תראו, אנחנו בטים טינה פיי. תמיד היינו בטים טינה פיי, ותמיד נהיה. עוד מאז ימי SNL, דרך השלמות הקומית של "30 רוק", ועד למתיקות הקורעת של "קימי שמידט". אוקי, אז אנחנו מחליקים לה על ההמשכון המוזר הזה ל"ילדות רעות", כי כולן יכולות לטעות פעם אחת בקריירה של שלושים שנה. גם אנחנו טועים מדי פעם, כמו למשל כשפספסנו כמה מתוקה "בנות לנצח" (Girls5Eva), הסיטקום האחרון שהפיקה לרשת פיקוק.

>>שוברים את הקונספציה: איך עושים פצ'ה קוצ'ה בתל אביב עכשיו

אולי זה העובדה שזו לא סדרה של טינה באופן רשמי (היא המפיקה, אבל היוצרת היא בת טיפוחה מרדית' סקרדינו), אולי זו העובדה שהיא שודרה בשירות הסטרימינג העוד-לא-מצליח-מדי של NBC, פיקוק, ואולי אנחנו סתם מיזוגנים – אבל פספסנו. שתי עונות שלמות פספסנו, ומסתבר שאנחנו לא היינו היחידים, כי פיקוק החליטו שהסדרה לא מצליחה מספיק, ולכן ביטלו אותה בסיום העונה השניה. אבל בנטפליקס, כהרגלם, חשבו אחרת – וחידשו את הסדרה לעונה שלישית, בת 6 פרקים בלבד, כדי לתת לה עוד צ'אנס אחרון. ופייר, אחרי שהשלמנו את החסר, אפשר להבין את האמון של נטפליקס.

ל"בנות לנצח" יש את כל המאפיינים של סדרת טינה פיי מוצלחת – טון אבסורדי, לב ענק, פמיניזם חסר יומרה ובעיקר, המון המון בדיחות. לא, באמת – תעמידו מולה את הסיטקום האהוב עליכם, ותתחילו לספור. הקצב מסחרר וגם אם רק אחת מתוך 3 בדיחות קולעת (והיחס הרבה יותר מוצלח מזה), היא תהיה הסדרה שתצחיק אתכם הכי הרבה, ובפער. אין מה לעשות, כזו היא טינה פיי – היא כל כך מבריקה עד כדי שהיא לא צריכה לכתוב סדרה כדי שהסדרה תהיה כתובה כמו שלה. וזה כיף חיים והבינג' הכי מבדר שתוכלו לתת לעצמכם כרגע.
"בנות לנצח", 3 עונות, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• טינה פיי
• בנות

בכתבה שפורסמה ממש כאן בטיים אאוט בתחילת פברואר, יצא לירון רודיק לבדוקמה קרה לדמות "הגבר הקשוח" הטלוויזיוניתהקלאסית. "אתם יודעים, גיבורים שהתכונות הסו-קולד-גבריות שלהם מניעות אותם. טוני סופרנו רוצה לאזן בין חיי משפחה לבין חיי עבודה, וולטר ווייט רוצה לפרנס את המשפחה שלו. אלה מייצגים דור גברים שחלף מן המסך", כתב אז, והמשיך לתאר איך יצא שתכונות שפעם היו שיא הגבריות כבר לא באופנה כפי שהיו בעשורים קודמים: "התכונות הגבריות הקדומות – אלימות, כוחניות, כריזמה, נקמה – לא נעלמו לגמרי מהמסך. הן עוד שם, אבל מתפקדות לא פעם כמכשול של גיבור, ככוח מאפיין של הנבל". הניסיון לשאול את אותה השאלה על דמויות טלווזיוניות שהן נשים מציב מכשול – מה היא, בעצם, "הדמות הטלוויזיונית הנשית" הקלאסית? (נו טוב, האמריקאית, אם נהיה מדויקות).

>>הכי שוות בתל אביב: 10 בתי עסק מהממים של נשים מעוררות השראה

אפשר לטעון שמדובר ביין ליאנג הגברי. אם דמות טלוויזיה גברית קלאסית היא ארצ'י בנקר או טוני סופרנו שמודאג מפרנסה, אגו וסקס, מקבילתו הנשית תהיה איזו אדית, כרמלה או מארג' – רעייה נאמנה ומסורה למשפחה ולבעלה, עם טוויסט של פיקחות ותחכום. לפעמים היא תהיה היפוך קומי של דמות הרעייה המושלמת, נניח ב"לוסי אהובתי" או פגי באנדי. הגרסה נטולת האירוניה עוד מופיעה מפעם לפעם על המסך, למשל האם בברלי מ"הגודלברגים", אבל היא בדרך כלל לא תהיה גיבורת הסדרה, אלא רק כינור שני לדמות של בעלה, בנה או בתה. למעשה, עקרת הבית הטובה הפכה למודל שנשים בטלוויזיה יכולות להשתמש בו כמקפצה לתשובה על זהותן – הן לא הדבר הזה. ע"ע "ונדהויז'ן", שהעבירה את גיבורת העל הקולנועית אל המסך הקטן, מסיטקום קלאסי לטלוויזיה של ימינו, או "קווין יכול ללכת להזדיין" שבה חייה של האישה אליסון בתור הכינור שני לבעל מטומטם מזכירים סרט אימה מבעית.

מודל "נשי" קלאסי בטלוויזיה מציג מסלול אחר לגמרי, משוחרר ופמיניסטי יותר – האישה החזקה והעצמאית. המודל הזה מגיע בהרבה גרסאות, ממרפי בראון דרך באפי, קרי בראדשו ולורליי גילמור ועד לסלי נופ ועד ג'נין מ"אבוט אלמנטרי". אם יש משהו משותף לנשים המאוד שונות הללו זה יהיה האיפיון הבסיסי כנשים חרוצות, חכמות וחדורות מוטיבציה, עם צד קרייריסטי חזק. אם יש להן בן זוג מיועד – והן בדרך כלל מוצאות בן זוג – הוא מגיע בדרך, כי הן צריכות להרוויח עוד ניצחון.

כמו הטלוויזיה בכללותה, גם החלוקה השרירותית בין "אשת הקריירה" ו"הרעייה שמנהלת ביד רמה את הבית" הלכה והתערערה עם השנים, ובפרט בעשור הקודם. קחו לדוגמה את קלייר אנדרווד, שבעונתה האחרונה של "בית הקלפים" הוכיחה סופית שהאנדרדוגיות של הטייטל "אשתו-של" היא יותר עניין של פוזיציה מאשר הבטחת מוסריות.

דוגמה אחרת לגמרי אפשר למצוא ב"בנות" של לנה דנהאם, שהציגה לאורך שש עונותיה את חייהן של ארבע נשים מילניאליות צעירות מניו יורק שהתמודדו עם חיפוש זהות, רומנטיקה וקריירה בדרכים בריאות יותר ובעיקר פחות. אל האנה, מארני, ג'סה ושושנה הצטרפו עם הזמן נשים נוספות וגם כמה גברים, וכל אחת מהן היא עולם ומלואה. אבל אם נכליל, ניתן לזהות שכולן מתמודדות עם החיים על רקע הגל השלישי של הפמיניזם, ממש רגע לפני #me_too – מצד אחד אפליה וסקסיזם, מצד שני קונפליקט בין הפגנת כוח ועצמאות לחוסר רצון להיתפס כ"כבדה", מצד שלישי מספיק כוח ועצמאות שבכל זאת יש לך כדי להרוס לכמה וכמה מהסובבים אותך את החיים (או לכל הפחות, את השנה).

כדי לנסות להבין איך נראית "דמות נשית בטלוויזיה האמריקאית" כיום, בואו נעיף מבט על כמה מהדמויות הבולטות של החודשים האחרונים בטלוויזיה. העונה החמישית של פארגו הציגה לנו את דורותי, עקרת בית בלי שאיפות גדולות מלבד שקט ושלווה עם בעלה ובתה. אל תוך הארכיטיפ הקלישאתי הזה נוצקת גיבורת אקשן מדהימה – היא לא בהכרח חזקה פיזית, אבל היא מבריקה, יצירתית, מיומנת ונחושה להשתמש בכל טקטיקה כדי למצוא את הדרך הביתה – פסיכולוגית או פיזית.

מהצד השני של המתרס נמצאת שיב רוי, האחות היחידה במשפחה שבמרכז "יורשים" ובפרט עונת הסיום המפוארת שלה. שיב היא דמות קשה לפיצוח – היא תופסת מעצמה החולייה מוסרית לעומת אחיה האופורטוניסטים, אבל בעצם יש בה לא פחות רוע, קטנוניות ואגואיזם מאשר בהם. עם זאת, המציאות דוחקת אותה שוב ושוב לתפקיד פחות בחשיבותו לעומתם, והיא שוב מוצאת את עצמה נכנסת בכל הכוח בתקרת הזכוכית, שזורקת אותה שוב לתפקיד "האחות המוסרית". או בעצם, יותר גרוע – "האישה לצידו" של גבר משמעותית פחות מוכשר ממנה. האהבה ביניהם חולה-גוססת-מתה, אבל בסופו של דבר כדי להתקרב למקור הכוח, או פשוט לשרוד, היא בוחרת במעמד ובנוחות שהחיים לצידו יתנו לה.

המיני סדרה עטורת הפרסים "עצבים" הציגה היפוך מעניין לארכיטיפ אשת הקריירה דרך איימי, שמפרנסת בכבוד את משפחתה דרך עסק מצליח בעוד בעלה נשאר בבית עם הילדה ויוצר פסלים שאף אחד לא ממש מתלהב מהם. איימי מפנטזת על פרישה וחיים נטולי לחצים בבית ובינתיים מדחיקים את הלחצים שלהם עד שהם מתפרצים – ברומן מזדמן עם גבר צעיר או בניסיונות יצירתיים לנקום באויב שרכשה על הכביש.

היו וישנן עוד נשים שעושות דברים איומים על המסך, אפילו לא מעט מהן (ע"ע "צהובות", "סיפורה של שפחה" או "אוזרק")' אבל "עצבים" צוללת לתוך השקרים והזיוף של הגיבורה שלה במספיק כנות ורגישות כדי להיראות שונה בנוף. היא מרשה לדמות שלה להיות מסובכת בצורה הכי מכוערת שיש, ועדיין בסיום אנחנו מקווים שהיא תמצא את הדרך החוצה. רק לאחרונה עיבוד הלייב אקשן של "אווטאר: כשף האוויר האחרון" בנטפליקס ספג ביקורת ברשת על השינוי בדמותה של קטארה, שבגרסת האנימציה הייתה אסרטיבית יותר ובעיקר הרבה יותר זועמת וחדורת נקמה. התקדמנו המון, ועדיין קיימת ציפייה מנשים להיות חזקות, חכמות ומיומנות בלי להיות "ביצ'יות" או סתם כועסות.

ועל רקע כל הדרמה הזו, יש גם את הדמויות שפשוט חיות את חייהן. הן מנווטות את החיים בעולם קשוח, אבל לא מתמודדות עם "נושאים חשובים" ברוח התקופה, אלא פשוט רוצות לעשות את העבודה שלהן, להצליח ולחיות טוב. אלה הן ממשיכות הדרך של הדמויות שראינו ב"בנות" או "לא בטוחה" – נשים עם עבודה שהן אוהבות אבל לא בהכרח מוגדרות דרכה, שמחפשות אהבה אבל הן גם לא בדיוק גיבורות רומנטיות. נשים רגילות, יחסית.

תמצאו אותן ב"אבוט אלמנטרי", "הדוב", "טד לאסו", "האקס", "רק רוצחים בבניין" או "אפטר פארטי" – ואם יש משהו מרענן באמת בטלוויזיה כרגע, מדובר בדמויות כאלה. בשביל גיבורות חזקות, מורכבות רגשית ומיומנות במבטים דרמטיים יש לנו סדרות כמו "טבעות הכוח", "בית הדרקון" וכן הלאה, אבל אם אנחנו נשארים בעולם האמיתי, תנו לנו עוד נשים שנראות ומתנהגות (לפחות קצת) כמונו.

• המסך
• טלוויזיה
• נשים
• פמיניזם
• בנות

כשספר הנוער "קתרין המכונה ציפור קטנה" יצא לאור ב-1994, לינה דנהאם היתה בת שמונה. בהגיעה לגיל עשר היא קראה אותו לראשונה, התאהבה בו והשתוקקה לראותו כסרט. "יש ספרים שכשאת קוראת אותם כילדה הם גורמים לך להרגיש שאת יכולה להתמודד עם העולם, וזה מה שהספר הזה היה בשבילי", היא אמרה לאחרונה למגזין "וראייטי". דנהאם, כידוע, התמודדה עם העולם בהצלחה יתרה באמצעות יצירת הסדרה האולטימטיבית על בנות דורה, ועכשיו בגיל 36 היא מגשימה את חלום הילדות שלה. על כוונתה לעבד למסך את "קתרין המכונה ציפור קטנה" היא הכריזה עוד במהלך העבודה על "בנות", והתוצאה החביבה מבהירה היטב מה בספרה של קרן קושמן דיבר אל דנהאם. עם זאת, ממה שקראתי על הספר התרשמתי שדנהאם די התעלמה מחלק מהמרכיבים שהעניקו לו את ייחודו.

הסרט, שעלה לאמזון פריים, מוגש לנו כיומנה של ליידי קתרין בת ה-14, המתגוררת עם הוריה (אנדרו סקוט ובילי פייפר) באחוזה כפרית בבריטניה של המאה ה-13 – התקופה הידועה כימי הביניים. הנערה השובבה, המכונה בירדי, כותבת ביומנה ש"התשוקות הכי אמיתיות שלי הן להתחמק מהמטלות שלי, לבקר את כישורי הסייפות האיומים של אבי, לחולל מעשי קונדס בכפר, ולהקשיב דרך דלתות שאני לא אמורה להקשיב דרכן". כך היא שומעת שאביה הפזרן מתכוון למצוא לה בעל עשיר במטרה לממן את הוצאות המשפחה. מכאן והלאה היא עושה הכל כדי להבריח את החתנים הפוטנציאליים, ולהסתיר את העובדה שמבחינה ביולוגית היא כבר יכולה ללדת ילדים (את התחבושות המוכתמות בדם היא מטמינה מתחת לקרשים ברצפה).

כמקובל בעידן הברידג'רטוני של עיבודים לספרים תקופתיים, הליהוק עיוור צבעים (אם כי רק בתפקידי המשנה), הבימוי תזזיתי, המוזיקה אנכרוניסטית במכוון (בין השאר משולב בפסקול "Honey to the Bee" שבילי פייפר שרה בגיל 16), והגיבורה הצעירה מוציאה לשון לתפקיד שייעדה לה החברה. מה שחסר כאן הוא יותר תשומת לב לפרטי התקופה, מעבר לתפאורה ולתלבושות, שהיתה עשויה להעניק לסרט החמוד הזה מעט יותר עומק ולייעד אותו גם לקהל בוגר. לזכותו ייאמר שבניגוד לחלק מהקריאות הפמיניסטיות העכשוויות של טקסטים תקופתיים, בירדי אינה גיבורה שאפתנית שיוצאת להגשים את עצמה כנגד כל הסיכויים, אלא ילדונת מרדנית שבעיקר יודעת מה היא לא רוצה, ויש לה עוד הרבה מה ללמוד על החיים ועל עצמה (היא בהחלט יותר אגוצנטרית מכפי שהיתה רוצה להודות).

ההצלחה הכי גדולה של הסרט היא הליהוק של בלה רמזי לתפקיד הליידי הסרבנית. רמזי הותירה רושם אדיר כשגילמה את המנהיגה הילדה ליאנה מורמונט בעונות האחרונות של "משחקי הכס". השחקנית הצעירה שניחנה בפנים של ציפור מביאה לסרט את אותה עזות חציפה שאפיינה את דמותה בסדרה המיתולוגית, רק שהפעם היא מלווה בנאיביות ילדותית וברוח טובה. הנאיביות, דרך אגב, אינה מגיעה מהספר – בו לבירדי יש מושג ברור איך נולדים ילדים מצפייה בהזדווגויות של חיות המשק.

את האב מגלם, כאמור, אנדרו סקוט שהעולם התאהב בו כשגילם את הכומר המקסים בעונה השנייה של "פליבג". סקוט יודע לשחק גם נבלים (הוא היה מוריארטי מעורר חלחלה ב"שרלוק") וכאן הוא משלב היטב את שתי הנטיות בתפקיד האב המאוד בעייתי, אך בסופו של דבר גם אוהב. אף שאמה של בירדי הרבה יותר מבינה לליבה, ברור שהסרט מעוניין יותר בדמות האב, והדרמה מתגבשת סביב יחסיה איתו (באופן שמשנה את הסוף המקורי של הספר). לזלי שארפ הוותיקה והטובה ממלאת יפה את תפקיד המטפלת האוהבת והנבונה, שנוכחותה בחייה של בירדי מהותית יותר מזו של אמה המתקשה ללדת ילדים.

חבל ששאר הדמויות מקבלות פחות תשומת לב בתסריט ובסרט, בהן שני אחיה הבוגרים ממנה, חברתה הטובה ביותר, והדוד החתיך שבירדי מאוהבת בו (ג'ון אלווין). בתפקידי אורח צצים קומיקאים בריטים ידועים כראסל בראנד, ג'יימי דמטריו ופול קיי שאינם מותירים רושם. נראה שדנהאם השקיעה את כל כולה בדמות הגיבורה השובבה שאיתה הזדהתה בילדותה, וקצת הזניחה את השאר. ולכן הסרט החמוד הזה פחות שלם מכפי שיכול היה להיות.
3.5 כוכבים
Catherine Called Birdyבימוי: לינה דנהאם. עם בלה רמזי, אנדרו סקוט, בילי פייפר. ארה"ב 2022, 108 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• אמזון פריים
• סטרימינג
• לינה דנהאם
• בנות

הרשימה פורסמה במקורבאתר הטלוויזיה "הספוילר"– תראו תראו

מוד (1972)

לפני שהייתה דורותי מ"בנות הזהב", בי ארתור הופיעה בסיטקום "הכל נשאר במשפחה" בתפקיד מוד פינדליי, בת הדודה המגניבה של אידית בנקר. הדמות הליברלית וחסרת הבושה שלה השאירה מספיק רושם כדי לקבל סדרה משלה, "מוד". כבר בעונתה הראשונה הסדרה שברה מוסכמות והרשתה לעצמה לשלב אלמנטים בוגרים ואפלים מהמקובל בז'אנר הסיטקום דאז. הדוגמה הכי בולטת הייתה צמד הפרקים שעסקו בהפלה. מוד בת ה-47 מגלה שנכנסה להריון, חושדת תחילה כי בעלה מעוניין לשמור את הילד, כשהוא חושב את אותו הדבר לגביה. אחרי שאי ההבנות מתגלות, הזוג מחליט, בעידוד בתם, שתינוק לא בא להם טוב כרגע. בדיעבד, ההחלטה של אישה אמידה ומבוגרת, אם וסבתא, להפיל היריון לא רצוי נשמעת כמו נו-בריינר. אבל אז נזכרים שכל זה קרה בסך הכל חודשיים לפני שפסק הדין "רו נגד וויד" הפך את ההפלה לחוקית ברכבי ארצות הברית, ושמדובר בפעם הראשונה שהפלה כיכבה באופן גלוי וברור בפריים טיים האמריקאי

הפרק עורר שערוריה לא קטנה, אך "מוד" לא נפגעה מההחלטה הנועזת ושידוריה המשיכו לחמש עונות נוספות. הדבר הכי מוזר לגבי הפרק הזה הוא הנסיבות שיצרו אותו – היוצרים רצו לזכות בפרס כספי במסגרת תחרות של ארגון בשם Zero Population Growth. הרעיון המקורי היה לעסוק בניתוחי חיתוך צינור הזרע, אך נורמן ליר היוצר העדיף שהעלילה תתמקד בדמות הראשית, ועל כן הוחלט להתמקד בהפלה.

>>האיום האיראני: "טהרן" הפכה לעוד סדרת אקשן אמריקאית

בוג'אק הורסמן (2017)

סדרת האנימציה מבית נטפליקס ידועה בעלילות המשוגעות שרק היא יכולה להוציא לפועל מבלי להביך, ופרק ההפלות שלה הוא דוגמה מושלמת לכך. דיאן נכנסת להריון מבעלה, הכלב מיסטר פיאנטבאטר, ויחד הם מחליטים להפיל. תקלה מביכה גורמת לדיאן, שעובדת כמנהלת מדיה חברתית, לצייץ בטעות "אני עושה הפלה" מחשבון הטוויטר של אחת הלקוחות שלה – כוכבת פופ דולפינית בשם סקסטינה אקוופינה. בתחילה הכוכבת דורשת את פיטוריה של דיאן, אך כשכוכבות פופ אחרות משחררות ציוצי תמיכה היא מחליטה לנצל את הסיטואציה לטובתה. היא משחררת שיר פופ אגרסיבי בשם " Get Dat Fetus, Kill Dat Fetus", עם שורות כמו "אני רוצחת תינוקות, להרוג תינוקות מחרמן אותי", ואפילו מכריזה שההפלה המפוברקת שלה תשודר לייב בטלוויזיה.

דיאן מוטרדת מהכיוון האפל שאליו הפרשה התגלגלה, אבל בתור במרפאת ההפלות היא פוגשת מעריצה צעירה של סקסטינה, שחושפת כי שיר רצח התינוקות ההוא עזר לה להתמודד עם הקשיים בדרך להפלה שלה עצמה. מתחת להומור הקיצוני ולדיון החינוכי משהו בשאלה "שירים על רצח תינוקות – בעד ונגד", יש כאן דיון רב רבדים על הפלות והיחס אליהן ברצות הברית: הרופא של דיאן טוען בפניה שלעובר שלה כבר יש צבע מועדף ולפני שתקבל אישור להפלה היא נדרשת, על פי החוק, להאזין לפעימות הלב של העובר ולצפות ב-20 שעות של סרטוני כלבלבים. זה עדיין לא משכנע אותה.

האנטומיה של גריי / סקנדל (2011 / 2015)

לשונדה ריימס אין כוח לשטויות בסגנון "ואז היא הבינה שהיא לא בהיריון" או "נערה הופכת לעקרה לנצח בגלל הפלה". לכן, הסדרות שלה אחראיות לכמה קווי עלילה רציניים ואחראיים במיוחד בכל הנוגע לנושא הנפיץ הזה, והיכולת לדבר עליו ביתר חופשיות מבעבר קשורה, בין היתר, להתעקשות שלה לעשות זאת בעצמה.

אחרי שבעונה השנייה של "האנטומיה של גריי" הופיע היריון לא רצוי שהסתיים ללא החלטה יזומה על הפלה, ב-2011 עברה המנתחת כריסטינה יאנג הפלה יזומה של ממש. למה? כי היא פשוט ממש, ממש לא רוצה להביא ילדים לעולם. ב-Vulture הציגו את חריגותה של ההחלטה הזו במילים "מישהי באמת עשתה הפלה יזומה בשידור ממלכתי – בלי הפלה טבעית, בלי היריון מחוץ לרחם ובלי לשנות את דעתה ברגע האחרון. (…) 'האנטומיה' אמנם הביאה לנו סקס עם רוחות ופרקי מחזמר מפוקפקים, אבל היא גם הייתה אמיצה מספיקה לעשות משהו שכמעט אף סדרה אחרת לא העזה: להראות בשידור את ההליך הרפואי, החוקי לגמרי, המסוים הזה".

ההחלטה של אוליביה פופ לעבור הפלה ב"סקנדל" הייתה נועזת במיוחד כי ההיריון בכלל לא נחשף לצופים לפני אותה סצנה. עלילת הפרק התמקדה בכלל בניסיונות של הסנאט למנוע המשך תמיכה כספית בארגון Planned Parenthood – ובפיליבאסטר שמנסה למנוע מהחוק לעבור. ריימס סיפרה כי רשת השידור התעקשה שתוותר על הסצנה הזו, אבל היא סירבה לעשות זאת – והיה לה מספיק כוח ומעמד כדי לקבל את מבוקשה.

האקסית המטורפת (2016)

באמצע החיים ורגע אחרי שהתקבלה ללימודי משפטים, פולה מגלה שהיא בהיריון. גם בלי התזמון הבעייתי מדובר בקוץ בתחת – לפולה כבר יש שני בנים שדורשים הרבה זמן ותשומת לב. בעלה מציע לה לשקול את "האפשרויות שלה", אבל פולה דוחה את הרעיון על הסף בטענה ש"האפשרויות האלה הם לנערות בחודש שאחרי הנשף". בעלה מנסה להשתלט על העניינים כדי שלא תצטרך לבחור בין הלימודים לטיפול בבית, אבל זה פשוט לא מספיק. פולה מחליטה לוותר על הלימודים כדי שתוכל למצוא זמן גם לבנים שלה וגם לתינוק החדש.

מה שמשנה את דעתה לבסוף הוא דווקא האהבה שלה לעבודתה. היא אמנם רק עוזרת משפטית ועדיין לא עורכת דין של ממש, אך כשהיא מצטיינת במפתיע במשימה שיועדה לעורך דין מוסמך, היא מבינה שהפעם אסור לה לוותר על החלום בשם המשפחה. היא איננה מסתירה את הצעד מהילדים שלה, שמקבלים אותו בהבנה (ולראיה המשפט האייקוני "אמא, אני אפתח לשליח של הפיצה כי בדיוק עשית הפלה").

הייחוד של הפרק הזה הוא באגביות שלו – פולה מסכמת את ההפלה במשפט "היה לי עניין והתמודדתי איתו". אין כאן טרגדיה או דילמה איומה, גם לא תיאור של התהליך הרגשי הכואב או ההתמודדות עם המערכת האטומה. הפלה יכולה להיות ביג דיל, אבל היא יכולה גם להיות הליך רפואי פשוט, קצר יחסית וכזה שאפשר להתייחס אליו כמו שמתייחסים לניתוח הסרת תוספתן.

>>אור הירח: 8 שאלות שנשארו לנו עם סיום העונה של "מון נייט"

עמוק באדמה (2003)

הדרמה על משפחת פישר המנהלת בית לווית היא חלק מתור הזהב של HBO, וכנראה המלודרמטית ביותר מבין הסדרות ששודרו באותה תקופה בערוץ. זוגות רבו, בגדו, נפרדו וחזרו, דמויות מרכזיות התמודדו עם בעיות רפואיות ונפשיות קשות, ומעל הכל ריחפה תמיד עננה אפלה של אובדן ומוות, לפעמים מוות מזוויע וגרפי.

ביחס לכל אלה, ההפלה של בת הזקונים קלייר הייתה כמעט טיול בפארק. קלייר בת ה-19, סטודנטית לאמנות, בדיוק נפרדה מבן זוג מבאס במיוחד, כזה שממש לא רצוי להתרבות איתו. קלייר לא משתפת את האחים או את אמא שלה בהיריון או בהחלטה להפיל, ובמקום בוחרת להיעזר בברנדה, האקסית של אחיה הגדול. ברנדה מסכימה בשמחה להסיע אותה למרפאה ונשארת לצידה בהתאוששות שאחריה – בלי שיחות נפש וגם בלי שיפוטיות. ההחלטה התקבלה בכזה שיוויון נפש שהיא אפילו לא הייתה העלילה המרכזית של אותו פרק. זה צעד אמיץ למדי, במיוחד אל מול שהמקבילות האיכותיות שלה, שפחות או יותר דילגו על הנושא. אפילו ב"סקס והעיר הגדולה" הפלה מוזכרת רק לרגעים קצרים, כשמירנדה נכנסת להיריון ומחליטה כמעט מיד לא להפיל.

ההחלטה של קלייר ברורה לגמרי – הזמן והבחור לא מתאימים לה, היא ממש לא בשלה לאמהות והיא גדלה והתחנכה על ידי אמא לא לגמרי סגורה על עצמה, שגידול הילדים מנע ממנה להתבגר באמת. אין פה באמת אופציה אחרת. אך הצעד הזה בכל זאת השאיר עליה קצת אימפקט רגשי, שמתבטא כפי שקורה לא פעם בסדרה באופן מיסטי-סוריאליסטי. קלייר חולמת שהיא מגיעה לגן עדן ופוגשת שם את גיסתה, שנעדרת כבר מספר פרקים. הגיסה מחזיקה את התינוק שקלייר הייתה יכולה ללדת, בחיים אחרים, ומבטיחה לה שתטפל בו במסירות. בתמורה היא מבקשת שקלייר תדאג לבתה הפעוטה, שעכשיו מתברר שתגדל כיתומה מאם.

לטענת גרייס (2017)

המיני-סדרה ההיסטורית על פי ספרה של מרגרט אטווד הוא תזכורת שהפלות תמיד קרו וכנראה גם תמיד יקרו, לא משנה כמה ינסו למנוע אותן. הגיבורה מספרת על ראשית דרכה כמשרתת ועל חברתה הקרובה מארי, שלימדה אותה הכל על העבודה ולא מעט על החיים. מארי חלמה על חתונה וחיים עצמאיים עם אהוב ליבה, אך במציאות מצאה את עצמה בקשר סודי עם בנם עלוב הנפש של בעלי הבית. לאחר שהוא מבטיח לה חתונה ומתחרט תוך רגע קצרצר, היא מבצעת הפלה לא חוקית שמסתבכת באופן נורא ומתה זמן קצר לאחר מכן.

המוות הפתאומי הזה הוא לא רק הטרגדיה של מארי עצמה, אלא גם של גרייס – שמאבדת לנצח את תמימותה ואת האמון בגברים. מארי נשארת לצידה גם שנים אחר כך כמעין דיבוק, או לפחות אליבי מיסטי ומוזר למעשיה האלימים בהמשך חייה.

>>הוליווד, גשי לצפות בשלושת הפרקים האלה, ותיישמי

בנות (2015)

קשה לחבב את מימי-רוז, הריבאונד של אדם אחרי הפרידה מהאנה. היא יומרנית, אובר-מתחכמת ובאופן כללי די מעצבנת. אבל יש פרק אחד שמחזיר לה את הכבוד ובגדול. בוקר אחד אדם שואל את חברתו אם בא לה לצאת לריצה, והיא עונה שאסור לה לרוץ כרגע, כי היא אחרי הפלה. אדם, שלאורך הסדרה מוצג כמי שחולם ומשתוקק להפוך לאבא, זועם על כך שלא שיתפה אותו בהחלטה. אבל מימי-רוז מבהירה לו שאחרי חודשיים בלבד של זוגיות, היא לא הרגישה מוכנה להורות ורצתה פשוט לסיים עם זה.

אדם הזועם לוקח את החפצים שלו מהדירה שלה ומתעמת איתה – הוא אומר שהעובדה שלא שיתפה אותו בהחלטתה לפני האקט גרמה לו להרגיש שהיא לא צריכה אותו. מימי-רוז משיבה שהיא באמת לא צריכה אותה, אבל כן נהנית בחברתו ורוצה אותו בחייה. היא מתעקשת שהצעד שעשתה לא היה שקר, אלא רק המתנה עם האמת עד הרגע שבו לא יוכל להתעקש שתשנה את דעתה. אדם מתרצה לבסוף ומתנצל. הם נשארים יחד.

דווקא העובדה שמימי-רוז היא דמות מעוררת אנטגוניזם במידת מה הפכה אותה לדמות המושלמת לסחוב את העלילה הזו. אפילו ג'סה, המרגיזה ביותר מבין ארבעת החברות, קיבלה עלילת השתפנות שבה היא מקבלת מחזור לפני שהספיקה להחליט אם להפיל או לא. הדיון שמוצג בפרק קצת יותר מתקדם מסתם דיון רגיל על עצם קיומן של הפלות, וההחלטה של מימי-רוז אולי מוצדקת אבל גם פרובוקטיבית. ברור למה לנה דנהאם חששה לתת לאחת הדמויות המרכזיות לשאת את התיק הכבד הזה.

עניין של זמן (1992)

הסדרה שהדביקה את הנוער של הניינטיז למסך נראית היום קצת קרינג'ית וקאמפית. אך מתחת למשחק המוגזם ולשורות דיאלוג שהתיישנו גרוע, הסתתרו לא פעם סיפורים מעניינים ומורכבים במפתיע. הפרק "אהבה זה שיר לשניים" מתמקד בדמותה של דנה (ברגר), שמתחילה לצאת עם בחור שהכירה במסיבה. רגע אחרי שהיא זורקת אותו בגחמה של רגע, היא מגלה שהיא בהיריון.

עיקר הדרמה בפרק בכלל לא קשורה ליחסים עם הבחור אלא לקשר בין דנה להוריה. כשהיא מספרת לאמא שלה ש"מישהי מבית הספר" נכנסה להריון, האם ההיפית והקצת מזניחה מנפקת תגובה מסיוטים, כולל "אם הייתי אמא שלה הייתי הורגת אותה". בשיחה עם חברתה שרון, דנה מספרת שאמא שלה עודדה אותה להתחיל לקחת גלולות כבר בכיתה ט', אבל לא התעניינה אף פעם עם מי היא יוצאת, לאן היא הולכת ומה בכלל היא עושה.

לבסוף דנה מתארגנת על תור לרופא כדי להפיל, אבל רגע לפני שהיא יוצאת אליו אביה מזהה שמשהו לא בסדר. האב הרציני והקשוח מתאכזב שבתו לא הרגישה בנוח לשתף אותו במצוקה שלה, ומיד לוקח יומיים חופש כדי להישאר לצידה לאורך התהליך. הכל מחמם לב ונחמד, חוץ מהמסקנה הקצת מוזרה שדנה לוקחת מהסיפור הזה – אם כבר לשכב עם בחור ולהסתכן בהיריון, לפחות שזה יהיה מאהבה ולא "סתם". ולא, נגיד, להיות יותר אחראית עם אמצעי המניעה שלך.

ואלה שפחות

אי אפשר לדבר על דוגמאות טובות בלי להזכיר גם את הבעייתיות והדפוקות. במקרים רבים הדיון האם להפיל או לא נשאר תאורטי בלבד, כי מסתבר שההיריון היה אזעקת שווא או מסתיים בהפלה טבעית – "שולחן לחמישה", "רוזאן", "מלרוז פלייס" ו"דאלאס" הן רק כמה דוגמאות לסדרות שפנו לכיוון הזה. קלישאה אחרת היא זו שבה הדמות מתחרטת על ההפלה אחרי שכבר קבעה תור – לפעמים ממש בקליניקה עצמה. ב"בוורלי הילס 90210" אנדריאה מחליטה להפיל גם אם זה אומר להיפרד מבן הזוג שלה, אבל ברגע האחרון משנה את דעתה, מתחתנת עם החבר ומקימה איתו משפחה.

אבל השימוש הגרוע ביותר בהפלות הוא זה שמסתיים בטרגדיה רפואית כזו או אחרת, מהסוג שמתרחש במציאות רק לעיתים רחוקות כשמדובר בהפלה חוקית במרפאה. באופרות סבון מצטיינים בזה במיוחד – "כל ילדיי" הלכו על טוויסט קיצוני במיוחד – אריקה חטפה זיהום מסכן חיים בעקבות הפלה, אבל המשך התברר כי הרופא קצר את העובר שלה כדי להשתיל אותו ברחמה של אשתו. מה?!

• המסך
• הפלה
• סדרות
• בוג'ק הורסמן
• בנות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 895 // התיירים באים

טינה פיי הרגילה אותנו לטוב. אחרי ימיה ב-SNL, השלמות העל זמנית של "ילדות רעות", הראן המושלם של "רוק 30" והמוזרות המתוקה של "קימי שמידט", פיי החלה לטפח כישרונות מתחתיה בתור שואוראנרית ומפיקה. אחד מהם, אגב, הוא דונלד גלובר. אבל פיי תמיד נתנה קדימות נדרשת לשחקניות, כותבות ומפיקות, וזה בדיוק הרוח שמניעה את הסדרה הלא מספיק מדוברת שטינה מפיקה – "בנות לנצח" ("Girls5eva").

הסדרה עוקבת אחר סיפורה של להקת הבנות Girls5eva, שהלהיט היחיד שיצרו זוכה לרוח חדשה בזכות ראפר צעיר ובלתי נסבל שמסמפל את השיר יותר מ-20 שנה אחרי שיצא. וכך, ארבעת חברות הלהקה הנותרות (אלו שלא מתו בתאונה בבריכת אינסוף) מנסות להתקמבק עמוק לתוך גיל העמידה בתקווה לחזור לתהילה הקצרצרה שמעולם לא באמת היתה שלהן. העונה הראשונה, למרות שהיתה קצרת מועד, היתה כיף גדול ומזוקק, והמשיכה את רצף הסדרות הנהדרות שפיי מעורבת בהן (דבר שאי אפשר ממש להגיד על "אדוני ראש העיר").

למרות שפיי רק מפיקה את הסדרה, טביעת האצבע הייחודית והכל כך מצחיקה שלה מופיעה כמעט בכל פריים ובטח בכל פאנץ', לא מעט בזכות העובדה שיוצרת "בנות לנצח" מרדית' סקרדינו היא בת טיפוחה, כותבת לשעבר ב-"קימי שמידט" ו-SNL. ועכשיו העונה השניה של הסדרה נפתחת עם שלושה פרקים ראשונים שממשיכים בדיוק מאיפה שעצרנו בסוף העונה הקודמת – הבנות סוף סוף מקבלות את ההזדמנות שלהן לקאמבק עם לייבל חדש ומנסות לגלות מה בדיוק הן לא יודעות על המוות של אשלי.

העונה השניה של "בנות לנצח" משודרת שירותי ה-VOD של HOT (וגם ב-HOT3 מדי יום שני ב-22:00) ושל yes (מה-25.5 גם בימי שבת ב-19:55 ב-yes TV Comedy)

• מה רואים הלילה
• טינה פיי
• קומדיה
• בנות
• נשים
• פמיניסטי