>> יסמין קיני, נולדה בסן פרנסיסקו, גדלה בתל אביב מגיל 8 וכבר 25 שנה מביימת ויוצרת סרטים וסדרות דוקומנטריות, ובמקביל יוצרת סרטים ניסיוניים שמשלבים שירה וקולנוע (סרטי שירה). בעשור האחרון אוצרת קיני את התוכנית "סרטים בעקבות משוררים"בפסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואומנותשיתקיים זו השנה ה-15 במוזיאון תל אביב לאמנות ובסינמטק (27-23 באפריל). תוכנית חדשה באוצרותה של סרטים שנוצרו בשנה האחרונה תוקרן בפסטיבל הקרוב (חמישי 25.4 19:30)

>> אופות את תל אביב: אימפריית בבקה בייקרי בידיהן. וזאת העיר שלהן

הגעתי לתל אביב בגיל 8 ומהר מאוד הרגשתי בה בבית. כילדים שוטטנו הרבה ברחובות ובחצרות הבתים, בשדרות המוזנחות שלה, בנווה צדק שהייתה מנוקדת הריסות ומשטחי חרציות וכמובן בים. גדלתי בצפון הישן ואז, אחרי שנים מעבר לים ועשרים שנות גלות בגבעתיים, חזרתי הביתה. אבל הפעם ליפו.

1. חוף גבעת עלייה / עג'מי

ילדות בתל אביב זה הרבה ים. הים של ילדותי היה דווקא חוף הילטון וחוף שרתון וקצת מציצים ואפילו החוף הנפרד של הדתיים, שהיינו מתגנבות אליו כאילו אינו שלנו. עכשיו הים הוא רקע להליכות או ריצות על הטיילת. החוף שאני הכי אוהבת להסדיר בו נשימה הוא חוף גבעת עלייה. בטרסות שמעל הציליות של החוף יש קצת דשא רך, שאם הוא נקי אז אפשר להשתרע עליו בלי מגבת. בקיץ, כשב"קסיס" פותחים מוקדם, אפשר לקנות בטייקאווי שייק או אמריקנו קר ולשבת מול הים הפתוח.

2. קווין קפה

בזכות הרק"ל (או הדנקל מה שתעדיפו) גיליתי את בית הקפה הכל כך יפואי הזה. מאחורי הדלפק תמיד נשים מגניבות וחייכניות במידה הראויה. QUEEN CAFFE הוא מקום מהסוג שנוח לנהל בו שיחה צפופה עם חברה טובה על דברים שלא תגידי אפילו לפסיכולוגית שלך. הקפה מעולה, העוגיות תוצרת בית נמסות בפה, וכשהרק"ל חולפת לה אפשר לדמיין שאנחנו ב– יפו. איפה עוד נהיה?שדרות ירושלים 79

3. לחם אביגיל

על רחוב יהודה הימית, שסובל בימים אלה מעודף פיגומים, בין המספרה של נוער יפו לבין עוד מספרה שכתוב עליה לגברים ונשים אבל תמיד מסתפרים בה גברים, מתחבאת מאפיה קטנה: לחם אביגיל. בזכות המאפיה עומד ברחוב ריח ממסטל של לחם טרי ובריא, כזה שמציף הריאות ודורש פרוסה (עכשיו!); זה ריח שאין לי יכולת לעמוד בפניו ולמרבה המזל לא צריך. הלחמים של אביגיל שווים כל ביס, אפילו רק עם שמן זית. המועדף עלי הוא לחם פנאן עם קמח טף ואגוזים, וגם לחם פרעצל מקמח לבן לימים בהם אני פחות מתאמצת.יהודה הימית 33

4. הסלון של פועה

פועה של שוק הפשפשים פתחו "סלון", חדר שמיועד למי שרוצה לשבת עם המחשב בשקט ולעבוד או עם עוד אנשים בפגישה שקטה. הטריק היפה הוא שלא מחכים לשירות אלא יש קיוסק אוטומטי שאפשר להזמין בו שתיה ואוכל בתעריף מוזל ולשבת כמה שרוצים. כיף לארח בסלון של פועה. לא צריך להכין כלום ולא לשטוף כלים ועדיין יש פרטיות ושקט באופן יחסי. המינוס היחיד שהסלון נסגר מוקדם – בסביבות 18:30. מצד שני זה בדיוק הזמן לעבור לשאפה בר ולהזמין דרינק.רבי יוחנן 8

5. בית האנסמבל "תוצרת בית"

אנסמבל "תוצרת בית" הוא האנסמבל של אחותי המוכשרת אביגיל רובין, והבנזוג המוכשר לא פחות יואב ברתל. יותר מעשור שהם יוצרים תיאטרון פרינג' ותיאטרון מחול וגם הצגות ילדים מופלאות. כל היצירות שלהם, למבוגרים ולילדים, יפות לעין ומרחיבות את הלב. לא רק אני אומרת – הם זכו במלא פרסים. שנים הציגו ברחבי העיר והארץ ועכשיו סוף-סוף יש להם בית משלהם בקריית המלאכה – אחת השכונות שעושות את העיר למה שהיא. כיאה לשם "תוצרת בית" הם שיפצו במו ידיהם אתהסטודיו הזה ועכשיו בין האומנים והאומניות שבבניין יש גם בית לתיאטרון מחול וחינוך.שביל המרץ 3, קומה 3

מקום לא אהוב בעיר

מה שאני פחות אוהבת (אפשר לומר שונאת) זה רימוני הלם שמתפוצצים בחנות של המתוקים מתחת למרפסת שלי ביהודה הימית, שריפת בית הקפה "דאבל אספרסו" על הפינה של שדרות ירושלים וחלונות ראווה שבורים של "מוראד" – חנות שיש בה הכל חוץ מירקות (את זה תמצאו אצל שם-טוב). כל זה מתנקז לשאלה: למה המשטרה והסיירת של העירייה נשארים להם על רחוב יפת ומציקים לכולם על תעודות זהות וחנייה? מילא היו עוצרים את האופנוענים שהטסטוסטרון הרג להם את הזהירות, אבל גם את זה הם לא עושים.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ראיתי באיחור את יצירתו של אוהד נהרין, "2019",בביצוע אנסמבל בת שבע. התיישבתי בחשש בשורה ראשונה. קצת קרוב מדי, חשבתי. נזכרתי שהזהירו אותי שהרקדנים נוגעים בקהל. אוי, חשבתי. ואז המופע התחיל והייתי כל כך מהופנטת. הקירבה איפשרה לי ממש להתאהב ברקדניות וברקדנים. כשהזיעה שלהם ניתזה עלי הרגשתי חלק מהיצירה. עד כדי כך. יצאתי בתחושה שכל עוד יש מחול כמו "2019" שווה להמשיך לנשום.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
סרטי השירה שהוגשו השנה לתוכנית שאני אוצרת בפסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואומנותמוכיחים שהמלחמה לא השתיקה את המוזות. הגעתי לצפות בהם בתוך הכאוס, הכאב והעצב שמסביב, עם אי וודאות אם יהיה או לא יהיה פסטיבל כי "אולי זה לא הזמן". הסרטים הקצרים שמחברים בין שירה וקולנוע צעקו אלי מהמסך: "זה תמיד הזמן ליצירה!"; אז ככה יצא שדווקא השנה על רקע המלחמה התוכנית של "סרטים בעקבות משוררים" עמוסה ביצירות חדשות, מרגשות ועוצמתיות. חלקן קשורות למלחמה וחלקן לא. מביאות מילים של משוררים מהארץ ומהעולם ובעיקר עוזרות לעבד את מה שאנחנו עוברים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בית של סולידריות,שפועל מאז אוקטובר 2021 בבית רומנו, הוא מקום שיש בו מגוון פעילויות מחלוקת סלי מזון לאוכלוסיות חלשות ועד סדנאות חינוכיות ואירועים לכל מי שסולידריות אנושית היא משהו חשוב עבורה. כל הא.נשים באירגון הזה הם מקסימים.ות ונעימים.ות וזו תמיד זכות גדולה להצטרף אליהןם ולתת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בחצי שנה האחרונה גרה במלון ג'ו שטיבל, לא רחוק מתיאטרון תמונע, אישה מעוררת השראה בשם דניאלה ברק בר צור. היא חברת קיבוץ בארי, מחנכת ומורה לספרות, שהפכה תל אביבית בעל כורחה אחרי שניצלה בעור שיניה יחד עם בן זוגה מוטי בשבעה באוקטובר. אני רוצה להרים לדניאלה שאיבדה תלמידים, חברות, קהילה ובית ועדיין יש בה כוחות להיאחז בכל מה שתל אביב יודעת להציע – ולחיות.

מה יהיה?
בקיץ יהיה חם ודביק. ובכל זאת נאהב את העיר הזו.

• העיר שלי
• פסטיבל אפוס
• גבעת עליה
• עג'מי
• יפו
• פועה
• קריית המלאכה

1. קולנוע יפו

מקום שהוקם על ידי השחקן רועי ניק לפני שנה וחצי. קולנוע יפו הוא בית ליצירה מקומית ויש בו ים נשמה, עם שלוש הקרנות יומיומיות של סרטים שנבחרים בטעם משובח. זה מקום שנותן בית אינטימי ומכבד ליוצרים, וחוץ מזה יש שם את הפופקורן הכי טעים בעיר, ובר מעולה. פנינה של ממש.
מרזוק ועזר 14

2. הבסטה

כשהכרתי את בן זוגי נהגתי לאכול בפסטה בסטה בפאתי שוק הכרמל, למזלי השתדרגתי והוא הכיר לי את הבסטה, שנמצא רק כמה דקות משם. מקום לאוהבי אוכל, יצירתיות, מקצענות ותשוקה. מתי שמתאפשר, תמיד שמחים להגיע לאכול טעים ושונה, לשתות, ולא פחות אם לא הכי בשביל הצוות המקצועי והחברי ורוח החיים הנדיבה השורה שם.
השומר 4

3. חוף גבעת העלייה

התאהבתי במקום כבר בסיור לוקיישן שעשיתי בשנה ב' לסרט שלי ובאמת צילמתי בחוף הזה ומאז הוא נכנס לי ללב. כשהכרתי את בן הזוג שלי גיליתי שזה גם החוף שלו, ומאז זה החוף המשפחתי שלנו. נמצא בעיר, אבל גם מכל החופים הכי מרגיש גם מחוצה לו. אוהבת את זה, וגם את הרוחצים והשוהים המגוונים שמגיעים לשם – מצעירים תל אביבים רווקים למשפחות יפואיות מרובות ילדים וכל מה שבינהם. חוץ מזה לפני או אחרי אפשר לעשות קניות אוכל ביפו שזה תמיד טוב.

4. שמעון מלך המרקים

המקום לאכול בו מרק תימני, מרק שעועית ואת הסאלוף הכי טוב בעיר. כשגרתי באיזור של הכרם זה היה המקום הקבוע שלי לצהריים. מאז כבר התרחקתי ליד אליהו, אבל המרק הזה מגיע אליי גם בשליחות מיוחדת באירועים מיוחדים, כמו אחרי לידות, בימי הולדת וכו'. מקום אינטימי משפחתי, עם היסטוריה ובעיקר עם אוכל כל כך טעים ומנחם.
יחיא קאפח 28

5. מרכז תרבות אניס

נחשפתי לתגלית הזאת דרך הקרנות טרום בכורה של "סינמה סבאיא". המרכז ממוקם בלב שכונת יפו ד' ומשמש בית קולנוע ותיאטרון. יש שם 450 מקומות, ומקרינים באיכות DCP מדהימה. בית הקולנוע מקרין סרטים בינלאומיים חדשים, סרטי פסטיבלים, סרטים ישראלים וסרטים מהעולם הערבי. בנוסף, פועל בו גם בית קפה אקולוגי, קפה אניס, ביוזמה ובהובלה של תושבי השכונה, וללא מטרות רווח. תגלית שווה ביותר!
פעמונית 9 יפו

>> מבקרת הקולנוע שלנו על "סינמה סבאיא"

• העיר שלי
• קולנוע יפו
• הבסטה
• גבעת עליה
• שמעון מלך המרקים
• מרכז תרבות אניס

• העיר שלי
• ❤ תרבות
• איציק ג'ולי
• מדרון יפו
• גבעת עליה
• קפה יאפא

איני בטוח שתל אביב-יפו היא העיר האהובה עליי בעולם, שהיא יפה יותר מליסבון ופריז, שהיא מאפשרת יותר מבואנוס איירס וטוקיו, שהיא נעימה יותר מאוסלו וברלין, שהיא מזמינה יותר מאוסטין ואתונה ושהיא מעוררת השראה יותר מקזבלנקה וירושלים. ולמרות זאת, תל אביב יפו היא העיר שלי. גדלתי במקומות אחרים, אבל כשהגעתי לרחוב קינג ג'ורג' לראשונה באוטובוס ובאופן עצמאי, בגיל 14 או 15, הרגשתי כמו דג שהצליח להימלט מהאקווריום דרך האסלה אל חיק האוקיינוס. תל אביב-יפו היא גם המקום שבו נכנעתי באופן מוחלט לספרות. עוד לפני כן אהבתי לקרוא, אבל ברחובותיה, כיכרותיה, חנויות הספרים שלה, מזללותיה וגינותיה הלכתי לאיבוד סוף כל סוף בין קפלי השפה.

ועוד שתי הערות קטנות: ראשית, לרשימה הזו בחרתי אך ורק מקומות ציבוריים. העיר מתפקעת מרוב עסקים חביבים (וחביבים פחות) שהופכים אותה למעין לונה פארק אופנתי ורועש שמתחדש ללא הפסקה, מתחדש תחת רגלינו ומעל ראשינו ובייחוד בין שתיים לארבע. נראה לי הוגן יותר לשלוח אנשים למקומות שאין הכרח לרכוש שום דבר, אלא מספיק להתרשם מהתפאורה בלבד. שנית, דיברתי בשבחה של העיר (ובגנותה, כמו כל בן בית) כל כך הרבה במרוצת השנים, עד שנרדמה לי הלשון. הפעם החלטתי לתת לאחרים לדבר. מצאתי בספרים כמה ידידות וידידים שהתגלו כמקוריים ממני בהרבה. תקשיבו להם.

1. חוף גבעת עלייה

שמואל יוסף עגנון קרא לה "יפו יפת ימים", אבל הסתלק די מהר. זה האיש וזו דרכו.,הפסד שלו. השמש עלתה, השמש שקעה, נתן אלתרמן שרבב ראש מהחלון וחזר עם מסקנה משונה: "מאחורי מוטות ברזל וחביות / נושם הים, גדול וזר כבית חולים". לך תתווכח עם משוררים. נעמי שמר העדיפה לבוא מוקדם (אבל לא מוקדם מדי, נאמר אחרי ארוחת הבוקר) ולא הותירה מקום לספק: "כל זה אינו משל ולא חלום / זה נכון כמו אור בצהריים". דוד פוגל, למשל, התמהמה כדרכו, והגיע בזמן לשקיעת הרקיעים ורקיעת הפרסות: "זמר חרישי אשלח / על פני גלי הליל / שיעבור למרחק. / סוסיי מאזינים ועולים לאט". את משמרת הלילה לקח על עצמו עומר כיאם. בניסיון עיקש לא להירדם, הוא שינן מרובע קטן: "טרם אנו באים לעולם, לא חסר בו דבר; וגם אחרי לכתנו, דבר לא יחסר". בבוקר חזרו השחפים, החתולים והתיירים וחסו בצל הקשתות. ויקטור שקלובסקי הפנה את גבו לדגים, באקט ברור של התרסה, וסיכם: "אדם שבונה את ביתו על שפת הים מפסיק לשמוע בסופו של דבר את רחש הגלים״. רואים את הקצף הזה? חוף גבעת עליה היה בית ספר לתרגול הודיה לפני שבכלל נולדה המילה הזאת. בעצם, כל מילה.

2. בית הקברות טרומפלדור

יאיר הורביץ נראה כמו טיפוס ששוטט מדי פעם בבתי עלמין, לא? קשה להתעלם משורות כמו "השמש נחה על שורשי המת" או "עיר נטויה ועיניה חוגגות עפר / ואני פרחים / אעשה כי ייטב מאוד המראה". לי זה נשמע לי כמו בית הקברות טרומפלדור. אין טעם להשוות לפר לשז (אגב, רק באחד מהם יש בריזה), אבל בהחלט כדאי לפקוד את המקום, בעיקר למי שמחפש תירוצים להשתמש מדי פעם במילת התואר "מכושף". המוות שקוף, אבל האבנים בטרומפלדור מבריקות תמיד ולרגעים אפשר להיזכר שגם מותם של ענקי ספרות ושועי עולם הוא נקודת הקצה של אדם פרטי. אני חושב על המילים של זלדה, שנוגעות בי כמו סטירה: "כל הלילה בכיתי / ריבונו של עולם / אולי יש מוות שאין בו אלימות / מוות שדומה לפרח". נדמה לי שבטרומפלדור אכן צומחים כמה עשבים.

3. פארק אדית וולפסון והפסל כיכר לבנה

בורחס ביקר כאן פעם באחד מחלומותיו, אני משוכנע בכך .רק לא ברור לי אם זה היה אחרי או לפני שהתעוור. אחר כך הוא כתב סיפור שגורס שהמדבר הפתוח הוא הכלא המאובטח מכולם. בפארק הזה יש דווקא כמה צורות, ענקיות ובולטות, ובכל זאת הן מזכירות לי חידה עם ניחוח מאגי. רוברטו בולניו, אחד מאינספור צאצאיו הממזרים של בורחס, שלח את אחת הדמויות שלו ב"בלשי הפרא" לשבת על ספסל בפארק אדית וולפסון בחורף של שנת 1979. הסופר נישאר בבית, והדמויות תיארה את שמי העיר כ"דקים כתכריך". אם כן, בואו פשוט נודה בזה: מדובר בגן מוזר מאוד, לא כעלבון ואפילו לא כמחמאה. זה מה יש, וזו אחלה סיבה לשוטט בו רצוא ושוב. אולי תמצאו משהו שלא ידעתם שאיבדתם. איזה רגש ייפול עליכם? אתם ברצינות שואלים? אומרים יש איזו קורלציה בין אנשים שאוהבים לשוטט, אנשים שאוהבים לקרוא ואנשים שאוהבים להיות עצובים, אבל אל תאמינו לסטטיסטיקה. הטבלה תמיד, אבל תמיד, משקרת. לפעמים אפשר לשכב על הדשא כמו מטומטמים (סלחו לי, כמה מהאנשים הכי חכמים שהכרתי הסתפקו בהפעלת חצי אונה) ולזהות בעננים דובי ענק, מפתח סול ואת הפרופיל של לאה גולדברג.

4. החצרות הנסתרות של יד אליהו

מי שמעוניינת לשמוע צווחה של תרנגול, מוטב שתגיע לשכונת יד אליהו. כדאי לקחת בחשבון שזה לא תמיד נעים בהתחלה. ראו הוזהרתם: עם אור ראשון, הכרבולת האדומה נוזפת בנמים: "חמה יצאה מנרתיקה / קוקוריקא, קוקוריקא / ואתה עודך ישן, ריקא!" (או כך לפחות זה נשמע באוזניו של חיים נחמן ביאליק). אחרי ששותים קפה ומנשנשים מאפה, נעשים מפויסים הרבה יותר – ואז אפשר לגלות (או אי אפשר שלא לגלות) את מזגה הענוג של השכונה. בין חבלי הכביסה וגידולי הפרא נחשף משהו מטלטל: השקט. מי ידע ומי שמע! יונה וולך, שבעצמה גרה בחצר, במקום קצת אחר, ידעה על מה היא מדברת כשכתבה: "אני הולך במישור ונהנה. לא שבהרים נשמתי קצרה, אבל אני אוהב ללכת בדרך אותה תמיד אני זוכר", היא כתבה. יד אליהו שטוחה כמו שולחן עבודה. לו רק ניתן היה לצאת כאן לסיור קצר לצד ז'ורז' פרק, שתקתק פעם בשיא הרצינות את המשפט הבא: "לחיות פירושו לעבור ממרחב אחד למשנהו, תוך השתדלות מרבית שלא להתנגש". כמה נפלא זה היה. הרי המעבר מעזריאלי ליד אליהו מזכיר את המעבר מכיכר טיימס לסנטרל פארק, כולל הקיפודים.

5. ספריית בית אריאלה

בורחס לא מרפה ממני. נדמה לי שהוא רוצה שגם אני אהיה אחד מממזריו. הוא אפילו הצליח לשכנע אותי פעם שיש גן עדן – ושהוא דומה לספרייה. גם קלאריס ליספקטור אהבה – הו! כמה שהיא אהבה – להתבצר בין ערימות של ספרים. "כשהגעתי הביתה, לא התחלתי לקרוא", היא כתבה פעם, "העמדתי פנים שהספר לא אצלי, רק כדי לחוש בצמרמורת שהוא אצלי. שעות עברו עד שפתחתי אותו". עכשיו תכפילו את העונג הזה במאה, באלף, ברבבות עמודים. אני עצמי פוקד את ספריית בית אריאלה לפחות פעם בשבוע (פעם מישהי אף כינתה אותי "הקזבלן של בית אריאלה". כן, אני משוויץ). זו הזדמנות מצוינת לספר שב-15.9 ייפתח שם פסטיבל "כתוב", שייארך שלושה ימים ושיכלול עשרות אירועים מגוונים. אני עצמי אנחה ערב של פולמוסים סוערים בעניינים ספרותיים, בהשתתפות אנשי ספרות מלאי תשוקה ועזוז. כי מהי ספרות בלי ספק? ומה היא כתיבה בלי אש? ומי היא קריאה בלי חתירה למשמעות סמויה? ואז חתירה כנגד. ואחרי החתירה, פרפר. כפי שכתב פעם קפקא: "כל ספרות היא התקפה על הגבולות". אמן.

יובל פלוטקין הוא עיתונאי, מבקר תרבות וסופר, חוקר של שמועות, קונספירציות ורווק לוהט של טיים אאוט לשנת 2020. פלוטקין הולך להשתתף בפסטיבל "כתוב" בבית אריאלה בין התאריכים 15.9-17.9ולהעביר שם פאנל "קרבות ספרותיים".

• העיר שלי
• ספרות
• גבעת עליה
• בית אריאלה
• פארק וולפסון
• יד אליהו
• בית הקברות טרומפלדור

• Facebook
• Twitter
• Email

חוף גבעת עלייה שבדרום העיר נסגר לרחצה עד להודעה חדשה, כך הודיעה הבוקר (שלישי) עיריית תל אביב-יפו. זאת בעקבות גלישת שפכים מתחנת שאיבה למי קיץ סמוך לחוף וזרימתם אל מי הים. על פי העירייה, בחוף הדרומי ביותר בתל אביב יוצבו שלטים שיודיעו על על איסור הרחצה ופקחי החופים יתריעו בפני המבקרים גם באמצעות מערכת הכריזה. לאחר שיתקבל אישור משרד הבריאות לשוב לרחצה, תודיע עיריית תל אביב על הסרת האיסור.

לפני כחודשייםנסגר לרחצה חוף גורדון, גם הוא בעקבות זרימת שפכים אל הים. "כל כמה חודשים סוגרים חוף אחר בעקבות זיהום", מתעצבנת תמר (26), תושבת העיר. "לא מספיק שהמים ברוב החופים גם ככה נראים מלוכלכים, אנחנו מקבלים אישור מהעירייה לכך שהמים באמת מזוהמים. הים הוא הדבר הכי טוב בעיר, למה אי אפשר לשמור עליו בצורה טובה יותר?".

מעמותת צלול, שפועלת לאיכות הסביבה ושימור הים נמסר כי אמש שוחחו עם חברת מי אביבים, ושם אמרו כי היתה תקלה ומי ביוב גלשו אל הים. "קיץ 2017 מסתמן כקיץ מזוהם בחופי ישראל", אמרו לנו עוד בעמותת צלול. "אנו עדים שוב לבעיה הקשה של התשתיות בערי החוף, שלכל פגיעה בהן או תקלה יש השלכות קשות שעלולות לגרום לזיהום ים חמור ופגיעה במתרחצים. לכן על המדינה והעיריות להקצות את התקציבים הדרושים שיאפשרו תחזוקה שוטפת של המערכות החיוניות הללו".

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• גבעת עליה
• זיהום בחופים
• עירוני