למה מותר לנו להיות שמחים? ויותר מזה, למה חשוב שנהיה שמחים?
כי עם ישראל ניצח והחזיר את הערך לחיים. זה לא אומר ששכחנו שיש חללים חטופים שעדיין שם, זה לא אומר ששכחנו את כל מי שנפל כדי שנוכל להגיע לרגע הזה וגם לא ששכחנו את כל מי שאפשר היה להציל והופקר בשבי. זה רק אומר שאנחנו שמחים שהמאבק על החיים הצליח, כי כבר שנתיים שאנחנו נלחמים להציל את מי שאפשר. והצלחנו. חייבים לשמוח. זו לא רק זכות, זו חובה. זה אישור למעשים שלנו.

היינו שם איפה שהייתה משפחה שרצתה חיבוק וחיזוק. איפה שרצו את הקול שלנו, לשם הגענו. ממש מההתחלה. בימי מאהל המשפחות הראשון ברחוב קפלן, אחר כך בכיכר החטופים, בצעדות לפני העסקה הראשונה. קיפלנו פרפרי אוריגמי, באנו "על אזרחי", לא לבשנו ורוד כי זה מה שביקשו, באנו עם תופים ובלי תופים, כרזנו ושתקנו. תמכנו איפה שאפשר היה לתמוך, איפה שהיה מי שזקוק לכך ונתן לנו להיות הגב. ככה מאות אלפי בנות ובני אדם, ציבור ישראלי עצום.

הנחישות שלנו, האהבה, המסר הברור שכולם חייבים לחזור הביתה ושהמלחמה היא על החיים, זה מה שהוביל אותנו ובסופו של דבר הוכיח שכשאנחנו נחושות ונחושים, המציאות משתנה. כשאנחנו נחושות ונחושים אף אחד לא יכול עלינו. אף אחד לא יכול לעמוד בפני רצון העם. הזעקה שלנו אמנם לא נשמעה בממשלת ישראל ובטח לא מצד העומד בראשה, אבל הזעקה הייתה חזקה כל כך שפרשה לה כנפיים ונכנסה לבית הלבן.

>> יותר מזה אנחנו כן צריכים: כך הפקיר השמאל את הזירה המוזיקלית
>> פתאום שמעתי בוז: המלחמה ריסקה את המחאה. ואז הגיע טראמפ

כל התהליכים שקורים עכשיו, קורים כי אנחנו לא ויתרנו, כי אנחנו לא היינו מוכנות ומוכנים שישראל תשנה את פניה, כי אנחנו לא היינו יכולות לקום לבוקר נוסף בו עינב לא תקבל את מתן שלה, בו אופיר לא יקבל את רום שלו, בו אף אמא, אח, אחות, סבא וסבתא, חבר, חברה בן או בת זוג, ילד וילדה לא יקבלו חזרה את מי שהופקרו ביום ארור אחד, בגלל קונספציה מתמשכת, בגלל הפקרה של שנים. אנחנו לא היינו מוכנות לעוד הותר לפרסום, לעוד כתם מוסרי על הידיים שלנו. אנחנו פשוט לא היינו מוכנים.

לפעמים מאבק לוקח זמן. בדרך כלל הוא לוקח זמן.
לפעמים הוא מרגיש חסר טעם, בזבוז זמן, לא משמעותי, תקוע במקום. המון פעמים בשנתיים האלה הרגשתי ככה. אבל אז מגיע רגע אחד שגורם לך להבין שלכל פעולה יש ערך, שעדיף להיות נוכחת מלא להיות, ושבסוף המציאות תשתנה.

מותר לנו להיות שמחים. אנחנו חייבים להיות. אנחנו נאבקות ונאבקים על החיים, ממש עכשיו בהווה. ובקרב אחד משמעותי מאוד הצלחנו. השבנו הביתה 20 אנשים חיים, אחים שלנו

השבים לאורך השנתיים האלה אמרו שראו את המחאות, ראו את השלטים (גם ממש את השלטים שלנו, של החזית הוורודה), קיבלנו מסר כזה גם מחטופים שחזרו עכשיו. זה כל מה שצריך. חיזקנו את מי שהיו במקום הכי נמוך בעולם, ובסופו של יום הצלחנו להחזיר אותם הביתה והם ידעו לאורך כל הדרך שלא ויתרנו עליהם.

המאבק לא נגמר. זה נכון. אבל מותר לנו להיות שמחים. אנחנו חייבים להיות. אנחנו נאבקות ונאבקים על החיים, ממש עכשיו בהווה. ובקרב אחד משמעותי מאוד הצלחנו. השבנו הביתה 20 אנשים חיים, אחים שלנו. אנחנו נמשיך להחזיר את מי שנותר מאחור כי זה עם ישראל, זה הציביון שלנו ואנחנו נמשיך לעבוד קשה כדי שיהיה פה טוב יותר, שנוכל לחיות במקום טוב יותר עם הנהגה טובה יותר, כזו שרואה אותנו ולא במרחק של קילומטרים רבים, אלא ממש כאן בתוך הבית, ואז אף מנהיג ישראלי לא יקבל קריאות "בוז", לא מהעם שלו ולא בחוץ.
זה יקרה. יהיה לנו עתיד ורוד.
לא לוותר!

>> כלנית שרון היא ממובילותארגון החזית הוורודה, תנועת מחאה ארצית הפועלת באמצעות כלים אומנותיים לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית.למה שלא תצטרפו

• טור דעה
• שבעה באוקטובר
• מלחמת שבעה באוקטובר
• כיכר החטופים
• גשר בגין

>> מיכל לויט היא מנשות הקולינריה המובילות והבולטות בתל אביב, חוקרת וכותבת על נושאים הקשורים לתרבות אוכל ומשקאות, ובימים אלה היא גם המנהלת האמנותית של אירועי יום ההולדת ה-116 של תל אביב-יפו ותחרות "עוגת העיר" של מוזיאון העיר ועיריית תל אביב-יפו, שיגיעו לשיאם בסופ"ש הבא בשלל אירועים מעולים שכדאי לכם לשריין (סופ"ש יום ההולדת ה-116 של תל אביב וגמר "עוגת העיר", 5.4-3.4, מוזיאון העיר.פרטים וכרטיסים כאן)

>> 120 שנים בלי בדידות: ההיסטוריה המפוארת של בתי הקפה בתל אביב
>> הטנגו האחרון בתל אביב: הנשף שחוגג 116 שנים לעיר העברית הראשונה

1. גשר בגין

המקום הכי חשוב להיות בו בימים אלו. לא רק כדי למחות נגד מלחמת הברירה הנוראית הזאת שממשיכה לגבות קורבנות מכל הצדדים, ולא רק כדי לתמוך במשפחות החטופים שנמצאות שם ערב ערב ומפגינות בין השעות 18:30 ל-20:30 – זה המקום שבו המאבק על איך תראה המדינה הזאת מתחיל ושם הוא מתקיים. בואו, לא רק בשבת. אין מקום חשוב יותר להיות בו.

2. קפה קווין

לא לצחוק, אבל שדרות ירושלים אחרי השיפוץ עושות לי טורינו. לא טורינו של כיכרות העיר הגדולה, אלא זו של הסמטאות הצרות, שבהן בתי הקפה המשפחתיים הם הלב הפועם. וקפה קווין של אמירה אבו-דיה והודא אבו-חליפה – זה בדיוק זה. כוח נשי שמהדהד עד לשביל האופניים בשדרה, גורם לך להפנות את הראש בכל ערב, כשמתכנסת שם חגיגת פרלמנט נשי, הדלקת נרות חנוכה או איפטאר. תה צמחים עדין, קפה שחור עם הל, מוגשים בכלים יפים שמזמינים עוד מזיגה. ועל הדלפק – עוגיות נימוחות בכל-מיני ממרחים וטעמים, כאלה שאמא של אמירה – חאלוויתהום – מכינה בידיים רכות ויודעות.
שדרות ירושלים 79

3. אבו נסאר

בתוך תרבות פתיחת השולחן הישראלית, שמתחת לראדאר ממשיכה להשתנות ולהתפתח במסעדות על קו החוף של יפו, מעטות המסעדות שמצליחות להביא לשולחן גם סלטים שלא יצאו מקופסה ונחתכו על המקום, ודגה, שלפחות בחלקה, מגיעה מהים שממול בלי יותר מדי מתווכים בדרך. אבו נסאר הוא בדיוק זה. עם שירות נעים ואדיב, מהסוג שקשה למצוא בימים אלו בתל-אביב, ועם עמדת בעל-בית שמזכירה מסעדות משפחתיות מאירופה, שבהן תמיד יש דמות שיושבת ליד הקופה, משגיחה על העניינים, מזהה פנים מוכרות ומנהלת שיחות בין החשבון להזמנה. באיטליה קראו לזה cassa – לא רק קופה, אלא לב העסק, המקום שבו בעל הבית הוא לא רק מנהל, אלא חלק מהחוויה עצמה. ואם לא תבקשו במיוחד, לא תדעו מהתפריט שאפשר להזמין גם לוקוס בעונה, אפוי בתנור – ולא רק מטוגן או צלוי.
קדם 130

4. פלור

עדי רייף ואורי קורץ, שניים מחבורת בוגרי האוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה בפיימונטה שהולכים ומתרבים, פתחו את בר היין שלהם רגע לפני ה-7 באוקטובר. מאז, הם מצליחים לטפח סביבם קהילה נאמנה, כזו שיודעת להעריך מקום שנעים לשבת בו, לשתות בו יינות מעולים, ובעיקר – לאכול בו טוב. התפריט משתנה מדי יום, משלב אוכל פשוט שעשוי בדיוק, יינות טבעיים ממיטב היבואנים.ות הנכונים והנכונות, נקניקים וגבינות שמגיעים בייבוא אישי, ומנות מקוריות שלא רק מצליחות להזיז אותנו מהקבעון – אלא בעיקר פשוט טעימות.
ווילסון 10

5. בריכת גורדון

המקום הכי נכון בעיר, ללא צל של ספק. לפדל בשיעור ספינינג עם קובי, לקרוע את התחת עם ג’ני, או פשוט להיכנס למים המלוחים ולתת לזיכרונות מקייטנת נופש וספורט של 92' לצוף. ולסיים כמו שצריך – רבע שעה של עונג בסאונה הרטובה או היבשה, לתת לחום לעשות את שלו. מומלץ לא לפספס את הריכולים על ככר אתרים ושיחות הפוליטיקה של הגורדוניסטיות במלתחות.
אליעזר פרי 14

מקום לא אהוב בעיר:

אני מחבבת את הרכבת הקלה, באמת, אבל יש לי איתה כמה עניינים לא פתורים. קודם כל, השם. דנקל? ברצינות? היא רכבת, היא קלה, היא חשמלית, אז למה לא "דנקלית"? שנית, למה לכל הרוחות אסור להעלות אליה אופניים רגילים? מה זו האפליה הזאת? חשבתי שאנחנו פה כדי להוריד מכוניות מהכביש. ושלישית – ואולי הכי חשוב – איזו עיר ללא הפסקה סוגרת את הרכבת שלה ב-23:30? ואיך בדיוק אנחנו אמורים להגיע ממקום למקום בסופי שבוע? לטיפולכם המסור אודה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"על עצמות המתים" בתיאטרון תמונע– עבודה מופלאה שלכאורה מדברת על הרחק מכאן, אבל כל-כך נוגעת בכאן ובעכשיו שזה שורף.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"היטלר והנאצים: רשע על דוכן הנאשמים" בנטפליקס. עם פרוץ המלחמה, עוד כשלא הצלחנו לצפות בשום דבר, בחרנו לצפות ברשע הטהור שבסוף הובס וירד מהשלטון. מעורר אימה ותקווה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
״לא עומדות מנגד״– עמותה שצמחה מהשטח כמענה לאחת האוכלוסיות הפגיעות בישראל. העמותה מסייעת לנפגעות ונפגעי זנות פיזית, רגשית וכלכלית, ומאפשרת להן לחוות עולם מיטיב. אפשר לתרום בכל מיני דרכים. זוגתי ואני נהנות לבשל בכל כמה שבועות לשורדת זנות – את האוכל שמתאים לה, לפי בקשתה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני לא בטוחה אם נכון לקרוא לה תל-אביבית, אבל אין מי שיותר צריך להרים לה בימים אלו מעינב צנגאוקר האמיצה, שמנהיגה בכוחות על-אנושיים את המחאה להשבת החטופים.

מה יהיה?
מה שתמיד היה – מאבק, תקווה, אנשים שלא מוותרים על אחרים ולא מוותרים על המקום הזה. יהיה קשה, יהיה מתיש, אבל גם יהיה מי שימשיך להילחם כדי שיהיה כאן טוב יותר. ותמיד אפשר לתת איזו גיחה לבריכת גורדון כדי לנשום.

• העיר שלי
• עוגת העיר
• מוזיאון העיר
• בריכת גורדון
• אבו נסאר
• קווין קפה
• גשר בגין
• הרכבת הקלה