אל ג'ימבו ג'יי נחשפתי בזמן השירות הצבאי. הפואטרי סלאם היה בשיאו וחבר שאמרתי לו שאני נורא נהנה מהקטעים של עמית אולמן, דאז פדרו גראס, הכיר לי את חברו ג'ימבו ג'יי (עומר הברון). כך הכרתי את "המופע של ויקטור ג'קסון", הלהקה של השניים עם המוזיקאי והמפיק המוכשר להפליא איציק פצצתי. המילים, החריזה, המודעות העצמית והתחכום בתוך הנונסנס קסמו לרבים מהצפוי.

>> "זה מה שרציתי, לספר סיפור": נועם ענבר מספר מה עומד מאחורי שיריו
>> בחרנו לשלוח לאירוויזיון גבר ישראלי קלאסי. מה כבר יכול להשתבש

התלהבתי עוד יותר כשהוא התחיל להוציא חומרים עצמאיים והצליח לעשות מצד אחד ראפ פואטי ומצד שני לשמור על פלואו וחריזה מדויקים. אבל אז התחילו לצאת אלבומים נוספים, והכיוון שלו הלך למקום הרבה יותר גלגלצי והרבה פחות אותנטי. לא התלהבתי כשחבר שלח לי לפני שבוע הודעה שיצא לו אלבום חדש בשם "הכל טוב". אפילו ניסיתי להתעלם מקיומו. אבל יותר ויותר אנשים דיברו עליו ולשבח את האלבום והחלה לפעפע בי התחושה שאולי אני מפספס כאן משהו. נגיד כבר עכשיו תודה לתחושה הזאת.

הזמן שלי להנות ממוזיקה הוא באוטו, אז הנחתי שהזמן הנכון לשמוע את האלבום הוא כשאני עומד 40 דקות בפקק בדרך חזרה מהעבודה. לא ידעתי עליו הרבה מלבד שהוא עוסק בשבעה באוקטובר, ולכן גם הופתעתי כששמתי את השיר הראשון באלבום, "מאז שזה קרה". הביט שפותח את האלבום הזכיר לי מיד את Feels Like Summer של צ'יילדיש גמבינו ונותן גרוב של אדישות רגועה, בעוד המילים נועצות את המאזין בישראל של אחרי האסון. השיר לא מדבר רק על חוויית הישראלי בישראל, אלא על חוויית הישראלי בעולם ומדלג בין אסוציאציה אחת לשנייה בקצב מסחרר שבו הכל לא מרגיש קשור אבל הכל מתקשר בעת ובעונה אחת, בין אם הוא מדבר על תיירים שבאים למתחמי הנובה ולקיבוצי העוטף ובין אם בהידרדרות המוסרית בפרשת שדה תימן.

השיר התנגן כשאני הרכב הראשון בצומת חסומה ומאחורי שורת רכבים שצופרים בקולי קולות. אין סיטואציה מתאימה יותר מזאת לשיר כזה, שמסכם בתוכו את החברה הישראלית כולה – אנשים זועמים שתקועים בקיפאון. השיר מסתיים במעין קטיעה. זה נשמע כאילו ג'ימבו מתכוון להמשיך את השיר אבל נקטע, ומשאיר מעין תחושה לא שלמה מעיקה.

מכאן מתחיל המסע של ג'ימבו ג'יי במלחמה, תוך התמקדות בחוויית המגורים בעוטף עזה, כשמעבר לגדר מלחמה ופיצוצים. בשיר "מטורף" הוא מדגים זאת באמצעות המילה ששמעתי הכי הרבה אצל ישראלים מאז המלחמה – "מטורף". בפזמון הוא אומר: "כמה מטורף להתרגל" ומתאר את המצב ההזוי שבו האזרחים פשוט השלימו עם העובדה שזאת השגרה שלנו ושזה לא ייגמר לעולם. בשיר הזה, כמו בשאר השירים באלבום, הוא משתמש בהמון רפרנסים תרבותיים אבל גם צה"ליים, והמעבר הזה בין האזרחות לצבא החוזר לכל אורך האלבום הוא מוטיב חוזר, עד שהגבולות מטשטשים כמעט לגמרי בין השניים.

ג'ימבו ג'יי לא מפחד לזעוק את מה שתקוע לנו כבר שנתיים בגרון: לא ניתן לחיות במציאות הישראלית, נותר רק לשרוד אותה. אף אחד לא באמת דיבר על זה עד עכשיו

האמת שאפשר לכתוב מאמרים נפרדים לכל שיר ולרפרנסים הרבים ששזורים בו, גם על השירים החלשים יותר באלבום כמו "שוב נא הביתה" (שם הוא מסמפל את השיר "בלדה למחפשים" של רומן שרון ומוותר כמעט לחלוטין על החריזה). גם חפלות כמיטב המסורת יש באלבום הזה, ועוד עם חיים אוליאל בכבודו ובעצמו בשיר "בואו תראו". קובי אוז מתארח בשיר "אוטוטו" ויש את "לא קניתי לך פרחים", עם פזמון שמחזיר אותנו מיד למערכון האקדח ב"ארץ נהדרת", שם כמה חברות במסיבת רווקות קונות לכלה מתנה שתעזור לה להתגונן מפני בעלה (מולי שגב, סליחה שהרסתי את הפאנץ'). בשיר הזה ג'ימבו לוקח את אותו האקט בדיוק של נתינת אקדח כמתנה, משנה את ההקשר ואת מטרת המתנה ומגיע לנקודה כואבת להפליא על רקע מדיניות הנשק המופקרת והמפקירה של בן גביר.

את האלבום סוגר ג'ימבו ג'יי עם בוקס בבטן בצורת השיר "למה אבא", וכאן הוא מסמפל את מיקי גבריאלוב בשיר "אבא סיפור", וכאן הבת שלו שואלת שאלות על המלחמה והוא אומר הכל חוץ מלענות, כי כבר אין מה להגיד. אין דרך שבה ניתן לתווך לילדים מציאות של מלחמה כזאת.

בסוף ההאזנה הראשונה נשמתי לרווחה. כל שיר הרגיש כמו עוד משקולת על הלב, במיוחד לאור המסקנה שעולה מההאזנה: לא הגיוני לחיות במדינה הזאת. זה לא רק יוקר המחייה. אנחנו אוהבים להתלונן שיקר פה (וממש בצדק, פאקינג יקר פה), אך הבעיה הרבה יותר שורשית – המציאות התעקמה לחלוטין. אנחנו חיים בתודעה הישרדותית כרגע, וג'ימבו ג'יי לא מפחד לזעוק את מה שתקוע לנו כבר שנתיים בגרון: לא ניתן לחיות במציאות הישראלית, נותר לנו רק לשרוד אותה. אף אחד לא באמת דיבר על זה עד עכשיו. היום כולם מנסים לפרוט על מיתרי הרגש עם מלודיות מרגשות על רקע מילים דביקות. ג'ימבו ג'יי יוצא למאבק על החיים של כולנו.

באלבום הזה יש הרבה ממה שהופך את ג'ימבו ג'יי לאמן שהוא – חריזה מצוינת (לרוב), גיוון מוזיקלי עם ראפ מתובל בחפלות ים-תיכוניות מצד אחד וברוק כבד מצד שני, אבל יותר מכל, בפעם הראשונה מזה שנים, אני שומע אותו שר בכנות ואומר את מה שקשה לנו להגיד: אי אפשר יותר לחיות כאן. הוא חושף את האבסורד שבמציאות הישראלית, דרך הלופ המוזר של צבא חיי יומיום ופוליטיקה, ומראה לנו חברה שחוקה, אדישה וזועמת כאחד. את האלבום הוא חותם בנימה הרבה יותר אישית שמרגישה כמו בוקס בבטן, עם מחשבות על דור העתיד שכבר לא מרגיש כל כך מבטיח. אם יש משהו שהתחדד בכל האזנה, זה שהמדינה שלנו צריכה שינוי כיוון דחוף. אם נחכה לא בטוח שיישאר כאן מה להציל.

• ביקורות מוזיקה
• היפ הופ ישראלי
• ג'ימבו ג'יי
• שבעה באוקטובר
• ❤ תרבות

אף אחד לא חשד שההופעה הראשונה של ג'ימבו ג'יי מאז השבעה באוקטובר יהיה מופע של אסקפיזם. אולי רק דביר המילואימניק, שחגג יום הולדת 30 בהופעה אחרי מאה ימים בעזה – כי פייר, אני לא יודע אם בעזה הוא הספיק לתפוס את האלבום החדש של ג'ימבו, "אה, וואו", שיצא באמצע דצמבר האחרון. אם דביר המילואמניק הספיק לשמוע, אז הוא בטח נדהם כמו כולנו לגלות את הרלוונטיות המדהימה של השירים בו, שעסקו בחייו של ג'ים כתושב קיבוץ אור הנר שבעוטף עזה.

>>אסור להשוות: האם "חולית: חלק 2" יגוייס לגינוי ישראל? כנראה שכן

אם דביר לא הספיק לשמוע את האלבום, זה בטח היה חתיכת הלם. ראפר חד לשון ולהקתו המצוינת (רועי דורון, איתי כפיר, אוריה ויצטום ורוני מרקביץ') עומדים על במת הבארבי החדש – הלם תרבות בפני עצמו – ומבצעים שירים שמרגישים כאילו נכתבו עבור התקופה הזו. משפטים כמו "במקום שאני גר ראיתי שלט של צבע טרי על דלת מקלט פצוע" או "עוד אלוף במשחקים הפראלימפיים" הופכים את השירים – כולם נכתבו והוקלטו הרבה לפני אוקטובר הארור – מנבואת זעם לצעקה שלא נשמעה בזמן.

אבל אני בטוח שדביר נהנה. לא רק כי בסיום השיר הראשון – "בעזרת השם" המצוין שפותח את האלבום – ג'ימבו הזכיר את שמו, איחל לו מזל טוב, והזכיר לו ש"יש לך את הצפון עוד חודש, אז תהנה!". אלא גם כי זו באמת היתה הופעה מצוינת, אנרגטית, וכזו שלפרקים הצליחה להוציא את הראש מעזה. אבל רק לפרקים, כי אי אפשר לברוח מהמציאות, לא כשהיא דופקת לך על הראש עם בומים, בייבי, בומים – סטרייט אוט אוף גאזה סטריפים.

בדומה לשיר ההוא, הסינגל הראשון מהאלבום שיצא בכלל באוגוסט האחרון, גם ההופעה מטיילת בחוסר נוחות מסוים בין אווירה מרימה לנושאים מורידים. אני קורא לזה תרגיל הדג נחש, על שם השורה "לדחוף מתחת לסבבה גם איזה כמה מסרים" של שאנן סטריט ב"לזוז". ג'ימבו משתמש במוזיקה שמחה כדי להגיד דברים מבאסים על לא מעט דברים, וזה עובר לקהל מצוין – גם כי הקהל שאסף ג'ימבו מחפש בדיוק את התרגיל הזה, וגם כי הוא מצליח לרקוד על שתי החתונות. או במקרה הזה – על חתונה, ועל לוויה.

כך ההופעה נעה בין שירים מרימים דוגמאת "פירות ההצלחה" (אמירה על תעשיית הפרסום) או "הוליווד" (אמירה על הפרובנציאליות הישראלית) לשירים שנועצים את האצבע בדיוק בנקודה הכואבת, כדי לנקות את הלכלוך. "המקום הכי נמוך בעולם" תפקד כשיר כזה – רגע אחרי שג'ימבו שוב אזכר את דביר המילואימניק, שבטח לא ידע לאיזה חגיגה עבורו הוא נקלע – אך הפעם בגרסת גיטרה בודדת, ומבט נקי וכאוב על התפוררות הארץ הזו סביב הרהורי הגירה חסרי סיכוי. אל דאגה, מיד אחרי הגיעה מחרוזת קאברים לאנה זק לצורכי הרמות, עם שינוי קל – במקום המספר המזויף ב"מי זאת" ג'ימבו שילב את המספר הטלפון של ארגון נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי).

שיר נוסף שנטען במשמעויות מסיבות מבנות היה "סתלבט בקיבוץ", או כמו שג'ימבו הגדיר את זה, שיר עם פזמון שדורש המון אופטימיות לבצע עכשיו. כמה מהר שיר הצ'יל המתוק-דבילי הזה הפך לבעל טעם מר, וכמה כל הקהל ששר עם המתופף איתי כפיר בפזמון רק רצה שהפזמון הזה ירגיש כמו לפני כמה חודשים – סתם מאוס, ולא כאוב. אפקט הפוך קיבל השיר "סלט", שנטען באנרגיות הרבה יותר מרירות מאז אוקטובר, והפזמון בעל החיוך האירוני – שקורץ להתעלמות מהערבים שגרו פה לפני שסבא ברח מברגן בלזן – הכה חזק הרבה יותר. הבארבי החדש, שממוקם בהאנגר דנדש בנמל יפו העתיק, הוצף בקהל שזימר "אה וואו, יש כאן ערבים, בונא זה עומד להיות סלט" בעודם עומדים עד גובה הברכיים במיץ סלט. זה בטח היה רגע מאוד משחרר עבור דביר, שחזר משחייה בסלט.

המבט האירוני-מפוכח של ג'ימבו ג'יי נדרש מאוד עכשיו. השירים לא מפחדים להסתכל למציאות בלבן של העיניים, ובכל זאת לא מרגישים כמו עוד צעקה בבליל הרעש שהוא המציאות הישראלית. לג'ים יש יכולת מרשימה לשים את האצבע על ניואנס חברתי שאומר הרבה במעט, ובזמנים של חוסר היגיון, הוא מתפקד כקול שפוי. גם סיום ההופעה נע בין הרגיל ללא שפוי – עם "עשיתי", שחוגג ומבקר את המסלול הכל-ישראלי, ו"מאמי אני על זה", שמתפקד כפנטזיה על השמדת האנטישמיות העולמית. בין המציאות הישראלית הסו-קולד רגילה, לפסיכוזה הלא נורמלית שכולנו חווים עכשיו.

מעניין שדווקא השיר הסוגר של האלבום וכנראה הטקסט הכי נוקב בו, "לא מה שסיפרו לנו", נעדר בסוף מההופעה. אולי גם ג'ימבו הבין שהציבור עדיין לא מוכן לשמוע את הכל. בכל זאת, כל אחד שהיה בקהל רצה בסוף להשתחרר קצת, לפרוק טיפה מהרגשות שחווינו. אף אחד לא ציפה שזה יהיה מופע אסקפיסטי, אבל בפרפראזה על המשפט של שאנן – מעל לכל המסרים האלה, צריך שיהיה גם טיפה סבבה. בכל זאת, כולנו ממש רצינו שאחרי מאה ימים בעזה, דביר המילואימניק באמת יהנה מיום הולדתו ה-30 כמו שמגיע לו.

• ביקורת הופעה
• מוזיקה
• ג'ימבו ג'יי
• ❤ תרבות
• הופעה בארבי

המילה קאלט נשחקה לאורך השנים, כמו לא מעט מילות תואר בומבסטיות. כשכל אחד מתיימר לקחת לעצמו את התגית הזו, קצת קשה להבדיל מה אמיתי ומה סתם מנסה. אבל "העיר הזאת" מפלרטטת עם המילה קאלט במשך המון שנים. ראשית היו אלו הופעת הקאלט של ההרכב ויקטור ג'קסון (שלפני היו הקאלט בהתהוות, N.O.D), שם ביצעו קטע מוזיקלי-מומחז קצר בשם "הסיפור הבלשי". גאג חמוד שערבב בין סיפור הבלש הקלישאתי לראפ-פואטיקה-פארודיה של פדרו גראס, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי. אבל זה היה רק לידתו של קאלט.

כשהסיפור הבלשי הפך למחזמר הראפ "העיר הזאת" אי שם ב-2012, הוא לא היה קאלט מיידי. אין דבר כזה קאלט מיידי. במקום זה הוא היה להיט קטן של תיאטרון האינקובטור הירושלמי, שצבר קהל מפה לאוזן, הביא ליוצריו כמה פרסים מכובדים ורץ במשך עשור שלם, הישר למעמד קאלט מוצדק. ועכשיו, בחמישי הקרוב (6.7) יעלה לאקרנים הסרט "העיר הזאת", גרסה קולנועית לסיפורו של הבלש ג'ו ושרה בנט (אין קשר משפחתי, וכבר אין שם אמצעי). וזה, רבותי, כבר יהפוך לקאלט. עוד רגע, רק חכו ותראו.

כשהוזמנתי להנחות את הפאנל שאחרי הקרנת הבכורה לסרט, במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים שנערך בשבוע שעבר, היה ברור לי מה אני רוצה שיהיה הפוקוס לשיחה – הדרך הפתלתלה שעברו השלושה, בדגש על הבימאי והיוצר עמית אולמן, שהיה הכוח המניע לכל הסרט הזה. זו היתה דרך ארוכה ומלאת 'לא', שבסוף גם נעזרה בהדסטארט חסר תקדים לסרט ישראלי, שהוביל ליצירת סרט ז'אנר (אירוע נדיר כשלעצמו בישראל) שכולו אהבה להיפ הופ, סרטי נואר ויצירה מקורית, רעננה, קומית, פארודית ומלאת פלואו ואנרגיה. חלקי השיחה בפאנל המובאים כאן הם רק טעימה מכמה שהיה מורכב ליצור את הסרט הזה, בתקווה והוא יגיע לקהל שלו, ובעיקר, יזכה להפוך לקאלט.

מתי הבנתם שזה אמור להפוך לסרט?
אולמן: "די בשלבים הראשונים של הכתיבה. היה ברור לי שזה הולך להיות הצגה, כי זה היה המשך טבעי של מה שעשינו בהופעות, אבל הרעיון להפוך את זה לסרט הגיע ממש מזמן, כי זה ז'אנר קולנועי בסך הכל".
ג'ימבו: "הופענו עם הסיפור הבלשי בהופעות מוזיקה במועדונים קטנים. עמית למד תיאטרון בניסן נתיב, אני הייתי סטודנט לתקשורת, והוא בעצם הזמין אותנו להפוך את הדבר הזה להצגה. בשלב הזה פשוט אמרתי 'כן', ולא היתה לי את ההבנה שאני אהפוך לעשר שנים לשחקן תיאטרון. זה היה כזה 'כן, אחי'".

היצירה עברה שני מעברים – מההופעות להצגה, ומההצגה לקולנע. מה הפתיע אתכם לגלות במדיום הקולנועי?
אולמן: "לא יודע אם הפתיע, אבל היה ברור שאפשר להראות הרבה יותר מידע, גם עלילתי. ההצגה מאוד מקומפרסת, הטקסט, המילים ולחן, הכל מלא בהמון רפרסים ופאנצ'ים. זה מאוד דחוס, וגם קשה לקלוט הכל בפעם אחת, ממה ששמעתי. הרעיון בסרט היה להעמיס עוד יותר. וגם זו הזדמנות לדייק את המשחק – בהצגה לא כל הופעה היתה מדויקת. עבורי, כשחקן בהצגה, שיגע אותי שהיו רגעים שלא עוברים. כאן היתה לי את ההזדמנות לדייק את זה כמה שאני יכול".

היה עוד אלמנט שנוסף במעבר למסך הגדול – אירחתם בסרט המון ראפרים. איך היה לעבוד איתם?
אולמן: "הרעיון היה ללהק ראפרים, כי הם מבינים את הקטע. עבדתי עם הרבה שחקנים בניסיון להעביר את העניין של איך לשחק ולשיר ראפ, והנטייה של מי שלא מכיר היא לעשות איזה חיקוי של ראפר, או להילחם בזה. עם ראפרים, זה היה נורא כיף לראות כמה זה מתלבש עליהם מהר. הם מבינים, הם יודעים איך לבצע ראפ ולהתכוון. מצד שני, גם שחקנים כמו אלון נוימן או עידן אלטרמן, שניהם מאוד מוזיקלים, הבינו את הקטע".

איך הפכתם את תל אביב לעיר פילם נוארית?
מישה: "זאת היתה השאלה הקשה שלנו. הטסט הראשון שעשינו לפני חמש שנים היה לבדוק את צילומי החוץ, איך תל אביב נראית. אני הכי זוכר מסיורי הלוקיישן את הריח. היינו במקומות הכי מושתנים של תל אביב. באיזשהו שלב הבנו שאנחנו לא יכולים ללכת על אווירת אירופה הקלאסית או גותהם. אז מה עושים? יש פה הרבה בטון, המון ברוטליזם. בואו נלך על זה, בואו נלך על מה שיש".

הסרט גם עמוס ברפרנסים וקריצות פנימיות. מה האהוב ביותר עליכם?
ג'ימבו: "מבחינתי הדבר הכי חשוב היו הקריצות להיפ הופ ישראלי, זה הדבר שאני אוהב. יש בברבוניה (הבר האפלולי של 'העיר הזאת'. מ"ש) על הקיר רשימה עם מלא הרכבים, גם הרכבים שהתפרקו, תמונות של ראפרים ישראלים. ובעיקר יש מעגל ראפ עם שלושה דורות של ראפ ישראלי".
מישה: "אני עשיתי גם את העיצובים לסרט, ויש את העיתונים שרואים. לקח לי המון זמן לעשות את זה, ישבתי והמצאתי כותרות, כתבות. תעשו פאוז ותקראו את השטויות שלנו".
פצצתי: "אני לא בטוח אם רואים את זה בסרט, אבל בצילומים אחד הדברים שהכי נגנבתי מהם היה פריט ממחלקת הארט, שעשו עבודה מטורפת על כל הסרט. היה בקבוק וויסקי שעיצבו לו את התווית, והמזקקה של הוויסקי היתה מקנשה'ס".
אולמן: "שלי זה 'תודה למאיה עדן וחנן'".

ולמי שלא מכיר, מה זה?
אולמן: "מאיה עדן וחנן זה אגדה. אנחנו (אולמן, ג'ימבו ופצצתי. מ"ש) הכרנו בחוג תיאטרון, ובאו אלינו בכיתה י' שני תלמידים חדשים, אחת בחורה, ספיר, והשני חנן. ספיר, כי לא ידענו את שמה, קיבלה אתה כינוי מאיה עדן, וחנן קיבל את השם חנן. אחרי כמה זמן הם ברחו משם, אבל נשארו בתודעה בתור אלו שבאו והלכו. ומאז אנחנו די מודים להם בכל דבר. בכתב, בדיבור. בסרט יש פעמיים 'תודה למאיה עדן וחנן'".

לפני 11 שנים ישבתי איתכם לריאיון ראשון על ההצגה, ושאלתי כמה רחוק אתם רואים את זה מגיע. אז עניתם שאתם 'רק רוצים להופיע עם זה כמה שיותר ושהאולם יהיה מלא'. אשאל את אותה שאלה, אבל הפעם אל תתנו תשובה שלפחדנים – לאן אתם רוצים לראות את זה מגיע.
אולמן: "די רחוק, שיהיה מצידי בכל העולם. אם לא בגרסה הזו, אז אולי בגרסת רימייק באנגלית. יש כבר תרגום מההצגה. ימים יגידו".

• המסך
• העיר הזאת
• קולנוע ישראלי
• המופע של ויקטור ג'קסון
• ג'ימבו ג'יי
• איציק פצצתי
• פדרו גראס
• עמית אולמן
• פסטיבל סרטי סטודנטים

ראפרים הם מלכי המילה של העידן המודרני. אין ז'אנר יותר עמוס מילים, יותר מבוסס על סלנג, יותר משלב וממציא חידושי שפה ושעושה יותר כבוד למילה המדוברת (ולא רק הכתובה) מאשר ראפ. זה אמנם מתחיל מצורך טכני – שיר הראפ הממוצע כולל בערך פי 3 מילים בממוצע יותר מרוב הז'אנרים – אבל הפך לעניין תרבותי. ראפרים נמדדים על פי יכולות הכתיבה שלהם, השנינות, המורכבות, הנראטיביות, המשחקיות ואפילו מצלול השפה שלהם. כי השפה היא הכלי היחיד שיש לראפרים, אבל רק הם אלו שבוחרים איך להשתמש בו.

לקח לא מעט שנים עד שהעברית היתה שגורה בפי הראפרים בישראל. ניסיונות מוקדמים כמו האשם תמיד ונייג'ל האדמו"ר היו יותר קומיים בהווייתם, וכך גם היה האלבום הראשון של השטותניקים משב"ק ס', שריסקו סלנג גולשים עם קיצוב ביסטי-בויז מובהק. כשנימי הגיע כך גם נולד הפלואו העברי, כולל כל הביגידי שבעולם, אבל משהו עדיין לא נשמע לגמרי מכאן. רק כשהגיע סאבלימינל הוא הצליח למצוא שפה בעברית לראפ – שהיתה באופן אירוני, סוג של אינגלוז עברי, או עברות של ראפ נוצץ מאמריקה.

הסיבה לכך היא כמעט טכנית – העברית היא שפה מלאת עיצורים שנתקעת בגרון ולא ממש מתמסרת לאלמנטים שראפרים צריכים, כמו זרימת הצלילים או משחקיות או גמישות. לקחנו שפה מלפני אלפיים שנה, החיינו אותה מחדש, ועכשיו עוד רוצים שנעשה איתה ראפ? עזבו, שמעתם פעם ראפ בצרפתית? זה נשמע חלום. אבל החלוצים של הראפ העברי (ביניהם ראוי גם לציין את פישי הגדול, שבהחלט נתן עבודה בלשלב שפת רחוב) עבדו קשה מאוד כדי לייבש את הביצה של הראפ העברי. ועל האדמה המיובשת שהם יצרו, הדור של פלד וג'ימבו ג'יי בנה בית, על בסיס השפה החדשה.

על פניו, אין צמד כותבי ראפ יותר שונים מג'ימבו ג'יי ופלד. האחד יוצר טקסטים במשלב לשוני גבוה יחסית, בונה אותם בדקדקנות של משורר, מדייק בכל הגייה, בן של מורה ללשון. השני מייצג את השכונה והפריפריה, לפחות באופן מוצהר, מייצר משלב של שפת רחוב עמוסה סלנגים (לעיתים, סלנגים פרטיים של החבר'ה שלו), שם זין על אם אומרים יושנת או ישנה ועושה בשפה פוגרום. אבל אם רק מבינים את האמנות של פלד, אם לא נתקעים על הפשט, אם לא מתעוורים מהפוזה המוחצנת – אם באמת מאזינים למילים בקשב – אפשר להבין את נקודת הדמיון. הם שניהם עושים את זה במכוון, ושניהם עושים את זה מאהבת העברית.

בואו נתחיל עם פלד. שלא יהיה טעויות, זה לא כתב הגנה, כי אני לא חושב שהוא צריך כזה. מי שחושב שהמוזיקה של פלד לא מתעסקת בכלום, רדודה או דלה בעברית פשוט לא טרח לשמוע אותה מעבר לבאסים. אבל מי ששקע לתוכה יודע כמה עשירה השפה של פלד, ואיך הוא מעוות ומשנה אותה במכוון רק כשהשיר דורש את זה אמנותית. מי שמכיר את הקריירה הכבר ארוכה של פלד (פאק, כבר כמעט עשרים שנה), יודע שמדובר באחד הכותבים הכי מחוננים שידעה השפה. זה בן אדם שכתב מגילות ראפ מורכבות ומלאות להטוטי מילים מבריקים, והמציא מחדש את הפלואו בעברית, עוד בגיל 16. אבל אז הוא מיצה את זה, והתחיל לכתוב אחרת.

אחרי תקופה מעצבת (לו ולראפ העברי) של קרב הסכינים הלשוני שהיה הצמד פלד ואורטגה, כשפלד יצא לקריירת הסולו שלו הוא לקח כיוון טיפה שלו לכתיבה. אלו כבר לא היו עמודים פתלתלים של טקסט מורכב, אלא מבנה קלאסי יותר של בית-פזמון, ולא מעט השראה מהראפ הדרומי, שלא פעם – באופן מכוון או לא – כלל טקסטים פשוטים בהרבה, מינימליסטים כמעט. פלד אוהב את המוזיקה הזו, ולכן רצה לייצר "באסים בבגאז'" כסוג של ראפ דרומי מהפריפריה הצפונית של ישראל. הימנונים במקום מניפסטים. את הרצון הזה הוא שכלל לאורך הקריירה שלו, עד לאלבום האחרון נכון לעכשיו, "טאטה ווי מייד איט", שם השתמש בישירות הלשונית שבנה כדי להביט על איך היא הגדירה לו את הדרך.

ומהעבר השני, ג'ימבו. רבים מתייחסים אליו ככותב הראפ הטוב ביותר בעברית, כולל כמה מהראפרים האהובים עליכם. הוא החל דווקא מכתיבת שטויות להרכב החברים המקורי "N.O.D", שהפך לימים בגרסה מצומצמת למופע של ויקטור ג'קסון. שם ג'ימבו עדיין עשה שטויות עם העברית, אבל החל גם לבחון ולפרק ולחבר אותה מחדש עם איש שפה נוסף, פדרו גראס. כשג'ימבו יצא לסולו, הוא לקח איתו קצת מרוח השטות, הרבה מהדקדקנות של הספוקן וורד, והעמיק את הרעיונות המעניינים שלו בעזרתה. הוא מגלף את העברית בעדינות, נזהר שלא לפגוע בה (בניגוד לפלד, שתמיד עיקם אותה כרצונו), ויוצר ספרים מדוברים עם חריזה מטורפת, מקצבי משלב מסונקפים ועומק לא מבוטל באופן די מובהק.

אבל מבחינה מסוימת, ג'ימבו עובר בשנים האחרונות תהליך שדווקא מקרב אותו לפלד. הוא מנסה להגיד יותר בפחות. "סתלבט בקיבוץ" המצליח לא היה קורה אם ג'ימבו לא היה משפט את אמירותיו מבלי לאבד את האימפקט שלהן. גם "חתולים" נוגע בין היתר כי הוא דל במילים (בין היתר כי הוא עוסק בדלות השפה, אך מדייק בכל אות). פלד גם צמצם את מילותיו, אבל בוחר כל אחת בקפידה. הם משתמשים בעברית בצורה היעילה ביותר, כל אחד מצידו. ג'ימבו בתור אוהב שפה שרוצה למצוא שיאים בין גבולותיה, ופלד בתור אוהב שפה שרק רוצה למתוח אותה. או במילותיו של ג'ימבו, "שנים שהתאמנו בלירות את המילים הכי מהר על אוטומט רק כדי לומר אותן לאט, רק כדי לומר מעט". או במילותיו של פלד: "כל הזמן מדברת על ילדים, בעתיד אני יעשה לך שלוש. אני יודע שאומרים שלושה, אבל לי ממש לא אכפת".

• ❤ תרבות
• ראפרים
• ראפ ישראלי
• היפ הופ ישראלי
• ג'ימבו ג'יי
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 944 // ווי לאב עברית

1. ערב פריסטייל בחוד המחט

מדי חודש מיטב האמסיז החופשיים (כלומר, אלו שיודעים לזרום מבלי לתכנן מראש) מתאספים סביב חנות חוד המחט, ונותנים למח לרוץ חופשי. רויסון, חבר ההרכב המצוין פלא אוזן, מנחה את ערב הפריסטייל הזה בו הכל מאולתר, החל מבחירת הביטים, דרך מי עולה להופיע ועד לחרוזים שתשמעו במו אוזניכם. די.ג'יי סמיילס ידאג לביטים, אתם תביאו נושא, כל נושא.רביעי, 24.8, 20:00, דיזנגוף 225

2. יריד יד שניה באברהם הוסטלס

כמו מדי חודש, גם באוגוסט יריד מכירת היד השניה של אברהם הוסטלס ירכז מכירת בגדים וחפצים וכל מה שבא ליד (כל עוד הוא מתחת ל-150 ש"ח) לצד מוזיקה, בירה קרה וריחו הנעים של מלחמה בקפיטליזם של אופנת הבזק. אם ממש תרצו, תוכלו להירשם מראש ולפתוח דוכן משל עצמכם ולהרוויח כמה שקלקלים. בואו למוטט את הממסד באווירה קלילה.שבת, 27.8, 12:00-19:00, לבונטין 21

https://www.facebook.com/AbrahamTelAviv/posts/pfbid0Sgr45h2WM1W7Xzj7jaNHNiRrP6eYMzTzefqUhAahqXAp3g7XZ3EB7wwCiWQVLKGrl?__cft__[0]=AZXjlHABrgJp-6wuVFuwY-HVf0dBshENKlHoAj34ZLX70WyBn_CMaUUsthio6M18aT1liyQrHEiTHFKnlpFwUfGI_5ub5HHfCDmcJQFXxH9K-Nxt5qQ5j6VZZ8ynZGwVcHiI94rLhqhV2DtKsZtKU1jDq7P6vkNon_06HTlO1ydwkZCqhd5A0FMOpIFnC0v2tyw&__tn__=%2CO%2CP-R

3. ג'ימבו ג'יי בנמל יפו

עוד בשבוע שעבר המלצנו לכם ללכת להופעה הזו, אך החום ניצח וההופעה נדחתה. מזלכם! כי זה אומר שתוכלו להספיק לתפוס את אחד הראפרים הכי חדי לשון ומרימים כרגע. הרשו לנו לצטט את עצמנו: "פתיחת שערים ב-15:00, הופעה ב-16:00, בריזה ב-17:00 והכניסה חופשית חופשית חופשית.עוד פרטים? בסדר, כאן".

4. מסיבת ייחורים ויריד אמנים

בין כל תחביבי הקורונה, נדמה שתחביב הייחורים נדבק יותר מהכל, ולא נדיר למצוא תל אביבים אבודים מסתובבים ברחבי העיר עם מספריים ומבט שמחפש כיוון לירוק. ביום שישי הקרוב (26.8) החל מ-11 בבוקר תוכלו להגיע למשתלה החברתית הגן הנעלם עם ייחורים משלכם ולאסוף ממיטב הייחורים של אחרים. על הדרך יתקיים גם יריד אמנים עם קעקועים, ביגוד, איורים ועוד.מלא פרטים נוספים והמון ייחורים נאים.

5. WOO בפאי

ליין הדריל/גריים/אפרוביט של הפאי מביא את המוזיקה הכי חמה מהצד הזה של לונדון עם תופים אגרסיביים וראפרים שאללה יסתור, מי בכלל מצליח להבין משהו מבעד למבטא הסקסי הזה. מזל שלא צריך להכיר את המילים כדי לזוז. השבוע תתארח המקעקעת זואי אל עם קעקועי פלאש במחיר של 150 ש"ח, אבל בשביל הריקודים גם לא צריך להוציא שקל. מופי ואסתר המלכה יתקלטו,כל הפרטים ובלי שום מבטא כאן.

• ❤ תרבות
• הופעות
• ג'ימבו ג'יי
• מסיבות
• נלחמים ביוקר המחיה