כן, כמובן שיש תרבות אונס שמחלחלת ומשפיעה ומייצרת סביבות פוגעניות - אבל תפסיקו להטיל את האחריות בכללותה על המוזיקה או על בית הספר או על כל מה שבא לכם לעטוף בזפת ובנוצות. הסתכלו על עצמכם ועל סביבתכם קודם
הרשת גועשת בעקבות האונס בתיכון כאן בעיר, הורים נסערים מאשימים את את משרד החינוך, את בתי הספר, את התרבות; שמות כמו עומר אדם ודודו פארוק נזרקים לאוויר יחד עם אייל גולן והאווירה הכללית היא שכולם כולל כולם אשמים. אבל מי אחראי? זה כבר הרבה פחות ברור.
המממ, אולי האנס? הצחקתם את האינטרנט ואפילו לא הייתם צריכים לערב בזה חתול – מי זוכר אותו בכלל? מי מדבר עליו? החוק המאפשר לשמור על פרטיותו של קטין שעבר עבירה ולהעביר אותו לבית ספר חדש בלי לעדכן את הקהילה? עזבו, מורכב מדי לדיון וחוץ מזה – הנה ערס בגופיה לבנה, כלומר דודו פארוק – תביאו זפת ונוצות.
כאמא (לבת. אמאל׳ה) גם אני בנסערות בשבוע האחרון – גם אני חווה טלטלה רגשית, כעס, חרדה, תחושות מסוג של לאן העולם הזה עוד יכול להתדרדר, תהיות איך מתקנות וכל החבילה שמגיעה עם היותך הורה, אישה ופמיניסטית. אה, ואני חווה עוד משהו – זעם טהור על העידוד להפקרות שאני קוראת ברשת תוך שימוש בתרבות האונס ורטוריקה פמיניסטית אחרת כדי להסיר אחריות מהורים ופוגעים כאחד.
נבהיר מראש – תרבות האונס היא דבר אמיתי לגמרי – הילדים והילדות שלנו לומדים מקטנות, באופנים רבים ומגוונים שבנות, נערות ונשים הן מוצר צריכה. הם גם לומדים ולומדות שלבנות מותר לנגוס פחות מהמרחב הציבורי, שלבנים, נערים וגברים מותר להטריד, לתקוף ולאנוס, לייצר סביבות פוגעניות, מיזוגניות ומקטינות – ובמקסימום הם יקבלו מכה קטנה על היד.
אנחנו מלמדים אותם את זה באמצעות חוסר באכיפה, חינוך לא שוויוני, מצגים תרבותיים, חיבוק פוגעים שאולי לא עברו על החוק אבל בצעו עוול מוסרי כמו הכדורגלנים דור מיכה ועומר אצילי או אייל גולן, התחשבות וחיבוקי מיינסטרים תקשורתיים לעבריינים מורשעים בעבירות מין כמו חיים רמון ומשה איבגי וכמובן היחס לנפגעות כאשר הן מתלוננות – וזאת באמת רק רשימה קצרה (מאוד). הנקודה ברורה – יש תרבות אונס והתרבות הזאת משפיעה על התפיסות שלנו. גברים ונשים כאחד מוסללים אליה.
עכשיו, אחרי שהבנו שאנחנו גדלים וגדלות בעולם המסליל אותנו לחשיבה מעוותת – בואו נדבר על למה תרבות האונס לא אחראית לאונס בתיכון או בכלל. התשובה קלה אבל לא מובנת מאליה, מתברר: האחראי היחיד לאונס הוא האנס.
אם האשמתם את דודו פארוק, או עומר אדם – לא רק שהתבלבלתם – גם תרמתם בעצמכם לשימור הסטטוס קוו. ברגע שאנחנו מעבירים את האחריות מהידיים שלנו ומאשימים ״תרבות״ עלומה כלשהי – אנחנו מוותרים על כל אופציה לשינוי. האם תרבות האונס תורמת לקלות הבלתי נסבלת של מעשי האונס? בטח. כ-230 מקרי תקיפה מינית ואונס מתקיימים בישראל מדי יום (כך לפי נתוני איגוד מרכזי הסיוע) והעובדה שהם ממשיכים להתקיים בקרבנו שנה אחרי שנה והאדמה לא רועדת ומיליוני אנשים לא יוצאים לרחובות בדרישה לשינוי – היא תרבות האונס במהותה. העובדה שאייל גולן מתקבל בכנסת, ההופעות שלו סולד אאוט והוא מקבל הלבנות על בסיס קבוע באתר מאקו השייך לתאגיד התקשורת 12 – היא תרבות האונס לפרצוף האדיש של כולנו. ובכל זאת הסטנדרטים התרבותיים המאפשרים ויוצרים את ההתנהלות הזאת הם רק המעטפת.
בלב העניין יושב כל הורה אדיש שלא מלמד את הילד שלו איך לפעול כשהוא רואה ניצול של בחורה שיכורה; שמאפשר צפיה בפורנו חולני בלי ללמד אותו שעל המסך שלו נשים נאנסות – כי ״בנים יהיו בנים״. בלב העניין יושב כל בוס שאומר לעצמו בלב ״הם רק התבדחו עם הבדיחות המיזוגניות האלו, אני לא אתערב״.
בלב העניין יושבים כל אחת ואחד מאתנו, חרדים מנטילת אחריות אישית, כזאת שדורשת מאתנו להסתכל פנימה ולהבין איפה תרמתי באופן אישי לקלות הבלתי נסבלת של האונס. כזאת הדורשת אמירה חד משמעית בקול רם שהאחראי היחיד לאונס הוא האנס; לא המוזיקה שהוא מאזין לה, לא בית הספר שהוא למד בו ולא התכניות שהוא צפה בהן – אך ורק האנס. הבעיה? כשלוקחים אחריות נגמרים התירוצים וצריך לפעול. קל יותר להאשים את דודו פארוק באינטרנט.
