אף אחד לא חשד שההופעה הראשונה של ג'ימבו ג'יי מאז השבעה באוקטובר יהיה מופע של אסקפיזם. אולי רק דביר המילואימניק, שחגג יום הולדת 30 בהופעה אחרי מאה ימים בעזה – כי פייר, אני לא יודע אם בעזה הוא הספיק לתפוס את האלבום החדש של ג'ימבו, "אה, וואו", שיצא באמצע דצמבר האחרון. אם דביר המילואמניק הספיק לשמוע, אז הוא בטח נדהם כמו כולנו לגלות את הרלוונטיות המדהימה של השירים בו, שעסקו בחייו של ג'ים כתושב קיבוץ אור הנר שבעוטף עזה.

>>אסור להשוות: האם "חולית: חלק 2" יגוייס לגינוי ישראל? כנראה שכן

אם דביר לא הספיק לשמוע את האלבום, זה בטח היה חתיכת הלם. ראפר חד לשון ולהקתו המצוינת (רועי דורון, איתי כפיר, אוריה ויצטום ורוני מרקביץ') עומדים על במת הבארבי החדש – הלם תרבות בפני עצמו – ומבצעים שירים שמרגישים כאילו נכתבו עבור התקופה הזו. משפטים כמו "במקום שאני גר ראיתי שלט של צבע טרי על דלת מקלט פצוע" או "עוד אלוף במשחקים הפראלימפיים" הופכים את השירים – כולם נכתבו והוקלטו הרבה לפני אוקטובר הארור – מנבואת זעם לצעקה שלא נשמעה בזמן.

אבל אני בטוח שדביר נהנה. לא רק כי בסיום השיר הראשון – "בעזרת השם" המצוין שפותח את האלבום – ג'ימבו הזכיר את שמו, איחל לו מזל טוב, והזכיר לו ש"יש לך את הצפון עוד חודש, אז תהנה!". אלא גם כי זו באמת היתה הופעה מצוינת, אנרגטית, וכזו שלפרקים הצליחה להוציא את הראש מעזה. אבל רק לפרקים, כי אי אפשר לברוח מהמציאות, לא כשהיא דופקת לך על הראש עם בומים, בייבי, בומים – סטרייט אוט אוף גאזה סטריפים.

בדומה לשיר ההוא, הסינגל הראשון מהאלבום שיצא בכלל באוגוסט האחרון, גם ההופעה מטיילת בחוסר נוחות מסוים בין אווירה מרימה לנושאים מורידים. אני קורא לזה תרגיל הדג נחש, על שם השורה "לדחוף מתחת לסבבה גם איזה כמה מסרים" של שאנן סטריט ב"לזוז". ג'ימבו משתמש במוזיקה שמחה כדי להגיד דברים מבאסים על לא מעט דברים, וזה עובר לקהל מצוין – גם כי הקהל שאסף ג'ימבו מחפש בדיוק את התרגיל הזה, וגם כי הוא מצליח לרקוד על שתי החתונות. או במקרה הזה – על חתונה, ועל לוויה.

כך ההופעה נעה בין שירים מרימים דוגמאת "פירות ההצלחה" (אמירה על תעשיית הפרסום) או "הוליווד" (אמירה על הפרובנציאליות הישראלית) לשירים שנועצים את האצבע בדיוק בנקודה הכואבת, כדי לנקות את הלכלוך. "המקום הכי נמוך בעולם" תפקד כשיר כזה – רגע אחרי שג'ימבו שוב אזכר את דביר המילואימניק, שבטח לא ידע לאיזה חגיגה עבורו הוא נקלע – אך הפעם בגרסת גיטרה בודדת, ומבט נקי וכאוב על התפוררות הארץ הזו סביב הרהורי הגירה חסרי סיכוי. אל דאגה, מיד אחרי הגיעה מחרוזת קאברים לאנה זק לצורכי הרמות, עם שינוי קל – במקום המספר המזויף ב"מי זאת" ג'ימבו שילב את המספר הטלפון של ארגון נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי).

שיר נוסף שנטען במשמעויות מסיבות מבנות היה "סתלבט בקיבוץ", או כמו שג'ימבו הגדיר את זה, שיר עם פזמון שדורש המון אופטימיות לבצע עכשיו. כמה מהר שיר הצ'יל המתוק-דבילי הזה הפך לבעל טעם מר, וכמה כל הקהל ששר עם המתופף איתי כפיר בפזמון רק רצה שהפזמון הזה ירגיש כמו לפני כמה חודשים – סתם מאוס, ולא כאוב. אפקט הפוך קיבל השיר "סלט", שנטען באנרגיות הרבה יותר מרירות מאז אוקטובר, והפזמון בעל החיוך האירוני – שקורץ להתעלמות מהערבים שגרו פה לפני שסבא ברח מברגן בלזן – הכה חזק הרבה יותר. הבארבי החדש, שממוקם בהאנגר דנדש בנמל יפו העתיק, הוצף בקהל שזימר "אה וואו, יש כאן ערבים, בונא זה עומד להיות סלט" בעודם עומדים עד גובה הברכיים במיץ סלט. זה בטח היה רגע מאוד משחרר עבור דביר, שחזר משחייה בסלט.

המבט האירוני-מפוכח של ג'ימבו ג'יי נדרש מאוד עכשיו. השירים לא מפחדים להסתכל למציאות בלבן של העיניים, ובכל זאת לא מרגישים כמו עוד צעקה בבליל הרעש שהוא המציאות הישראלית. לג'ים יש יכולת מרשימה לשים את האצבע על ניואנס חברתי שאומר הרבה במעט, ובזמנים של חוסר היגיון, הוא מתפקד כקול שפוי. גם סיום ההופעה נע בין הרגיל ללא שפוי – עם "עשיתי", שחוגג ומבקר את המסלול הכל-ישראלי, ו"מאמי אני על זה", שמתפקד כפנטזיה על השמדת האנטישמיות העולמית. בין המציאות הישראלית הסו-קולד רגילה, לפסיכוזה הלא נורמלית שכולנו חווים עכשיו.

מעניין שדווקא השיר הסוגר של האלבום וכנראה הטקסט הכי נוקב בו, "לא מה שסיפרו לנו", נעדר בסוף מההופעה. אולי גם ג'ימבו הבין שהציבור עדיין לא מוכן לשמוע את הכל. בכל זאת, כל אחד שהיה בקהל רצה בסוף להשתחרר קצת, לפרוק טיפה מהרגשות שחווינו. אף אחד לא ציפה שזה יהיה מופע אסקפיסטי, אבל בפרפראזה על המשפט של שאנן – מעל לכל המסרים האלה, צריך שיהיה גם טיפה סבבה. בכל זאת, כולנו ממש רצינו שאחרי מאה ימים בעזה, דביר המילואימניק באמת יהנה מיום הולדתו ה-30 כמו שמגיע לו.

• ביקורת הופעה
• מוזיקה
• ג'ימבו ג'יי
• ❤ תרבות
• הופעה בארבי

המילה קאלט נשחקה לאורך השנים, כמו לא מעט מילות תואר בומבסטיות. כשכל אחד מתיימר לקחת לעצמו את התגית הזו, קצת קשה להבדיל מה אמיתי ומה סתם מנסה. אבל "העיר הזאת" מפלרטטת עם המילה קאלט במשך המון שנים. ראשית היו אלו הופעת הקאלט של ההרכב ויקטור ג'קסון (שלפני היו הקאלט בהתהוות, N.O.D), שם ביצעו קטע מוזיקלי-מומחז קצר בשם "הסיפור הבלשי". גאג חמוד שערבב בין סיפור הבלש הקלישאתי לראפ-פואטיקה-פארודיה של פדרו גראס, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי. אבל זה היה רק לידתו של קאלט.

כשהסיפור הבלשי הפך למחזמר הראפ "העיר הזאת" אי שם ב-2012, הוא לא היה קאלט מיידי. אין דבר כזה קאלט מיידי. במקום זה הוא היה להיט קטן של תיאטרון האינקובטור הירושלמי, שצבר קהל מפה לאוזן, הביא ליוצריו כמה פרסים מכובדים ורץ במשך עשור שלם, הישר למעמד קאלט מוצדק. ועכשיו, בחמישי הקרוב (6.7) יעלה לאקרנים הסרט "העיר הזאת", גרסה קולנועית לסיפורו של הבלש ג'ו ושרה בנט (אין קשר משפחתי, וכבר אין שם אמצעי). וזה, רבותי, כבר יהפוך לקאלט. עוד רגע, רק חכו ותראו.

כשהוזמנתי להנחות את הפאנל שאחרי הקרנת הבכורה לסרט, במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים שנערך בשבוע שעבר, היה ברור לי מה אני רוצה שיהיה הפוקוס לשיחה – הדרך הפתלתלה שעברו השלושה, בדגש על הבימאי והיוצר עמית אולמן, שהיה הכוח המניע לכל הסרט הזה. זו היתה דרך ארוכה ומלאת 'לא', שבסוף גם נעזרה בהדסטארט חסר תקדים לסרט ישראלי, שהוביל ליצירת סרט ז'אנר (אירוע נדיר כשלעצמו בישראל) שכולו אהבה להיפ הופ, סרטי נואר ויצירה מקורית, רעננה, קומית, פארודית ומלאת פלואו ואנרגיה. חלקי השיחה בפאנל המובאים כאן הם רק טעימה מכמה שהיה מורכב ליצור את הסרט הזה, בתקווה והוא יגיע לקהל שלו, ובעיקר, יזכה להפוך לקאלט.

מתי הבנתם שזה אמור להפוך לסרט?
אולמן: "די בשלבים הראשונים של הכתיבה. היה ברור לי שזה הולך להיות הצגה, כי זה היה המשך טבעי של מה שעשינו בהופעות, אבל הרעיון להפוך את זה לסרט הגיע ממש מזמן, כי זה ז'אנר קולנועי בסך הכל".
ג'ימבו: "הופענו עם הסיפור הבלשי בהופעות מוזיקה במועדונים קטנים. עמית למד תיאטרון בניסן נתיב, אני הייתי סטודנט לתקשורת, והוא בעצם הזמין אותנו להפוך את הדבר הזה להצגה. בשלב הזה פשוט אמרתי 'כן', ולא היתה לי את ההבנה שאני אהפוך לעשר שנים לשחקן תיאטרון. זה היה כזה 'כן, אחי'".

היצירה עברה שני מעברים – מההופעות להצגה, ומההצגה לקולנע. מה הפתיע אתכם לגלות במדיום הקולנועי?
אולמן: "לא יודע אם הפתיע, אבל היה ברור שאפשר להראות הרבה יותר מידע, גם עלילתי. ההצגה מאוד מקומפרסת, הטקסט, המילים ולחן, הכל מלא בהמון רפרסים ופאנצ'ים. זה מאוד דחוס, וגם קשה לקלוט הכל בפעם אחת, ממה ששמעתי. הרעיון בסרט היה להעמיס עוד יותר. וגם זו הזדמנות לדייק את המשחק – בהצגה לא כל הופעה היתה מדויקת. עבורי, כשחקן בהצגה, שיגע אותי שהיו רגעים שלא עוברים. כאן היתה לי את ההזדמנות לדייק את זה כמה שאני יכול".

היה עוד אלמנט שנוסף במעבר למסך הגדול – אירחתם בסרט המון ראפרים. איך היה לעבוד איתם?
אולמן: "הרעיון היה ללהק ראפרים, כי הם מבינים את הקטע. עבדתי עם הרבה שחקנים בניסיון להעביר את העניין של איך לשחק ולשיר ראפ, והנטייה של מי שלא מכיר היא לעשות איזה חיקוי של ראפר, או להילחם בזה. עם ראפרים, זה היה נורא כיף לראות כמה זה מתלבש עליהם מהר. הם מבינים, הם יודעים איך לבצע ראפ ולהתכוון. מצד שני, גם שחקנים כמו אלון נוימן או עידן אלטרמן, שניהם מאוד מוזיקלים, הבינו את הקטע".

איך הפכתם את תל אביב לעיר פילם נוארית?
מישה: "זאת היתה השאלה הקשה שלנו. הטסט הראשון שעשינו לפני חמש שנים היה לבדוק את צילומי החוץ, איך תל אביב נראית. אני הכי זוכר מסיורי הלוקיישן את הריח. היינו במקומות הכי מושתנים של תל אביב. באיזשהו שלב הבנו שאנחנו לא יכולים ללכת על אווירת אירופה הקלאסית או גותהם. אז מה עושים? יש פה הרבה בטון, המון ברוטליזם. בואו נלך על זה, בואו נלך על מה שיש".

הסרט גם עמוס ברפרנסים וקריצות פנימיות. מה האהוב ביותר עליכם?
ג'ימבו: "מבחינתי הדבר הכי חשוב היו הקריצות להיפ הופ ישראלי, זה הדבר שאני אוהב. יש בברבוניה (הבר האפלולי של 'העיר הזאת'. מ"ש) על הקיר רשימה עם מלא הרכבים, גם הרכבים שהתפרקו, תמונות של ראפרים ישראלים. ובעיקר יש מעגל ראפ עם שלושה דורות של ראפ ישראלי".
מישה: "אני עשיתי גם את העיצובים לסרט, ויש את העיתונים שרואים. לקח לי המון זמן לעשות את זה, ישבתי והמצאתי כותרות, כתבות. תעשו פאוז ותקראו את השטויות שלנו".
פצצתי: "אני לא בטוח אם רואים את זה בסרט, אבל בצילומים אחד הדברים שהכי נגנבתי מהם היה פריט ממחלקת הארט, שעשו עבודה מטורפת על כל הסרט. היה בקבוק וויסקי שעיצבו לו את התווית, והמזקקה של הוויסקי היתה מקנשה'ס".
אולמן: "שלי זה 'תודה למאיה עדן וחנן'".

ולמי שלא מכיר, מה זה?
אולמן: "מאיה עדן וחנן זה אגדה. אנחנו (אולמן, ג'ימבו ופצצתי. מ"ש) הכרנו בחוג תיאטרון, ובאו אלינו בכיתה י' שני תלמידים חדשים, אחת בחורה, ספיר, והשני חנן. ספיר, כי לא ידענו את שמה, קיבלה אתה כינוי מאיה עדן, וחנן קיבל את השם חנן. אחרי כמה זמן הם ברחו משם, אבל נשארו בתודעה בתור אלו שבאו והלכו. ומאז אנחנו די מודים להם בכל דבר. בכתב, בדיבור. בסרט יש פעמיים 'תודה למאיה עדן וחנן'".

לפני 11 שנים ישבתי איתכם לריאיון ראשון על ההצגה, ושאלתי כמה רחוק אתם רואים את זה מגיע. אז עניתם שאתם 'רק רוצים להופיע עם זה כמה שיותר ושהאולם יהיה מלא'. אשאל את אותה שאלה, אבל הפעם אל תתנו תשובה שלפחדנים – לאן אתם רוצים לראות את זה מגיע.
אולמן: "די רחוק, שיהיה מצידי בכל העולם. אם לא בגרסה הזו, אז אולי בגרסת רימייק באנגלית. יש כבר תרגום מההצגה. ימים יגידו".

• המסך
• העיר הזאת
• קולנוע ישראלי
• המופע של ויקטור ג'קסון
• ג'ימבו ג'יי
• איציק פצצתי
• פדרו גראס
• עמית אולמן
• פסטיבל סרטי סטודנטים

ראפרים הם מלכי המילה של העידן המודרני. אין ז'אנר יותר עמוס מילים, יותר מבוסס על סלנג, יותר משלב וממציא חידושי שפה ושעושה יותר כבוד למילה המדוברת (ולא רק הכתובה) מאשר ראפ. זה אמנם מתחיל מצורך טכני – שיר הראפ הממוצע כולל בערך פי 3 מילים בממוצע יותר מרוב הז'אנרים – אבל הפך לעניין תרבותי. ראפרים נמדדים על פי יכולות הכתיבה שלהם, השנינות, המורכבות, הנראטיביות, המשחקיות ואפילו מצלול השפה שלהם. כי השפה היא הכלי היחיד שיש לראפרים, אבל רק הם אלו שבוחרים איך להשתמש בו.

לקח לא מעט שנים עד שהעברית היתה שגורה בפי הראפרים בישראל. ניסיונות מוקדמים כמו האשם תמיד ונייג'ל האדמו"ר היו יותר קומיים בהווייתם, וכך גם היה האלבום הראשון של השטותניקים משב"ק ס', שריסקו סלנג גולשים עם קיצוב ביסטי-בויז מובהק. כשנימי הגיע כך גם נולד הפלואו העברי, כולל כל הביגידי שבעולם, אבל משהו עדיין לא נשמע לגמרי מכאן. רק כשהגיע סאבלימינל הוא הצליח למצוא שפה בעברית לראפ – שהיתה באופן אירוני, סוג של אינגלוז עברי, או עברות של ראפ נוצץ מאמריקה.

הסיבה לכך היא כמעט טכנית – העברית היא שפה מלאת עיצורים שנתקעת בגרון ולא ממש מתמסרת לאלמנטים שראפרים צריכים, כמו זרימת הצלילים או משחקיות או גמישות. לקחנו שפה מלפני אלפיים שנה, החיינו אותה מחדש, ועכשיו עוד רוצים שנעשה איתה ראפ? עזבו, שמעתם פעם ראפ בצרפתית? זה נשמע חלום. אבל החלוצים של הראפ העברי (ביניהם ראוי גם לציין את פישי הגדול, שבהחלט נתן עבודה בלשלב שפת רחוב) עבדו קשה מאוד כדי לייבש את הביצה של הראפ העברי. ועל האדמה המיובשת שהם יצרו, הדור של פלד וג'ימבו ג'יי בנה בית, על בסיס השפה החדשה.

על פניו, אין צמד כותבי ראפ יותר שונים מג'ימבו ג'יי ופלד. האחד יוצר טקסטים במשלב לשוני גבוה יחסית, בונה אותם בדקדקנות של משורר, מדייק בכל הגייה, בן של מורה ללשון. השני מייצג את השכונה והפריפריה, לפחות באופן מוצהר, מייצר משלב של שפת רחוב עמוסה סלנגים (לעיתים, סלנגים פרטיים של החבר'ה שלו), שם זין על אם אומרים יושנת או ישנה ועושה בשפה פוגרום. אבל אם רק מבינים את האמנות של פלד, אם לא נתקעים על הפשט, אם לא מתעוורים מהפוזה המוחצנת – אם באמת מאזינים למילים בקשב – אפשר להבין את נקודת הדמיון. הם שניהם עושים את זה במכוון, ושניהם עושים את זה מאהבת העברית.

בואו נתחיל עם פלד. שלא יהיה טעויות, זה לא כתב הגנה, כי אני לא חושב שהוא צריך כזה. מי שחושב שהמוזיקה של פלד לא מתעסקת בכלום, רדודה או דלה בעברית פשוט לא טרח לשמוע אותה מעבר לבאסים. אבל מי ששקע לתוכה יודע כמה עשירה השפה של פלד, ואיך הוא מעוות ומשנה אותה במכוון רק כשהשיר דורש את זה אמנותית. מי שמכיר את הקריירה הכבר ארוכה של פלד (פאק, כבר כמעט עשרים שנה), יודע שמדובר באחד הכותבים הכי מחוננים שידעה השפה. זה בן אדם שכתב מגילות ראפ מורכבות ומלאות להטוטי מילים מבריקים, והמציא מחדש את הפלואו בעברית, עוד בגיל 16. אבל אז הוא מיצה את זה, והתחיל לכתוב אחרת.

אחרי תקופה מעצבת (לו ולראפ העברי) של קרב הסכינים הלשוני שהיה הצמד פלד ואורטגה, כשפלד יצא לקריירת הסולו שלו הוא לקח כיוון טיפה שלו לכתיבה. אלו כבר לא היו עמודים פתלתלים של טקסט מורכב, אלא מבנה קלאסי יותר של בית-פזמון, ולא מעט השראה מהראפ הדרומי, שלא פעם – באופן מכוון או לא – כלל טקסטים פשוטים בהרבה, מינימליסטים כמעט. פלד אוהב את המוזיקה הזו, ולכן רצה לייצר "באסים בבגאז'" כסוג של ראפ דרומי מהפריפריה הצפונית של ישראל. הימנונים במקום מניפסטים. את הרצון הזה הוא שכלל לאורך הקריירה שלו, עד לאלבום האחרון נכון לעכשיו, "טאטה ווי מייד איט", שם השתמש בישירות הלשונית שבנה כדי להביט על איך היא הגדירה לו את הדרך.

ומהעבר השני, ג'ימבו. רבים מתייחסים אליו ככותב הראפ הטוב ביותר בעברית, כולל כמה מהראפרים האהובים עליכם. הוא החל דווקא מכתיבת שטויות להרכב החברים המקורי "N.O.D", שהפך לימים בגרסה מצומצמת למופע של ויקטור ג'קסון. שם ג'ימבו עדיין עשה שטויות עם העברית, אבל החל גם לבחון ולפרק ולחבר אותה מחדש עם איש שפה נוסף, פדרו גראס. כשג'ימבו יצא לסולו, הוא לקח איתו קצת מרוח השטות, הרבה מהדקדקנות של הספוקן וורד, והעמיק את הרעיונות המעניינים שלו בעזרתה. הוא מגלף את העברית בעדינות, נזהר שלא לפגוע בה (בניגוד לפלד, שתמיד עיקם אותה כרצונו), ויוצר ספרים מדוברים עם חריזה מטורפת, מקצבי משלב מסונקפים ועומק לא מבוטל באופן די מובהק.

אבל מבחינה מסוימת, ג'ימבו עובר בשנים האחרונות תהליך שדווקא מקרב אותו לפלד. הוא מנסה להגיד יותר בפחות. "סתלבט בקיבוץ" המצליח לא היה קורה אם ג'ימבו לא היה משפט את אמירותיו מבלי לאבד את האימפקט שלהן. גם "חתולים" נוגע בין היתר כי הוא דל במילים (בין היתר כי הוא עוסק בדלות השפה, אך מדייק בכל אות). פלד גם צמצם את מילותיו, אבל בוחר כל אחת בקפידה. הם משתמשים בעברית בצורה היעילה ביותר, כל אחד מצידו. ג'ימבו בתור אוהב שפה שרוצה למצוא שיאים בין גבולותיה, ופלד בתור אוהב שפה שרק רוצה למתוח אותה. או במילותיו של ג'ימבו, "שנים שהתאמנו בלירות את המילים הכי מהר על אוטומט רק כדי לומר אותן לאט, רק כדי לומר מעט". או במילותיו של פלד: "כל הזמן מדברת על ילדים, בעתיד אני יעשה לך שלוש. אני יודע שאומרים שלושה, אבל לי ממש לא אכפת".

• ❤ תרבות
• ראפרים
• ראפ ישראלי
• היפ הופ ישראלי
• ג'ימבו ג'יי
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 944 // ווי לאב עברית

1. ערב פריסטייל בחוד המחט

מדי חודש מיטב האמסיז החופשיים (כלומר, אלו שיודעים לזרום מבלי לתכנן מראש) מתאספים סביב חנות חוד המחט, ונותנים למח לרוץ חופשי. רויסון, חבר ההרכב המצוין פלא אוזן, מנחה את ערב הפריסטייל הזה בו הכל מאולתר, החל מבחירת הביטים, דרך מי עולה להופיע ועד לחרוזים שתשמעו במו אוזניכם. די.ג'יי סמיילס ידאג לביטים, אתם תביאו נושא, כל נושא.רביעי, 24.8, 20:00, דיזנגוף 225

2. יריד יד שניה באברהם הוסטלס

כמו מדי חודש, גם באוגוסט יריד מכירת היד השניה של אברהם הוסטלס ירכז מכירת בגדים וחפצים וכל מה שבא ליד (כל עוד הוא מתחת ל-150 ש"ח) לצד מוזיקה, בירה קרה וריחו הנעים של מלחמה בקפיטליזם של אופנת הבזק. אם ממש תרצו, תוכלו להירשם מראש ולפתוח דוכן משל עצמכם ולהרוויח כמה שקלקלים. בואו למוטט את הממסד באווירה קלילה.שבת, 27.8, 12:00-19:00, לבונטין 21

https://www.facebook.com/AbrahamTelAviv/posts/pfbid0Sgr45h2WM1W7Xzj7jaNHNiRrP6eYMzTzefqUhAahqXAp3g7XZ3EB7wwCiWQVLKGrl?__cft__[0]=AZXjlHABrgJp-6wuVFuwY-HVf0dBshENKlHoAj34ZLX70WyBn_CMaUUsthio6M18aT1liyQrHEiTHFKnlpFwUfGI_5ub5HHfCDmcJQFXxH9K-Nxt5qQ5j6VZZ8ynZGwVcHiI94rLhqhV2DtKsZtKU1jDq7P6vkNon_06HTlO1ydwkZCqhd5A0FMOpIFnC0v2tyw&__tn__=%2CO%2CP-R

3. ג'ימבו ג'יי בנמל יפו

עוד בשבוע שעבר המלצנו לכם ללכת להופעה הזו, אך החום ניצח וההופעה נדחתה. מזלכם! כי זה אומר שתוכלו להספיק לתפוס את אחד הראפרים הכי חדי לשון ומרימים כרגע. הרשו לנו לצטט את עצמנו: "פתיחת שערים ב-15:00, הופעה ב-16:00, בריזה ב-17:00 והכניסה חופשית חופשית חופשית.עוד פרטים? בסדר, כאן".

4. מסיבת ייחורים ויריד אמנים

בין כל תחביבי הקורונה, נדמה שתחביב הייחורים נדבק יותר מהכל, ולא נדיר למצוא תל אביבים אבודים מסתובבים ברחבי העיר עם מספריים ומבט שמחפש כיוון לירוק. ביום שישי הקרוב (26.8) החל מ-11 בבוקר תוכלו להגיע למשתלה החברתית הגן הנעלם עם ייחורים משלכם ולאסוף ממיטב הייחורים של אחרים. על הדרך יתקיים גם יריד אמנים עם קעקועים, ביגוד, איורים ועוד.מלא פרטים נוספים והמון ייחורים נאים.

5. WOO בפאי

ליין הדריל/גריים/אפרוביט של הפאי מביא את המוזיקה הכי חמה מהצד הזה של לונדון עם תופים אגרסיביים וראפרים שאללה יסתור, מי בכלל מצליח להבין משהו מבעד למבטא הסקסי הזה. מזל שלא צריך להכיר את המילים כדי לזוז. השבוע תתארח המקעקעת זואי אל עם קעקועי פלאש במחיר של 150 ש"ח, אבל בשביל הריקודים גם לא צריך להוציא שקל. מופי ואסתר המלכה יתקלטו,כל הפרטים ובלי שום מבטא כאן.

• ❤ תרבות
• הופעות
• ג'ימבו ג'יי
• מסיבות
• נלחמים ביוקר המחיה

מה הדבר שהכי מסקרן אותך במעבר של העיר הזאת מהצגה לסרט?
עמית:"האתגר הגדול הוא לעצב את העיר. זה בעצם הדבר העיקרי שהמדיום הקולנעי מציע שאין כבר בהצגה. אני יכול להראות את העיר עצמה. על זה אני עובד בימים האלה. יש לי משהו די ברור בדמיון אבל ברור לי שהרעיונות צריכים לפגוש את המציאות. המפגש הזה יכול להיות מתסכל אבל גם להוליד רעיונות שבכלל לא חשבתי עליהם. שם קורית היצירה".
ג'ימבו:"אני מאוד סקרן לשמוע את הפסקול. בהצגה ניגנו על הבמה בתופים מאולתרים, ביטבוקס, גיטרה וקלידים, ועם ארבעת הכלים האלה יצרנו את כל המוזיקה. עכשיו כשאיציק פצצתי (המפיק המוזיקלי של ההצגה והסרט העיר הזאת) עובר לאולפן, זה פותח אינספור אפשרויות ויהיה מאוד מעניין לשמוע את השירים בגרסה מופקת יותר. חוץ מזה בהצגה היינו קאסט של חמישה שחקנים, והתרגלתי לזה ששחקן אחד משחק כמה דמויות. אחד מהקסמים הגדולים בסרט הוא שכל דמות קיבלה פרצוף מדויק עם קול וגיל משלה, והעיר תתמלא במגוון של אנשים שמורכבים מראפרים וראפריות, ושחקנים ושחקניות שאני מאוד אוהב ומעריך".

זיכרון מההופעות עם ההצגה העיר הזאת בחו"ל?
עמית:"אני זוכר בעיקר שניים מסיבובי ההופעות שלנו בחו"ל. הראשון זה הסיבוב בצ'כיה שהיה גם הפעם הראשונה שנסענו לחול עם ההצגה והופענו איתה באנגלית. נראה לי שכולנו זוכרים את זה כשבוע מאוד כיפי בחיינו, מי שהזמינה אותנו להופיע ממש פינקה אותנו והרגשנו כמו כוכבים. השני זה פסטיבל אדינבורו שהיה בדיוק הפוך בהרגשה. חיכו לנו שם הפגנות אנטי ישראליות של בי.די.אס. בהתחלה חשבנו שזה יעבור ושזה לא ישנה, אחרי כמה ימים הבנו שהמפגינים לא יתנו לנו להופיע והם אשכרה הצליחו. הנהלת הפסטיבל נכנעה למפגינים וביטלו לנו את כל 30 ההצגות שהיו אמורות להיות לנו. זו היתה פעם ראשונה בהיסטוריה של הפסטיבל שהחרימו הצגה. זה היה שבר מאוד גדול וכמעט לא הופענו בחול מאז".

ג'ימבו:"אלה שתי ההופעות שגם אני תכננתי להתייחס אליהן, אז כנראה שהן שוות התייחסות בהרחבה. מנקודת המבט שלי הסיבוב בצ'כיה היה הכנה גרועה מאוד למה זה טור בחו"ל. טור בחו"ל עלול להיות במקרים רבים דבר מאוד מעייף כי אתה נמרח בין שדות תעופה, מגיע עייף להופעה ומוטס חזרה הביתה באותו לילה לפני שהספקת לראות את המקום שאליו הגעת. בצ'כיה היה לנו המון זמן חופשי, והצמידו לנו ואן עם מארחים שהראו לנו מקומות שלעולם לא היינו מגיעים אליהם כתיירים כי זה פשוט חורים קסומים שעל פניו אין שום סיבה להגיע אליהם. כל זה היה מלווה בהופעות מלאות, אוכל ושתיה כיד המלך, מסיבות ואקלים אירופאי מזמין. מהצד השני, הביטול שלנו בעקבות חרם של הבי.די.אס באדינבורו היה באמת טראומה גדולה, אחת מתחושות חוסר האונים הגדולות שהרגשתי בחיי. אני מאמין בלב שלם שכשהסרט יצא התרגום שלו לאנגלית יקבל הזדמנות שניה להגיע לקהל מעבר לים".

מה הדמות שהכי נהנית לשחק על במה?
עמית:"תחרות קשה אבל נראה לי שאני הכי אוהב את 'אפי' מתיכון מגשימים. הצלע השנייה בצמד מיקרו ואפי, שני תלמידים שנואשים לאבד את הבתולים עד סוף השנה".
ג'ימבו:"אני בלי ספק הכי נהנתי לשחק את ברנבי, מי שנקרא בפי הקהל 'העוזר של מנשה', דמות מהעיר הזאת עם גינונים עדינים של רוצח קר דם ועברית גבוהה להחריד".

איזו שורה שלך אתה הכי נהנה לשחק או לשיר?
עמית:"'זה מסביר כמה דברים' שג'ו אומר לשרה בנט בסוף העיר הזאת".
ג'ימבו:"נכון להבוקר את 'יצאתי לצוד את הנאצים', הפזמון של השיר 'מאמי אני על זה'".

מילה או ביטוי באנגלית שעדיין אין לו חלופה בעברית והיית רוצה שתהיה?
עמית:"אין לי מילה ספציפית אבל אני אוהב שבאנגלית אפשר להפוך כל שם לפועל.
נגיד – Don’t Michael jackson me, או I'm gonna Zuckerberg this shit. החלופות שיש לזה בעברית יותר מסורבלות".
ג'ימבו:"המילה Priceless מיתרגמת 'לא יסולא בפז'. מדובר בביזבוז זמן יקר, להשתמש בשלוש מילים בשביל להגיד פרייסלס. אם למישהו יש חלופה עברית חדשה לזה, עבורי היא לא תסולא בפז".

שורת ראפ ישראלי אהובה?
עמית:"נפתחו לי בעבר תיקים
ולא חדש לי אזיקים
וזה שווה בשביל לראות אותם
רוקדים"
נימי

ג'ימבו:"סובבוני בשקלים
הלעיטוני בכזבים
ואני כשה תמים
עודני מאמין"
הדג נחש

מה הדבר הכי גדול שלקחת מהלימודים שלך?
עמית:"למדתי משחק בסטודיו ניסן נתיב בירושלים. קיבלתי המון כלים בלימודים שלי, היה לי מורים מעולים, אני יכול לדבר על זה שעות. אם להתמקד בדבר אחד אז נראה לי שהדבר הכי גדול שלקחתי זו רוח העשייה. כלומר למדתי שאני יכול לעשות בעצמי ולא חייב לחכות לאיזה במאי או מפיק ש"יקח" אותי. בסטודיו הפקתי כמה וכמה ערבי תלמידים, בהם גם השתתפתי, ביימתי קטעים ואפילו עיצבתי תאורה. אלו היו הצעדים הראשונים שלי בלייצר מסגרת עבור האמנות שאני רוצה להציג".
ג'ימבו:"אני למדתי תקשורת במכללת ספיר. כתבתי כמה וכמה שירים בהשראת דברים שלמדתי, ובעיקר נהייתי מאוד חשדן לגבי כל מה שמשודר בחדשות, שפעם גמעתי כמידע מהימן".

רגע קסום שהיה לך על במה?
עמית:"כשהייתי בשנה ב' בניסן נתיב, היה ערב של במה פתוחה שתלמידים מארגנים, שם ביצעתי לראשונה שיר ספוקן וורד. זה היה השיר שלי "ירושלים" שלימים גם קיבל עיבוד מוזיקלי ונכנס לאלבום חצי סוגריים. אף אחד בקהל לא הכיר ספוקן וורד, זה היה שונה מאוד משאר הקטעים בערב ובכל זאת זה עבד מאוד. זה היה רגע קדוש בשבילי. גם ההשראה שזה נתן לי וגם התגובות שקיבלתי הבהירו לי שאני רוצה להמשיך לעסוק בזה".
ג'ימבו:"בהצגה האחרונה של העיר הזאת כשג'ו (אתה) מוריד לג'ק (אני) סטירה, היה לנו רגע יפה של הבנה שזו הפעם האחרונה שזה קורה על הבמה אחרי מאות הצגות לאורך כמעט עשור. תמיד היה שם רגע יפה ואינטימי כשחטפתי את הסטירה הזו, אבל בפעם האחרונה ממש הזלתי דמעה וכל הברדק שכרוך בלהתרגש".

אם היית חייב לוותר על דבר אחד: עולם בלי אינטרנט או עולם בלי דת?
עמית:"אינטרנט. לא תזיק לי גמילה מאינטרנט בלי קשר".
ג'ימבו:"אני גם אשמח להיגמל מאינטרנט, רק בעולם בלי דת".

מוזיקה או ספורט?
עמית:"מוזיקה תוך כדי ספורט".
ג'ימבו:"ברמת היצירה ליצור מוזיקה מרגש אותי בהרבה מלעשות ספורט. אבל בדיון הרחב על מוזיקה וספורט כבידור, אני חושב שאין דבר יותר גדול מספורט. עבורי כקהל מעט מאוד שירים, אם בכלל, יכולים לייצר את האקסטזה שמייצר גול ניצחון בגמר בדקה 90, למשל. לזכות המוזיקה אפשר לומר שכשהיא מכה בך חזק אתה לא מרגיש שום כאב, אבל כשמנפצים לך בקבוק על הראש מחוץ לדרבי בבלומפילד כי לבשת צהוב או אדום זה מטופש מאוד ואתה מובהל למיון על שטויות".

השתתפת בשעשועון טריוויה. איך הרגשת בדיעבד? ממליץ?
עמית:"שנינו היינו באחד נגד מאה פעם, כל הקאסט של העיר הזאת, וזה היה די כיף, צחוקים. היינו חלק מהמאה אז זה די רוגיע. הייתי גם במרדף ומה שאני בעיקר זוכר מזה זה כמה זה מלחיץ. בדיעבד התבאסתי על דברים שאני יודע ולא עניתי עליהם. בסך הכל זו חויה מגניבה".
ג'ימבו:"דבר בשם עצמך לגבי הכיף שעשינו באחד נגד מאה. כשהיינו שם המתמודד האחד פנה אלי בתור גלגל הצלה, הוא רצה לשמוע איזו תשובה בחרתי ולמה. אני לא זוכר אפילו מה הייתה השאלה, אני כן זוכר שאמרתי לו שעניתי א' אבל שנדמה לי בעצם שהתשובה היא ב'. אחרי כל ההתייעצות הזאת אברי גלעד ממש המליץ לו לבחור בעוד גלגל הצלה כי התשובה הייתה ג' ויצאתי ממש טיפש. מצד שני מעולם אף אחד לא דיבר איתי על זה, כלומר לא ממש ראו את זה, כלומר אני ממש שורף את עצמי סתם בראיון הזה ויוצא אהבל לחינם".

מה אתה חושב על העיר רחובות?
עמית:"שמע, אחלה עיר, מדי פעם אני מופתע מחדש מהקשר והשייכות שאני מרגיש אליה. אפילו שבכלל גרתי בעקרון, ברחובות היו רב חוויות הנעורים. גרתי כבר בכמה ערים מאז וגם אליהן אני מרגיש חיבור, אבל יש יותר הרגשה של בית ברחובות, בעיקר בגלל האנשים. לפני כמה שנים הלכתי עם פצצתי לתיכון שבו למדנו שנינו, לדבר עם התלמידים. הופתעתי מכמה אני מרגיש קרוב אליהם, בערכים, בצורת מחשבה. אפילו שעברו שנים, היה בזה משהו מאוד מוכר. זה קטע".
ג'ימבו:"מסכים מאוד. אני כותב הרבה במוזיקה שלי על מקומות שגרתי בהם בשנים האחרונות, עוטף עזה ותל אביב, אבל המון פעמים בכלל יוצא לי להציג את עצמי כרחובותי. זה משונה כי אני לא גר שם הרבה מאוד שנים, וקשה לי גם להצביע על מה מייחד את הזהות הרחובותית, אבל מסתמן שיש כזאת".

לתמיכה בהדסטארט להפיכת "העיר הזאת" לסרט קולנוע

• ❤ תרבות
• העיר הזאת
• תיאטרון
• קולנוע
• ג'ימבו ג'יי
• פדרו גראס
• המופע של ויקטור ג'קסון
• ויקטור ג'קסון
• איציק פצצתי