה והזמנתי ארוחת המבורגר, וזהו. כלומר, גם הזהו לא באמת זהו – הזמנתי את הסופר סמאש בורגר (אני בעד להזמין כל אוכל עם המילה סופר בתוכו), שבנוי על צמד קציצות סמאש, איולי צ'יפוטלה, שפע של צ'דר ובצל אוממי (שזה פשוט בצל מקורמל ברוטב).

מעל כל זה נערמו על הקציצות גם צמד אצבעות מוצרלה מטוגנות – זה מה שנותן לו את הסופר – ועם צ'יפס ושתייה הכל עלה 91 ש"ח. זה לא מעט, אבל עבור הארוחה העצומה הזו זה בהחלט הוגן. חוץ מזה, כמות הצ'יפס היתה ממש מרשימה, על גבול המוגזמת, ובגלל שמדובר בצ'יפס פריך וטרי שמטוגן בדיוק במידה הנכונה – זה דבר משמח מאוד. זה המבורגר אסתטי מאוד, ויש בו גם שני פיצ'רים אינסטרמים להפליא: ראשית, אתם חייבים להניח את הלחמנייה על המגדל הזה, וללחוץ עד הגרת נוזלים קלה. זה מפואר. שנית, ברגע שתנגסו בדבר היפה הזה, אצבעות הגבינה מייצרות מתיחה צ'יזית יפהפיה. אבל זה הרבה יותר מהמבורגר אינסטגרמי. זה הסמאשבורגר הכי טעים שאכלתי בארץ.

לא מעט מקומות בתל אביב ניסו לייצר סמאשבורגר מוצלח, וחלקם אכן עשו זו בהצלחה רבה, אבל הסמאש של פריז טקסס היה חוויה ברמה הכי גבוה שדגמתי – שילוב אידיאלי בין בשר מצוין (הפעם הקציצה גם עמדה בפני עצמה) שנצרב על הפלאנצ'ה ליצירת ערבוביה בין פיסות אדמדמות ועסיסיות לחתיכות מושחמות לרמת קראנץ'. האיולי והגבינה התערבבו בחתיכות הבשר, שבעצמם עוצבו לקציצות דקיקות שמרגישות כאילו עומדות להתפרק בכל רגע, אבל מחזיקות עד הסוף. אצבעות הגבינה הוסיפו קראנצ'יות פנימית לצד טעם גבינתי שגיוון את המנה, והבצל המקורמל הוסיף מתיקות מתבקשת ללחמנייה הרכה כמו כריך. איזה ביס מושלם, שגם הצליח לעשות מה שאף סמאש לא עשה עד היום, והשביע אותי עד הסוף.

אבל היי, הפעם "פריז טקסס" לא ניצחו אותי, והזמנתי צמד מנות טייקאווי: חצי קילו כנפיים ברוטב ברביקיו (48 ש"ח) והמונסטר סלופי ג'ו (55 ש"ח). שם התגלתה האכזבה הראשונה והיחידה שלי מפריז טקסס, כי רוטב הכנפיים היה די סתמי, כמעט גנרי, ולמרות שהגיעה כמות מרשימה של כ-15 כנפיים, הן היו קטנות ולא שופעות בשר. אולי רוטב פריז או רוטב רד הוט היו יותר מוצלחות, למרות שמאוד אהבתי את רוטב הגבינה הכחולה העדין שליווה את הברביקיו.

הסלופי ג'ו, לעומת זאת, היה מלאכת מחשבת. הוא לא העיף אותי כמו ההמבורגר, אבל כן היה סלופי מצוין בלחמניה רכה ורוטב מאוד טעים, חתיכות הבצל הוסיפו פריכות והצ'יפוטלה עם החלפיניו נתנו חרפרפות בגוונים שונים. לא היתה פה בשורה, רק כריך ממש מוצלח, וזה בדיוק מספיק כדי לכסות מי שבמקרה מגיע להמבורגריה, אבל לא רוצה המבורגר. את הקריספי צ'יקן גם הפעם לא טעמתי, אבל אם בכל פעם שאני מבקר בפריז טקסס הרמה עולה עוד שלב – אין לי ספק שאבדוק אותו בפעם הבאה. כל עוד אצליח להתאפק שלא להזמין את הסמאש המושלם הזה שוב. נו טוב, כנראה שגם פעם הבאה אאלץ להזמין יותר ממנה אחת. אל תעזו לפספס את ההמבורגר החדש-ישן ונהדר הזה.
"פריז טקסס", הרצל 4

• אוכל רחוב
• פריז טקסס
• ביקורות
• אוכל
• אוכלים שותים
• ההמבורגרים הכי טובים בתל אביב
• המבורגר

מזה חודשיים שאני לא מפסיק לחשוב על הסדרה "The Bear", שעלתה בשירות הסטרימינג Hulu (וצפויה להגיע במהלך החודש הקרוב גם לדיסני פלוס). "הדוב" בכלל לא עוסקת בדוב, אלא בטבח מסעדות עלית שחוזר לעיר בה גדל, שיקגו, כדי לנהל סנדוויצ'ייה הקטנה שהייתה שייכת לאחיו הגדול, לפני שמת. מעבר לכך שמדובר באחת הסדרות החכמות, המרגשות והריאליסטיות שנתקלתי בהן, וללא ספק כבר עכשיו אחת מסדרות השנה, "הדוב" מציגה פנטזיה קולינרית שמתרחשת בעיקר בסדרות וסרטים – השף המקצועי שממקד את כל יכולותיו במטבח לטובת כריך אחד מצטיין, כזה שמתעלה מעל גבולות הטעם, שמזקק את מהות הקולינריה. הכריך המושלם.

בתחילת החודש נפתח בלווינסקי מקום קטנטן שהצליח להגשים את הפנטזיה הזו. צמד שפים מנוסים שמתמקדים בכריך אחד – עמרי זקהיים (מבעלי מסעדת אסיה שפעלה בעבר בשוק הפשפשים) ואביה קזום־פרנס (ביצ'יקלטה, מגרב, מסעדת 44) הכירו בעלמה לאונג', מסעדה שהוביל שף יונתן רושפלד באמצע העשור הקודם. זקהיים סיפר שהוא מסתובב כבר שנים עם רעיון למקום שמתמקד בכריך הוויאטנמי באן מי לבדו, ועכשיו הרעיון סוף סוף נולד בלוקיישן שזעק לכריך רחוב מקורי – שוק לוינסקי.

>> בשבוע שעבר נכנענו להמבורגר מגבעתיים

"באן מי 13", שנפתח על חורבות החצ'פורי של האחיות (אל תדאגו, הן עברו לרחוב לוינסקי עצמו), בקושי מנצל גם את מעט המטרים הרבועים שהוא ממוקם בהם. חדרון קטן, דלפק מטבח, דלפק לישיבה ומסדרון אל הלא נודע. העיצוב מינימליסטי אבל נעים מאוד, על דלפק הישיבה שורה של צנצנות חמוצים צבעוניים בעיצומו של התהליך והקירות מקושטות במדפים עם מה שאני מנחש שהם כלי עבודה וויאטנמים, אבל אני לא בטוח כי אחד מהם היה רמקול JBL. אבל היי, מתוך הרמקול בקע פלייליסט שירי טיפקס, אז לא תשמעו אותי מתלונן.

היתרון בלעשות כריך מושלם הוא שלא צריך לעשות כמעט שום דבר מעבר. רוצים כריך? תאכלו כריך. לא רוצים כריך? לא צריך. ולכן התפריט של "באן מי 13" מורכב מכריך באן מי עוף (48 ש"ח), באן מי בקר (50 ש"ח) או באן מי טופו (43 ש"ח), ומוגשים גם בחצאים כדי שאם תרצו תוכלו לדגום כמה. אני הזמנתי שני כריכים שלמים (מה אני נראה לכם, חצי?) של עוף ובקר, יחד עם מיץ באן מי (חליטת תה קרה על בסיס קינמון סיני, אניס, פלפל שחור ועוד כמה דברים שלא הצלחתי לקלוט כי בדיוק לקחתי שלוק מרענן של המיץ הטעים הזה. 7 ש"ח) וצנונית מוחמצת (5 ש"ח). הכריכים מוכנים במקום על ידי זקהיים עצמו (אני חושב. לא טוב בזיהוי פרצופים) ובסבלנות, אך מבלי לאבד את אלמנט הזריזות. בקושי נגמר הקאבר של טיפקס ל"מה איתי", וכבר היו בידי הכריכים.

הדבר הראשון שניכר בכריך הזה הוא עד כמה הוא צבעוני. בתוך הבגט הפריך נוצר כיס (על ידי ניפוי בצק מיותר) שממולא במריחת פאטה בקר, מנעד צבעוני של עלי נענע, כוסברה ובזיליקום תאילנדי, מגוון חמוצים אסיתיים ומילוי בשר/עוף ואיולי סרירצ'ה. נשמע די פשוט, לא? לא. ממש לא. זה מורגש שזקהיים וקזום-פרנס עבדו קשה למצוא ולייצר את חומרי הגלם המדויקים ביותר, כאלה שמצד אחד מספיק מספיק קלאסיים כדי להתאים אחד לשני, ומצד שני מספיק מיוחדים כדי למשוך את הכריך לכיוונים מפתיעים. והתוצאה היא ביס פשוט ומושלם.

אני לא יכול להעיד על האותנטיות שלו. אכלתי רק באן מי אחד בחיי – והוא היה עם מילוי חם, ללא ממרח פאטה ומכיכר רבין – כך שמעולם לא חוויתי באן מי כהלכה. אבל הכריך ש"באן מי 13" בנו, אותנטי או לא, הוא פשוט יצירת אמנות. הבגט פריך לשלמות, סופג את טעמי הפאטה, האיולי ומעט צ'ילי סודני שנותן חריפות קלה ונעימה, מחוזק על ידי ערוב החמוצים והירקות הקרירים ומסתיים עם גימור טעמי הבשר, שלמען האמת לא תופסים מקום מרכזי גם בטעם וגם במסת הכריך, אבל בגלל שהשלם גדול מסך חלקיו, זה פשוט לא משנה.

ההבדל בין העוף לבקר (ובטח גם לטופו, שלא דגמתי) לא משמעותי מדי. הבקר עצמו, בנפרד מהכריך, היה לי חד משמעית יותר טעים מהעוף, אבל ברמת הכריך הם היו מאוד קרובים, למעט טעם משני שונה שבכל אחד מהצדדים הוסיף מורכבות אחרת. הצנונית המוחמצת היתה הברקה שקשה לי להסביר במילים, אבל החמוצות המתוקה היתה שבירה נהדרת מהכריך המרענן, וכשזרקתי אותו פנימה לבגט נוצרה מנה חדשה לגמרי, ומרעננת לא פחות.

סיימתי שני חצאים שם במקום, לקחתי איתי שני חצאים הביתה. הגעתי הביתה, הייתי כבר שבע, ובכל זאת שלפתי את שני החצאים הנותרים וטרפתי אותם בן רגע. ככה זה כשמייצרים כריך אחד מושלם. מאז "The Bear" אני חולם לצוד דבר כזה, והנה הוא כאן, ממש ליד הבית שלי, בשוק לוינסקי. הייתי מתרגש, אבל אני בדיוק צריך למלא את פי בעוד באן מי.

"באן מי 13", נחלת בנימין 107, תל אביב, 11:00-18:00

• אוכלים שותים
• ביקורות
• אוכל רחוב
• אוכל אסייתי
• כריך
• שוק לוינסקי
• נחלת בנימין
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 911 // זורמים

• Facebook
• Twitter
• Email

איך קרה שהבמבה החדשה על המדף קיבלה שם כל כך ארוך ומסורבל? החטיף הרי חרט על דגלו את הסיסמה "אמא, אבא, במבה" – אתוס שלם סביב היכולת של ילדים בני שנתיים לבטא את שמו. איזה פעוט ייגש להוריו ויבקש מהם "במבה במילוי קרם בטעם אייסשייק תות"? למה לא במבה תות? אה, כי בעצם יש כבר, אנחנו פשוט קוראים לזה במבה אדומה. והיא יותר טעימה.

גם אחרי כמה ימי פריזר במבה לא בדיוק קופאת, רק מצטננת קצת. זה עדיין קר ומרענן באוגוסט האיום ויש סיכוי שזה אפילו חוסך קצת פירורים, גם אם בין הגרסה הקפואה והפושרת אין ממש הבדל בטעם

בשלב ההשקת החטיף בשנות השישים, הבמבה הגיעה במספר טעמים נוסף על טעם הבוטנים האהוב – גריל, תירס, קימל (איכס מה) וגבינה – אבל השיקוצים האלה לא שרדו את מבחן הזמן ובמהרה נותר המנצח האחד והיחיד. הגרסה המתוקה והדביקה הצטרפה, כמה ראוי, בשנות השמונים, ולתקופה ארוכה היו רק שני אלה, לא כולל ניסיון כושל עם דגני בוקר.

היסטריית הטעמים והגרסאות המיוחדות של במבה התחילה עם ההצלחה הגדולה של במבה קרם נוגט, שמי זוכר בכלל שהייתה מהדורה מיוחדת לחגיגות ה-60 של ישראל. מאז קיבלנו במבות בטעמים תמוהים יותר ופחות כמו חלווה, פונץ' בננה, לוטוס ("קרם ביסקוויט קרמל" תקראו לדודה שלכם), אייס קפה, קפוצ'ינו,במבת ההטרלה האולטימטיבית במילוי "קרם במבה", במבה עם שפריצים של שוקולד, במבות ענקיות, קטנות או בצורות מוזרות. והייתה גם הפרוזן במבה – כלומר, במבה נוגט קרירה אחרי סיבוב בפריזרים של בתי קולנוע.

החברה החדשה בקבוצה, או בשמה המקוצר והקליט "בבמקבטא"ת", הכי דומה לפרוזן במבה – שזה כמו במבה נוגט רק בפריזר ובמחירים של מזנון בקולנוע. אסם ממליצים לצרוך אותה קפואה, ועל כן השימוש בצירוף הלא ממש טבעי "אייסשייק תות". לי זה הקפיץ מחשבה די מגעילה על במבות ספוגות במים ורודות אחרי שהמוצר נמס, אבל הוא היה אמור לגרום לי לחשוב על דברים קרירים, קפואים, פריזר. חם, נכון? יודעים מה לא חם? קרח. האמת שגם אחרי כמה ימי פריזר במבה לא בדיוק קופאת, רק מצטננת קצת. זה עדיין קר ומרענן באוגוסט האיום ויש סיכוי שזה אפילו חוסך קצת פירורים, גם אם בין הגרסה הקפואה והפושרת אין ממש הבדל בטעם.

הטעם תותי-ונילי מלאכותי מעט אבל נחמד, כמות הקרם לא גדולה ובחלק מהבמבות היא מזערית ובלתי מורגשת. מצד שני, בגלל הקימוץ בקרם התוצאה הסופית איננה ילדותית מדי ומאוזנת היטב בין המתוק והמלוח. האם אכן מומלץ לאכול קפוא? כן, אבל מה לא כדאי לאכול קפוא? זה פאקינג אוגוסט. מצידו תשימו בפריזר גם צ'יטוס קטשופ.

מה זה:במבה תות. סה טו.

הטוב:דברים בטעם תות זה טעים, נו.

הרע:אפשר לדקלם את השם שלה בתרגילי דיקציה במקום "ברד ירד בדרום ספרד".

• אוכלים שותים
• ביקורות
• במבה
• תותים

• Facebook
• Twitter
• Email

"Blue Jeans and Bloody Tears" הינו פרוייקט מוזיקלי/טכנולוגי מטעמם של ה-SingUlarities – קבוצה המורכבת ממספר אמנים, מוזיקאים, מתכנתים ויזמים. אלו הזינו אל תוך רשת נוירונים מאות שירי אירוויזיון ולאחר מכן, כשהאלגוריתמים פלטו אלפי מלודיות ושורות ליריות חדשות, בחרו מתוכם יחידות מוזיקליות בודדות ש״הולחמו״ לכדי שיר, אותו מבצעים יזהר כהן וקולו הרובוטי של המחשב. האם החברים העירו לחיים מכונה שתעמיד בסכנה את פרנסתו של דורון מדלי, או שמא מדובר בגימיק והמכונה החכמה, אפעס, רק נקלעה לסיטואציה?

נפנה אם כן, למבחן טיורינג, המהווה מדד אפשרי לבחינת מודעות של מכונה. על פי הסופר הבריטי איאן מקדונלד, מכונה החכמה מספיק לעבור אותו, תהיה גם מספיק נבונה על מנת להיכשל בו בכוונה. אולי זה ההסבר לכך שבפעם הראשונה ששמעתי את מילות הפזמון הזועקות, שהן גם שם השיר, צחקתי בקול רם כל כך. המכונה בהחלט נכשלת, אבל כמו דיווה אמיתית – עם קריצה. השורה הזאת באמת לא אומרת כלום, ובכל זאת פותרת בצורה מדוייקת להחריד את המתח הקלוש שנבנה (מלודית וטקסטואלית) עד שהיא מגיעה. היתה לי צמרמורת קלה של רגש. אמיתי. משהו פה עובד באופן דפוק, דווקא בגלל הגיחוך שבו.
הרעיון של פופ הוא לייצר אווירה קוהרנטית ולזרוק את המאזין אליה בשניה עם איזה געגוע מתוק לאהבה אבודה או קריאה לבילוי סוער הלילה. לעומתם, השיר על הג'ינס הכחול ודמעות הדם לא ממש מנסה או מסוגל לעשות את זה. הוא מעניין במעטפת שלו וביחסים בינו לבין הדבר האמיתי.

לדברי נמרוד שפירא, שהוביל את הפרוייקט, תפקידם של בני האדם בפרוייקט היה לא מבוטל. הם בחרו מתוך שורות שמחשב יצר את אלו שעושות הכי הרבה היגיון, כנ"ל לגבי תפקידים מוזיקליים. אחר כך שמו אותם במבנה אירוויזיוני קלאסי, כולל המודולציה הבלתי נמנעת (תעשו גוגל או לכו לעמוד "מודולציות מוצדקות בהחלט" בפייסבוק, עצלנים).

הוא מתאר את השיר כ"דואט של אהבה נכזבת בין יזהר כהן ומכונה" ומדגיש שהכוונה אכן היתה גם לרגש וגם להצחיק "לחגוג קאמפיות" כדבריו. הוא מתאר את שיטת העבודה בסוג של רומנטיקה ששמורה רק למדענים מטורפים: "האלגוריתם צייר עיגול צהוב ואנחנו הוספנו קרניים והפכנו אותו לשמש". נראה שהוא ממש מרגיש כמו האבא של המכונה וזה מובן אחרי ארבעה חודשים של עבודה מאומצת. אז למרות שהפרוייקט לא חדש – (היו כבר נסיונות דומים עם יצירות של באך, הביטלז או שירי קאנטרי – חפשו את השיר המדהים: "You Can't Take My Door") הוא מקורי ומצחיק ונוגע ללב בדרכו.

התחלנו בניים דרופינג גיקי – לא נסיים באחד? ודאי שכן. עמק המוזרות "Uncanny Valley" הוא הכינוי לרתיעה המובנית של בני אנוש מדברים הדומים מאוד, אבל לא מספיק, לבני מינם. השיר נמצא בדיוק שם – ושם מקומו. יחד עם בובות ראווה ורובוטי סקס. קרינג' כיפי ומודע לעצמו. אבל היי – זה בדיוק החומר ממנו עשוי להיט אירוויזיון, לא? לסיכום – אהבתי צחקתי והתרגשתי. מכל הסיבות הלא נכונות (נוט טו סלף: שורה מושלמת לביקורת על שיר שנשלח לאירוויזיון 2020).

• ביקורות
• יזהר כהן
• אינטרנט
• מוזיקה

• Facebook
• Twitter
• Email

מזג האוויר החמים לעונה לא מנע מאלפים להגיע בעוד כמה שעות להופעה של ניק קייב בהיכל מנורה מבטחים. מדובר בהופעה ראשונה מתוך שתיים לאוסטרלי הגבוהשאהוב פה עוד משנות השמונים הלא עליזות, מהתקופה ששנקין עוד היה חור. אני זוכר שגרתי עם הלהקה שלי במחסן, לא היה לנו תופים, פינגווין, הקליק, שולץ, רוקסן וכו'.

קייב עלה לבמה בכל דבר שהוא לא סערה ומייד אמר "ערב טוב ישראל, שלום". יש משהו במילים האלו, כשהן נאמרות עם מבטא מעל במה על ידי מישהו שאתה יודע שזה הדבר היחיד שהוא יודע לומר בעברית שגורם לך לתהות – למה בעצם? מי החליט יום אחד שאתה חייב לומר כמה מילים בעברית חסרות משמעות קונקרטית כי מישהו קנה כרטיס להופעה שלך? אני חושב שיהיה מאוד מפתיע ומרענן אם פעם זמר יעלה וממש ייתן נאום: "ערב טוב תל אביב! מה קורה? כמה עשו מכבי חיפה?".

אז ההופעה. בקיצור, הוא ניגן די הרבה שירים -שעתיים, הרוב די עצוב ואובססיבי, זה אולי נשמע פחות אותנטי ממה שזה היה פעם כשהוא רק התחיל. הוא עשה בערך את כל השירים שכתוב באינטרנט שהוא עושה בהופעות אחרות של הטור. כל השירים הישנים המוכרים משולבים בשירים חדשים, אחר כך הוא עשה עוד כמה שירים ישנים שיר חדש, שיר ישן, הדרן, הדרן, הדרן. "לילה טוב תל אביב, סעו בזהירות, אני לפעמים מרגיש שלא באמת רואים אותי בכל הדבר הזה שנקרא הופעה והייתי רוצה שנדבר על זה".

על הכל העיב הסאונד הנורא בהיכל מנורה מבטחים. למה הכל צריך להישמע כאילו אנחנו מקשיבים באוזניות ישנות שמונחות 100 מטר מאיתנו בתוך האדמה באקווריום בארון מתים?

בנוסף, לא יכול להיות שגרגר לחמנייה עם פיסת נקניקיה מהרצפה תעלה כל כך הרבה. נכון, בעלי הזכיון צריכים להרוויח אבל זה קצת מוגזם, 400 שקל בהצגת כרטיס של חבר. האם לא אלך גם להופעה הנוספת מחר? סביר מאוד להניח.

[interaction id="5a11576a7f2e900001fc25b6"]

• ביקורות
• ביקורות מוזיקה
• ניק קייב
• תרבות