אי אפשר לחשוד בי שאני לא אוהבת מתוק. מרשמלו, סוכריות גומי, עוגות, עוגיות, טופי, מאפיםושוקולדות, כולם היו בניי, כולן היו בנותיי. אני גם ממש לא חייבת שהמתוק יהיה איכותי או תוצר מקור של פטיסרי אלגנטי ומחוכם. לרוב, אם יש בזה סוכר, אני בפנים. מתי אני לא בפנים? כשמוכרים לי את עוגת הבית של אוסם ב-139 ש"ח. וזה "מחיר השקה"!!! הוא עוד צפוי לעלות בהמשך!!!

דניאל עמית, שיש לנו לא מעט הערכה לפועלה ונרמלה לנו ארוחות מושחתות במיוחד ומתכונים קלים בסיר אחד, השיקה אתמול מותג חדש שעונה לשם Dani`s, וחוללה סערת רשת של זעם ובוז. על מה הרעש? בשלב הראשון של השקת המותג היא מציעה החל מאתמול "עוגת יומולדת" (סליחה, "Dream Cake") במשקל קילו שמומלץ לאכול בכפית הישר מתוך קופסת מתכת מעוצבת ואינסטגרמית, ובהמשך צפויות להצטרף לקולקציה עוגות נוספות. וזה עולה 139 ש"ח. כן.

הקופסא שבה מגיעה העוגה יפה ואסתטית, מזכירה את הימים של קופסת העוגיות בבית סבתא שלרוב היינו מוצאים בה כלי תפירה או מסמכים ישנים ומתאכזבים שלא עוגיות חמאה דניות. כנראה שזה גם יהיה גורלה של הקופסה הזאת בהמשך, אם נצליח לסיים מתוכה את העוגה, מה שבשלב זה נראה לנו די מאתגר. כי מתחת לציפוי השוקולד העבה ועמוס הסוכריות, נמצאת עוגת שוקולד דחוסה עם טעם תעשייתי של קקאו זול. זו האמת העצובה. לא טעם שוקולדי עז ואפילו לא עוגת יומולדת פשוטה וביתית, כזו שהיינו מביאים לכיתה ביום הולדת.

בהודעה לעיתונות נמסר כי העוגה, שמבוססת על קקאו שמחיריו מאמירים בעולם, עדיין במחיר הוגן. ובכן, 139 ש"ח זה לא מחיר הוגן. בטח לא כשמדובר בעוגה פשוטה ובסיסית שכזו, שלא רק שאתם יכולים להכין לבד בבית, אתם באמת יכולים להכין – ובקלות – אחת טובה יותר. המראה של העוגה פוטוגני-אינסטגרמי ומבטיח בהחלט. כשפותחים את הקופסא, נתקלים בציפוי שוקולד עבה ומלא סוכריות, וחושבים מה כבר יכול להיות רע בעולם.

ובכן הרבה דברים, וגם, לא נעים להודות, העוגה הזאת. זה לא שהיא לא אכילה, פשוט יותר מהכל יש לה טעם של עוגת הבית של אוסם. ואם נהיה מדויקים עוגת היומולדת של אוסם מפעם, שאני מודה שבעוונתיי הייתי קונה אותה במכולת השכונתית ואוכלת בכפית. היא בטח עלתה אז 20 שקל. זה מה שהיא הייתה שווה.

למען ההגינות, נודה שיום במקרר עשה חסד עם עוגת היומולדת של שניאל עמית, והיא הפכה לקצת יותר פאדג'ית וטעימה, אך עדיין לא יכולנו לאכול יותר משני ביסים, מה שנדיר מאוד מבחינתנו.נדמה שהמראה של העוגה הוא מטאפורה מדויקת לחווית הזלילה המדוברת. זה נראה יפה, זה מהמם באינסטוש, אבל בסוף יש כאן ביס מאתגר, מתוק עז שמשאיר אפטר טייסט של קקאו תעשייתי ומרקם דחוס שנדבק לשיניים.

זה לא הפריע לכל העוקבים של דניאל עמית להפוך אותה לסולד אאוט בוולט מרקט תוך שעה, יעלה כמה שיעלה. אנחנו כאן כדי להגיד לכם שאם לא הצלחתם לשים ידכם על העוגה החדשה, רק הרווחתם. אם החלטתם לשלם 139 ש"ח על עוגה יש מספיק אופציות טובות יותר.

• אוכלים שותים
• ביקורת
• עוגות
• אינסטגרם

בואו נודה באמת: "קזבלן" אינו סרט טוב. השחקנים נחמדים, אבל התסריט ילדותי והגיבור לא ברור. יוסף סימנטוב, המכונה קזה, ככל הנראה מתפרנס מגביית דמי פרוטקשן, כפי שהוא רומז כשהוא עצור בתחנת משטרה בחשד שגנב כסף. זה אמור להסביר מדוע כולם חוששים ממנו – מעבר לגזענות, שהיא נושא המחזמר – אבל יהורם גאון מגלם אותו כמו כלבלב חמוד (עם מבטא פסאודו מזרחי) ללא כל ניחוח של סכנה. ויש גם את העניין הזה שבשכונה הרעועה ביפו מתגוררים רק "כולנו יהודים" שעומדים להיות מגורשים מהמקום, ואף אחד לא מזכיר את מי שגורש משם קודם.

>> נראה כמו 300 מיליון דולר: ב"גלדיאטור 2" יש הכל. חוץ מתסריט
>> לאונרדו דיקפריו חוגג 50: איך הפך הנער השברירי לדה נירו החדש

עם זאת, מרכיב אחד במחזמר הפך אותו לקלאסיקה ישראלית, ובעיבוד הקולנועי הוא זכה לטיפול הטוב ביותר שאפשר להעלות על הדעת: דובי זלצר (כבר בן 93) הלחין מקבץ שירים נהדרים בסגנונות שונים – חלקם בטעם יווני, אחרים ג'אזיים סטייל המוזיקה שאייזק הייז כתב ל"שאפט", ויש גם שירים מחזמריים בסגנון "כנר על הגג" מצד אחד, ו"שיער" מצד שני. מנחם גולן, שהפיק וביים, דאג שהשירים יזכו לביצועים מושלמים, כל אחד ואחד מהם (וזה משהו שאי אפשר להגיד על ההפקה שרצה עכשיו ב"הבימה").

זה לא רק יהורם גאון, שניחן בקול שאין שני לו בעולם, אלא כל הזמרים בסרט, גם אלה ששרים רק שורה או שתיים. עליזה עזיקרי המהממת מקפיצה את הצופים עם ביצוע מסעיר ל"יפו", חוה אלברשטיין מפציעה בפסקול עם "אני כל כך פוחדת" (היא שרה במקום אפרת לביא המתוקה שאינה זמרת) וגם אתי גרוטס, אריה אליאס, אריה מוסקונה, משה הלל, מרגלית צנעני וצבי בורודו (המוהל) מפליאים בקולותיהם. וכשכולם שרים במקהלה את "כולנו יהודים" ואת "דמוקרטיה", ההרמוניות מושלמות והלב גואה יחד עם המצלמה הממריאה מעלה מעלה.

הפן הזה של סרט הבורקס מ-1973 מקבל שדרוג סוחף באדיבות תזמורת המהפכה, בסדרת הקרנות חדשה שבה הזמרים על המסך מלווים בנגינה חיה על הבמה. בשנה שעברה התזמורת בניצוחו של רועי אופנהיים עשתה דבר דומה עם "הבהלה לזהב" של צ'פלין, עם הבדל אחד: הפעם המוזיקה המנוגנת אינה זהה לזו שבסרט, אלא היא עיבוד תזמורתי עשיר ומחוכם שעשה ירון בכר לתווים המקוריים של זלצר. הנגינה החיה מכוונת את תשומת לבם של הצופים גם לכך שבנוסף לשירים האהובים יש בסרט קטעי מוזיקה מצוינים המלווים סצנות דרמטיות.

כשאנחנו מגיעים למועדון הלילה, בסצנה שאינה מקדמת את העלילה וכל מהותה היא להרקיד את הצופים עם צמד להיטים בסגנון יווני, חלק מהנגנים על הבמה קמים לרקוד ולשתות אוזו, והקהל באולם מוחא כפיים בקצב ושר עם עליזה ויהורם "אך, אך, אך רוזה רוזה רוזה רוזה, את אהובה שלי". וזה כיף טהור.

מאז שנוסדה לפני עשרים שנה על ידי אופנהיים וזהר שרון, תזמורת המהפכה מאווררת נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית בתחומי המוזיקה, הקולנוע והשירה. בדברי ההקדמה על הבמה, אופנהיים אמר ש"קזבלן" הוא "'סיפור הפרברים' הישראלי". זאת ודאי היתה השאיפה, אבל הכוריאוגרפיה של שמעון בראון אגרסיבית וגסה למדי (וגם הבחירה של המצלמה להתמקד בישבנים של נשים מפזזות), ומילות השירים, אף שנכתבו על ידי עמוס אטינגר, חיים חפר ודן אלמגור, אינן מן המיטב. זה בולט ב"יש מקום", שבו קזבלן מתרפק בנוסטלגיה על עיר הולדתו במרוקו, וברור שהשיר נכתב על ידי מי שמעולם לא היה שם.

אך גם אם לא לכך התכוון אופנהיים, יש דמיון מפתיע דווקא לגרסת ספילברג משנת 2021, שמיקמה את ההתרחשות בשכונה ניו יורקית הרוסה שתושביה נדרשים להתפנות ממנה. לצד המוזיקה, "קזבלן" משתבח באתרי הצילום הציוריים – הוא צולם בשכונת מנשייה שהריסת בתיה החלה זמן לא רב לפני כן.

העותק שמוקרן על המסך מאחורי התזמורת זכה לאחרונה לשחזור שהשיב לו את מלוא תפארתו – מצלמת פאנאוויזיון הובאה במיוחד מאנגליה כדי אפשר יהיה לצלם בפילם 70 מ"מ, כמו שטרנטינו אוהב. אין לי מושג מאיפה הביאו את המנופים שמרימים באוויר את המצלמה, ולפעמים גם את התפאורה. בתחילת השנה צפיתי בעותק המשופץ של "קזבלן" בטלוויזיה. היה נחמד. ראיתי גם את ההפקה ב"הבימה" – היה פחות נחמד. בשבוע שעבר בבית האופרה בתל אביב, יחד עם המוני צופים מרוגשים, נהניתי מ"קזבלן" כמו שלא נהניתי מממנו מעולם. כרגע יש תאריכים לשלושה מופעים נוספים. יהיו עוד.
>> "קזבלן: תזמורת המהפכה בקונצרט חי", 7.12 היכל אומנויות הבמה הרצליה, 18:00 ו-21:00; 20.12 האופרה הישראלית תל אביב, 13:00;עוד פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• ביקורת
• תזמורת המהפכה
• מחזמר

אני לא יודע להסביר את כח המשיכה של הגלידוניות. נכון, זה חטיף מושלם לימי הקיץ החמים, והאריזה הגדולה עוזרת להפוך את החזרה ההולכת ונשנית למקפיא כדי לגנוב עוד אחת לקצת פחות משפילה. אבל חוץ מזה, לא ברור לי איך ריבוע גלידת בשומן צמחי מכוסה ב"ציפוי המכיל שוקולד" (מילים של חברת הגלידות שמוכרת, לא שלי) הפכה ללהיט כזה גדול בבית הישראלי? לא יודע ולא רוצה לדעת, אני רק יודע שמסיבה לא ברורה, ביס מגלידונית אחת שואב אותי במורד מאורת ארנב שבקצה שלה יש קופסת קלקר ריקה.

>>

עם זאת, קשה שלא לראות שמדובר במוצר שקצת תקוע בעבר – חלפו הימים בהם המונח "שומן צמחי" חלפו ככה בשקט לידנו, וכולם כבר יודעים מה זה צימיקאו. בהתאם, ההרגל להגיש גלידוניות בכל מפגש קצת שכח, והמוצר נשאר במחוזות הנוסטלגיה היפים, זרוק בשלהי מקרר הגלידות, ממתין לאדם הבא שיגיד "יו, זוכר איך אהבנו גלידוניות?". כנראה שהיינו צריכים להגיע לסף מלחמת עולם כדי שבן&ג'ריז סוף סוף ישיקו גם בארץ את גרסתם לחטיף הגלידה – "פיסס", הם קוראים לזה – שמגיע לארץ בשני טעמים ומשנה את כל מה שידעתם על קוביית הגלידה עטופת השוקולד הזו.

לרגע לא חשבתי שהישראלים המציאו את הגלידוניות, אבל זה מעניין מאוד לראות גרסה אמריקאית למהדרין של מאכל שכל כך מזוהה עם ישראליות. השוני מתחיל כבר באריזה – שקית המכילה 10 "פיסס" שפזורים בה ללא סדר, עם אפשרות לסגירה חוזרת. העטיפה צבעונית כמיטב מסורת חברת הגלידות, ומציגה גלידונית חצויה (סליחה, פיסס חצוי) שבמרכזה כתם כהה, רמז ראשון להפתעה שמתחבאת. שני הטעמים שנבחרו להשקה מוכרים היטב מהפיינטים, ומתאימים מאוד לטעם הישראלי – בצק עוגיות וסולטד קרמל בראוני.

הרעיון הבסיסי אמנם זהה, אבל השוני מתבטא גם בחומרי הגלם, וגם בביצוע. נגיסה בפיסס של בצק עוגיות מגלה את הפער. ראשית, מדובר בגלידת השמנת של בן אנד ג'ריז, שזה בהחלט שדרוג, אבל במרכזה יש ריבוע קטן אך עמוס בטעם של בצק עוגיות – אותם חתיכות קטנות שאתם מכירים מהפיינטים והבייטס – שצובע את טעם הוניל בגוון ומרקם מתקתק עוד יותר. גם המעטפת שונה (ועבה) מהגלידונית הנפוצה, כי כאן מדובר בציפוי פאדג' ופירורי עוגיות, שגם מספק מנעד טעם נוסף (הפאדג' בטעם משמעותי), וגם תוספת למרקם שמתפצח בפה עם כל נגיסה.

הסולטד קרמל בראוני היה בעיני המוצלח מהשניים, גם כי הגלידה עם הקרמל מלוח טעימה יותר מהוניל הניטרלי, וגם כי מילוי הבראוני השתלב הרבה יותר טוב עם טעמי הפאדג', ויצר קונטרס למרקם הגרגרי של פירורי העוגיות. אבל זה יתרון קל בלבד, שמצטרף לבצק העוגיות כגרסה מאוד משודרגת לגלידוניות המוכרות. יתרון נוסף – או שמא חיסרון – הוא שמדובר בגרסה מתוקה וקצת גדולה יותר מהמוכרת לנו, ולכן תצליחו להסתפק בפחות. בנוגע לערך הקלורי, לא יודעים, לא מעניין אותנו.

הבעיה המשמעותית יותר היא – תיראו מופתעים – המחיר, שעומד על 24.9 ש"ח. בחילוק לעשר חתיכות, אפשר להרגיש את ה-2.5 ש"ח נמחקים מחשבון הבנק עם כל ביס גדול. זה בהחלט פינוק, אבל פינוק שמצדיק את עצמו, ומביא הגנבה על הפורמט שמוכר לנו. גם עם המחיר הזה, בסופו של דבר זה אחד המוצרים היותר כיפים שראיתי מבן & ג'ריז, ומי יודע – בפעם הבאה שיגיעו אליכם חברים, אולי שווה לשלוף את זה ולהציע לנשנש, בקטע לא נוסטלגי.

• אוכלים שותים
• חטיפים
• בן & ג'ריס
• גלידה
• ביקורת

באופן אולי מפתיע ובניגוד גמור למדיניות חג שבועות שלנו, אני לא חושב שאנחנו מדינה גבינתית מדי. כלומר ברור, הישראלים אוהבים חלב ומוצרי גבינות, אבל תחשבו על זה רגע – הבסיס הארצישראלי הוא קוטג', הגבינה האהובה עלינו היא "צהובה" והכי רחוק והרפתקני שאנחנו מעיזים זה בערך עוגת גבינה, וגם היא באסקית. אם אתם רוצים לראות אהבת גבינה אמיתית, פרועה וכמעט חולנית, פשוט תסתכלו על האמריקאים ואובססיית הגבינה המותכת שלהם. לא בכדי "צ'יזי" הפך להיות מילה נרדפת לאמריקאי. זה ממש נוזל מהם.

>>הבראנץ' מגיע לרדלר, רז רהב לוינונה פוראבר וקיבוץ רעים לבית קפה בת"א

ואצלנו, מה לעשות, דברים נוטפי גבינה לא תמיד זוכים להצלחה. מסעדות שמתמקדות בגבינה טראשית – לא ברי יין עם מגש גבינות – לרוב לא מצליחות בארץ, וזכורות לי במיוחד מסעדת Melt Room (שהציעה כריכי גבינה נוזליים ונהדרים באבן גבירול) או Cheese Bar (דוכן הטוסטים הגבינתיים העסיסיים של טל בר), שבארה"ב היו הופכים ללהיט, אבל בתל אביב החזיקו תקופה קצרה ותו לא. וזה לא שבמסעדות אחרות יש יותר מדי הגזמות גבינה כיפיות – כן, זה כבר לא נדיר למצוא צ'יזי פרייז במזללות מתאימות, אבל מתי בפעם האחרונה הציעו לכם מטבל גבינות? אולי, רק אולי, בהמבורגרייה – וגם זה רק אם הלכתם לנכונה (הנכונה, במקרה הזה, היא פריז-טקסס).

בפיצות אנחנו דווקא סבבה. כלומר, לא אשפי הפיצות, אבל ברוך הצ'יז, יש לנו שפע, וגם שם יודעים להעמיס בגבינות, יחסית. בואו – אנחנו עוד לא האמריקאים. כלומר, עד השבוע הזה של שבועות בו נחצו כל גבולות הגבינה. אולי אלו ימי המלחמה שדחקו את דומינוס פיצה ליצור פיצה שמגזימה את הגבינה. אולי זה החג ששיבש את דעתם לטובה. אולי זו העובדה שלפני כחצי שנה הפיצה הזו הפכה ללהיט ויראלי בטיקטוק אחרי שהושקה ביפן. כך או כך, הפיצהVolcanoהגיעה לארץ מבלי שביקשתם, ולא ידענו שאנחנו צריכים אותה. רגע, אבל האם אנחנו באמת צריכים אותה?

צריכים זו אולי מילה חזקה מדי. בואו נתחיל ברוצים. הפיצה Volcano (כמו שכתוב באותיות צהובות-אדומות עם לבה נוזלת על הקופסה השחורה) משתמשת בטריק קטן וחכם שמשום מה קצת מזכיר לי מאכלי אייטיז (בקטע טוב), במסגרתו אופים את בצק הפיצה מעל כלי דיפ לרוטב הגבינה, כך שבמרכז הפיצה נוצר הר געש קטן. אותו ממלאים ברוטב גבינתי עלום שם (בדומינוס מגדירים אותו "לבה חמה של גבינות") שנועד לטבילת הפיצה – סוג של גדי בחלב אמו, רק עם פיצה ומטבל גבינה. ואנחנו, כאמור, מאוד בענייני מטבל גבינות.

צריך לומר דבר ראשון ולפני הכל – זו הברקה ויזואלית. בין אם זה אמור להיות להיט בטיקטוק או באינסטגרם אני לא יודע, אבל ברור שכל אקט הטבילה והגבינה הנוזלית מדברים את השפה הצבעונית והצעקנית של הוויראליות. זה גם אלמנט הפתעה נחמד – לראות את הפיצה מתקערת במרכזה, ואוספת רוטב גבינה צהבהב שגם נזל (במכוון) על מעטפת הבצק, והתפזר טיפטיפה בשולי הפיצה. אבל כתמיד, יש הגזמות בפרסום – היא לא "לבה חמה", ובטח לא "מבעבעת". היא רוטב גבינה שהמקסימום שאפשר לתאר אותו זה "צהוב" ו-"נוזלי". שניהם לא מובנים מאליו, אבל אין פה שום דבר לוהט מעבר.

מה שכן יש פה זה רוטב גבינה חמוד, עם טעמי צ'דר ומליחות שחותכת את טעם הפיצה לכיוון אחר. כלומר זה באמת מביא שינוי בטעם המנה, ועבור מי שרוצה לגוון את הפיצה הרגילה שלו, מדובר בפיתרון אידיאלי. אשאיר למשרד הבריאות לקבוע אם וכמה גבינה באמת יש במטבל הגבינה הזה, שדומינוס לא פרסמו את ה"גבינות" שבו, אבל בהחלט יש לזה את הטעם הנכון למה שזה אמור להיות – הפתעה טעימה וקטנה בקצה הפיצה. יש אולי רק טרוניה אחת – ראיתי לא מעט סרטונים של פיצות זהות מדומינוס בחו"ל, ונראה שאולי קצת התקמצנו עלינו במידות.

נגיד את זה כך – במרכז הפיצה יש חור. והוא אמנם לא לוקח שטח ענק מהפיצה, הוא עדיין מקטין את הנפח שלה (כי הבצק שמתלבש על הדיפ על סף הבלתי אכיל, בדקתי). ביפן, למשל, מגישים את הפיצה רק בקוטר של 40 ס"מ (במקום כ-36 למשפחתית רגילה) כדי לפצות על האזור החסר, כך שעדיין תקבלו מספיק פיצה. פה בארץ תסתדרו עם מה שיש. זה לא נורא בשום צורה, אבל כן הופך את חווית האכילה של הפיצה וולקנו לנשנוש נחמד ותו לא. תכלס מתאים מאוד לארוחה של חבר'ה מול היורו, כל עוד אתם מזמינים פיצה נוספת כדי לשבוע באמת. נו, לפחות תוכלו לצלם טיקטוק יפה של רוטב גבינות צהוב, זרחני ולא מבעבע. גם זה משהו.
פיצה Volcano, מחיר 81.90 (או במסגרת ארוחת ולקנו ומשפחתית ב-65 ש"ח לאחת).כל סניפי דומינוס

• אוכל רחוב
• ביקורת
• אוכלים שותים
• פיצה
• דומינוס פיצה

שירה האס היא לא הישראלית הראשונה שמככבת במחזמר על במות לונדון. ב-2022 מירי מסיקה ואלון אבוטבול זכו לביקורות מתפעמות על הופעותיהם ב"ביקור התזמורת", ואף היו מועמדים לפרסי אוליביה – שלא לדבר על חיים טופול שהפך למזוהה עם "כנר על הגג". שני המיוזיקלס האלה מבוססים על סיפורים שלנו – האחד ישראלי, השני יהודי. האס, לעומת זאת, שהתפרסמה בעולם כשגילמה אישה חרדית מברוקלין בסדרת נטפליקס "המורדת", לוהקה לתפקיד מרכזי במחזמר "ליל הבכורה" ללא כל קשר למוצאה.

>>בקיץ הוא הוכתר כסרט הישראלי הטוב ביותר. הפרס הזה מוצדק מאוד

"ליל הבכורה" (Opening Night), שהתחיל את הצגות ההרצה שלו ב-6 במרץ בתאטרון גילגוד בווסט אנד (הבכורה הרשמית מיועדת ל-26 במרץ) נבחר על ידי "טיים אאוט לונדון" כאחת ההצגות שאסור לפספס לשנת 2024. הבחירה הוצדקה במילים האלה: "במפגש מוחות יוצא דופן, אך ללא ספק מסקרן, שרידן סמית, האוצר הלאומי של המשחק הבריטי, תככב בעיבוד מוזיקלי לסרט האינדי הקלאסי של ג'ון קסווטס 'ליל הבכורה', שנוצר על ידי הבמאי הבלגי הייחודי ובעל המוניטין הבינלאומי איבו ואן הובה, ואגדת הפופ הבארוקי רופוס וויינרייט". ראיתי את המיוזיקל יומיים אחרי שעלה על הבמה, ואני כאן כדי לדווח.

כמו הסרט של קסווטס מ-1977, המחזמר מספר על שחקנית נערצת שחווה משבר נפשי ומתקשה לגלם אישה בגיל המעבר בהצגה חדשה שנכתבה על ידי מחזאית בוגרת ממנה. הדרמה נפרסת על פני כמה ימים לפני הצגת הבכורה, שבמהלכם מירטל (שרידן סמית, זוכת שני פרסי אוליביה) מביעה חשש שאם תעצב באופן משכנע אישה שמתמודדת עם גלי חום זה יחסל את הקריירה שלה, מסרבת לחטוף סטירת לחי מהשחקן שלצידה (שפעם היה מאהב שלה), ומגיעה לפרמיירה שיכורה. כל הדמויות סביבה הן אנשי תיאטרון פרט לאחת, שאותה מגלמת שירה האס.

ננסי היא גרופית בת 17 בחצאית מיני שמחכה למירטל מחוץ לתאטרון. היא מתפרצת להצגה כמו רוח סערה, מחבקת את הכוכבת בנואשות דומעת ואומרת לה כמה היא אוהבת אותה. משום שצוות צילום מתעד את החזרות להפקה, דמעותיה של ננסי מוקרנות על מסך גדול בעומק הבמה (ואן הובה מרבה להשתמש במסכים בהצגותיו), והאס משאירה רושם ראשוני עז. הרושם הזה מהותי, משום שדקה אחרי כן ננסי רצה לרחוב ונדרסת למוות.

בימים הבאים מירטל המוטרדת חושבת יותר ויותר על הנערה הסוערת, וזו מתחילה להופיע בדמיונה. וכך האס שבה ומתגלמת על הבמה, כשרק מירטל והצופים רואים אותה. היא מתגלה כנערה חצופה שמירטל רואה בה את עצמה, אך גם מבינה שעליה להיפטר ממנה לפני שיכריזו עליה כלא שפויה. יש לציין שאף שמספר הסצנות של האס אינו גדול, בהשתחוויה היא עולה כמעט אחרונה, כשרק סמית והדלי פרייזר, שמגלם את במאי ההצגה המניפולטיבי שגם שוכב עם מירטל, עולים אחריה. כלומר, היא מסומנת כדמות חשובה יותר משחקנים ותיקים ממנה על במות הווסט אנד וברודוויי, בהם בנג'מין ווקר (כוכב "אברהם לינקולן צייד הערפדים") המגלם את האקס של מירטל.

כמעט כל הדיאלוגים בהצגה נלקחו כמו שהם מהסרט, ובתוכם משתלבים בטבעיות השירים של רופוס וויינרייט. זה המיוזיקל הראשון של וויינרייט, שכבר הלחין שתי אופרות ונודע באהבתו לג'ודי גרלנד (ב-2006 הוא ביצע את שיריה במופע בקרנגי הול). הוא כתב שירים יפים שחלקם נשמעים כמו שירים שלו, ובאחרים אפשר לזהות השראה ברורה של סטיבן סונדהיים. אבל פרט לפינאלה, שהוא שיר הלל לברודוויי במסורת "There's No Business Like Show Business", אין במחזמר המנונים מסוג זה שבמת המחזמר דורשת, והמחסור הזה מורגש בעיקר בהופעתה של סמית, שהכל סב סביבה. להאס יש שיר אלקטרו מתריס, סטייל הפט שופ בויז, שבו היא מפליגה על היתרונות של להיות צעירה. וכן היא יודעת לשיר.

וויינרייט עצמו הסתובב בתיאטרון לפני תחילת ההצגה ובמהלכה, ומי יודע, אולי הוא עוד יכתוב לה שיר חדש. כמו ההצגה שבתוך המחזמר, גם "ליל הבכורה" עדיין נמצא בשלבי עבודה, ולתחושתי מה שראיתי לא היה מגובש ומחודד דיו (בסרט הדרמה של הדמויות יותר ברורה, גם משום שיש בו יותר קטעים מההצגה שעליה הן עובדות). עד ליל הבכורה – "ליל הבכורה" וודאי תעבור מקצה שיפורים. האס, בכל אופן, היא סטארית גם על הבמה, ובתום ההצגה היא כבר מחלקת חתימות למעריצים שמחכים בחוץ.

שלוש הצגות בולטות נוספות עכשיו בווסט אנד

תמונתו של דוריאן גריי

לא רק ואן הובה אוהב מסכים על הבמה. התאטרון היום נוטה יותר ויותר לכיוון הקולנוע, וזה בולט במיוחד בהפקת היי-טק מרשימה המבוססת על ספרו של אוסקר וויילד על העלם שמכר את נשמתו עבור יופי ונעורי נצח. בהצגה שביים קיפ וויליאמס האוסטרלי, שרה סנוק (שיב רוי ב"יורשים") היא השחקנית היחידה על הבמה, והיא מגלמת את כל התפקידים. עוזרים לה בכך צוות גדול של צלמי וידאו בבגדים שחורים, שמסתובבים סביבה ומצלמים אותה כשהיא מחליפה תלבושות ופאות, והכל מוקרן על מסכים נוסעים ועולים ויורדים (חלק מהסרטונים צולמו קודם לכן). סנוק מתגלה כווירטואוזית מדהימה, והמופע מלא שנינות ואנרגיה מטורפת. לקונספט הגימיקי יש הצדקה רעיונית מעצם כך שזאת יצירה על נרקיסיזם, אבל לפעמים הרהב הטכנולוגי מתגבר על התוכן האנושי. פרט טריוויה: המופע מועלה בתאטרון רויאל היימרקט, שבו הוצגו בסוף המאה ה-19 הפרמיירות של "בעל אידיאלי" ו"אישה ללא חשיבות" של וויילד, בנוכחותו של המחזאי.

דברים מוזרים: הצל הראשון

אחרי ארבע עונות, סדרת האימה של נטפליקס הניבה פריקוול בימתי. כמי שראתה רק את העונה הראשונה לא הייתי הולכת להצגה אלמלא יזם וביים אותה סטיבן דלדרי ("בילי אליוט"), שהוא בעיני במאי קולנוע בינוני ("השעות") אך איש תאטרון מבריק ("בילי אליוט: המחזמר"), בעיקר משום שהוא מביא קולנוע לתאטרון. העלילה מתרחשת ב-1959 ומתמקדת בסיפורו של תלמיד התיכון החדש הנרי קריל, לפני שהפך לנבל הראשי של הסדרה בעונתה הרביעית. בשלב זה הנרי הוא נער ביישן ורדוף, שמתאהב בנערה אאוטסיידרית כמותו. הוא מגולם בצורה נוגעת ללב על ידי לואיס מקרטני, שדלדרי צופה לו עתיד גדול. מבחינה בימתית זאת הפקה פוערת פה, עתירה באפקטים ובדימויים שמעוררים תהייה איך עשו אותם – זה מתחיל עם אוניה שלמה שמועלית על הבמה וממשיך עם הכפלות של המרחב ושל הדמויות, סלואו מושנים ואנשים שמרחפים באוויר. אבל מבחינה דרמתית האירוע הזה פונה לאנשים שמכורים לסדרה – על פי מגזין וראייטי עבור 55 אחוז מרוכשי הכרטיסים זה ביקור ראשון בתאטרון – והוא פחות דיבר אלי.

The Motive and the Cue

בניגוד לשתי הנ"ל, מדובר בהצגה קלאסית לגמרי, כתובה, מבוימת ומשוחקת לעילא, שכמו "ליל הבכורה" מתארת את העבודה המאומצת על הצגה חדשה – תמה רפלקסיבית פופולארית בתאטרון. הפעם מדובר בחתיכת היסטוריה: ב-1964, זמן קצר אחרי שהתחתן עם אליזבת טיילור, ריצ'רד ברטון נרתם לגלם את המלט בהפקה אקספרימנטלית בבימויו של ג'ון גילגוד. מרק גאטיס (אחיו של "שרלוק", הסדרה שאותה גם יצר) מגלם את גילגוד כשחקן מתוסכל שחש שהקריירה שלו מאחוריו (את האוסקר על "ארתור" הוא יקבל רק ב-1982) ומבין שעשה טעות כשליהק את השחקן הוולשי, שאינו יודע איך לגלם את הנסיך הטראגי המבקש לנקום את רצח אביו. את הכוכב השתיין וחסר הביטחון מגלם הכוכב העולה ג'וני פלין ("אמה") שמפגין וירטואוזיות ועומק רגשי. בין הבמאי והשחקן עפים ניצוצות, והאלה ההוליוודית טיילור (טפנס מידלטון) יורדת מהאולימפוס כדי לתווך ביניהם, ולפתוח את עיניו של גילגוד לכך שהקושי של ברטון נובע מכך שאביו השתיין לא אהב אותו, ולמעשה נטש אותו. ואז זה מתפתח להצגה נוגעת ללב על חיפוש דמות אב. סם מנדז, גם הוא קולנוען בינוני ("1917") ואיש תאטרון נבון, ביים את המחזה פרי עטו של ג'ק ת'ורן ("אנולה הולמס"), והתוצאה היא הדבר הכי בריטי בווסט אנד.

• ❤ תרבות
• ביקורת
• תיאטרון
• מחזמר
• אנגליה
• שירה האס