חילופי דורות הם לא דבר נעים. כשדור הבומרים (האמיתי, לא החברים בני ה-34 שלכם) התחיל להשתלט על עמדות מפתח בהנהגת העולם והובלת התרבות, הדורות שלפניהם קראו להם היפים וטענו שהם הורסים את העולם. בדיעבד הם קצת צדקו, אבל זה לא שני דור ה-X היו אהובים על אלו שלפניהם, וכשדור ה-Y נחת הוא גם היה שנוא ברובו על האקסים. אבל דור ה-Z, על תרבות הטיקטוק וממים לא הגיוניים ותוכן קצר וצעקני שלהם, הוא כנראה אחד הדורות הכי שנואים על קודמיהם – וגם הדור שהכי מפחדים ממנו, לפעמים מאותן הסיבות.

>>20 שנה חיפשנו אתכן: 20 המסעדות ובתי הקפה שהכי מצאתם בגוגל

שירות הסטרימינג מבוסס הפרסומות טובי רותם את הקרב הבן דורי הזה לסיטקום עם פוטנציאל מעניין מאוד: מנכ"לית של משרד פרסום ניו יורקי (לורן גרהאם, "בנות גילמור" לעד) מתקשה להתמודד עם הפיכתם של דור ה-Z לכוח צרכני משמעותי, ולא ממש מדברת בשפתם המטופשת. וזו בדיוק הסיבה שהיא מפוטרת, ולתפקיד החשוב והמלחיץ נכנסת מי שהיתה אחראית על הסושאל של המשרד, בת הג'ן זי קריסקה (מדיסון שאמאוון, "שחור כזה"). המנכ"לית המפוטרת מקימה, כמובן, משרד פרסום מתחרה, ומלחמת הדורות מגיעה לחזית הפרסום.

קומדיית מקום העבודה הזו פחות או יותר לקחה רעיון שמופיע בערך בכל סיטקום, והרחיבה אותו לרעיון שלם לסדרה – קרב בין חברי המשרד המבוגרים שחושבים שהם יודעים על הצעירים יותר טוב מעצמם, לבין המשרד הצעיר והמגניב שבבירור לא יודע מה לעשות, ולא בטוח שיש לו חשק לעשות בכלל, דברו איתו שוב בשלוש. גרהאם הנפלאה מככבת, הנושא טרנדי וחמוד ואפילו צחקקנו מלפחות בדיחה אחת בטריילר, אז יש פוטנציאל לקרב בין דורי באמת מתבקש. יאללה, תכריעו מי לוקח ובואו נסיים עם זה. אה נו, המסקנה תהיה שאנחנו צריכים לעבוד ביחד ושלכל צד יש יתרונות וחיסרונות? נו טוב, לפחות נצחק קצת בדרך.
"The Z-Suite", שני פרקים ראשונים עכשיו ב-Tubi

• מה רואים הלילה
• דור ה-Z
• משרד
• פרסום

בוז לבומרים וקוויר וייבז: "דריה"

אנחנו פותחים את הרשימה עם יצירת המופת החתרנית הזו מבית היוצר הלוהט ביותר של שנות ה-90: MTV. מעוז הטראש, שלא יצר משהו ראוי לבינג' מאז ג'רזי שור (וגם זה אם אתם חולים בשכל) הביא לחיינו את דריה ב-97', אחרי שהייתה דמות חוזרת בעוד להיט מופרע של היוצר שלה מייק ג'אדג' – "ביוויס ובאטהד". מדובר בתלמידת תיכון מעט גיקית בת 16, בעלת טון דיבור אדיש ולא משתנה, שבורכה במוח חריף וביקורתי שמאפשר לה לבקר בציניות קבועה ומושלמת את כל מה שקורה סביבה – החל מהמעודדות והספורטאים המטופשים בבית הספר, דרך אחותה האובססיבית לנראות חיצונית ובנים, ובעיקר להורים המיושנים והנוירוטיים שלה. אין ספק, דריה שונה באופן קיצוני בנוף הדמויות הטינאייג׳ריות שעיטרו את המסך בקומדיות הרומנטיות הוניליות שאפיינו את העשור האחרון של המאה הקודמת.

https://www.youtube.com/watch?v=D2sp0UOEmok

מערכת היחסים של דריה וחברתה הטובה ביותר ג׳יין, שחולקת איתה את הבוז לחיים הפרבריים שלהן בעיירה האמריקאית המומצאת לונדייל, מתערערת כשלתמונה נכנס טום – בן הזוג לשעבר של ג׳יין שמתאהב בדריה והופך בשלב מסוים של הסדרה להיות בן זוגה. עם זאת ועל אף הקלישאה – הסדרה רצופה ברמיזות להטב״קיות, דבר שאז היה עוד קצת חריג בסדרה שיועדה לבני ובנות נוער. בין אם ברוח הקווירית/א-מינית שמאפיינת הרבה מהדמויות, כולל דריה עצמה, מערכת היחסים הקרובה עד תלותית בין דריה לג׳יין, שמטרידה אותן לרוב הרבה יותר מבויפרנדס פוטנציאליים, ואפילו דמות ביסקסואלית, שיח על סקרנות מינית והצגת משפחה חד מינית נשית על המסך באחד מהפרקים.

לפני השחזור המדכא והסטירה המצלצלת: "הנסיך המדליק מבל אייר"

הרבה לפני שרצתם להעלות סטורי/ריל/סרטון טיקטוק בנושא מחשבותיכם על ההתנהגות של וויל סמית׳ בטקס פרסי האוסקר האחרון, הבחור עם היד המשוחררת והמשפחה בהפרעה היה השם החם ביותר של שנות ה-90 בזכות הסיטקום הזה, שנמשך שש עונות ו-148 פרקים לא מבוטלים. סמית׳ משחק בו את וויל, נער רחוב פיקח מהשיכונים של מערב פילדלפיה, שבעקבות חיכוך לא מכוון עם חברי כנופיה בשכונה בה גדל – נשלח על ידי אימו המבוהלת לחיות עם הדודים העשירים שלו בשכונת בל אייר המפונפנת בקליפורניה.

הפערים המעמדיים בין וויל לדודיו ובני הדודים שלו יוצרים שלל התנגשויות קומיות, מגובות בסרקסטיות המושלמת של המשרת ג׳פרי, ובשלל כוכבים אורחים מהטופ של האיזוטריה שרק הניינטיז יכלו להציע: מגרי קולמן, אופרה וינפרי וקווין לטיפה – ועד דונלד טראמפ ויו הפנר. ואם אתם לרגע שוקלים לצפות בגרסא העדכנית, Bel-Air (אותה סמית׳ הפיק בפועל) – שהיא בכלל דרמה שמתארת את מסעו של נער שחור צעיר מהשיכונים העניים של פילדלפיה לבל אייר העשירה – זה על אחריותכם בלבד. מדובר בשחזור כבד עם מסרים חברתיים די מדכאים, מינוס הוייב הצבעוני והמקפיץ של אז. ואם כל זה לא מספיק כדי לחזור למקור, מדובר באחת הסדרות שהשפיעו לטובה על ייצוג הגבר השחור בקולנוע והטלוויזיה. בשונה מדמויות האב הנעדר, העבריין או סוחר הסמים שהיו אז פופולריות – סמית׳ ייצג את המוביליות החברתית וכלכלית שלא נתפסה כנחלתו של נער אפרו אמריקאי מההוד, וכך הוביל לעוד שלל סיטקומים על המשפחה השחורה ומערכות היחסים בה.

אבי ההתמכרות הרעילה שלכן לסדרות רצח: "רצח מאדום לשחור"

האהבה שלכם לצריכת תוכן קיצוני, כמה שיותר קיצוני, בין אם אמיתי או מפוברק, אמנם מעלה הרבה שאלות על עידן הטריגר-פורן, אבל תתעודדו – אתם לא הייתם הראשונים. ״רצח מאדום לשחור״, אחת מסדרות הרצח המודרניות הותיקות והמוערכות ביותר, היא האלטרנטיבה המושלמת עבורכם לעוד דוקו ׳פשע אמיתי׳ מגוהץ של נטפליקס. אז אם אתם מתעקשים להעמיד פנים שהרגלי הצפייה שלכם בריאים לגמרי – כדאי שלפחות תצפו במשהו איכותי תוך כדי.

הסדרה מבוססת על הספר בעל השם הדומה של דיויד סיימון, יוצר "הסמויה", שהתלווה במשך שנה למחלק הרצח במשטרת בולטימור וכתב על חוויותיו. מטרת הסדרה הייתה לספק לצופים הצצה אמיתית, ללא נונסנס או אובר דרמטיזציה, לחייהם ועבודתם של צוות בלשים באחת הערים הקשות ביותר בארצות הברית. הריאליזם, בחלקו מבוסס על סיפורים אמיתיים מחוויותיו של סיימון, מתבטא גם בצילום הסדרה, שצולמה כמעט לחלוטין בלוקיישנים אמיתיים בבולטימור, עם מצלמות 16 מ״מ שיצרו תחושה גולמית ואותנטית יותר.

ההומור השחור שהייתם רוצים בערוצי הילדים שלכם: "המופע של רן וסטימפי"

ממוקמת איפה שהוא במרכז הספקטרום שבין ההומור הבועט על אירועי השעה של סדרות כמו סאות׳פארק וביוויס ובאטהד, ובין סדרות הילדים המתוחכמות יותר של ניקולודיאון כמו ראגראטס – מדובר בפנינה לחובבי ההומור השחור, הדפוק והמאויר. "המופע של רן וסטימפי" היא בעצם לקט סיפוריהם של שני יצורים הפוכים זה מזה – רן, צ׳יוואווה מרוטה, מרירה ושונאת אדם וחיה, וסטימפי, חתול שמנמן וחביב אך לא מבריק בלשון המעטה, שיוצאים בכל פרק להרפתקאות משונות, לפעמים במימד הזה ולפעמים במימדים וזמנים אחרים.

https://www.youtube.com/watch?v=pe7driNrW9k

נשמע תמים? אז זהו, שלא. הסדרה בוטלה פעמיים במשך השנים בהן היא רצה באון אנד אוף על המסך, בשל טענות מצד ארגוני הורים ומצד ערוץ ניקולודיאון עצמו על תכנים שלא הולמים ערוץ ילדים, הומור שחור, גסויות ורמיזות מיניות. בנוסף – כמות הקונספירציות סביב הדמויות, חלקן בנושא מערכת היחסים המתעללת והספק רומנטית בין רן וסטימפי, חלקן בנושא ההרגלים המיניים המפוקפקים דווקא של יוצרי הסדרה – ממשיכות להתגלגל עד היום בעוד שהסדרה צפויה להירכש לשידור/התנעה מחדש על ידי קומדי סנטרל.

אמא! צאי לי מהחדר! אני נלחמת בכוחות הרשע!: "באפי ציידת הערפדים"

סאגת ווינX? זוזי הצידה. אקדמיית המטרייה? תנוחי דחוף. פנו מקום למלכה האם של סוגת הפנטזיה הנשית – ״באפי ציידת הערפדים״. שימו על זה קצת שרה מישל גלר ("סקובי דו") ואליסון ג׳נינגס (לילי מ"איך פגשתי את אמא") – וקיבלתם שבע עונות של אחד הגילטי פלז׳רים הכי כיפיים של התקופה. בעצם, פשוט פלז'ר.

https://www.youtube.com/watch?v=sPhrqgZk7rk

מבוססת על קומיקס באותו השם, הסדרה מגוללת את סיפורה של באפי, טינאייג׳רית מרדנית שנבחרת על ידי הגורל כחלק משרשרת נשים שייעודן הוא לקבל כוחות על טבעיים ולצוד את כוחות הרשע. היא מועברת לבית ספר חדש לאחר שהיא שורפת (???) את אולם הספורט של בית הספר הקודם שלה, בתקווה להימלט מהייעוד שלה כציידת. אך מאמציה נבלמים על ידי המשגיח שלה, שמזכיר לה שכוחות הרשע עדיין בפתח. הפורמט הוא ׳רשע אחד בפרק׳ (בעונות הראשונות רובם, כצפוי, ערפדים), שמנוצח על ידי באפי וחבריה עד סופו. כמובן שאי אפשר בלי תככים, מזימות, חברויות אמת וכמובן – מושאי אהבה שבאפי מחליפה בערך פעם בעונה או שתיים. בסדר, חוץ מספייק ואנג'ל.

"המשרד״ פוגש את ״רוק 30״, רק יותר טוב: "המופע של לארי סנדרס"

כן, כן, בניינטיז מאוד אהבו לקרוא לדברים ׳המופע של׳ כשהם בטוח לא היו מופע ובספק היו של מישהו אחד ספציפי – אבל לשמחתנו, הכותרת הרפטטיבית לא מעידה דבר על איכותן של התוכניות האלו, ובטוח לא על איכותה של זו. חוץ מזה, הפעם בהחלט יש מופע, והוא של לארי סנדרס. נתחיל מזה שהיא הקומדיה היחידה של HBO שנכנסה אי פעם לרשימת 50 הסדרות הטובות ביותר בכל הזמנים של מגזין TV Guide, נמשיך בזה שהיוצר והכוכב הראשי שלה הוא גרי שנדלינג המושלם, אחד הקומיקאים האהובים והנשכחים מדי של סוף המאה הקודמת, ונסיים (כמעט) בזה שהיא ידועה עד היום כבסיס לסדרות כמו המשרד, רוק 30, מחלקת גנים ונוף ועוד ועוד, שמתאפיינות כולן בסגנון צילום ועריכה שהופך את הקהל לצופה מהצד באירועים היום יומיים שעוברים על הדמויות כאילו הוא אחד מהן.

הסדרה מספקת הצצה אל מאחורי הקלעים של תכנית הלייט נייט הבדיונית ״המופע של לארי סנדרס״ (שנדלינג), בהשראת תכנית דומה שהנחה שנדלינג עצמו קודם לכן. כל פרק, במיוחד בעונות הראשונות, נפתח במונולוג משובח של סנדרס עצמו, ולאחר מכן עובר דרך אירועים מהחיים המקצועיים והאישיים שלו, של הסיידקיק הנוירוטי שלו האנק, ושל שלל דמויות נוספות בהפקה, תוך כדי שזירה של ריאיונות עם כוכבים אורחים בטוק שואו המשונה.

משהו במשותף לאיל קיציס ולגיימרים: "זומביט"

טוב, טוב, אולי מדובר בצפייה קצת אירונית, ואולי ראינו חמישה פרקים של זה ברצף ביוטיוב לטובת התחקיר של הכתבה הזו ונהנינו מכל רגע – אבל מדובר בקאלט טלוויזיוני מושלם וגם בנסיעה די מטורפת אחורה בזמן, לימים שבהם ״תערוכת משחקי הפי.סי״, היה נושא לגיטימי לפרק של 20 דקות, ויכולתם לצפות במשה פרסטר משחק בפליפ-פון חמש דקות מול מצלמה משל היה אבן אש בהישרדות vip.

אז למי שהרפרנסים האלה לא אומרים לו שום דבר (ודאי לרובכם) מדובר בתוכנית הטכנולוגיה של ישראל, שהביאה מדי שבוע אל קהל הצופים הצעיר של הטלוויזיה החינוכית את כל החידושים והגאדג׳טים שהגיחו אל חיינו עם בוא המחשב – החל מדואר אלקטרוני, דרך הסוליטר, ועד טלפונים סלולריים ונגני דיסק (רק אל תקיאו). המנחה המפורסם ביותר שלה לסירוגין, יחד עם עוד כמה דמויות תקופתיות משעשעות, היה איל קיציס צעיר ומתוק מוות, עם שיער אפילו, ובכל פרק הוא ראיין בשטח או באולפן וריאציה מהממת של גיקים שידעו לספר הכל על הטכנולוגיות החדשות שפרצו לחיינו. מסמך היסטורי מרתק וצפייה קורעת מובטחת.

כשפלורנטין הייתה ה״איט גירל״ של תל אביב: פלורנטין

יש שיאמרו שגם כאן מדובר בצפייה מעט אירונית, אבל לחובבי הז׳אנר נאמר שמדובר גם בטלוויזיה לא רעה בכלל, מהימים הזוהרים בהם שכונת פלורנטין מיצבה את מעמדה כמעין הוילאג׳ התל אביבי. הסדרה, מבית גל אוחובסקי בימים בעייתיים פחות ואיתן פוקס בימים של לפני ׳הבועה׳, מתארת את חייהם של שלושה שותפים לדירה, צעירה נאיבית שמסתגלת לחיים בעיר ושני גברים – האחד הומוסקסואל והשני מתמודד גם הוא עם סוגיות שקשורות לזהותו המינית, שבדרך מתגלה גם היא כהומוסקסואלית.

השלושה מתמודדים גם עם פלורנטין כמעיין נעורים בלתי מוסבר, אבל גם עם דמויות נוספות בבניין שנשזרות בחייהן בשכונה. מבט עדין ונעים אחורה בזמן לימים שבהם פלורנטין הייתה קצת פחות גברים עם קעקועים שבטיים ו׳גולדה׳ וקצת יותר אורי בנאי אופה ומתפרפר.

דארק זה הכתום החדש: "אוז"

לחובבי סדרות הכלא שבינינו כמו ׳נמלטים׳ או ׳כתום זה השחור החדש׳, נציע את אחת היצירות המשובחות מבית HBO, שגם הייתה הדרמה ההמשכית הראשונה בה כל פרק נמשך 60 דקות (אז תפנו לכם את הזמן, זה שווה את זה). על אף השם הקסום, מדובר בקורותיהם של האסירים בבית הכלא באבטחה מירבית ״אוזוולד״, שרק מרפרר רעיונית לארץ הקסומה מספר הילדים האהוב.

הפרקים מתמקדים באגף ״עיר האמרלד״, בו הסוהר מקמנוס מפעיל תכניות שיקום לאסירים כדי שירוויחו חיים מחדש ביום שלאחר השחרור. כל פרק מלווה בקריינות של אסיר אחד – אוגוסטוס היל, שמתאר את מעללי הקבוצות השונות שנוצרו באגף: המוסלמים, הארים, האיטלקים, הלטינים, ואפילו הגיקים והגייז. עם אימג׳ים אפלים ולא מצונזרים של גורלם של אלו שלא שורדים את תכנית השיקום (אלימות, רצח ואפילו אונס) – ׳אוז׳ נותנת מבט לעיתים מצמרר אבל חד כתער על המציאות בבתי הכלא הקשוחים ביותר של ארה״ב.

• המסך
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 891 // משחררים את הניינטיז
• סדרות מומלצות
• סדרות
• דור ה-Z
• שנות ה-90
• נוסטלגיה

• Facebook
• Twitter
• Email

המחקר

האם אתם מזהים את להיטי העבר האלה?
טרנד אינטרנטי בו בני דור ה-Z הצעירים מצלמים את עצמם מאזינים לביטלס, לד זפלין, קווין ושאר קלאסיקותבפעם הראשונה בחייהם,הוביל את אנשי The pudding ליצור מחקר אינטרקטיבי ומעולה אודות פערי דורות במוזיקה. האתר מזמין אתכם להזין את שנת הלידה שלכם ולנסות לזהות להיטי עבר מעשורים שונים, כולם דורגו בטופ פייב של מצעד הבילבורד והיו להיטי ענק עם יציאתם. מפתיע לגלות (או שלא) כמה הקלאסיקות של דור אחד הם השירים הנשכחים של הדור האחר. כך למשל, "Fifty Ways To Leave Your Lover" של פול סיימון זוהה רק על ידי 14 אחוז ממשתתפי דור ה-Z (גילאי 13-22). הפסד שלהם.

האינסטגרם

Still Here
Still here הוא אתגר אינסטגרמי שבועי של ציורי טבע דומם. כל שבוע מתפרסמת בעמוד תמונה של טבע דומם כזה או אחר – פרחים, טאקוס או עוגות למשל – אותה יש לצייר או לתת לה פרשנות. האתגר פתוח לכולם, אמנים וחובבים מרחבי העולם, והתוצאות מקסימות ומגוונות.

התוכנה

העתק-הדבק מהחיים האמיתיים לפוטושופ
תוכנה חדשה מבקשת להפוך עיצוב בפוטושופ לפשוט יותר ועל הדרך משאירה אותנו פעורי פה – מכוונים את מצלמת הטלפון אל אובייקט בסביבתכם. התוכנה מזהה את החפץ וחותכת אותו באופן אוטומטי מהרקע. כאשר מכוונים את מצלמת הטלפון על מסך המחשב, התמונה החתוכה מודבקת ישירות אל הפוטושופ. כך נראה העתיד. התוכנה עובדת כרגע רק על תוכנות של adobe וזמינה למשתמשי אייפון ואנדרואיד. ניתן להרשם לרשימת ההמתנה להורדת התוכנהפה.

הריחוק החברתי

הדרכים היצירתיות בהן מסעדות שומרות על הריחוק החברתי
איך פותחים מסעדה בלי הסכנה שסועדים יפרו בה את כללי הריחוק החברתי? ברחבי העולם מצאו לכך פתרונות יצירתיים. בובות ראווה קריפיות למדי ממלאות מסעדה בווינה, סועדים יושבים לצד בובות פרוותיות במסעדות בתאילנד וביפן, ובגרמניה מחולקים כובעים עם מצופים ארוכה לבריכה שנועדו לסמן את המרחב האישי. בקרוב אצלנו?

הסרטון

שלושה פינגווינים נכנסים למוזיאון
בזמן שמוסדות תרבות ברחבי העולם עוד סגורים למבקרים אנושיים, שלושה פינגווינים מגן החיות של טקסס הוצאו לטיול שנתי במוזיאון כדי לצרוך קצת תרבות. הם לא התלהבו ממונה, למקרה שתהיתם, אבל קאראווג'ו סקרן אותם.

שעות הפנאי

פאזל משלכם
אתר המאפשר ליצור פאזל וירטואלי מתמונה לבחירתכם. כי למה לא, בעצם.

הבידוד

מבית לסקייט פארק
צמד אחים מפלורידה זכו בתחרות "Murder your house" שהזמינה גולשי סקייטבורד להפוך את ביתם לסקייטפארק בזמן הסגר. הסרטון המרשים (או המבעית, תלוי את מי את שואלים) מציג את השניים רוכבים במורד גג הבית שלהם, בתוך החנייה, ובסקייט פארק מושקע שבנו בחצר ביתם. הפרס הוא כסף עבור שישה חודשים של שכר דירה.

• אינטרנט
• קורונה
• סקייטבורד
• יוטיוב
• דור ה-Z
• אינסטגרם

מה למדתי מעבודה של שנה וחצי על סדרה דוקומנטרית על דור ה-Z? בעיקר שהוא לא קיים, בטח לא במתכונת שמנסים למכור לנו. אכן קיימת קבוצת אוכלוסייה שנולדה אי שם בסוף שנות ה־90 בואכה העשור הראשון של שנת 2000, כן, יש לה מאפיינים מסוימים דומים, אבל הדימוי שלהם כרובצים על המיטה בבית ההורים, צופים בשידורים חוזרים של "חברים" בנטפליקס, לא ממש מקיימים יחסי מין, עצובים יחסית, בודדים הרבה ומדברים עם 100 אנשים בצ'אטים בו זמנית נכון גם לגבי הדור שלפניו, דור הוואי המאוס שאני גאה להיות חלק ממנו.

פשוט תחליפו את נטפליקס בערוץ 3 ואת וואטסאפ ואינסטגרם באיי סי קיו ובצ'אטים של תפוז ונענע. לנו היה את במה חדשה, הם כותבים שירה והגיגים בסטורי. מה שהיה הוא שיהיה, אין חדש תחת השמש, בסוף כולם מתברגנים, מתחתנים ומביאים ילדים.

הדבר האחרון שמישהו מדור ה-Z יגיד על עצמו זה שהוא מדור ה-Z, זאת בניגוד מוחלט לדור ה-Y שאוהב לאונן על עצמו בכל פלטפורמה דיגיטלית אפשרית

"סטוריז" – הסדרה החדשה שלנו בכאן11 בבימוי ג'ולי שלז ובהפקת יואב לשם – היא לא סדרה על דור ה-Z. כלומר היא כן, עבור מי שמרגיש שהאנושות מחולקת לדורות, כלומר מי שהוא לא דור ה-Z, כי הדבר האחרון שמישהו מדור ה-Z יגיד על עצמו זה שהוא מדור ה-Z, זאת בניגוד מוחלט לדור ה-Y שאוהב לאונן על עצמו בכל פלטפורמה דיגיטלית אפשרית. מבולבלים? גם אנחנו, האנשים שעשו את הסדרה הזאת. יצאנו לדרך עם כותרות כמו "למה דור ה-Z לא עושה סקס?", "למה דור ה-Z הפסיק לשתות אלכוהול?", "מדוע דור ה-Z אובססיבי לעציצים?", וסיימנו אותה בהבנה שרוב הדמויות שתיעדנו עושות הרבה יותר סקס מאיתנו ועם לפחות שלושה ימי צילום שכמעט הסתיימו בעילפון מאלכוהול. לפחות את העניין עם העציצים לא הצלחנו להפריך. אולי בעונה השנייה.

במובנים מסוימים "סטוריז" היא יותר סדרה על האדם החדש שנוצר בזכות אינסטגרם – המופנם המוחצן. יונג חילק את בני האדם למופנמים ומוחצנים ועל בסיס התיאור שלו נוצרה חלוקה לטיפוסים אקסטרוורטיים (מוחצנים) הנוטים להשקיע את האנרגיה שלהם בעולם שבחוץ ומושפעים מבני האדם שסביבם, ולעומתם טיפוסים אינטרוורטיים (מופנמים) שנחשבים מסוגרים יותר בתוך עולמם הפנימי ופחות בקטע של הזולת. זאת כנראה הסיבה שז'אנר הטראפ יושב כל כך טוב על הדור הזה – הרי כולו שילוב של שוויצריות עם אווירה נוגה וקודרת שעלולה לגרום למבוגרים אי נוחות.

כל אחד מכוון את העדשה הפרטית שלו למה שמעניין אותו. ומה מעניין את הגיבורים שלנו? הם עצמם

זאת גם הסדרה שלנו. אמיתי שולמן מעלה סטורי של עצמו, מביט בעיניים עצובות למצלמת האייפון, שואף שאכטה מסיגריה ואז נושף. נאור לוי מצלם את עצמו מצלם את עצמו בלי חולצה מול המראה, פיצ'ר הבומרנג המטופש מקנה להזזת המבט שלו רפטטיביות שלא אומרת דבר. בשנה וחצי האחרונות צללנו לתוך אלפי סטוריז מהז'אנר הזה, כאלו שבשפת העריכה נחשבים "אאוטים" לחלוטין. האומנם? אף צילום הוא לא סתמי, כל אחד מכוון את העדשה הפרטית שלו למה שמעניין אותו. ומה מעניין את הגיבורים שלנו? הם עצמם. למה זה מעניין אותנו? משתי סיבות: אחת, כי ליהקנו חמישה נערים ונערות מעניינים, לא על פי התבנית המקובלת בטלוויזיה המסחרית של השבטים הישראליים. שנייה, העובדה שבעידן שבו כולנו הולכים עם מצלמה בכיס ועדיין האובייקט שהכי מעניין אותנו הוא עצמנו – היא מעניינת וגם מעצבנת. ומעצבן פלוס מעניין שווה מעניין.

ויש נתונים אמיתיים, לא מדגם סטטיסטי של שאלוני באזזפיד, אלא מחקרים שמצביעים על עלייה בתחושות של בדידות, דיכאון וחרדה. זה קיים בקרב כל האוכלוסייה אבל בדגש על מי שמכונים דור ה-Z, ואי אפשר שלא לעשות את הקישור בין זה לבין הפניית המצלמה האישית שלי לעצמי ולא לאחר. זה תמיד אני, האחר לא קיים. אם אני מעלה סטורי שלו זה רק כדי להגיד משהו על עצמי.

לעומת זאת מספרים לנו שמדובר בדור הכי מוסרי בהיסטוריה. "דור המילניום צופה ב'חברים' בנטפליקס ונדהם מהסקסיזם וההומופוביה", נכתב באינדיפנדנט הבריטי. מתברר שאותם צעירים שצופים באובססיביות ב"חברים" נדהמים מהסקסיזם של ג'ואי, מבדיחות על המשקל הקודם של מוניקה, ומהשמרנות סביב הזוגיות הלסבית של קרול וסוזן. מצד שני הם עדיין צופים ב"חברים". הם יכולים פשוט לכבות את המסך אבל מעדיפים שלא, כי המחיר הנפשי גבוה מדי (מחקר קבע שצפייה רפטטיבית ב"חברים" מפחיתה תחושות חרדה!).

טראפ מבנימינה

לדור ה-Y, אלו שעכשיו הם בני 30 עד 40, יזכרו את המחאות החברתיות ואת הניסיון (לפעמים מוצלח, לפעמים מוצלח פחות) לזעזע את המערכת, אבל לפחות במחאות בעולם המערבי, ובראשן תנועת אוקופיי, לא היה ניסיון לשנות אותה באמת. הממסד הגיב ביד קשה ואז הגיעה פוליטיקת הזהויות שפירקה את כולנו לקבוצות, וכל אחד מתבצר בזהות שלו ומתנגח במי שהוא תופס כאחראי על הדיכוי שלו ושל אבות אבותיו. חסידי הניאו ליברליזם לא היו יכולים להיות מרוצים יותר. מאז עברו כמה שנים מתות שבהן השמאל ספג חבטות כמעט בכל נקודה על הגלובוס. לא במקרה הקצה של דור ה-Y, צעירים שהיום הם בני 24 עד 30 בערך, מעדיפים לעשות שורות, לעשן עצמם לנטפליקס (אם זה לא עושה להם חרדות) ולפרסם סטטוסים על קואלות נשרפות באוסטרליה מאשר לצאת לפעולה אקטיבית.

70 אחוז מהצעירים בגילי 16־22 אמרו בסקר יחסית אמין שיצביעו למועמדים סוציאליסטים

לשמחתנו הפלטפורמה שבוגרי דור ה-Y השאירו (בעיקר בדמות פוליטיקאיות צעירות כריזמתיות) והייאוש והריק של הפלג הצעיר של דור הוואי הביאו יחד לתפנית מרתקת בסיפור: 70 אחוז מהצעירים בגילי 16־22 אמרו בסקר יחסית אמין שיצביעו למועמדים סוציאליסטים. לפחות בארצות הברית מדובר בנתון פסיכי, משהו בסגנון סקר דומה שייערך בקרב צעירים ישראלים ויחשוף שרובם מעדיפים לא להביא ילדים לעולם או להסתפק בילד אחד.

חובבי קפיטליזם, שקוראים שורות אלו ונאחזים במשפט "טוב נו, אתם יודעים מה אומרים, אם עד גיל 30 לא היית סוציאליסט אין לך לב ואם אתה מעל גיל 30 ואתה עדיין סוציאליסט כנראה ההורים שלך עשירים ואתה יכול להרשות לעצמך להציג את עצמך ככה במסיבות בית", כנראה טועים. "הסוציאליזם המילניאלי" אמיתי. ב־1990 החזיקו צעירים בשנות ה־30 לחייהם באמריקה שליש מהנדל"ן האמריקאי, ב־2019 הם מחזיקים רק בארבעה אחוזים. לרוב מוחץ של המיליניאלז לא יהיה סיכוי לרכוש דירה. מה עושים? דורשים חלוקה מחודשת וצודקת יותר של ההון, גם אם לא מבינים כל כך מה זה אומר. נכון שקשה לראות התעוררות כזאת אצל צעירי ישראל, אבל יש איזה מקום לאופטימיות.

למרות הבריחה מאקטיביזם, המסקנה שאיתה סיימתי את התוכנית היא שגם דסי, אמיתי, נאור, נועה וגל הם מהפכנים, והם אפילו לא יודעים זאת. כי אם יש תכונה אחת משותפת שאני יכול לקבוע בוודאות שהיא אופיינית דווקא לדור ה-Z, היא הפלואידיות. לא רק זו המגדרית, אלא גם פלואידיות שמאפשרת לנערה כמו דסי לצאת בשאלה ממשפחה חרדית חב"דניקית אבל עדיין להישאר בקשר אישי עם אלוהים, ולגל צור לייצר את הטראפ הכי תל אביבי אבל להישאר בבנימינה. כי אם כל העולם כולו כבר לא בינארי, אולי אין באמת מה לפחד כלל, ואם כל הדברים משתנים כל הזמן וההגדרות הישנות הופכות ללא רלוונטיות אז אפשר ליצור מתוכם דברים יפים שאולי לא יעצרו את ההתחממות הגלובלית (זו כבר השליחות של האחים הקטנים שלהם), אבל בהחלט יצילו את העולם מהשעמום התרבותי שהוא נקלע אליו. ואם כל מה שכתבתי כאן נשמע כמו גיבוב שטויות, אתם יכולים תמיד לפטור אותו בשתי מילים: אוקיי בומר.

• המסך
• תרבות
• דור ה-Z
• כאן
• תאגיד השידור הציבורי

• Facebook
• Twitter
• Email

בשורה חשובה למנהלים: דור ה-Z מסיים בשנים אלה את הצבא וכעת עומד להיכנס לשוק העבודה. אם עדיין לא שמעתם על החלוקה הדורית נציין בקצרה שאם נולדתם באמצע שנות השישים עד סוף שנות השבעים אתם עדיין משתייכים לדור ה-X, ילידי שנות השמונים ותחילת התשעים מקוטלגים כיום כילדי דור ה-Y. לכל אחד מקבוצות אלה, כפי שגילו מחקרים רבים, תכונות אופי די דומות הנובעות מחשיפה לטלוויזיה, לטכנולוגיה וכן מתחילת עידן הגלובליזציה. כעת, דור ה-Z עומד להציב בפנינו אתגר משמעותי.

מה מאפיין את ילדי דור ה Z?

מרבית המחקרים על דור ה-Z בוצעו בארה"ב ולכן ניתנה משמעות רבה לאירועים שהתרחשו כאשר דור זה הגיח לאוויר העולם. מתקפת הטרור של 11.9 שגרמה לקריסתם של מגדלי התאומים נחקקה עמוקות בציבור האמריקאי, לכן יש הטוענים כי בני דור ה Z חש איום קיומי גובר (74% בארה"ב הסכימו עם טענה זו.) לצד כל אלה דור זה חי ונושם טכנולוגיה, חלק בלתי נפרד מהיחסים החברתיים נבנים ברשתות החברתיות שתפסו תאוצה בעשור האחרון ואת המידע הן על חדשות ואקטואליה והן ידע כללי הם נוטים לצרוך באמצעות מנועי חיפוש ומאמרים ברשתות החברתיות ופחות מספרים.

כיצד מתבטאים השינויים הללו בתחום ההעסקה?

שוק התעסוקה עומד לעבור טלטלה משמעותית כאשר בני דור ה-Z יכנסו אליו בשיעור גבוה יותר. על פי מחקרים שונים הדור הזה מחויב יותר למקום העבודה (לאחר שרבים ראו את הוריהם מפוטרים בשנת 2008 בתקופת המשבר הכלכלי ועוברים במהירות מעבודה לעבודה). הם מצפים לסביבת עבודה בלתי פורמלית, תופשים מהר יותר ומעוניינים ללמוד מתוך התנסות אישית ופחות ידע תיאורטי.

עם זאת, דור ה-Z מעניק חשיבות גבוהה מאד לתואר אקדמי כמקפצה להצלחה. בשנים האחרונות סכום ההלוואות ללימוד במוסדות אקדמיים בארה"ב עלה בצורה משמעותית. בהקשר זה חשוב לזכור כי רבים מהסטודנטים מתחילים ללמוד בגיל שמונה עשרה ואינם הולכים בהכרח לצבא לאחר סיום התיכון כמו בישראל – לכן אנו עשויים לחוש את השינוי הזה באיחור של שלוש שנים.

מסתגלים לשינויים והופכים אותם להצלחה כוללת

בעולם התעסוקה המתפתח כל החברים צריכים להסתגל לשינוי. המפגש הבין דורי בין העובדים בגילאים השונים והשוני התרבותי חברתי יוצרים מפגש שדורש לעתים הכרה ותיווך. התהליך מתחיל כבר בשלבים הראשונים: באופן גיוס העובדים ועד לאופן בו הארגון נותן מענה על הצרכים השונים של עובדים אלה.

היום, לאור השינויים הללו גם באוניברסיטאות ובמוסדות הלימוד השונים מלמדים במסגרתתואר ראשון במנהל עסקיםעל השינויים שמומלץ לבצע במקומות העבודה. סטודנטים רבים מדור ה-Z בוגרי תואר ראשון במנהל עסקים יוצאים לשוק העבודה ומעצבים אותו בדמותם ונראה כי המגמה הזו עומדת להימשך כאשר הדור הזה יעבור לזרוע הניהולית בחברה.

נראה כי הארגונים יהיו פחות פורמליים, יעסיקו עובדים לטווח ארוך ויעניקו לעובדים הצעירים את האתגרים המתאימים על מנת לעודד אותם להישאר לאורך זמן רב יותר במקום העבודה. המחוייבות כבר נמצאת, כל שנותר הוא לאפשר ליזמים הצעירים שביניהם להישאר בחברה. יש המדגישים כי הדור הזה הוא של "יוצרים וממציאים" המעוניינים להשאיר את חותמם על המוצרים השונים ולהיות חלק בלתי נפרד מתהליך עיצוביו ויצורם.

לסיכום, בכל עשור או שניים אנו רואים שינוי משמעותי בערכים המקובלים בחברה במסגרת דור מסוים. ההבדלים בין הדורות משפיעים באופן גורף גם על אספקטים נוספים ובכללם שוק העבודה. ככל שנקדים להיערך לכך, נוכל לרתום את הערכים שמגלה הדור החדש – דור ה-Z ליצירה של ארגונים המעסיקים צוותים בעלי מחוייבות, יוזמה ורצון אמתי להשפיע בכל מוצר שיפיקו או שירות שיתנו במסגרת הארגון.

• עבודה
• דור ה-Z