במבט לאחור, אפשר למצואאפיון די מוזר לסרטי שנות האלפיים המוקדמות: משום מה הם כולם ניסו לאחד בין כוכבים גדולים שכולם רוצים לראות יחד על המסך. והסרטים האלה בדרך כלל מתחלקים לשניים – סרטים גרועים מאד, או סרטים טובים מאד. אפשר לקרוא להם "סרטי 2005", מאחר וזו שנה שמבחינה קולנועית די מייצגת את הז'אנר – "ארבעת המופלאים", "עיר החטאים", "מר וגברת סמית'", "צ'ארלי בממלכת השוקולד" ואפילו סרט מצויר כמו "מדגסקר". אם התגעגעתם לאווירה של סרטי "אושן", אז תדעו שג'ון וואטס ואפל TV+ החזירו את הז'אנר, עם קומדיית אקשן בטעם של פעם – "הזאבים", בכיכובם של הכוכבים הכי גדולים של 2005 – ג'ורג' קלוני ובראד פיט.

>>מה ראינו בלילה: 6 סדרות ודוקו אחד חשוב שהחזיקו אותנו ערות השבוע

הסרט מתחיל כשמרגרט, שאמורה להפוך לתובעת המחוזית הבאה, מוצאת את עצמה בחדר בית מלון עם גופה של גבר צעיר שהתרסק על שולחן מזכוכית. היא מחליטה להתקשר לאדם היחיד שהיא יכולה לפנות אליו, שנותן לה מספר טלפון של פיקסר ותיק (ג'ורג' קלוני), כביכול הכי טוב בתחום, שעושה הכי טוב את מה שהוא עושה. בעלת המלון המסתורית פאם מתקשרת גם היא לפיקסר שלה (בראד פיט), וכמה מפתיע, גם הוא הפיקסר הכי טוב בתחום ועושה הכי טוב את מה שהוא עושה. פאם מודיעה לשני הפיקסרים שעליהם לעבוד ביחד כדי להעלים את הבעיה הזאת, שמסתבכת כאשר הם מגלים שהגבר הצעיר עדיין בחיים, ויש להם לילה אחד לפתור את זה.

לא אעמיד פנים שמדובר בסרט הכי טוב שראיתי בחיים שלי. יש בו דברים שראינו אלף פעם, וההומור שלו יכול להיות מיושן; אבל אין מה להגיד, זה מבדר. ג'ון וואטס, שביים את שלושת סרטי ספיידרמן עם טום הולנד, לוקח את הכימיה המצוינת של קלוני ופיט מסרטי "אושן", ומביא את הרוח של 2005 לסרט שנראה כמו 2024. הצילום, האפקטים והעריכה עשויים ברמה הכי גבוהה, ואווירת הלילה מייצרת ויזואליה מסקרנת. הדיאלוגים זורמים כמו משחק מטקות, ואפילו דמות הנער מקבלת מונולוג מעולה שפתאום הביא משב רוח מרענן. וואטס דואג לעטוף את הכל באמצעים הכי מודרניים שאפשר. באמת, מלבד להכניס דמות טרנסג'נדרית הוא עושה כמעט הכל.

הבעיה היא שאולי בהמשך זה יהפוך לפרנצ'ייז מוצלח – עם סרט המשך שכבר אושר על ידי אפל TV+, כמובן – אבל כרגע זה מרגיש מאד לא שלם. זה לא סרט מפוצץ באקשן כמו ג'ון וויק, וזה גם לא צריך להיות ככה, בעיקר כי וואטס לא רצה לדחוס יותר מדי לתוך שעה וארבעים דקות.הדמויות מעניינות, ונבנה שם עולם מעניין שעדיין לא נחשף במלואו.כתוצאה מזה, ברגעי הסיום הרגשתי שהוא רק התחיל.

מניח שזה חיובי ושלילי כאחד – כי בסופו של דבר אני כן אצפה בסרט ההמשך, אבל בגלל ש"זאבים" הוא סרט שלא נותן מיד את כל המידע, ולא לגמרי מתגמל את הצופה, ה"טעם של עוד" הזה משאיר גם טעם רע של החמצה. בסוף הצפייה הרגשתי שקיבלתי חצי סרט, ולא בשביל זה צפיתי. זו יצירה שהיתה צריכה להיות באורך שעתיים לפחות,כדי להעניק לנו סיפור שלם ומלא – ושבאותה העת נרגיש כצופים יותר מתוגמלים.אם אתם מחפשים להעביר את הזמן עם שני השחקנים המעולים ג'ורג' קלוני ובראד פיט, אז זה בדיוק סרט האקשן האסקפיסטי שאתם צריכים ואיך לא – בטעם של פעם.
"זאבים", אפל TV

• ביקורת סרטים
• המסך
• אפל טיוי
• בראד פיט

כשמתבוננים בכמה סרטים של בראד פיט ברצף מבחינים שאחד הדברים שבולטים בהופעתו הוא האופן שבו הוא מתבונן במה שקורה מולו. הוא מצמצם את העיניים, מקשיב, קולט את הסבטקסט ואז מגיב בהתאם. לכן הוא לא צריך לומר הרבה. לא פעם הוא גם ממלא את פיו אוכל.

אל אף שמעמדו כסמל סקס לא הועם מאז שהוכרז ככזה לפני יותר משלושים שנה כשהוצג כאובייקט מיני ב"תלמה ולואיז", תפקידיו הבולטים ביותר הם לא בסיפורי אהבה ("בעלי ברית" של רוברט זמקיס, לצד מריון קוטיאר, היה אחד החלשים שבסרטיו), אלא בסרטים על חבורות גברים. נראה שהוא פורח במיוחד בתפקידי משנה שבהם הוא מגיב לגבר שמוביל את הסיפור. כך הוא גם הופך את השחקנים שלצידו לטובים יותר.

>> איך הפך בראד פיט מחתיך על לשחקן מוערך? ואיך לעזאזל הוא בן 60?!

10. תלמה ולואיז (1991)

אחרי סדרה של תפקידים זעירים, הופעתו חשופת החזה של בראד פיט בסרט הפמיניסטי פורץ הדרך שביים רידלי סקוט הפכה אותו לסמל סקס. שתי חברות טובות מתכננות סוף שבוע רגוע בהרים, אבל בדרכן לשם גבר זר מנסה לאנוס את תלמה (ג'ינה דיוויס). לואיז (סוזן סרנדון) יורה בו והשתיים יוצאות למסע בריחה. פיט בן ה-27 מגלם את ג'יי.די, שודד בכובע קאובוי לבן שנקרה בדרכן, ובחברתו חווה תלמה לילה מסעיר. "סוף סוף אני מבינה על מה כל ההתלהבות" היא אומרת למחרת בבוקר, לפני שהיא מגלה שגנב את כספן, מה שמאלץ אותן להפוך לשודדות בעצמן. באופן סמלי, הרגע שבו השודד השרמנטי מוריד את טבעת הנישואים מאצבעה של תלמה הוא זה שמשחרר אותה, והופך אותה לאישה ששולטת בגורלה.

9. 12 קופים (1995)

המועמדות הראשונה של פיט לאוסקר הוענקה לו לאו דווקא על אחד מתפקידיו הגדולים, אבל הסרט עצמו הוא מהטובים ברפרטואר שלו. הרימייק של טרי גיליאם ל"המזח" הקצר של כריס מארקר, הוא סרט עתידני עשיר, מורכב ומרתק, עם ברוס וויליס כאסיר שנשלח מהעתיד כדי לאסוף אינפורמציה על ארגון מחתרתי שעל פי הידוע היה זה שהפיץ את הנגיף שחולל מגפה קטלנית שהמיתה את רוב בני האדם. פיט מגיש הופעה אינטנסיבית ועתירת טיקים כאקטיביסט סביבתי המאושפז במוסד פסיכיאטרי לשם מגיע האסיר מהעתיד. כדי להתכונן לתפקיד פיט שהה במשך כמה שבועות במחלקה פסיכיאטרית של בית חולים באוניברסיטה בפילדלפיה, והגיש חיקוי לא רע של מה שראה שם.

8. טרויה (2004)

במסגרת מה שאפשר לצפות מהפקה הוליוודית עתירת תקציב בבימויו של וולפגנג פטרסן, מדובר בהתמודדות ראויה עם "האיליאדה" של הומרוס. דיוויד בניוף ("משחקי הכס"), הרכיב תסריט אינטליגנטי למדי שמציע גרסה "מציאותית" של אירועי מלחמת טרויה, ללא התערבות אלי האולימפוס. בחסות תפקידו כאכילס, שהיה לוחם גדול ואדם בינוני, פיט, שמעולם לא נראה שרירי ואתלטי כל כך, אינו מתכחש למתת האלים שלו, ולא מנסה להסוותה, אלא מתנפל על המסך חמוש בכל הכריזמה הבלונדינית שלו. אחרי הכל, אכילס היה כוכב העולם העתיק, וכל הופעה שלו בציבור עוררה ריגושים בקרב ההמונים. "טרויה" הוא אולי לא האפוס הקולנועי הגדול מכולם, אבל במסורת ההערצה היוונית לגוף הגברי, הוא ללא ספק הסקסי שבהם, ובסך הכל סרט מעניין יותר מכפי שפיט עצמו חושב.

7. הורג אותם ברכות (2012)

"אמריקה זה לא ארץ, זה ביזנס" מסכם פיט את קומדיית הפשע השחורה המתרחשת על רקע התרסקות השיטה הקפיטליסטית ב-2008 ומנסחת ביקורת נבונה ומושחזת על המודל האמריקאי. פיט מגלם את ג'קי קוגן, מחסל מקצועי בעל תפיסת עולם מנוסחת, שמעדיף לרצוח את קורבנותיו מרחוק כדי לא להסתבך עם אלה שמתחננים על חייהם והופכים את העסק ללא נעים. אחרי שמשחק פוקר בניהולו של ריי ליוטה נשדד, קוגן נשכר לאתר את השודדים ולטפל בהם (בשל המיתון מוצע לו שכר נמוך מכפי שהוא דורש). שיתוף הפעולה השני של פיט עם אנדרו דומיניק הניו זילנדי הוא סרט נשכני, רענן ומאוד מבדר, שלא קיבל את ההערכה שמגיעה לו. הדיאלוגים הנהדרים נשמעים אותנטיים ותיאטרליים בו זמנית, ומוגשים בצורה מושלמת על ידי כל השחקנים בקאסט שכולל גם את בן מנדלסון כנרקומן וג'יימס גנדולפיני כשתיין. כולם מעולים, אך פיט הוא העוגן של הסרט.

6. ממזרים חסרי כבוד (2009)

סרטו של קוונטין טרנטינו על חבורה של מחסלים יהודים במלחמת העולם השנייה הוא יצירה של מישהו שמעולם לא היה שם, ושבשבילו המלחמה היא זו שעוצבה על מסך הקולנוע באינספור סרטים. טרנטינו עוסק באופן חשוף בפנטזיה, ועבור צופים ישראלים הסרט מתפקד כמו מדורת ל"ג בעומר של פעם, שבה היינו מעלים באש בובות של צוררי ישראל, מדה גול ועד נאצר. זה אמנם זכור בעיקר כסרט של כריסטוף וולץ כצייד היהודים הנחשי, אבל פיט חיוני לא פחות בתפקיד אלדו ריין, המפקד המאוד לא יהודי של הממזרים. דמותו מגיעה לכאן הישר ממערבונים, ופיט לועס אותה במבטא דרומי מודגש ומעצב טיפוס ייחודי ומאוד מבדר של בוק ערמומי.

5. אושן 11 (2001)

ז'אנר סרטי השוד המתוחכם שהיה פופולארי מאוד בשנות השישים, עשה קמבק עם סרטו המאוד מבדר של סטיבן סודרברג. כמו סיפורי הברון מינכאוזן, הסרט מקבץ חבורה של מומחים בתחומים שונים המונהגים על ידי בעל חזון, שרוקם תכנית שוד מפורטת ומוגזמת כמו סיפוריו של הברון. הסרט משחק איתנו, מטעה ומפתיע אותנו, ואנחנו ששים ליפול בפח, כמו כלב שמשחק עם אדונו. צוות השחקנים הכל-גברי (פרט לג'וליה רוברטס בתפקיד מפוספס) הוא הקוּל בהתגלמותו. הזיווג של ג'ורג' קלוני ובראד פיט כמנהיג ויד ימינו עובד מצוין, בייחוד בדיאלוגים החד צדדיים שבהם קלוני מתייעץ בפיט, מעלה שאלות ומגיע למסקנות, בלי שהשני יטרח לפתוח את הפה.

4. מאניבול (2011)

על פניו המקרה האמיתי של מנהל קבוצת הבייסבול הכושלת והענייה של אוקלנד, שניסה להרכיב נבחרת מנצחת באמצעות ניתוח ממוחשב של נתוני השחקנים, אינו נראה כסיפור קולנועי במיוחד. אבל התסריט החד והפיקחי שכתבו סטיבן זאיליין ("רשימת שינדלר") ואהרון סורקין מוצא דרמה וקומדיה בינות לטורי הסטטיסטיקה. פיט, שמוביל את הסרט באון, זכה עליו בשתי מועמדויות לאוסקר – כשחקן בתפקיד ראשי וכמפיק. וזה בעצם די דומה, כי דמותו בסרט היא סוג של מפיק – זה שלרוב נשאר מאחורי הקלעים כשהשחקנים על המגרש מקבלים את כל תשומת הלב.

3. מועדון קרב (1999)

שיתוף הפעולה השני של בראד פיט עם דיוויד פינצ'ר, אחרי הלהיט "שבעה חטאים", לא זכה להצלחה קופתית או ביקורתית כשיצא למסכים, אך זמן קצר אחרי כן הוא הפך ללהיט הדי.וי.די הראשון ולסרט הקאלט הבולט של סוף המאה העשרים. זה מין סרט זרם תודעה ברוטאלי, דוקרני ומרהיב, שהוא סאטירה על משבר הגבריות בעידן איקאה. בראד פיט הוא האלטר אגו של אדוארד נורטון הכפוף והמתוסכל, וככזה הוא משתעשע עם התדמית שלו ככוכב זוהר שכל הגברים חולמים להיות כמותו.

2. ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד (2007)

ג'סי ג'יימס, שודד ורוצח בן המאה ה-19, זכה למוניטין של גיבור עממי, מין רובין הוד של המערב. גם הוליווד תרמה לעיצוב המיתוס והקדישה לדמותו אינספור מערבונים. בין השאר הוא גולם על ידי כוכבים כרוברט ואגנר, כריס כריסטופרסון, רוב לאו וקולין פארל. בסרטו הברוקי, המהורהר והיפה להפליא של אנדרו דומיניק, הגיבור הוא לא השודד עצמו (פיט), אלא רוברט פורד (קייסי אפלק), האיש שזכה במוניטין של פחדן משום שירה בו בגבו, ולא התמודד איתו בדו קרב פנים אל פנים. פיט מעצב את ג'יימס כפסיכופט כריזמטי וחסר מעצורים, שאישיותו ניחנה בקווים מני-דפרסיביים, לצד פרצי אלימות קיצוניים, בעוד פורד הוא הגרופי חסר הביטחון שמתהפך על אלילו. האמירה הלא נעימה לגבי סגידתה של אמריקה לגיבורים אלימים הכשילה את הסרט בקופות, אך מאז הוא זכה לקבוצות אוהדים נלהבות.

1. היו זמנים בהוליווד (2019)

שיתוף הפעולה השני של פיט עם טרנטינו הביא לו את האוסקר. גם כאן, כמו ברוב הסרטים ברשימה, הוא בעצם מגלם תפקיד משנה, שנבנה ביחס לגבר המוביל, ונראה ששם הוא מרגיש הכי נוח. ליאונרדו דיקפריו מעולה בתפקיד כוכב הטלוויזיה הנוירוטי והשתיין, שמתקשה לקבל את זה שזמנו עבר. הופעתו האינטנסיבית מאוזנת על ידי זו השקטה של פיט בתפקיד כפיל הפעלולים הגברי שלו, שמקבל בהשלמה מחויכת את תפקידו כצל.

במסגרת חגיגות 60 לבראד פיט, ב-Yes VOD משודרים רבים מסרטיו, ביניהם רוב סרטי הרשימה

• המסך
• קולנוע
• בראד פיט
• קוונטין טרנטינו

הופעתו הראשונה של בראד פיט על המסך הגדול היתה כסטטיסט חשוף חזה שמשתזף ברקע התמונה ב-"Hunk" (חתיך), קומדיה זניחה מ-1987 על חנון מחשבים שעושה עסקה עם השטן, ומקבל גוף של חתיך בלונדיני. פיט, שתפקידו בסרט מוגדר כ"נער על החוף", אפילו לא קיבל קרדיט – אבל מבחינה סמלית נדמה שהסרט הזה סימן את מסלול הקריירה שלו, או לפחות את נקודת המבט שלנו עליו, כמי שוודאי עשה עסקה עם השטן.

זה לקח עוד ארבע שנים וכמעט עשרים תפקידוני רקע שכאלה, בטרם לוהק לתפקיד הטרמפיסט שהעביר את החתיך הבלונדיני חשוף החזה מהרקע לחזית התמונה. ב"תלמה ולואיז", כשהוא נעמד מול ג'ינה דיוויס עם כובע קאובוי לבן על ראשו, ג'ינס לרגליו, ובידו מייבש שיער שאותו הוא אחז כמו אקדח והדגים לה כיצד הוא שודד חנויות, ג'ינה נפלה שדודה, וכולנו נפלנו איתה. כמה וכמה מהחתיכים הצעירים של הוליווד היו מועמדים לתפקיד, ודיוויס צילמה מבחני בד גם עם ג'ורג' קלוני, מרק רופאלו, וגראנט שו. רידלי סקוט חשב שפיט צעיר מדי, אבל דיוויס המליצה עליו בהתלהבות. פיט מספר שאחרי הופעתו ב"תלמה ולואיז" הוא קיבל המון הצעות לגלם טרמפיסטים.

הרצון של הצופים לשוב ולראות אותו בחזה חשוף רדף את פיט לאורך הקריירה, והוא שב וניסה לברוח ממנו, עד שהתמסר לו עם קריצה בתפקיד שהעניק לו את האוסקר ב-2019. ב"היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו, שבו הוא מגלם את כפילו של הכוכב ההוליוודי הדועך ליאונרדו דיקפריו, יש סצנה שרומזת בבירור לרגע ההוא ב"תלמה ולואיז". כאן הוא חוגר חגורה של קאובוי, דוחף פחית בירה לנרתיק האקדח, ומקפץ בקלילות על גג הבית כדי לתקן את האנטנה. ואז הוא פושט את החולצה וחושף חזה שרירי וחלק, שנראה כמעט כמו פעם. ברור לגמרי שטרנטינו השתעשע עם הדימוי של פיט כיפיוף, וזה עבד גם משום שפיט כבר עיצב אצלו קריקטורה של בוק דרומי שחור שיער ב"ממזרים חסרי כבוד", ועשה את זה מצוין. ב"היו זמנים בהוליווד" פיט גילם את עצמו, או בעצם את אביו (כך הוא סיפר), כמי שהיה יכול להיות אלמלא זכה להצלחה.

זה בעצם היה האוסקר השני שלו. את הראשון הוא קיבל ב-2014 כמפיק של "12 שנים של עבדות". פיט החל להפיק סרטים, שלו ושל אחרים, ב-2006. אבל אף שהישגיו כמפיק מרשימים ביותר, אנחנו מעוניינים בו יותר ככוכב זוהר. וזה בדיוק מה שהוא ניסה לברוח ממנו, עד שמצא איזון. פיט מעולם לא ניחן בכישרון מתפרץ כמו זה של דיקפריו, לדוגמה, אך מודעות עצמית ויכולת למידה הפכו אותו בהדרגה מחתיך-על לחתיך-על שהוא שחקן מעניין (היתה תקופה שמבקרים תיארו אותו כשחקן אופי הלכוד בגוף של כוכב). בראיון שהעניק ל"ניו יורק טיימס" ב-2019 הוא אמר "בשנות ה-90 נעשיתי מודע לכך שיש סוג של תפקיד ראשי שאפשר לחבר אליו כל אחד מאיתנו וזה בכלל לא ישנה. לכולנו תהיה אותה תוצאה. אז כשהתבגרתי, התחלתי לחשוב, אם אני זה שיגלם תפקיד כלשהו, מה אני יכול להביא שיהיה ייחודי?" עוד הוא אמר שב-15 השנים הראשונות שלו על המסך הוא הרגיש שהוא לא מצליח לגעת באמת.

אז ב-1996, אחרי שגילם ערפד עם שיער גולש ב"ראיון עם ערפד" (הוא לא היה אפל דיו), וקאובוי עם שיער גולש במערבון הרומנטי "רוחות של תשוקה" (הסרט כולו היה חלול) הוא ניסה משהו אחר. ב"12 קופים" של טרי גיליאם הוא גילח את שיערו וגילם חולה נפש עם עיניים מתרוצצות. הוא עבד קשה (מידי) להראות לנו שהוא שחקן רציני ולא סתם יפיוף, וזה עבד – הופעתו זיכתה אותו במועמדות הראשונה שלו לאוסקר. למרות זאת, בתבונתו הוא הבין שזה עדיין לא זה. "היה שם משהו שלא הצלחתי לפענח" הוא אמר. "בחצי השני של הסרט שיחקתי את הגימיק של מה שהיה אמת בחלק הראשון".

פיט היה מועמד שוב ב-2009 על הופעתו ב"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", שיתוף הפעולה השלישי שלו עם דיוויד פינצ'ר, שבו גילם גבר שנולד זקן והולך ונעשה צעיר. הוא היה טוב יותר, וגילם תפקידים אייקוניים יותר, בשני סרטיו הקודמים עם פינצ'ר – "שבעת החטאים" ו"מועדון קרב" (גם שם הוא פשט חולצה והשתעשע עם תדמית הכוכב הנערץ שלו) – אבל אלה היו תפקידים פחות מתרהבים ועם פחות איפור. ייקח עוד כמה שנים בטרם פיט והאקדמיה יסתנכרנו, והוא יקבל מועמדות על תפקיד באמת טוב.

ב"מאניבול" הוא גילם מנהל קבוצת בייסבול, לא כזה שיורד למגרש, אלא כזה שמשתמש בכלים סטטיסטיים כדי להביא את הקבוצה לניצחון, כמו מפיק. פיט גם הפיק את הסרט, ועל כך קיבל מועמדות נוספת. בלי תוספות פרוסתטיות, ובלי זקן, פיט הגיש בסרט הופעה נינוחה ונבונה, שככל הנראה קרובה למי שהוא באמת – שזה חלק ממה שהופך כוכב לכוכב. לא אתאר כאן את כל הפעילויות החוץ קולנועיות שלו – די לומר שהוא איש שמרים דברים. "זה המקום שבו אני נמצא בחיי", הוא אמר בראיון. " לא אכפת לי מי אתה, החיים הם מאבק. השאלה היא איך אתה תופס את המאבקים האלה. ככל שהתבגרתי, אני לוקח אותם יותר כעוד יום במשרד – קבלה של מה שהיום זורק לך".

אחרי שגילם את אכילס, גיבור-העל של העולם העתיק, באפוס עתיר התקציב "טרויה" ב-2004, פיט החליט שהוא לא מתפשר יותר עם הדרישות של הוליווד, ועושה רק סרטים בעלי איכויות שמעניינות אותו. בעשרים השנים האחרונות הוא עבד עם כמה מגדולי הבמאים, בהם האחים כהן, טרנס מאליק, אלחנדרו גונזלס איניאריטו, וכמובן סטיבן סודרברג, שבסרטי "אושן 11" שלו פיט הדגים כמה נוח לו בחברת גברים. כשחושבים על זה, למרות היותו מגנט לנשים, ולמרות שורה של בנות זוג מפורסמות, בעצם התפקידים הכי בולטים שלו היו תמיד לצד גברים אחרים. ברוס וויליס ב"12 קופים", קווין ספייסי ב"שבעת החטאים", אדוארד נורטון ב"מועדון קרב", ג'ורג' קלוני ב"אושן 11", דיקפריו, הממזרים חסרי הכבוד, ועוד ועוד.

בגיל 59 הוא גילם את ג'ק קונראד, כוכב ראינוע מזדקן ב"בבילון" של דמיאן שאזל, שרואה את הקריירה חומקת מבין אצבעותיו, ובוחר לסיים את חייו. בניגוד לקונראד, פיט הבין כבר בגיל צעיר שמוטב לו לקחת את הקריירה שלו בידיו (גם אם, לפי עדות גרושתו, לא את חייו). בגיל 60 הוא עדיין בשיאו – עדיין יפה, אבל כבר לא נותן לזה להפריע לו.

• המסך
• בראד פיט
• סרטים

בבילון

3 שעות ו-9 דקות נמשך סרטו של דמיאן שאזל ("וויפלאש", "לה לה לנד") על הוליווד בשנות העשרים ההוללות. הסרט מתמקד בשלוש דמויות מרכזיות – כוכב וותיק (בראד פיט) ושחקנית עולה (מרגו רובי) שמתמודדים עם המעבר לקול, ועוזר הפקה צעיר (דייגו קאלבה) שנע בין שניהם. זה סרט דחוס ופרוע (ומלא הפרשות מכל הסוגים, כולל חרא של פיל כבר בפתיחה) על הקסם של ראשית ימי הקולנוע ועל הנהנתנות היתרה שהביאה לקיצו. הסרט פיצל את המבקרים וכשל בקופות בארה"ב. הפצתו בשאר העולם התעכבה, כנראה בשל ציפיות לגרוף פרסים שיעזרו לשכנע אנשים לרכוש כרטיסים. שלושת השחקנים והסרט היו מועמדים לגלובוס הזהב, אבל רק המלחין ג'סטין הורוויץ זכה.
מועד יציאה לאקרנים: 19.1

הלוויתן

דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום", "ברבור שחור") עיבד למסך מחזה מאת סמואל ד. הנטר (שגם כתב את התסריט) על גבר שסובל מהשמנת יתר חולנית ואינו יוצא מביתו. צ'רלי המתבודד מעביר שיעורי ספרות בזום ומנסה לחדש את יחסיו את בתו המנוכרת. כוכב שנות התשעים ברנדן פרייזר ("המומיה") עטה על עצמו חליפת שומן לצורך הקמבק שזיכה אותו בשלל פרסים. עם זאת, נשמעו גם קולות שביקרו את הבחירה ללהק שחקן שאינו שמן באופן טבעי, וטענו שהסרט מחזק סטריאוטיפים שליליים על שמנים.
מועד יציאה לאקרנים: 26.1

סנט-עומר

זוכה אריה הכסף (הפרס השני) בפסטיבל ונציה, שנבחר לייצג את צרפת באוסקר 2023. סרטה העלילתי הראשון של הדוקומנטריסטית אליס דיופ עוקב אחר סופרת בשם ראמה שנוסעת לעיירה בצפון צרפת לסקר את משפטה של מהגרת מסנגל, שזנחה את תינוקה על שפת הים כדי שהגאות תשטוף אותו. הצעירה מודה באשמה, אבל לא מספקת הסברים. ראמה, שרוצה להשתמש בסיפורה של הצעירה כבסיס לגרסה מודרנית של המיתוס של מדאה, מופתעת לגלות שחייה דומים לשלה בשלל מובנים. דיופ כתבה את התסריט בהשראת מקרה אמיתי, ואף השתמשה בתמלילים מהמשפט המקורי.
מועד יציאה לאקרנים: 2.2

רוחות אינישרין

סרטו של מרטין מקדונה הוא אחד המהוללים ועתירי הפרסים של 2022, וצופים לו אוסקרים לתסריט, לקולין פארל, ואולי עוד. פארל וברנדן גליסון, שכבר שיתפו פעולה עם מקדונה ב"ברוז'", מגלמים שני חברים המתגוררים באי בדיוני באירלנד של 1923, ימי מלחמת האזרחים. פארדיק (פארל) וקולם (גליסון) נהגו ללכת מדי יום לפאב לשתות בירה יחד, עד שיום אחד קולם מנתק את יחסיו עם פארדיק בלי לתת סיבה. פארדיק הפגוע והנואש לא מוכן לוותר, וזה דוחף את השניים להתנהגויות קיצוניות עם תוצאות הרות גורל. הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר בקטגוריית הקומדיה, אבל רבים יתקשו להבין איפה הקומדיה. הדמות הכי חביבה בסרט היא האתון הקטנה של פארדיק, שמקדונה הזכיר אותה שוב ושוב בנאומי הזכייה שלו.
מועד יציאה לאקרנים: 2.2

TAR המנצחת

16 שנים חלפו בין "ילדים קטנים", סרטו השני והמשובח של טוד פילד, וסרטו הנוכחי. בין לבין הוא השקיע את מרצו בכמה פרויקטים שלא צלחו, אבל הוא לא אמר נואש וזכה בחתיכת קאמבק. הסרט עתיר הפרסים – רובם הולכים לקייט בלאנשט שמרביצה הופעה מזהירה – עוקב אחר המנצחת הראשונה של תזמורת ברלין, שמעשיה המפוקפקים מסבכים אותה. דמותה של לינדה טאר היא תרכובת של מנצחות ומנצחים מוכרים, ובאמצעותה הסרט קורא תיגר על פוליטיקת הזהויות (המנצחת מרין אולסופ כבר הביעה התנגדותה לסרט). זה סרט יוצא דופן, חד כמו סכין, כתוב, מבוים ומשוחק לעילא.
מועד יציאה לאקרנים: 9.2

אנטמן והצרעה: קוואנטומניה

השלישי בסדרת סרטי אנטמן של מארוול, שולח אותו ואת זוגתו הצרעה (ואת הוריה מייקל דאגלס ומישל פייפר) אל יקום שבו ההוויה שונה מזו שהם מכירים. הסרט בכיכובו של פול ראד (כבר בן 53!) זוכה בכבוד לפתוח את השלב החמישי של היקום הקולנועי של מארוול (הרביעי היה לא משהו). הבא בתור יהיה "שומרי הגלקסיה 3" שייצא למסכים במאי. במאי הסרט הוא פייטון ריד, שביים גם את שני סרטי אנטמן הקודמים. ביל מאריי, שלאחרונה המוניטין שלו התערער בשל האשמות בהתנהגות לא נאותה שהגיעו מכיוונים שונים, מגלם את אחד האנטגוניסטים שבני המשפחה יידרשו להתמודד איתם.
מועד יציאה לאקרנים: 16.2

החלטה לעזוב

המותחן הבלשי המהפנט של המאסטר הקוריאני פארק צ'אן ווק ("שבעה צעדים") זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, ומוקם בראש טבלת המבקרים שם. אני הצבעתי עבורו בקטגוריית הסרט בשפה זרה בגלובוס הזהב, אבל הוא הפסיד למועמד הארגנטינאי. לאחר שמטפס הרים נופל אל מותו, מגיע חוקר משטרתי לבקר את אלמנתו הסינית (טנג וויי מ"תשוקה, זהירות" של אנג לי), ומתרשם שהאישה היפה אינה נראית כאילו האובדן זעזע את עולמה. במהלך המעקב אחריה הוא מפתח כלפיה עניין שמטשטש את חושיו כשוטר. בהוליווד כבר מזמן שכחו איך עושים סרטים כאלה.
מועד יציאה לאקרנים: 16.2

לחיות

סרטו של אוליבר הרמנוס – על פי תסריט מאת קזואו אישיגורו זוכה פרס נובל לספרות – הוא רימייק בריטי ל"איקירו", יצירת המופת של אקירה קורוסאווה מ-1952. הסרט מתרחש בלונדון של 1953, וכמו המקור הוא עוקב אחר עובד עירייה שכל חייו עסק בלדחות בקשות של תושבים או להעביר אותן לאגפים אחרים, שהעבירו אותם לאגפים אחרים וחוזר חלילה. רק כשהוא מגלה שהוא גוסס מסרטן הוא מחליט לשלוף תיק אחד מתוך הערמה ולטפל בו באופן אישי. ביל ניי (הזמר המזדקן ב"אהבה זה כל הסיפור") נפלא בתפקיד הבירוקרט שמתעורר לחיים, ואיימי לו ווד ("חינוך מיני") מתוקה כפקידה שמקדישה לו תשומת לב.
מועד יציאה לאקרנים: 23.2

שהאזאם 2! זעם האלים

"שהאזאם!" הראשון, שיצא ב-2019 והתברך בהרבה הומור עצמי, היה הפתעה חביבה. הסרט של DC קומיקס על ילד האומנה שהופך לגיבור-על, לא זכה להצלחה כבירה כמו אחיו הבוגרים באטמן ואקוומן, אבל הוא הכניס מספיק כסף כדי לזכות בסרט המשך, גם הוא בבימויו של דיוויד פ. סנדברג. זאכרי לוי, שהופעתו הנלהבת והמצחיקה תרמה רבות לחינו של הסרט, שב לגלם את הילד המגודל. יחד עם שאר ילדי האומנה, שזוכים גם הם בכוחות-על, הוא יוצא להציל את העולם מבנות אטלס, המונהגות על ידי הלן מירן. צוות השחקנים כולל גם את לוסי לו ורייצ'ל זגלר, בתפקידה הראשון אחרי שהתגלתה כמריה ב"סיפור הפרברים".
מועד יציאה לאקרנים: 16.3

• המסך
• קולנוע
• סרטים
• סרטים מומלצים
• בראד פיט
• קייט בלאנשט
• קולנוע זר
• קולנוע קוריאני
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 929 // איפה החורף?

אני אוהבת סרטי רכבות. זה אתר התרחשות מלא פוטנציאל, שדוחס הרבה אנשים זרים לתוך שטח מצומצם – כמו במת תיאטרון שנמצאת כל הזמן בתנועה. כידוע, אחד הסרטים הראשונים שהוקרנו אי פעם בפני קהל היה "רכבת נכנסת לתחנה" של האחים לומייר משנת 1895 (מספרים שהוא גרם לאנשים לברוח מכיסאותיהם מחשש שהרכבת תצא מהמסך ותדרוס אותם). וב-1903 יצא למסכים המערבון הראשון "שוד הרכבת הגדול" של אדווין ס. פורטר, שהיה ללהיט הקופתי הכי גדול של ראשית ימי הקולנוע. משהו בעוצמה של התנועה של שרשרת הקרונות המובלים על ידי קטר, אפקטיבי יותר מכל כלי תחבורה אחר. אחר כך באו סרטי רכבת נהדרים באורך מלא, כמו "הגנרל" של בסטר קיטון, "הגברת נעלמת" של היצ'קוק, "רכבת לדרג'ילינג" של ווס אנדרסון ו"רכבת הקרח" של בונג ג'ון-הו, ועוד רבים וטובים (אני בכוונה מתעלמת מ"רצח באוריינט אקספרס" של קנת בראנה).

סרט הרכבת החדש, "רכבת קליע", בהחלט לא ייזכר כאחד הגדולים בז'אנר, אבל הוא מהנה כסרט קיץ שמאוד משתדל, ודי מצליח, להיות מגניב. זה אחד מהמוני סרטי האקשן שבמסורת שבין סירנו דה ברז'רק לג'ון מקליין, המנסים לשלב הרבה התחכמויות בין המכות והיריות, והפעם זה נשמע פחות מאומץ מבדרך כלל. "רכבת הקליע" מבוסס על ספר יפני מהולל מ-2010 שכתב קוטארו איסקה. הוא מספר על כמה מתנקשים מקצועיים שמתנגשים זה בזה ברכבת המהירה שדוהרת מטוקיו לקיוטו. באופן טבעי, הדמויות המקוריות הן יפניות. בסרט ההוליוודי נשארנו רק עם אב ובן יפניים, וכל השאר הם כוכבים (וכוכבת) מערביים. ברוח הזמן, הליהוק המגוון (לבן, שחור, היספני, אישה) עורר צקצוקים דווקא משום שאתר ההתרחשות נשאר יפני – ואם כך, למה המתנקשים נראים כמו בראד פיט ואהרון טיילור ג'ונסון? אבל אם נשים את הטרוניה הזו בצד, צוות השחקנים הוא הקלף החזק של הסרט.

פיט לגמרי באלמנט שלו כמתנקש המכונה ליידיבאג (פרת משה רבינו) המקבל הוראות בטלפון מהסוכנת שלו (אם תזהו את הקול, לא תופתעו בסוף הסרט). הוא מגויס למשימה פשוטה – לעלות על הרכבת, לאתר שם תיק מסמכים מוכסף, ולהביא אותו ליעד מסוים. אלא שהתיק, כך מתברר, נמצא באחריותם של צמד מתנקשים אחרים, לימון (בריאן טיירי-הנרי מ"אטלנטה") ומנדרינה (טיילור-ג'ונסון), שכל הזמן מתווכחים זה עם זה (כמה קורבנות השארנו מאחור במשימה בבוליביה – 16 או 17?). עוד נמצאים שם המתנקש יואיצ'י קימורה (אנדרו קוג'י, היפני שבחבורה) שהגיע לרכבת לנקום במי שדחף את בנו הקט מגג של בניין, ומופתע לגלות שמדובר במתנקשת המציגה עצמה כתלמידת בית ספר תמימה (ג'ואי קינג מסדרת סרטי הנוער "דוכן הנשיקות"). גם הראפר הפורטוריקני "באד באני" עולה על הרכבת עם תשוקת נקמה, ויש עוד כמה כוכבים שאינם מופיעים על הפוסטר, ולכן לא אחשוף כאן את זהותם.

פרט לכרטיסן ומוכרת משקאות, הרכבת השועטת בין התחנות כמעט ריקה מנוסעים רגילים. זה מעורר תהייה עד שבשלב מסוים נאמר לנו שמישהו רכש את כל הכרטיסים. היעדר הנוסעים מאפשר למתנקשים שהוזכרו למעלה, ולאלה שלא, לפעול באופן די חופשי. לכל אחד, כך נראה, יש משימה אחרת, והם מסתבכים זה לזה בין הרגליים. ויש גם נחש ארסי.

טיילור-ג'ונסון וטיירי-הנרי מתגלים כצמד קומי מוצלח, ואחרי הסרט הם יכולים לצאת לסיבוב הופעות. בכלל, טיילור-ג'ונסון הולך ומתגבש כשחקן אופי משובח עם חזות של כוכב. גם קינג נהדרת כנערה המניפולטיבית והמאוד מחוכמת (במקור הספרותי מדובר בנער), שמצליחה לבלבל את כולם עם העמדת הפנים סטייל טוויטי בירד שלה. התחבולה העלילתית החוזרת היא שהעצירה בתחנות שבדרך מאוד קצרה, ולכן הדמויות לא מצליחות להשלים את משימותיהן ולרדת מהרכבת.

על הבימוי חתום דיוויד ליץ', שחתום על "פצצה אטומית" ו"דדפול 2". הוא מביא לכאן את אותו הומור אגרסיבי ומלא קריצות שנורא מנסה להיות מגניב. הפעם, כאמור, זה עובד יותר טוב, אולי גם בגלל הבסיס הספרותי האיתן. הבחירות המוזיקליות שנונות (יריות על רקע אנגלברט המפרדינק), והאקשן טוב. כוכב אורח שצץ משום מקום בתפקיד נוסע תמים מקבל את הצחוקים הכי גדולים, אבל האמת היא שחסרון נוסעים נוספים מונע מ"רכבת הקליע" להיות סרט רכבת אמיתי. גם המהירות שבה נעה הרכבת אינה מנוצלת עד לסיקוונס הסיום. שעתיים ושש דקות זה יותר מדי בשביל סרט שכל מטרתו לבדר אותנו באמצעות שילוב של אלימות מבודחת ובדיחות אלימות, אבל חלקם נרחבים ממנו אכן מבדרים (ויש לציין שבהקרנת העיתונים התרגום שהוצמד לסרט היה גרוע באופן יוצא דופן. נאמר לי שהוא יתוקן בהקדם האפשרי. דווחו מה גיליתם).

3.5 כוכבים
Bullet Train בימוי: דיוויד ליץ'. עם בראד פיט, אהרון טיילור-ג'ונסון, בריאן טיירי-הנרי, ג'ואי קינג, מייקל שאנון. ארה"ב 2022, 126 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• בראד פיט
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 907 // ראש בראש