כמו לפני כל הפגנה גדולה, גם הפעם נדד חצוצרן הרחוב המבוגר ממיקומו הקבוע, סמוך לדיזינגוף סנטר, אל פאתי המשכן לאמנויות הבמה. במרוצת השנים התרגל החצוצרן לקהל יעד מסוים שפוקד את רחבת המוזיאון. זו כנראה הסיבה שקיבל את פניהם של ההמונים בנגינת "שיר לשלום". מגבעתו הריקה ממטבעות בשילוב מבטים עוינים שנשלחו לעברו העמידו אותו על טעותו. זו לא הפגנת שמאל, זו עצרת תמיכה בבנימין נתניהו ונגד מערכת אכיפת החוק, אם הוא רוצה להרוויח משהו הערב הוא מוכרח לאלתר רפרטואר אחר.

דקות ספורות לפני 20:00 ורחבת המוזיאון כבר הייתה מלאה. צעדתי בקצב מהיר כדי להספיק לתפוס את סוף הנאמבר של מקהלת הנוער החרדית "פרחי ירושלים". מרים, אישה מבוגרת עם סיבולת לב ריאה טובה ממני הדביקה את צעדיי בקלילות כך שיצא שהלכנו זה לצד זו. היא הייתה חמושה בכוס מ"קופיקס" ובדגל ישראל עטוף בניילון שטרם נופף.

שאלתי אותה מאיפה הגיעה והיא ענתה נרגשת ש"הגענו מרחובות. יצאנו בארבעה אוטובוסים, קיבלנו דגלים, הכל, מאיפה אתה הגעת?". התשובה מ"תל אביב" גרמה לה לבחון אותי ולקבוע "אה אתה שמאלן, באת להפריע?" אמרתי שבאתי לשמוע ולהבין אם זו הפגנה למען הימין או למען ביבי. "זו הפגנה למען הימין והימין זה ביבי, אנחנו פה לדרוש צדק, אנחנו לא מה שאתם חושבים, אנחנו לא חיות". אמרתי לה שחס וחלילה ומה שחשוב זה שלא יהיה קרע בעם.

בין מוכרי הבייגלה בלט דוכן שהציע פול ותורמוסים חמים. הריח של הפול הטריף אותי. ניגשתי אליו ושאלתי למה הוא לא מוכר גם בהפגנות של השמאל. הוא ענה לי שהוא לא מוכר לשמאלנים

החיוך שלה חזר והיא פצחה במונולוג תוך כדי שהתקרבנו לרחבה. "אתה חמוד למרות שאתה שמאלני, ממש מתוק. אתה בטח בגיל של הנכדים שלי, אני בת 68, כשגדלתי אנשים דאגו אחד לשני. לאחד לא היה בגד, השכן היה נותן לו. אנשים צריכים לעזור אחד לשני. בעלי צוחק עליי שאני חושבת מהבטן ולא מהראש, קונה נעליים למי שאין, עוזרת, למה זה לא ככה היום?"; רצו לי המון תשובות בראש אבל העדפתי שלא להכתים בשמאלנות יתר את הרושם החמוד שיצרתי. מרים נפרדה ממני בלבביות ונבלעה בהמון.

זילבר, ציפר והימני היחיד בפרדס חנה

בקרבת הבמה הצטופף הגרעין הקשה של המפגינים. רובו המוחלט הורכב מנשים מבוגרות שנצמדו לגדרות הבמה כגרופיות שמחכות לאליל נעוריהן שחלפו. כמו מרים, גם הן היו מאובזרות בדגלי ישראל בתוליים, בלונים, כרזות ושלל מרצ'נדייז שחולק מראש על ידי מארגני ההפגנה.

היה משהו עצוב בלראות אותן שואגות במסירות "ביבי מלך ישראל חי חי וקיים". בערך כמו לשמוע קריאות הדרן ללהקה שבכלל לא טרחה להגיע להופעה של עצמה. אמנם ביבי לא בא למסיבה שאורגנה לכבודו, אבל הוא היה שם ברוחו: בשלטים המסיתים נגד מערכת המשפט, בשנאה העזה לתקשורת והשמאל (אחת לכמה נואמים הוקראו שמות של עיתונאים כדי לשלהב את הקהל שענה בקריאות בוז נרגשות), ובדף המסרים שבחר להעביר באמצעות נותני החסות היחידים ממפלגתו שהסכימו להשתתף בהפגנה, מירי רגב ומיקי זהר.

לבמה עלה אריאל זילבר וביצע את "תן לי כוח". לא הצלחתי לשלוט בעצמי והתחלתי לשיר יחד עם הקהל. אני מעריץ את זילבר מילדות ומה לעשות שגם בגרסתו הימנית הוא עדיין הגדול מכולם. השיר הבא היה פחות קליט. מסתבר שהוא נכתב רק השבוע ונקרא"בנימין ידיד השם". זה הפזמון שלו:

בנימין ידיד השם

ישראל תעמוד לימינך

מכזבים אל תתרשם

בטוחים שהצדק איתך.

במהלך הופעתו של זילבר קלטתי שמאלני נוסף שהמיר את דעותיו – בני ציפר, חנוט בחליפה ופפיון נצחיים עמד קפוא ואחז בבלון "ליכוד" ממותג ולבן. מפגינים זיהו אותו וניגשו לברך אותו. "אני רואה אותך ומתענג עליך, חולה על המהפך שעשית". ציפר לחץ את ידם וחייך במבוכה ילדותית שהובלטה נוכח העובדה שאחז בבלון. שאלתי את אחד המברכים מה הוא כל כך אוהב בציפר והוא ענה ש"שמאלני שהופך לימני זה הכי טוב שיש, כמו חילוני שחוזר בתשובה".

שאלתי אותו "אז למה באתם?" והוא אמר ש"חשבתי שתהיה אווירה טובה, צחוקים, נדבר קצת עם שמאלנים". אמרתי לו שאני שמאלני והוא אמר לי "וואלה? תביא חיבוק!"

מלבד שמאלנים מומרים, נשמעו בהפגנה גם סיסמאות מומרות. הקריאה "העם דורש צדק משפטי" נהגתה ע"י אנשי מחאת "החטייארים" בהפגנות נגד השחיתות בכיכר גורן בפ"ת. מאז החלטת היועמ"ש להעמיד את נתניהו לדין, מפגיני הימין אימצו אותה. חלפתי על פני זוג מבוגר שמילמל את הקריאה המומרת בנימה אשכנזית נבוכה המוכרת יותר מהפגנות שמאל.

שאלתי את הזוג מאיפה הם, הגבר ענה "מפרדס חנה". אמרתי שלא ידעתי שיש ימנים בפרדס חנה והאישה ענתה במיליטנטיות ש"אנחנו קומץ שמדלל שם קצת את הרוע". הבעל סיכם בטון קודר ש"עברנו לשם לפני שנה, מאוד בודד להיות הימנים היחידים בפרדס חנה".

כמעט כל אדם שניגשתי אליו בהפגנה נעץ בי מבט חשדני. יכולתי להבין אותם, בכל זאת אני נראה כמו קריקטורה אנטישמית של שמאלני. האדם היחיד שפנה אליי מיוזמתו היה גבר גיבן ומוגבל שכלית שהציק לחמש נערות אולפנא עם ברזלים בשיניים. הן ניסו להתחמק ממנו כששאל אותן מאיפה הן. לבסוף אחת מהן ענתה לו "מגדרה", הוא הסתובב אליי ואמר "גדרה זה כמו חדרה רק עם ג', לא?".

נוביק, רצח רבין וריח מטריף של פול

האקשן האמיתי התנהל על יד עמדות השידור של כלי התקשורת. במשך חצי שעה מפגינים הקיפו את כתב חדשות 13 עקיבא נוביק ולא נתנו לו לשדר, מה שהוביל לדיאלוג הבא:

מפגין א': "עקיבא תוריד את הכיפה מהראש אתה מבייש את הכיפה יא חלאה"

מפגין ב': מה יש לך הוא ימני, הוא אוכל פלאפל"

מפגין א': מה הקשר פלאפל? זה ימני זה?".

להמולה הצטרף גבר גלוח ראש עצום מימדים עם קפלי שומן מיוזעים בעורף שסחב בידורית ענקית על הראש. הוא היה כל כך עצום שלירן חולצה אפורה שהופיע מאחוריו היה נראה כמו המיני מי שלו. גלוח הראש העצום דחף את הבידורית על עמדת השידור של נוביק ואמר במיקרופון שחובר אליה: "שקט! צריך לשמור על שקט ועל שלווה" והתחיל לצחוק בטירוף. נוביק ניסה לזרום עם המפגינים וצילם איתם סלפי מה שגרם להם להרים אותו על הכתפיים ולשיר "ביבי מלך ישראל".

התרחקתי לשולי ההפגנה. ארבעה מפגינים חילקו ביניהם מסטיקים והציעו לי אחד. למעגל הצטרף נער גבעות וחילק סטיקרים של "חקירת אמת לרצח רבין". אחד המפגינים שאל אותו כמה זמן לקח לו לגדל את הפאות. הוא נעלב ונעלם. חבורת המסטיקים מרמת גן (שגידפה את כרמל שאמה הכהן) שוחחה על ההגעה הדלה מיהודה ושומרון. אחת מהן אמרה "אל תרדו עליהם, בסוף באו ארבעה אוטובוסים מחברון". המשכתי להסתובב וראיתי פיליפיני עומד על כסא הגלגלים של הסיעודי שלו, מצלם למענו בפלאפון את המתרחש בבמה, מקרין לו וחוזר לצלם.

חצוצרן הרחוב המבוגר ניגן את "בלדה לשוטר". לא היה פסקול הולם יותר לשמש כאקורד סיום לעצרת התמיכה בנתניהו מאשר בלדה נוגה על שוטר נכון להאמין לסיפורים כוזבים בעליל של הפושעים בהם הוא נתקל

בין מוכרי הבייגלה, קסטה ומים בעשר בלט דוכן שהציע פול ותורמוסים חמים, אליו הוצמד השלט "דוכן עם ישראל חי". הריח של הפול הטריף אותי. ניגשתי אליו ושאלתי למה הוא לא מוכר גם בהפגנות של השמאל. הוא ענה לי שהוא לא מוכר לשמאלנים. אמרתי לו שחבל כי שמאלנים מתים על פול ושיביא לי קופסה. הוא צחק והעמיס לי פול בנדיבות. התקרבתי אליו ואמרתי שבאמת חבל שהוא לא בא להפגנות של השמאל. המוכר תפס לי את היד ולחש ש"לפני חודש יצאתי מהכלא, ישבתי שבע שנים אבל עכשיו אני אבוא. יאללה סע מפה".

נגסתי בפול הרך ודמיינתי את ביבי כאסיר משוחרר מוכר תורמוס בכיכר רבין.

שפטל, השוטר אזולאי ומסיבת הסיום של נתניהו

על הבמה נאם יורם שפטל וקרא למנדלבליט ושי ניצן "ראשי הנחש". שני בחורים שעמדו מאחורי צחקו ואמרו בציניות ש"לשי ניצן הזה יש ממש פרצוף של מאפיונר". צחקתי והסתובבתי אליהם. הם היו בני ישיבה מחברון שהגיעו באחד מארבעת האוטובוסים. חבר נוסף הצטרף אליהם ואמר "כולם פה מדברים שטויות, הא? דברים לא ריאליים, להוריד את התקשורת, מנדלבליט עבריין". שאלתי אותו "אז למה באתם?" והוא אמר ש"חשבתי שתהיה אווירה טובה, צחוקים, נדבר קצת עם שמאלנים". אמרתי לו שאני שמאלני והוא אמר לי "וואלה? תביא חיבוק!" התחבקנו ושאלתי אותו בכל זאת למה הוא בא. הוא אמר "באתי להגיד לביבי תודה. הוא מיצה, אבל מגיעה לו תודה". שאלתי אותו אם זו בעצם מסיבת סיום, הוא צחק ואמר "וואלה כן, הייתי צריך להביא לו עוגה". הוא לקח בלון ליכוד ממותג, שאף אותו והתחיל לצעוק בטון הליום צפצפני "ביבי מלך ישראל, חי חי וקיים".

ההפגנה נמשכה כמעט שלוש שעות. הקהל התעייף והחל לנהור לאוטובוסים הממומנים של מפלגת הליכוד ועמותות הימין, בעוד דמויות איזוטריות עלו על הבמה ונתנו תחושה של ערב במה פתוחה של סטנדאפיסטים חובבנים. בדרך חזרה חלפתי על פני חצוצרן הרחוב המבוגר שניגן את "בלדה לשוטר" מתוך הסרט "השוטר אזולאי". לא היה פסקול הולם יותר לשמש כאקורד סיום לעצרת התמיכה בנתניהו מאשר בלדה נוגה על שוטר שמתקשה לבצע מעצרים בשל לבו הרחום, ונכון להאמין לסיפורים כוזבים בעליל של הפושעים בהם הוא נתקל.

ההמונים שהגיעו לעצרת היו ברובם השוטר אזולאי. הבחירה הקלה היא ללעוג ולבוז להם, אבל יש משהו שובה לב באופן שבו הם רוצים להאמין בכל ליבם שמנהיגם האהוב הופלל על לא עוול בכפיו. זהו תום הלב עליו בנה ביבי קריירה: ויסות אהבת העם וניצולה לכדי שנאה ופילוג. ואולי משהו בנעימת החצוצרה המלודית רמזה על כך שהקסם של החלילן מקיסריה החל להתפוגג.

• הפגנה
• פוליטי
• פוליטיקה
• בנימין נתניהו
• בני ציפר
• אריאל זילבר
• ימין קיצוני

• Facebook
• Twitter
• Email

בני, הגיע הזמן להמשיך הלאה. כמעט 30 שנה אתה עורך את המוסף הספרותי המוביל והחשוב בישראל, שמזה עשורים רבים מהווה את הבמה המרכזית לענייני השעה הספרותיים. בימים טובים יותר היה פרסום ב"תרבות וספרות" אבן דרך למשורר או לסופרת, ושירים מוצלחים במיוחד היו מועברים מפה לאוזן בבתי קפה או נשלחים באמצעים דיגיטליים בלווית סופרלטיב. הימים האלה הולכים ומתמעטים.

בשנים האחרונות, לצד מה שמסתמן כעניין ההולך ונמוג של הישראלים בספרות בכלל ובשירה בפרט, מצאת את מה שחשבת שהוא הנוסחה: סימני קריאה! טורי דעה בצורת שורות שיר! הסקנדל השבועי בצורה פואטית. וכשגם זה לא הספיק, מתחת את הפפיון ודהרת באוטוסטרדת ההטרלות: מירי רגב – מופלאה; שרה נתניהו – אלוהית; משגלים עם מעריצות צעירות – לגיטימי; נשים – אל תתנו להן עטים; שמאלנים – בכיינים. ובני ציפר? בני ציפר נושם פסגות הרים, אפו בעננים. בני ציפר חזר בתשובה. התשובה: פרובוקציה.

כדי להגדיל ולעשות פרסמת בעמוד הראשי של המוסף רשימה ספק-היתולית ספק-רצינית עליך בעצמך: "אני חושב שבני ציפר הוא אחד העורכים הטובים בישראל", נכתב שם, "אין טעם להתחנף לבני ציפר … סופר נפלא, בעל סגנון ספרותי וירטואוזי … בני ציפר הוא מבקר ספרות מאותו סדר גודל" וכו', רק כדי לגרום לקורא להרהר: האם הוא רציני בפרסום הזה? האם מדובר באירוניה? האם זה בכלל משנה? לא, זה לא משנה, מרגע שהשתמשת ב"תרבות וספרות" ככלי לקידום הפרסונה הדנדית והמעודנת "בני ציפר", הגזמת.

שלא לדבר על הפיכת פסטיבל המשוררים במטולה לבית קברות מהלך, על שנים של הדרת נשים מהמוסף, התבטאויות גזעניות וניסוחים עילגים במכוון כדי לקלוע להמון המדומיין שאותו אתה מנסה להוביל לפתחך – בשביל מה, בעצם? איזו דמות חולנית יש לך בדמיונך? מתי איבדת את הקשר למציאות שבתוכה אתה אמור לפעול ולעבוד והעדפת לרחף בשמי העולם המדומיין שבו אתה, שרה נתניהו ובודלר מתענגים ממנעמים אקזוטיים שמוגשים לכם בידי משוררים ושמאלנים מובסים?

אתה מתלונן שנהיית "למוקצה מחמת מיאוס" בקרב שמאלנים, אך התלונה הזו ורחשי לבך בעניין יחסיך עם בני הזוג נתניהו מגלים עד כמה דוחקת השעה, ועד כמה שכחת מה תפקידו של עורך ספרותי. תפקידך אינו להיות "בני ציפר" במשרה מלאה. זאת ידעו היטב קודמיך בתפקיד, בהם יורם ברונובסקי ובנימין תמוז. אם זה רצונך – אנא, עשה מה שכל הקהילה הספרותית בישראל מחכה ובקש מחברך הטוב בנימין נתניהו להתמנות לנספח התרבות בפריז, או דבר מה מעין זה.

לכל מקטרגיך ומבקריך לא אכפת מה"התפכחות" שלך. הם לכל היותר לועגים לכך. אכפת להם מהבמה הכל כך חשובה שעליה אתה מופקד ואותה אתה מפקיר כבדיחה שבועית, מעין מוסף משמים ומבדח בעל מאמרים ורשימות חסרי מעוף במקרה הטוב, בלי להבין עד כמה עצם הקיום של "תרבות וספרות" הוא בבחינת אוויר לנשימה לספרות הישראלית הנאבקת על כל עמוד מודפס בעיתונות. אם חשובה לך הספרות בישראל, הנח ל"תרבות וספרות", הגש את התפטרותך מעריכתו. שכחת מהו תפקידו של עורך מוסף ספרותי.

* גילוי נאות: הכותב פרסם שירים במוסף "תרבות וספרות" והפסיק לשלוח שירים לפרסום לאחר שחתם על עצומה הקוראת להחרים את פסטיבל מטולה בניהולו של ציפר

• הארץ
• בני ציפר
• ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מוזיקה

טייני פינגרז

להקת הרוק הפסיכדלי טייני פינגרז מגיעה לכולי עלמא להופעה עם שירים מאלבומם החדש "The Fall", שכולו דאב וגרוב.

כולי עלמא, מקווה ישראל 10, שלישי (16.8) 21:00

מוזיקה

ס־פופ־קן וורד

האמנית רזיה תגיע למלביה עם מופע הסולו שלה שמשלב מוזיקה אלקטרונית, בלוז וספוקן וורד שמבוצעים בלייב על גבי לופים וסימפולים.

מלביה, עמיעד 11, חמישי (11.8) 20:30

ילדים

משחקייה בבניין העירייה

כל יום חמישי יהפוך לובי בניין העירייה למשחקייה ובה משחקי חשיבה, משחקי לוח ענקיים ועוד הפתעות.

עיריית תל אביב־יפו, אבן גבירול 69, ימי חמישי 16:00, לגיל 3־8

מוזיקה

אקו וטיטו

הצמד אקו וטיטו יוצר כבר כמה שנים מוזיקה שהיא גם אפלה וגם מרימה ומשלבת היפ הופ, דאב וצלילים מזרח תיכוניים.

בוקסא, שד' רוטשילד 31, רביעי (17.8) 21:00

מסיבה

Insanity of Bass

לבונטין 7 יארחו מסיבה שהיא All about that bass, עם ליינאפ עמוס בדראם אנד בייס שירים אתכם על הרגליים וירטיט את הגוף.

לבונטין 7, שישי (12.8) 24:00

ילדים

ילדים פוגשים אמנים

סדנת סטופ מושן לילדים עם האמנית מיכל אבולעפיה, שתעסוק בעיצוב דמויות מחומרים שונים ותהליך הפקת אנימציית סטופ מושן. יש להירשם מראשבאתר.

כנס

הלילה לא לומדים תורה

לכבוד תשעה באב יתקיים כנס בנושא "המרכז והקצוות – אז והיום" שינסה לגשר בין פערים חברתיים וקבוצות שונות בחברה. בין הדוברים: ח"כ יוסי יונה, דורון שפר ובני ציפר.

מרכז קהילתי מגיד, נורדאו 63, שבת (13.8) 21:00

מסיבה

Romano Party

אנדראס פוקס, מהנציגים הבולטים של הסצנה האלקטרונית במלבורן, יגיע לתקלוט הכולל שילובים מפתיעים בין האוס לאמביינט, ג'אז ואפילו ניו אייג'.

רומנו, דרך יפו 9, שישי (12.8) 23:00

סרט

For You Were Once Strangers

סרטה התיעודי של רות ברדה קנט עוסק בתלמידי בית ספר באבן יהודה שנרתמו לשפר את "מחסני הילדים" של ילדי הפליטים בדרום תל אביב. ההקרנה בנוכחות היוצרת.

הוסטל אברהם, לבונטין 21, שבת (13.8) 20:00

מסיבה

Nasty Tea Party

הקיי בר במסיבה ברוח הספיק איזי, עם קוקטיילים שיוגשו בספלי תה בצד כריכים משובחים. על העמדה יופקד ירדן מאן, עם סשן סול מהפנט.

K Bar, הרצל 4, שישי (12.8) 15:00

• דורון שפר
• אקו וטיטו
• בני ציפר
• טייני פינגרז
• יוסי יונה
• לבונטין 7
• תרבות
• אירועים בחינם

• Facebook
• Twitter
• Email

בני ציפר הצליח במשך שנים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, כלומר לכתוב טור שנראה כמו פרודיה עצמית ועדיין להתקבע כדמות תרבותית. הגבול נחצה סופית מוקדם יותר השנה, כשכתב בשבח ניצול מיני של מעריצות צעירות על ידי אמנים בשם היצירה. הטור הבעייתי הוביל להתפטרותו של הכותב ולהתנצלות על הדברים שכתב "תחת מסכה". למרות הסערה הוחלט להשאירו בתפקיד המנהל האמנותי של פסטיבל המשוררים במטולה (שיתקיים ב־9.6־12.6), דבר שעורר מחאה מצד משוררות ומשוררים רבים. הדבר הכי טוב שיצא מהפרשה העגומה הזאת הוא פסטיבל תיקון החדש לשירה, שיזמה המשוררת והמתרגמת טל ניצן.

"הפסטיבל נולד מתוך מחאה חסרת תקדים. יותר מ־120 משוררים חתמו על גילוי דעת שבו הצהירו שיסרבו להשתתף בפסטיבל מטולה כל עוד ציפר הוא המנהל, וגם אוהבי שירה רבים הודיעו שידירו רגליהם ממטולה", מפרטת ניצן. "פסטיבל תיקון בא לתת מענה ואלטרנטיבה הן למשוררות ולמשוררים והן לקהל. זהו פסטיבל שירה אלטרנטיבי, עצמאי, שיש בו ביטוי לכוח נשי: נשים עורכות אותו ויש רוב נשי בקרב המשוררות המשתתפות. הפסקנו לחכות שיואילו להעניק לנו מקום והקמנו במה לעצמנו".

ניצן מתייחסת לצד השני של המחאה, שנובע לטענת רבות מהדרת נשים ותיקה ממוסף הספרות של "הארץ" בעריכתו של ציפר.

ניצן מספרת שעקב הביקוש הרב בקרב אמניות ואמנים לקחת בו חלק הוחלט שלא להסתפק במיקום בודד והפסטיבל ינדוד ברחבי הארץ: "ההיענות ליוזמה שלנו הייתה סוחפת ומרגשת, והפסטיבל גדל מעבר למה שיכולנו לקוות: משוררות ומשוררים רבים ביקשו להצטרף, מוזיקאים שמזדהים עם המסר שלנו התנדבו להופיע, גלריות הזמינו אותנו להתארח, וכדי לענות על הגל הסוחף הזה הפסטיבל הפך לפסטיבל ארצי מתגלגל".

תיקון, שמסתמן כי יהפוך למסורת, נפתח בסוף השבוע שעבר בשדה בוקר, עבר משם לחיפה וכעת מגיע לירושלים (10.6) ולתל אביב. את המהדורה התל אביבית ינחו דנה לובינסקי ועינאד אזברגה, וישתתפו תהל פרוש, לורן מילק, רג'אא נטור, חבורת אטומיק, נטע וינר ואחרים.

פסטיבל תיקון, חמישי (9.6) 20:00, סטודיו קנטי, אברבנאל 57 תל אביב

• רג'אא נטור
• לורן מילק
• תהל פרוש
• פסטיבל מטולה
• בני ציפר
• נטע וינר
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• חבורת אטומיק
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

פעם היה לי לב

אסף סעדון (ידיעות ספרים)

הכתיבה של סעדון – "מישל וולבק הישראלי" אם במקרה בא לכם להסכים על משהו עם בני ציפר – מפליאה בעדינותה לנוכח הלהט לעסוק בטאבו, בגרוטסקה פיזית ובפוזות של אינטלקטואליזם ואקטיביזם.

אתם, שחיים יפה כל כך

מיכל פאר (אחוזת בית)

בנקודת מבט ילדית־בוגרת, בדיאלוגים ארוכים וצפופים ועם כותרת שהייתה זוכה במקום הראשון לו היה פרס לכותרת היפה ביותר, פאר מצליחה במשימה כמעט בלתי אפשרית: לספר על משפחה תל אביבית שאף אחד לא מרגיש שהוא כבר מכיר.

המכתב

ד"ר אורנה ראובן וד"ר יאיר אלדן (כתר)

עבור ד"ר אלדן אין זה ספר ביכורים, אבל עבור ד"ר ראובן כן. לחובבי הז'אנר ע"ש ארווין ד' יאלום מתגשם חלום: רומן ישראלי על מערכת יחסים בין מטופלת למטופל (ולא מטופלת ומטפל, שזה מרענן).

חוויית משתמש

נועה סוזנה מורג (כתר)

הסגנון של שלוש הנובלות המקובצות בספר מפתיע לנוכח הכותרת מטעה. זה לא מוצר פופ. הדמויות של מורג הן אמנם בנות דור ה־Y והטכנולוגיה היא נושא מרכזי, אבל הכתיבה רצינית ומדויקת.

החיים ומה שלבשתי

שלי גרוס (כתר)

ההצלחה של גרוס הייתה גדולה כל כך והשהייה ברשימת רבי המכר ארוכה כל כך, שקל לשכוח שהוא יצא לאור רק השנה. בשורת הצ'יק ליט הישראלית, מרק עוף לנשמה, שופינג ממוזג ביום חמסין.

מפורסם

גואל פינטו (ידיעות ספרים)

לא הספר הראשון של פליט ריאליטי ישראלי, אבל הספר הראשון של פליט ריאליטי ישראלי שעוסק בריאליטי. קריאה קלילה ועם זאת חוויה אמביוולנטית בלתי נמנעת לנוכח השילוב בין כתיבה וידויית לביקורת תרבות חריפה.

עיר הנידחת

עמית גולדנברג (כתר)

דיסטופיה יהודית היא ז'אנר שלא נחקר דיו. גולדנברג מעניק תקדים מעניין, שנון ואינטנסיבי בטירוף. אם השמועות הנכונות, עד סוף העשור הוא יהפוך לקאלט של ירושלמים.

בריכה כמעט אולימפית

רוני ברודצקי (כנרת)

בכתיבה של רוני ברודצקי יש משהו מבעית: היא מזכירה מאוד את הכתיבה של סופרי דור תש"ח, ובכל זאת היא נשית ועכשווית. הבחירה לשחק דווקא במגרש הזה הופכת להצהרה אירונית ברומן עמוס פוליטיקת זהויות סמויה.

השתיקות

יובל ירח (כנרת)

רומן הביכורים של ירח (שפרסם בעבר קובצי סיפורים קצרים) מבוסס היסטורית על יומן של קרובה של המשפחה שהסתירה את אמו בשואה, אבל הסיפור הוא לא שלה אלא סיפורה של האם, ואין מדובר ברומן היסטורי אלא בסיפורת עדינה ומעמיקה על חוסר היכולת לספר.

כמעט שם

רועי סלמן (ידיעות)

ספר הנוער היחיד ברשימה יכול להיות מהנה גם למבוגרים. היופי בסיפור ההתבגרות של זוהר הוא הניסיון ללמוד את העולם, להכיר אותו היכרות אינטימית, תוך כדי הניסיון להתחבא ממנו כדי לא לחבל ביכולת להכיל אותו.

• מיוחדים
• מישל וולבק
• בני ציפר
• שלי גרוס
• החדש והטוב: יצירות הבכורה הטובות של 2016