שאול מזרחי, בעלי הבארבי המיתולוגי, לא ידוע כאדם שאוהב להיחשף יתר על המידה. חרף שנותיו הרבות בתעשייה, מזרחי נחשף בעיקר כשיש לו על מה לכעוס (זוכרים את ימי הקורונה? אוהו), או כשאחד מהאמנים האהובים עליו זקוק לקול אימתני וישיר שיספר עליו. אבל היום, באופן נדיר למדי, מזרחי פרסםבחשבון האינסטגרם של מועדון הבארביטקסט יוצא דופן שאנחנו חושבים שראוי להתעכב עליו – לכן הוא מובא לפניכם במלואו, בעריכה קלה בלבד. הטקסט, המגולל את סיפור היכרותו של שאול עם בנאי, ומספר על חלקו של המועדון בהחייאת הקריירה של היוצר, נכתב לרגל יצירת הדוקו יוצאת הדופן של דורון צברי, "סיכוי להינצל", שעלתה ל-yes וגורפת מחמאות מקצה לקצה (גם אצלנו). שאול ממליץ עליו בחום, ואם שאול אומר, שאול יודע. עד אז, קראו איך ולמה אביתר היה צריך את הבארבי כדי לקום מהמשבר הראשון שלו.

"את המפגש הראשון שלי עם אביתר התחלתי אי שם בשנת 97, בבארבי ביונה הנביא, מקום קטן ליד הים, תקרה גבוהה ומרצפות מעוטרות", החל מזרחי את הפוסט. "התמזל מזלי, ומספר שבועות לפני המופע התפוצץ ברדיו השיר 'שמתי לי פודרה' עם אפרת בן צור. הטלפון לא הפסיק לצלצל, הזמנות הכרטיסים למקום הקטן הסתיימו בפרק זמן קצר מאוד (מחיר כרטיס אז היה 40 שקלים, למי שמתעניין). אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. המופע של הבחור המופנם היה בוסרי ועדיין לא מגובש, אבל ברגע שפתח את הפה נפתחו שערי שמים, עם חיוך מבויש והרבה עוצמה. זכיתי לאחד המופעים הראשונים של אביתר (לדעתי אפילו הראשון), ולימים השקפתי מהצד וראיתי את העלייה המטאורית שלו. בבארבי ביונה הנביא לא זכיתי לארח אותו שוב".

"בסוף 98 העתקנו את הבארבי לסלמה 40 – מקום גדול יותר, וביחס למקומות של הופעות, אפילו ענק למידת השוק המקומי. בשנת 99 נפגשתי שוב עם אביתר בהשקת אלבום 'שיר טיול'. את ההשקה הזאת לעולם לא אשכח. הבמה הייתה עמוסה בטלוויזיות ישנות שחור לבן (תקופה בלי צבע), אחד על השני כחלק מתפאורה. דאז המופעים היו בישיבה, ופינינו את קדמת הבמה לקהל שירד וירקוד. אבל אוי למה שקרה – אף אחד לא זז ממקומו. תחושה של קר ומנוכר. קדמת במה נשארה מיותמת מאנשים, ומופע שלם עבר ללא תחושות או רגשות בקהל (שאגב, היה מעט ממנו). הכישלון צעק לשמים, ואביתר נעלם כלעומת שבא מהנוף".

"לימים עשינו סדרה של מופעים עם עמיר לב, אומן גדול עם מעט קהל. המטרה הייתה להרחיב את הקהל. התחייבנו על 3 חודשי עבודה, לפעם בשבוע, יום שלישי פעמיים כי טוב. למי שלא יודע, באותה תקופה הייתה לקוטנר תכנית מוזיקה בשעות הצהריים שבה הוא אירח וחשף אומנים חדשים, עשה ג’אמים, ובקיצור – היה מרכז המוזיקה הישראלית בשעת פריים טיים. ובסוף התוכנית פירסם את המופעים ברחבי הארץ. בימי שלישי היינו יושבים ומחכים לטלפון שיצלצל להזמנת מקומות, אבל תנועה אין. החלטנו לארח, והתחלנו לזרוק שמות לאוויר, ותוך כדי מרימים טלפון לראות אם פנוי (נשבע לכם פעם הכל היה יותר פשוט וקל), ויכול לבוא. ובהנחה שכן, היינו מודיעים לקוטנר על האירוח שיפרסם (רייטינג כמו של ערוץ 1 בזמנו). וככה התחלנו לגדול. באחת הפעמים עמיר זרק את השם אביתר לחלל האוויר. עד אז מי שמע, מי ידע היכן הוא (מאיגרא רמה לבירא עמיקתא – מאלבום ראשון שהתפוצץ בקרב הקהל, לאלבום שני שהעלים אותו לתהום השכחה). 'יאללה', עניתי, 'מה יש להפסיד?'".

"וכך התחיל לחזור אביתר בדלת האחורית לקדמת הבמה, ללא מנהלים שעוטפים אותו, ללא חומות ומחיצות, עם המון צניעות, נחבא אל הכלים. מגיע, שר, צובר ביטחון שוב, ומצמרר את האנשים בשירתו הייחודית. הצלחת המופע של עמיר יצרה בחובה אלבום הופעה חיה בבארבי (האלבום הנמכר ביותר של לב, אם אינני טועה), שבו הוא מארח את רפי פרסקי ואביתר בנאי. והכי חשוב – גרמה לכך שסידרו הופעות באמריקה. עמיר נסע עם אביתר וערן צור. ערב לפני הנסיעה עשינו מופע ענק ומפוצץ עד אפס מקום בבארבי בסלמה ('שיהיה להם דמי כיס', אמרתי). התור בחוץ היה עצום. 3 חודשים הפכו ל־4, והצלחה חסרת תקדים".

"ולמה פתאום בחרתי לספר את הסיפור מלפני שנים לא מעטות, וממתי אני נוסטלגי? למעשה כל מה שסופר הוא המבוא לדוקו של דורון צברי שיצא בימים אלו ומשודר ב-yes. מסמך מרתק ומדהים, מסרטי הדוקו הטובים ביותר שזכיתי לראות על מי מבאי תעשיית המוזיקה. דוקו שזכיתי לראות את הרף קט שלו בשלמותו לפני שנה לערך, וחיכיתי לו בכליון עיניים שיצא לאוויר העולם. בדרך כלל אני לא נוטה לא להמליץ ולא לשבח, אבל קצרה היריעה מלהכיל את הסופרלטיבים למסמך המרתק שעבד עליו צברי במשך 11 שנה, עם המון עבודת תחקיר ושאלות משל הוא חוקר שב”כ. מעטים האומנים שהופיעו בכל הבארבים החל מיום היווסדו. יש לי את הכבוד להיות חלק מהדרך של האומן המוכשר שקוראים לו אביתר בנאי".

• ❤ תרבות
• בארבי
• אביתר בנאי
• דורון צברי

בתרבות הישראלית, כמו בחברה כולה, אין הרבה אמנים שאפשר להגדיר אותם כ"קונצנזוס". כמו שכתבה המשוררת, אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית וכל דבר, כולל מוזיקה, כבר נצבע מהר מאוד בצבעים האלה. מותו של אריק איינשטיין ז"ל בנובמבר 2013 היה לא רק אירוע כואב – הוא גם היה סמלי: אחד הזמרים הגדולים האחרונים שבאמת כל ישראל אהבה. צפון ודרום, מזרח ומערב, מרכז ופריפריה, חילונים ודתיים.יותר מ-12 שנה עברו מאז וקשה מאוד לחשוב על מישהו שמקבץ סביבו כל כך הרבה אהבה. אחד המועמדים הבודדים לתואר הוא אביתר בנאי.

>>האדם שמאחורי הפארוק: יוסף שילוח שילם מחיר כבד על אמירת האמת
>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע
>>פרינס, וופל בלגי וסמים קשים: "פרח" לא קל לצפייה ולא משחרר מהגרון

בנאי הוא לא רק אחד האמנים הכי מצליחים היום בישראל, הוא גם כנראה האמן שהקהל שלו הכי מגוון. אפשר לראות את זה בהופעות שלו, בין אם אלה חילונים גמורים שבאים בשביל החומרים הישנים (וספציפית האלבום הראשון), או חובשי כיפות שמגיעים בגלל החומרים החדשים והאמוניים יותר. אלה שרים בהתלהבות את "אורייתא", אלה באים לצעוק את "תיאטרון רוסי" (myself included) – אבל כולם יתחברו בשירה התפילתית של "יש לי סיכוי".והשיר האייקוני הזה, אולי הגדול בקריירה של בנאי, פותח את היצירה הדוקומנטרית שכולם חיכו לה זמן רב.

"סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי" (על שם אותו שיר) היא סדרה תיעודית חדשה שעוררה ציפייה גדולה בקרב מעריציו – ולא רק. כבר כמה שנים שהיא מרחפת באוויר בדרגות באזז משתנות – קצת כמו הדוקו על ערן זהבי – וגם כאן הברנז'ה רחשה שמועות רבות על "הדוקו של אביתר בנאי". מיטיבי הלכת אפילו זוכרים את הקליפ של "פרגולה", שיר שיצא לפני תשע שנים באלבום "לשונות של אש", עם קטעים שנראים כמו חלק מסרט תיעודי ואכן נלקחו מראשית הפרויקט. בימים ההם הוא נולד, והשבוע הוא סוף סוף עלה לאוויר ב-yes דוקו.

האיש שעומד מאחורי היצירה האפית הזאת הוא דורון צברי – לדעת רבים (וגם לדעתי) הדוקומנטר הבכיר בישראל, שעזב הכל וליווה במשך עשור באופן צמוד את בנאי על מנת לספר את הסיפור שלו: אמן שהתחיל עם שם המשפחה הכי מכביד בהיסטוריה הישראלית, בן לשושלת אנשי הבמה, כולל האח מאיר ז"ל, אחד הזמרים הכי טובים שיצאו מהארץ הזאת. הפריצה וההצלחה בן לילה, האלבום שהפך לקלאסיקה, ואיתו החרדות, הבעיות הנפשיות, ההתמכרות והחזרה בתשובה, שהובילה אותו למקום שבו הוא נמצא היום.

מה שיפה בעבודה של צברי היא העובדה שעל אף מעמדו כיוצר דוקו שהוא כוכב בפני עצמו, הוא כמעט ולא נמצא בפריים. זה לא מובן מאליו, כשחושבים על סדרות דוקומנטריות מהסוג הזה. ביצירות קודמות של צברי אפשר היה לראות אותו הרבה יותר על המסך – ב"מדריך למהפכה" הוא ממש כוכב הסרט, אבל גם ב"בית שאן סרט מלחמה" (האגדי) או ב"מלך הרייטינג" המופתי על דודו טופז ז"ל, צברי שם – מראיין, נוכח.הפעם, נראה שהוא זז לחלוטין הצידה. רק עין מאוד מיומנת תמצא אותו בעומק התמונה. הבמה ניתנת לבנאי – כולל סצנות שמאוד מזכירות את "מחוברים"; בנאי לבדו מול מצלמה, לעתים גם מחזיק אותה. צברי לוקח על עצמו תפקיד הרבה יותר צנוע בדוקו הזה – הוא שם כדי לסדר את הפרטים ולבנות את העלילה, אבל מי שמוביל את הדוקו הזה הוא בנאי עצמו. הוא המספר של הסיפור. לא אף אחד אחר. וזה רק מוסיף. הרבה בגלל הדמות שלו שקל מאוד להתאהב בה.

ובעשותו זאת, צברי עשה עוד דבר אחד גדול: הוא מפענח את הקונצנזוס סביב אביתר בנאי. מה הופך אותו לכל כך אהוב? היצירה שלו לא תמיד קלה לעיכול וגם לא מאוד מיינסטרימית. היא אמיצה, קשה, מורכבת ולא משהו שגלגלצ יכולים לנגן בכיף שלהם עם דיווחי התנועה. מה שעומד בסרט זה שבנאי הוא אנטיתזה למציאות השבטית והמקוטבת שאנחנו חיים בתוכה. בתוך עולם של "או או", הוא מייצג קלאסי של גישת ה"גם וגם". הוא אמנם אדם דתי, שהקדיש את חייו לאמונה לצד המוזיקה, אבל אין בו את מה שמפריע לנו אצל יותר מדי דתיים – הנחרצות.

בניגוד לרב אורי זוהר, למשל, שחזר בתשובה ושלל באופן מוחלט את העולם החילוני ומה שהוא מייצג; או אריאל זילבר, שבא מהחילוניות והיום בז לה במפגיע – בנאי לא מחפש להתרחק, לא מהעבר שלו וגם לא מהקהל הישן שלו. בהופעות הוא תמיד שר את החומרים הישנים – כולל את השירים שקשה לו איתם. הדוגמא הקלאסית היא השיר "יונתן" מהאלבום האחרון, "שיחות שלום". בשיח הישראלי הדפוק, כמעט בלתי נתפס לדמיין אדם דתי שכותב שיר אהבה ותודה ליהונתן גפן ז"ל, לגידי גוב, לאריק איינשטיין – סמלים מובהקים של ישראל החילונית. אביתר עשה את זה ובצורה יפהפיה כהרגלו.

גם הסיפור שלו, כפי שמתבטא בדוקו, הוא לא סיפור של אדם ש"ראה את האור". בנאי בהחלט מאמין באמונה שלמה, אבל הוא לא מנסה להעמיד פנים כאילו הכל הסתדר. סימני השאלה לא נעלמו בעקבות המהלך הדרמטי שלו, אם כבר הם רק גברו. בנאי לא מציע פיתרון קל שבו אם רק תחבוש כיפה או מגבעת ותניח תפילין, הבעיות ייעלמו. הוא נשאר פרובלמטי,שואל שאלות, מורכב, גם הרבה אחרי החזרה בתשובה. העובדה שהוא אמיתי עם עצמו הופכת אותו ואת היצירה שלו לפתוחה יותר גם עבור הקהל הרחב.

יש בסדרה הזאת משהו שהולם מאוד את בנאי. היא מאוד רגשית. דווקא בגלל הנונשלנטיות שבנאי משדר, הנכונות שלו לפתוח את עצמו – כולל צדדים לא מחמיאים כמו קנאה, כעס ווידויים לא פשוטים שלו על עצמו – היא כמו תרופה שהמציאות שלחה בתקופה מסוכסכת. לצד הנבירה המוזיקלית והאנקדוטות, יש כאן סיפור של אדם יוצא דופן, אדם שפתח את הלב ונכנס אל הלב בדיוק באותה הדרך. המעריצים של בנאי יאהבו את הסדרה, אבל לא רק הם צריכים לראות אותה: כל מי שמוזיקה ותרבות ישראלית פועמת בליבו. ואולי גם מי שמחפש זרקור קטן של תקווה, דרך היהדות החומלת שבנאי מציע, בדרכו הנונשלנטית ובקול הקסום והשמיימי שהפכו לקונצנזוס ישראלי אחרון. ואולי גם לנו יש סיכוי.
>> "סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי" // 4 פרקים // yes דוקו, yesVOD, +STING ופרטנר TV //

• ביקורת טלוויזיה
• yes
• אביתר בנאי
• דורון צברי
• דוקומנטרי
• סדרות מומלצות

לא מעט אנשים משתמשים היום במלה "פשיזם" בהקשר של חיסונים והתו הירוק. "המיטות שלנו בוערות", המסה התיעודית של יגאל בורשטיין שצולמה לפני ובמהלך הקורונה, ועלתה לסדרת הקרנות בסינמטק תל אביב, מחזירה אותנו למשמעות המקורית של המילה.

סדרת טקסטים של פשיסטים אירופאים ידועים יותר (היטלר, הימלר, מרין לה פן) ופחות (מוריס בארס), מהמאה ה-19 ועד היום, המדברים על נצח האומה, על מנהיגים חזקים ועל שנאת זרים, ונשמעים דומים מאוד לטקסטים של רבנים מהתנחלות יצהר, מירי רגב, איתמר בן-אב"י ואב"א אחימאיר ("לולא האנטישמיות של היטלר לא היינו מתנגדים לתורתו").אלה ואלה מוגשים על שפת הים, בחדר הכושר ובמטבח בדירתו של בורשטיין, על ידי שחקנים כדורון תבורי, דני מוג'ה, רמי ברוך (שמייצג את שותפו לקרחת מוסוליני), דורון צברי, פיני טבגר ושירה פרבר. קטעי ארכיון נהדרים מאירופה ומישראל של פעם משולבים בתמונות של רוגע תל אביבי, והתוצאה ערמומית, אירונית ומעוררת מחשבה.

"לא חושב שהתכוונתי לעשות סרט אנטי פשיסטי", אומר בורשטיין. "מה שעניין אותי זה להבין את הרעיון הפשיסטי. הסרט הוא יותר שאלות מתשובות. לפחות בהתחלה. מה זה פשיזם? במה דומה המצב בארץ למצב שהיה באירופה? האם הסיסמאות של הפשיסטים נשמעות פה טבעיות לחלוטין? חשוב לציין שהסרט לא אונס את הצופה, כי אילו כפיתי על הצופה את נקודת המבט שלי זה היה הופך את הסרט לפשיסטי. צריך לתת לצופים לבחור. מתוך הדילמות האלה נוצר הקולנוע שלי".

אני מספרת לו על כך שהביקורת המאוד אוהדת שכתב שמוליק דובדבני על "המיטות שלנו בוערות" ב-Ynet זכתה לעשרות טוקבקים תוקפניים מאנשים שלא ראו את הסרט, אך בטוחים שמדובר בקשקושים פרוגרסיביים של סמולנים. "תפקידו של המבקר הוא לשמור על האמביוולנטיות", הוא אומר. "מצד שני אי אפשר לדרוש ממי שכותב על הסרטים לשמור על רוח הסרט. הוא צרך לכתוב מה שיש לו להגיד".

זה לא הסרט הראשון של בורשטיין שמחבר בין טקסטים ישנים של הוגי דעות אירופאים לבין המציאות המזיעה של ארץ ישראל. סרטו התיעודי "מכתבים לפליציה" מ-1993, שתיאר ערב בבר בבת ים, לווה בקריינות מתוך מכתבים של פרנץ קפקא. ואילו סרטו העלילתי "אושר ללא גבול" מ-1996 מיקם את הפילוסוף ברוך שפינוזה בדירה בחולון.

נפגשנו בדירה שלו בצפון הישן של תל אביב, וכשציינתי שב"המיטות שלנו בוערות" הוא סוף סוף צילם בעיר שבה הוא מתגורר, הוא אמר "פתאום הודיתי שאני בורגני. זה סרט של בורגני שלוקחים לו את החיים הטובים".

פשיזם מול בורגנות?
"כן. ומול ליברליזם. ומול סוציאליזם. אבל תשמעי, בסופו של דבר הצופה צריך להחליט עם איזה צד הוא מזדהה. אני משתף אותו בלבטים שלי, וכמובן בשנאה הגדולה שלי לפשיזם, אבל גם לפסינציה. חוץ מהרבנים המעצבנים מהתנחלות יצהר (שמסבירים מדוע הדיבר "לא תרצח" תקף רק ליהודים – י"ש) ואולי חוץ מהימלר, אני לא שונא אף אחת מהדמויות שהצגתי בסרט. לכל אחד יש איזה קסם בעיני".

מעניין שאמרת הימלר ולא היטלר.
"היטלר רצה גזע לבן, בלונדיני. והוא מדבר על שלום ולא על רצח. בנאום שלו לנוער גרמני הוא אמר 'אנחנו רוצים שתהיו שוחרי שלום ובו בזמן גם אמיצים'".

בסרט בורשטיין מוסיף בקולו ש"מי שהכיר את היטלר מקרוב העיד שביחסי יום יום, כל זמן שלא היה לחוץ ועצבני, הוא היה איש נחמד מאוד ונעים הליכות. כיבד נשים, אהב ילדים. טיפח חיות. היה צמחוני בכלל". מפקד הגסטפו היינריך הימלר, לעומת זאת, אמר בהרצאה למפקדי אס.אס. "קל לומר בכמה מילים את המשפט 'צריך לחסל את היהודים'. אבל מי שצריך לבצע זאת יודע שזו המשימה הקשה ביותר. רובכם יודעים מה פירוש הדבר ששוכבות שם מאה גופות ביחד, או 500 או אלף גופות. לעבור את כל זה ולהישאר הגונים זה מה שעשה אותנו חזקים". מיקי גורביץ' אומר את המשפטים האלה הישר למצלמה, במבע חמור סבר של אדם שעול העולם על כתפיו, והוא ממשיך ומסביר מדוע אי אפשר להשאיר את הנשים והילדים היהודים בחיים.

"הרעיון המקורי של הסרט היה יותר גדול ויותר אבסורדי", אומר בורשטיין. "אבל לא השגתי תקציב. רציתי לצלם באירופה, בארצות שבהן הדברים נאמרו ונכתבו, עם שחקנים שמדברים בשפות שלהם. רציתי למשל ששחקנית תגלם את היטלר בגרמניה".

למה שחקנית?
"למה לא? בגרסה הישראלית אם הייתי שם אישה בתור היטלר זה היה מסבך את העניינים. בגרסה בינלאומית אני חושב שזה היה עובר".

איך ליהקת את השחקנים לתפקידים השונים?
"רובם חברים או כמעט חברים שלי. מצחיק אותי שאבי מוגרבי (דוקומנטריסט ואקטיביסט הידוע בתפיסת עולמו השמאלנית – י"ש) משחק את היטלר".

וחומרי הארכיון?
"כמעט כולם מיוטיוב. זה מקור מאוד עשיר. את הסרטון על המסדר של נוער בית"ר מ-1939 הכרתי מסרט שעשיתי לפני ארבעים שנה על אורי צבי גרינברג. ואת הקטע שבו ישעיהו ליבוביץ' מדבר על האופציה של מלחמת אזרחים בארץ לקחתי מהסרט שלי 'ליבוביץ' במעלות' (1982), כדי לחבר אותו למונולוג של שליט ספרד פרימו דה ריברה בנושא. זאת לא נועדה להיות מחווה עצמית".

"המיטות שלנו בוערות" הוא סרטו ה-13 במספר של בורשטיין, והראשון שהוא ערך בעצמו, אחרי מותה של העורכת הקבועה שלו ערה לפיד. הוא לימד את עצמו לעבוד עם תוכנת עריכה ואומר שזה לא היה קל. בכל זאת, הוא בן שמונים.

בורשטיין נולד בבריטניה ב-1941. הוא מספר שאימו ברחה לשם מפולין שם נשפטה ונאסרה באשמת קומוניזם. "כשיצאה לחופשה מהכלא, היא עברה את הגבול לצ'כוסלובקיה, שם אבא שלי למד כימיה. הם נפגשו כשאימי היתה בת 15 בהפגנה נגד כריתת יערות. אבא של אבא שלי כרת יערות ומכר את העצים, ואימי נאבקה בזה. ככה הם הכירו – הבן של העושק והעשוקה. ב-1938 הם עברו מצ'כוסלובקיה לווינה. אלא שאז עיתון פולני פרסם את רשימת הקומוניסטים שגרו בווינה, שרובם היו כנראה יהודים. הגסטפו התחיל לחפש אותם והם נאלצו לברוח. אימי הצליחה להשיג עבודה באנגליה בתור אומנת, ואבי נמלט לשווייץ והשיג סכום כסף שאפשר לו להיכנס לאנגליה. אחרי המלחמה ב-1949, כשהייתי בן שמונה, הם חזרו לפולין במטרה לבנות שם סוציאליזם. זה לא צלח. בינתיים אני חוויתי אנטישמיות מילדים אחרים ברחוב. מאוד רציתי להיות פולני אבל עד גיל עשר לא ידעתי פולנית ובגיל 12 הבנתי שלא זורם בעורקי דם של מלכי פולין. בגיל 16 העמדתי את הורי בפני בחירה: או שעולים לישראל או שאני בורח. כך הגענו ארצה. לאבא היתה פה משפחה והוא היה יותר קשור ליהדות. אימי טענה שהארץ טובה לייבוש כביסה. שניהם עבדו במכון וייצמן".

ואיך הגעת לקולנוע?
"ב-1966 או 1967 נסעתי לאנגליה ועבדתי יחד עם אהרון אלמוג (לימים משורר ומחזאי – י"ש) בבית קולנוע פורנוגרפי בשם אולד קומפטון סינמה קלאב. לא נתנו לנו לשבת לצפות בסרטים. הכרנו את הקולנוע הזה מהתחת שלו. היינו מנקים את הקונדומים ואת המסטיקים שהצופים הדביקו למושבים. כשהתחלנו לעבוד לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ואז החלטתי להיות צלם, כי כשאתה צלם קולנוע אתה לובש חולצות עם שרוולים מקופלים ונוהג במכוניות חדישות. התחלתי ללמוד בבית ספר לקולנוע, אבל כמה שבועות אחרי כן פרצה המלחמה וחזרתי הנה במטוס היחידי שטס ארצה. גם רם לוי טס איתנו. היינו משוכנעים שתל אביב הופצצה כי בלונדון לא ידעו כלום. במטוס היה צוות של הבי.בי.סי ולא היה להם צלם. כך עבדתי שלושה ימים בתור צלם של הבי.בי.סי, וזו היתה תחילת הקריירה הקולנועית שלי. אחר כך קיבלתי מלגה לעשות סרט קצר".

"לואיזה, לואיזה!" הקצר מ-1968, קומדיה עגומה עם ישראל גוריון ורינה גנור, זכה בפרס הסרט הקצר הישראלי הטוב ביותר לאותה שנה. את לימודי הקולנוע בורשטיין לא השלים מעולם, ומאוחר יותר הפך בעצמו לאחד המורים הבולטים בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. ספרו מ-1991, "פנים כשדה קרב", הבוחן את השתקפות המציאות הארץ-ישראלית בצילומי תקריבי-פנים בקולנוע הישראלי לדורותיו, הפך לספר מכונן, ואחריו פרסם ספרים נוספים, בהם "מעשי צפייה – על הנראה ולא-נראה בסרטים".

זה שנים שהקולנוע שהוא מייצר הוא קולנוע של רעיונות, שזוכה לתשומת לב המבקרים, אך לא בדיוק פונה לקהל רחב. "אני לא יודע מה הסרט באמת עושה לצופה", הוא אומר. "ואני אמשיך לא לדעת. אני לא חושב שזה כל כך משנה לי. כי אי אפשר לשכנע אנשים. אנשים מאוד תקועים בעמדות. לפחות אני לא מרגיש שאני מסוגל לשכנע אותם".

ההקרנות הבאות של "המיטות שלנו בוערות":סינמטק תל אביב – ראשון 7.11, שישי 12.11; סינמטק חיפה – ראשון 7.11; סינמטק הרצליה – חמישי 11.11; סינמטק ירושלים – שלישי 9.11, שבת 20.11

• המסך
• קולנוע ישראלי
• תיעודי
• דורון צברי
• ❤ תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מסיבה

סוף הקיץ במזנון

סניף רמת החייל של מעוז הפיתה והכרובית־התינוקת יחגוג את סוף הקיץ עם מסיבת צהריים בה תופיע זהבה בן ויתקלטו הראפר אייטולה והדי.ג'אית חן אלמליח.

מזנון, הנחושת 1, שישי (2.9) 13:00

מסיבה

Run TLV

האברקסס משיקים ליין מסיבות שבת על טוהרת ההיפ הופ, שאת כולו יובילו נשים. את הערב הראשון יפתחו ירדן רוקח, מיקה אבני, תום קורן וג'וסי סאפ.

אברקסס, לילינבלום 40, שבת (3.9) 20:00

מוזיקה

חתיכות

עמית איצקר ויואב טל סוגרים עונת שידורים ב"ירקון 70" עם אחר צהריים של פורענות בכולי עלמא, שבו יופיעו אמנים שהתארחו בתוכנית לאורך העונה, בהם שרון קנטור, יעל בירנבאום (ג'ק אין דה בוקס) וסויסיידל פרניצ'ר.

כולי עלמא, מקווה ישראל, שבת (3.9) 14:30

מוזיקה

מאיה איזקוביץ

לקראת אלבומה החדש "All of the Miles", מאיה איזקוביץ יוצאת לסיבוב הופעות אקוסטי עם שירים משני האלבומים שלה. מוקדם יותר באותו יום (12:30) תופיע להקת "פריצת דיסק" עם מופע מחווה לענקי הרוק של כל הזמנים.

נמל יפו, שישי (2.9) 14:30

אמנות

למעלה

"למעלה" היא תערוכה שנולדה מתוך תחרות צילומי רחפנים שנערכה בקיץ האחרון. בתערוכה יוצגו צילומי גובה המציגים נוף אורבני וטבעי מרחבי הארץ.

ארליך, מרכז לצילום, הסוללים 3, חמישי (1.9) 19:30

ילדים

הצרצר והנמלה

סיפור הילדים הידוע עולה על במת שבת תרבות: ליד ביתה של נלי הנמלה החרוצה עובר לגור קפיץ הצרצר העצלן. למרות ההבדלים הרבים השניים לומדים להכיר זה את זו והופכים לחברים.

כיכר הבימה, ראשון (3.9) 17:00

הרצאה

דור ה־Y

במסגרת אירועי עונג שבת, העיתונאית צליל אברהם תעביר הרצאה בעקבות דור ה־Y: איך בדיוק נולדו המיתוסים על הצעירים של היום, מי המציא אותם, למה הם תפסו כל כך חזק – ומי בדיוק מרוויח מהם.

מרכז קהילתי פלורנטין, אברבנל 74, שבת (3.9) 16:30

אמנות

Safe Place

מלון ארטפלוס משיקים את עבודתו החדשה של אמן הרחוב דדה הכוללת ציורי קיר של ציפורים עשויות שברי בניינים. יתקיים סיור בין עבודותיו הממוקמות במלון ושיח גלריה בהשתתפותו.

מלון ארטפלוס, בן יהודה 35, שישי (2.9) 12:00

מסיבה

שובו של הדדי

הסירו אבק מהגלגיליות וגדלו מחדש את האפרו: הדיסקו שוב כאן. רדיו EPGB מרימים לכם במסיבה שכולה דיסקו מכל הזמנים, מדונה סאמר ועד דאפט פאנק, מקלאסיקות על זמניות ועד לשירים שנשכחו.

רדיו EPGB, שד"ל 7, שישי (2.9) 22:00

אורבני

הסלון החברתי

דורון צברי, ברק כהן, אורלי בר לב, דפני ליף ועוד שמות שהכרנו בקיץ 2011, מגיעים אליכם לסלון לשיחה על מאבקים חברתיים והשינוי שמביאים האנשים הקטנים.

ברחבי העיר, שלישי (6.9) 19:30, לפרטים נוספים באתרמזא"ה 9

• זהבה בן
• המזנון של אייל שני
• ג'וסי סאפ
• חתיכות
• עמית איצקר
• יואב טל
• ירקון 70
• שרון קנטור
• מלון ארטפלוס
• דור ה-Y
• חן אלמליח
• ירדן רוקח
• ברק כהן
• מיקה אבני
• רדיו EPGB
• דפני ליף
• המזנון
• אייטולה
• מאיה איזקוביץ'
• דורון צברי
• דדה
• אברקסס
• תום קורן
• תרבות
• אירועים בחינם

• Facebook
• Twitter
• Email

(פרקי ״מגש הכסף״ זמינים לצפייה בתחתית העמוד)

פרטים רבים דחוסים לשלושת הפרקים בני השעה של "מגש הכסף" (ערוץ 8) – הסדרה התיעודית של דורון צברי ואמיר בן־דוד (גילוי נאות: בן־דוד כיהן בעבר כעורך של Time Out). כותרת המשנה של הסדרה היא "מורה נבוכים למציאות הישראלית" ומטרתה היא לפזר את ערפל המלחמה השורה על פני הכלכלה הישראלית. הנחת היסוד היא: כשהעם יידע, העם ידרוש את המגיע לו. זהו דוקו־אקטיביזם מובהק, והעריכה הצולבת התדירה עם קטעי ארכיון מהפגנות המחאה החברתית מבהירה את הנקודה הזאת.

כל פרק נצמד לגיבור אחר: סגן מו"ל "הארץ" ומייסד "The Marker" גיא רולניק, החשב הכללי באוצר לשעבר ירון זליכה וההיסטוריון פרופ' דני גוטוויין, וכל הפרקים מפורמטים כהרצאות (מלוות באנימציה מצוינת ושנונה) שהשלושה מעבירים בפני קהל מגוון (דרך חכמה ועדינה לייצג את העם על המסך). אכן, יש לנו הרבה מה ללמוד. הבעיה היא שהטון של "מגש הכסף" כל הזמן אומר לצופים: עכשיו אתם אמורים להידהם מהמידע שנציג בפניכם, והתדהמה לא תמיד מגיעה. הרי אנחנו כבר יודעים שדופקים אותו. לתת לדופק שם, פרצוף ונפח זה פרויקט עיתונאי חשוב, אבל לא לגמרי מספק. האם באמת מה שחסר להיווצרותה של תודעה חברתית־כלכלית בקרב ההמון הוא לדעת איך קוראים למפקח על הבנקים שעבר אחר כך לכהן כסמנכ"ל של בנק כזה או אחר? זהו מידע מעניין מאוד, אבל הוא לא הדבר ששולח את היד אל הקלשון והלפיד.

מבין שלושת גיבורי הסדרה, זליכה הוא הדמות המעניינת ביותר והפרק בכיכובו הוא ללא ספק המוצלח והקולח שבהם. שני הפרקים האחרים הם בעיקר אינפורמטיביים באופיים (אף כי רולניק, שהופך בפרק מהר מאוד ממרואיין למראיין, מעניק כמה רגעים טלוויזיוניים מעולים, בעיקר בעימות הכמעט קומי שלו עם רוני דניאל). דווקא לפיכך הפרק עם זליכה – שמחציתו מוקדשת לסיפור האישי שלו – טוב כל כך: הוא מתאר את חציית הקווים של זליכה, את סירובו להתיישר לפי הנורמות המקובלות בחלונות הגבוהים, ואת האופן המצמרר שבו הגיבה המערכת כאשר קלטה באיחור שלשורותיה הסתנן בטעות איש ישר – מעין גרסה מקומית ל"מיכאל קולהאס", רק עם סוף טוב.

בעוכריה של "מגש הכסף" עומדת נקודת עיוורון אחת, עצובה ומייאשת: הנחת היסוד העומדת במרכז הסדרה, היא מודרניסטית במהותה: נילחם בבורות וכך יבין העם מי הרעים וייצא לרחובות. אבל זה לא נכון וזו אינה העת שאנו חיים בה. מי שרוצה להיחשף למידע הזה כבר מוצף בו. בישראל של 2015 חיים כמה מאות, אולי כמה אלפים, של אנשים שנותרו במעין זמן סטטי של סתיו 2011, עדיין מנסים לקבץ המון זועם להפגנה הבאה. הם – החל מעיתונאים כמו שאול אמסטרדמסקי, דרך קבוצות כמו "באים לבנקאים" וכלה בעמודי פייסבוק כמו "צדק חברתי – חדר המצב" – מציפים את המידע הזה על בסיס שבועי, אם לא יומי. המידע כבר נוכח: בעיקר בפייסבוק, לפעמים גם בתקשורת. צברי ובן־דוד עושים עבודה מצוינת באריזתו, תמצותו והנגשתו, אבל לעתים קרובות מדי "מגש הכסף" מתנהגת כאילו היא זו שתוציא את המיליון הבא לרחובות. לעם לא חסר מידע, חסרה לו אנרגיה.

השורה התחתונה:דוקו־אקטיביזם למכורים לאסקפיזם

שלושת הפרקים של "מגש הכסף" יהיו זמינים לצפייה ב־HOT VOD וכן לצפייה חופשית ברשת

לצפייה בפרקים:

פרק 1: השליחות של גיא רולניק

פרק 2: ירון זליכה שומר הקופה

https://www.youtube.com/watch?v=E6HqZgWPTT0

פרק 3: דני גוטוויין ושודדי מדינת הרווחה

https://www.youtube.com/watch?v=WdkLJrz4jJY

• גיא רולניק
• דה מרקר
• אמיר בן דוד
• דורון צברי
• מגש הכסף
• באים לבנקאים
• ערוץ 8
• ביקורות
• ירון זליכה
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות