Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
איך אמר חנוך לוין ידידנו? "אני רק עכשיו מסיימת אכזבה אחת, והנה קוראים לי להתחיל אכזבה שניה". רק בירכנו על סיומו של פסטיבל ארוחות החג השנתי, והנה כבר צריך לשוב ולהראות את פנינו בציבור בעודנו נראים כמו עוגה בחושה. אין ברירה, חייבים לחזור לגזרה ומהר.
אז מהן הדרכים לעשות את זה, כשאין לכם זין ללכת לחדר כושר או לחיות? הנה כמה שיטות פשוטות ויעילות, שיינתבו את כל הסבל הקיומי שלכם לשריפת שומנים. כי אם יש משמעות לחיים האלה, הרי היא להיראות סבבה.
[tmwdfpad]
1. דיאטת נקמה
אחרי שסיימת לספר לכל הדודות שבסדר לך להיות לבד ושאישה עצמאית זה לגמרי הדבר, הגיע הזמן לפנצ'ר את גלגליו של הבחור שקיווית להביא לארוחת החג. מי שמעוניינת בשריפת קלוריות נוספות, יכולה לאחר המעשה להחליף שניים מהגלגלים בחדשים ותקינים, באופן שיגרום לנבל להיקלע לתאונה היתולית.
דיאטת נקמה. איור: יעל סגרסקי
2. להעמיק את הדיכאון עד אובדן תיאבון
הבייסיק והכי קל לביצוע זה להסתכל במראה ולשנוא את עצמנו. אם את כבר סובלת מהפרעת אכילה ומורגלת בהשפעתה השלילית של הבבואה עלייך, תוכלי להיזכר בזה שאף אחד לא שלח לך ברכה כי הרחקת מעצמך את כל החברים.
אוהבת את עצמי. איור: יעל סגרסקי
3. שריפת קלוריות בסקס
טוב, זה לא בדיוק סקס כי את מדוכאת מדי בשביל למצוא כזה וגם אין לך יכולת להכיל צרכים של אדם נוסף, אבל תוכלי להביא ביד באופן ממש אינטנסיבי.
להביא ביד אינטנסיבית. איור: יעל סגרסקי
4. הנפת שאריות מיותמות
אחרי ששוב נכשלת בהכנת מנה ראויה לשולחן החג, תוכלי לשאת את הפשטידה שאף אחד לא נגע בה, בהרמות קצובות תוך הליכה במעגלים וחשיבת מחשבות טורדניות.
פשטידת יגון. איור: יעל סגרסקי
5. השתעבדות לעבודה
הרגע המיוחל הגיע. סוף סוף אפשר לחזור למירוץ הקריירה, שלא משאיר לנו דקה לאכול. וורקוהוליקיות היא לא רק שיטה נפלאה להרזייה, אלא גם מאפשרת לנו להדחיק באופן מיטבי את הבדידות, האופי העקום שלנו וכמה שאנחנו בני משפחה גרועים.
הדחקה זה השיט. איור: יעל סגרסקי
6. השיטה הקלאסית- הרזייה מאיבוד דם
נכון שזו לא בדיוק שריפת קלוריות, אבל התוצאה דומה. גם בחיתוך ורידים כמו בדיאטה, את כנראה תגזימי ותמותי. ואם לא, נתראה בארוחה המפסקת!
לניסים גרמה יש פלאפל, ולחלי ממן, מסתבר, יש פלאפל דיאטטי. "קבוצת התמיכה לאורח חיים בריא" הנושאת את שמה משווקת כעת את המאכל הלאומי – שמעמדו התערער בעשור האחרון עם התחזקות מעמד הסביח – בגרסתו האפויה והבריאה. המותג משווק שתי תערובות שונות (פלאפל רגיל ופלאפל ירוק) להכנה ביתית מהירה ללא חומרים משמרים, עם מינימום קלוריות, לטענתם, ומקסימום ערך תזונתי. במחווה לחולי הצליאק, התערובת אינה מכינה גם גלוטן.
כוונתה של חלי ממן הייתה לרענן את שוק הפלאפל, אך עוד לפני מבחן הטעימה התברר כי המוצר החדש מתברג באופן טבעי בשוק נוסף. מזוודת הברזל המעוצבת, שבתוכה קיבלתי את השקיות המכילות את התערובת, משכה אליה את חברי המערכת כפרפרים לאור: כל אחד ראה בה את הבית החדש של כלי התפירה שלו. נכון שהשנה היא 2015, וחובבי העוגיות הדניות הולכים לעולמם מדי יום, אך תופתעו לגלות שמסתובבים בינינו צעירים בשנות העשרים לחייהם שעדיין מחזיקים כלי תפירה בארון. בקטע לא אירוני בכלל.
צילום: בועז אוחנה
המוצר מעוצב אמנם בטוב טעם, אבל מה עם הטעם של הפלאפל? בעקבות ההוראות שעל השקית הכנתי תערובת שהספיקה לכ־20 כדורים קטנים. אפיתי אותם למשך 12 דקות בתנור (חלי ממן תרשה לכם גם לטגן אותם, בטענה ש"ספיגת השמן במוצר מינימלית"), מה שגרם לבית להריח כמו פלאפליה בנווה שאנן. במבט ראשון, התוצאה הייתה מבהילה למדי. בהתחשב במרקם ובצבע, היה נדמה כי מצפות לי בתנור עשרים עוגיות טחינה שנאפו יתר על המידה. כשאזרתי את האומץ לטעום את אחד הכדורים הופתעתי לטובה. פלאפל משובח זה לא – אבל אפשר בהחלט לקרוא לזה פלאפל.
18 ש"ח לשקית. להשיג בקבוצות חלי ממן ברחבי הארץ
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
נפלאות התזונה: ראיון רותח עם השף העירום ג'יימי אוליבר
תשכחו מהבחירות המתקרבות בבריטניה. המגה שף ג'יימי אוליבר לא רוצה את קולות המצביעים, אלא דווקא את התיאבון שלהם. ריאיון עם השף הסקסי שבישל קמפיין שלם לחינוך קולינרי. מתי מישהו ירים את הכפפה גם אצלנו?
כשג'יימי אוליבר דוהר אל תוך המטבח־משרד המעוצב שלו – הבסיס של אימפריית ספרי הבישול שלו וגם אולפן הצילומים לערוץ היוטיוב שלו – נראה שאין לו זמן לראיון. האם נוכל לדבר בזמן שמאפרים אותו? "לא ממש, לא", הוא אומר ומצביע על הטלפון שלו. "אני חייב לשלוח מיילים. יש פשוט הרבה יותר מדי אנשים שאני צריך להוריד מהגב שלי".
לא מפתיע שהוא לחוץ. אף שחברת ג'יימי אוליבר אחזקות מעסיקה כיום 8,000 איש ברחבי העולם, הוא עצמו עדיין מעורב מאוד בכל אחת מזרועות האימפריה הקולינרית שלו: הוא כותב בעצמו את כל המתכונים בספרי הבישול, טועם את כל המנות במסעדות שלו ובוחר בעצמו את המגישים לערוץ היוטיוב שלו, פוד־טיוב, המוקדש לכישרונות קולינריים עולים. הוא גם עורך סדרה של מיני מגזינים לפוד־טיוב. נוסף למשימות אלה הוא עסוק בתקופה זו בהפקת אירוע ענקי בשם יום מהפכת המזון – יום שנתי המוקדש לפעילות של קבוצות מקומיות שמקדמות את חשיבות התזונה. בשנה שעברה התקיימו ביום זה 10,000 אירועים ב־123 מדינות, נשבר שיא גינס לשיעור הבישול הגדול בעולם ונשלחו יותר מ־1.4 מיליארד ציוצים בטוויטר בתגובה לאירועים השונים הקשורים ליום הזה (לשם השוואה, טקס פרסי האוסקר ב־2011 זכה ל־1.6 מיליארד ציוצים). אוליבר עסוק עד מעל לראש.
"נו, קדימה, חבר!", הוא אומר כעבור חמש דקות בעודו דוהר חזרה אל תוך החדר. "עשיתי הכל מהר כדי שנוכל לדבר כמו שצריך. מי שמכיר אותי יודע – אני אף פעם לא מאכזב אף אחד".
ג'יימי אוליבר. צילום: Jon Enoch
איך יש לך זמן לעשות את כל זה?
"החיים שלי הם כמו משחק טטריס: אני כל הזמן מנסה למצוא מקום לכל דבר. היום, בייחוד בגלל הסמארטפון, אתה כל כך נגיש כל הזמן. במשך שנים הלכתי לישון ב־2:00 בלילה וקמתי ב־5:30 בבוקר, הייתי מותש רוב הזמן, אבל היום אני ממוקד בעיקר בשינה. זה ממש משעמם, אבל כאדם בוגר אני פשוט מנסה לעשות מה שאפשר כדי שאוכל להיכנס כמה שיותר מהר למיטה שלי".
אתה נבוך לפעמים כשאתה צופה בתוכנית הראשונה שלך, "השף העירום"?
"כן, כל הזמן. אף אחד לא אוהב לשמוע את הקול שלו, ואף אחד לא אוהב לצפות בעצמו. אני נבוך פעמים רבות, אבל מצד שני זו גם נוסטלגיה. אני בן 40 השנה, הייתי בן 24 כשהתחלתי את 'השף העירום', והתנהגתי אז כמו בן 24 כי הייתי בן 24. מעניין לראות את עצמך מתפתח. אתה מבין את זה כשאתה מתחיל להראות את התוכניות לילדים שלך. הם אומרים לי: 'אנחנו לא מאמינים שעשית את זה!'".
האם אי פעם באמת בישלת בעירום?
"כן, פעם אחת. בישלתי דג סיבס שלם ניסיתי להיות רומנטי. אני לא ממליץ על זה, כי נגמר בכך שהזין שלי נכווה מהאדים של הדג כשהוצאתי אותו מהתנור".
ערוץ היוטיוב שלך, פודטיוב, תמיד קופץ בגוגל כשמחפשים רעיונות לארוחות באינטרנט. אתה מנסה להפוך לגוגל של המתכונים?
"אני לא יודע, אבל אני יודע שאני סומך על עצמנו ולא באמת סומך על אחרים. בקרת האיכות במתכונים באינטרנט היא גרועה, אבל אני ניגש למתכונים שלי באינטרנט כמו שאני ניגש לכתיבת ספרי בישול: אני מאוד נזהר לא לנצל לרעה את האמון שיש לאנשים בי. בעבר ראיתי הוצאות גרועות של ספרי בישול, ואני לא רוצה לפגוע ביחסים שלי עם הקוראים".
אילו ספרים למשל?
"מישהו שעבדתי איתו הוציא כמה ספרים, ואני הייתי זה שקיבל את הטלפונים הזועמים מאנשים שהוציאו 50 ליש"ט (כ־300 ש"ח) על כל מיני מרכיבים מתוחכמים. הם כעסו על כך שאחרי כל ההשקעה יצאה להם חרא של מנה. זה השפיע עליי, ומאז בכל פעם שכתבתי ספר, הייתי מודע מאוד לכך שמדובר בכסף של אנשים. עזוב את העלות של הספר עצמו, אנחנו מדברים על הקניות בסופר. 50 ליש"ט הן הרבה כסף".
בספטמבר שעבר הפכו בבריטניה את החינוך לתזונה נכונה לשיעורי חובה בבתי הספר. אתה מרגיש שניצחת סוף סוף במאבק שלך?
"זה חיובי מאוד וזה ניצחון קטן לקמפיין שארך שש שנים. אבל בשנה שעברה מחלות שנובעות מתזונה לא בריאה השיגו את העוני והרעב כסיבת המוות הגדולה בעולם. לראשונה, יותר אנשים מתים מכך שהם אוכלים דברים לא נכונים מאשר מתת תזונה. עכשיו אני מתבונן בחינוך לתזונה בהיבט בינלאומי, וניסחתי עצומה גלובלית שתופנה לכל מדינות ה־G20 (ארגון של 19 הכלכלות הגדולות בעולם והאיחוד האירופי) כדי שיתחייבו לחינוך חובה לתזונה נכונה בבתי הספר. אני מאמין שזו זכותו של כל ילד בעולם".
אתה חושב שאפשר לשנות את המדיניות של המדינות החזקות בעולם בכל הנוגע לתזונה?
"עוד לא פגשתי אף אחד שחשב שזה רעיון רע ללמד ילדים על אוכל. רק אדם מטומטם לגמרי יחשוב שזה לא רעיון מעולה. יש לנו 13 אלף שגרירים די פעילים בכל העולם, ואנחנו נותנים להם כלים ומידע שיעזרו להם להביא את העצומה לשרי החינוך, לראשי הממשלות ולצוותי החדשות המובילים. האם זו בקשה גדולה? כן. האם זה חותר נגד המדיניות הקיימת היום? כן. האם זה הדבר הנכון לעשות? כן, ללא ספק".
לאיזה מנהיג פוליטי היית רוצה לבשל ומה היית מגיש לו?
"פעם הייתה לי הזדמנות לבשל לנשיא קובה דאז, פידל קסטרו, ולא יכולתי לבוא. הייתי הרוס מזה. הייתי רוצה להגיד שבישלתי לפידל קסטרו. הייתי יכול להגיד: 'פידל, אני עושה מהפכת מזון. אתה עשית מהפכה אמיתית, יש לך טיפים בשבילי?'. למרבה הצער, רוב הטיפים שלו בטח יהיו עבֵרות על החוק".
פעם בישלת לסילביו ברלוסקוני, לא?
"כן, ולברק אובמה. שניהם היו מקסימים. אובמה הוא קוּל, לא? הוא פשוט בן אדם, ואשתו ממש נחמדה. וברלוסקוני? נו טוב, הוא איטלקי…".
לפעמים אתה חושב שבמקום לבלות כל כך הרבה זמן בקידום פוליטי של רעיונות, אתה צריך להפוך לפוליטיקאי כדי שתוכל לשנות דברים בעצמך?
"אני באמת לא יודע, אבל אני מרגיש שהבוס שלי הוא הציבור. חוץ מזה, ברגע שאתה אומר 'אני חושב שאנסה לרוץ לראשות העיר', כולם מתחילים לקלל אותך. אז במחשבה שנייה לא, אני לא חושב שאני ראוי לתפקיד פוליטי".
240 מיליון– שוויו המוערך של השף בליש"ט (כ־1.416 מיליארד ש"ח בשבילכם). בשנה שעברה דורגו ג'יימי ואשתו במקום ה־396 ברשימת העשירים הגדולים בבריטניה של "הסנדיי טיימס".
37 מיליון– מספר הספרים שאוליבר מכר בסך הכל, תחת 19 כותרים שונים. הם תורגמו ליותר מ־30 שפות.
2– מספר בחינות הבגרות שאוליבר עזב איתן את התיכון (באמנות ובגיאולוגיה).
50– הגידול באחוזים במכירה של עוף אורגני ועופות חופש בבריטניה, בעקבות התוכנית של אוליבר על תעשיית העופות.
3– מספר הפעמים שאוליבר בישל בדאונינג 10 – מעונו של ראש ממשלת בריטניה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בדומה לרבים מהטרנדים שהחלו כפריביליגיה הזויה של מיעוט והפכו לאטם למנהגים מקובלים, גם את נוהל ניקוי הרעלים קיבלנו מהסלבס, שנמצאים במרדף תמידי אחר הדבר הבא שישיל מהם ק"ג נוסף או ימתח את הקמטוטים סביב העיניים, שכן הוליווד – וגם הקהל שלה – אלרגית לשומן, לאותות הגיל ובאופן כללי לסממני אנושיות.
ישנן שיטות ניקוי רעלים מתונות שכוללת תפריט אוכל מוצק וכמות רציונלית של ארוחות ביום, אבל רובן לא קיצוניות מספיק עבור שטופי המוח מאיתנו שחושבים שאם רק ישתו את תמהיל הלימון־דבש־פלפל חריף של ביונסה הם יוכלו להרגיש מלכותיים כמוה. הטרנד האחרון, למקרה שתהיתם, הוא משקאות המכילים פחם פעיל, שמשמש מעין מגנט עבור רעלנים ושוטף אותם מהגוף. זהו לא גילוי חדש – בבתי החולים משתמשים בפחם פעיל כדי לטפל בחולים שנחשפו לכמויות מסוכנות של רעלנים או צרכו מנות יתר, אבל ברגע שהפחם הגיע ל־GOOP, בלוג החיים־שלי־יותר־טובים־משלכם של גווינת' פאלטרו, הוא עבר באופן רשמי מבין קירות חדרי המיון לבתיהן של נשים קליפורניות אמידות.
אם תשאלו את המדענים, לגוף אין צורך בניקוי רעלים – הוא עושה זאת מצוין בעצמו. יש בכך היגיון מסוים, הרי אנחנו חשופים לאינספור מזיקים ביומיום – אוכלים אותם, שותים אותם, נושמים אותם, ובכל זאת, רובנו מצליחים לחיות שנים רבות ובסך הכל, טפו, מרגישים לא רע כל עוד חשבון הבנק שלנו לא מעוקל. לא מפתיע, אם כך, שרוב התזונאים הקליניים ממליצים על גישה מתונה – ללכת עם המנגנון הטבעי של הגוף, לאכול ארוחות קטנות־בינוניות מדי שלוש שעות והכי חשוב (ועם אורח החיים המודרני גם מאתגר) – לגוון. כשאנחנו מקפידים על תפריט פלורליסטי, אנחנו מכניסים לגופנו רעלנים במידה סבירה לצד אוכל עם יתרונות בריאותיים, והמערכת שלנו אמורה לפעול כמו מכונה ולסלק את הרעלנים. אז למה בכל זאת כדאי לעשות ניקוי מדי פעם? כי רובנו לא נותנים לגוף את מה שהוא צריך כדי שהמנגנון הזה יתקתק. “לפחות 50 אחוז מהאנשים לא באמת חיים כך", אומרת התזונאית ד"ר הגר שפר, “אם אתם שותים הרבה אלכוהול, מעשנים, אוכלים ג'אנק פוד או מזון דיאטטי עמוס ממתיקים מלאכותיים, נוטלים תרופות באופן קבוע או אוכלים באופן לא מסודר – אלה סיבות לעשות ניקוי רעלים מדי פעם".
ולמה באביב?
“זה לקוח מהרפואה הסינית, שלפיה הכבד בשיא החוזק שלו באביב. אבל אם אתם רוצים להתנקות כמו הסינים, תשכחו ממיצים. הניקוי הנפוץ שלהם כולל שליש כוס של שמן זית ולימון מדי בוקר ובמהלך שאר היום רק אורז מלא ומש. מי שחייב גיוון יכול להוסיף ירקות ירוקים ותפוחים".
אז הגיע הזמן להודות באמת – אנחנו לא עושים ניקוי רעלים בשביל הבריאות אלא כדי להשיל עוד קילו־שניים, או כדי להתחיל דיאטה בשיטת התורכי הקר. ניקוי אמיתי יקרה אם תתמידו בתפריט מאוזן ומגוון לאורך שנים. מבאס, הא? ובכל זאת, חלקנו זקוקים לשינוי הדרסטי הזה כי הוא עובד עלינו ברמה הפסיכולוגית, הוא עושה “קאט" לחיי היומיום וגורם לנו לאתגר את עצמנו ולהרגיש בלתי מנוצחים. אם שלושה ימים של מיצים או אורז גורמים לאדם להרגיש גאה בעצמו, קשה שלא לעודד זאת. רק חשוב לזכור – אם חוזרים לתפריט הדוניסטי מיד אחרי הניקוי, לא השגתם דבר. “זו לא ירידה אמיתית במשקל", מסבירה שפר, “אלא איבוד נוזלים או שריר שמתפרק. חשוב לזכור גם שכשהגוף לא מקבל חלבון זה יכול להאט לו את המטבוליזם לטווח הארוך". שפר ממליצה על חודש של ניקוי שכולל פחמימות, חלבונים ושומנים, אך מצנזר מוצרי חלב, גלוטן או סוכר לבן. נוסף על כך, זו הזדמנות טובה לגלות אם יש לכם רגישות לסוגים מסוימים של מוצרי מזון ולתת למערכת העיכול מנוחה מהם. מה עם קפה? אני שואלת את שפר בקול רועד. “מותר קפה, רק בלי חלב", היא עונה. תודה לאל.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
לאחר שהפנימה שמחיר הדאבל צ'יזבורגר הוא דאבל סנטר, החליטה שירה פור לספור קלוריות רק ברשת ארומה, עם הבטחה להשיל כחמישה ק"ג תוך שבועיים. איך היה? קשה יש רק בלחם, וגם אותו אוכלים (אבל רק אם הוא קל)
הפסקתי לעשות דיאטות בערך כשהפסקתי ללכת לבית הספר. איכשהו קל יותר להפסיק לחשוב על אוכל או על היעדרו אחרי גיל 17, כשסדר היום שלך כבר לא מורכב משתי קעריות כריות על הבוקר, באגט חביתה לארוחת עשר, בורקס בקפטריה של אברם ב־13:00 ושיעור ספורט בחברת נערות גרומות שלא יודעות אחוריים מרוקאיים מהם.
האמת היא שזה שקר. מה שקרה הוא שפשוט התחלתי לחשוב על בנים ועל עבודה ועל דירה משלי ועל צרות של אנשים שמתחילים את החיים שלהם קצת לפני אחרים. ישבתי על כל בר אפשרי בירושלים ואכלתי את הראש לכל מי שהיה מוכן להקשיב ולשלם על הוויסקי שלי כי בדיוק שכחתי את הארנק בבית. כל מי ששאל אותי כיצד השלתי עשרה ק"ג קיבל תשובה אחת שנמשכה שעתיים: התיאבון הולך כשאוכלים את הלב, משרים אותו בסינגל מאלט וחונקים אותו בעשן ליתר ביטחון.
התפנית בעלילה חלה ביום שהפסקתי לעשן. חדי העין ישימו לב ששתלתי במשפט הזה את המילה האהובה עליי, "חלה". הפה שלי, שהיה עסוק במשך בשמירה על גחלת הסיגריה, הפך לפתע מיותם ודרש תעסוקה. כך חזרתי לפני כשנתיים למסורת האכילה של נעוריי הידועים לשמצה. הפעם בלי הבורקסים מידיו המזוהמות של אברם, אבל עם יד קלה על שירות המשלוחים של הקופי בר. דיאטת ה"יאללה בשיגעון" שהמצאתי גורסת שפשוט צריך להקשיב לגוף ולחשקים שלו, והכל יסתדר מעצמו. העניין הוא שהחשקים שלי עשויים כבר זמן מה מפירה ועוגת גבינה. שנתיים קדימה, והנה אני מתהלכת לי בעולם עם טילון ביד, שמנמנה ונהנית. בתמימותי סברתי שחזרתי למשקל השיא שלי בתיכון, מינוס ההלקאה העצמית. חשבתי לי: "יא, איזה טעים זה טילון, אני אישה אמיתית".
מתברר שאין דבר מסוכן יותר לאישה גרגרנית מאשר סביבה שקרנית, המפזרת סופרלטיבים כגון "וואי, איך רזית" ללא בושה, או מציינת שהתחת הענקי דווקא חזר השנה בגדול. ביג דיל. דברו אתי כששוקיים יהיו שוב באופנה. גם הארון שלי מיאן להסתנכרן עם המחמאות. התחלתי להשתכנע שאני דובה ולא סתם עסיסית מיום שגם בגדי האוברסייז שלי הפכו פחות ופחות רופפים. רגע האמת הגיע כשעליתי על משקל מזדמן שנקב במספר מכוער. ירדתי ממנו ושלחתי לכל מי שאני מכירה אימוג'י של לווייתן. "אימא שלי פה והיא מוסרת שאת נראית מהמם. אני מסכימה איתה", ניסו לנחם. "למשקל אין משמעות, רק לאחוזי השומן", אמרו אחרים. בשתי מילים: משבר אמון.
בצר לי חייגתי לד"ר הגר שפר, העוסקת במקצוע העתיק – תזונאית. ד"ר שפר היא בעלת האתרeatgood.co.il, שמצטיין בהמלצות קולינריות לאכלנים שמעוניינים לרזות. האישה היא אינדקס מהלך של תפריטי מסעדות עם מחשבון קלורי בילט אין. זה זמן שהיא מציעה לי לבצע בשם העיתונות וחופש המידע את “אתגר ארומה". כמו מורגן ספרלוק בשעתו ב"לאכול בגדול", שהזין עצמו במשך חודש מהתפריט המגורז של מקדולנדס, אני אתמסר להיצע של רשת בתי הקפה. ההבדל: לעומת ספרלוק שכמעט לקה בלבו, אני ארזה עד חמישה ק"ג בתוך שבועיים. שפשפתי את עיניי. כחכחתי בגרוני. הוצאתי את התחתונים מהתחת. “ואם תמשיכי עד פסח, בכלל תראי. נעשה לך מינימייז מי", היא צחקקה צחוק מרושע וקבעה איתי פגישה לבוקר המחרת.
שבועיים. שני שבועות. פעמיים שבוע. 14 יום. רק ארומה. זו הסללה קולינרית, רבותיי. אבל המטרה מקודשת – לסכסך בין שתי הירכיים ולאתר שוב את עצמות הלחיים – ובמלחמה כמו במלחמה, אם צריך ננצח גם עם חלומי.
המציג אינו פיצה. כריך בולגרית חצילים של ארומה. צילום: שי אפגין
רחוב הלל פינת ארומה
כמו אימפריות אחרות, גם את ארומה לא בנו ביום אחד. הסופר פארם של בתי הקפה מציע אוכל מתועש, טרי ומודולרי בסניפים שנפתחים בקצב שבו דאע"ש עורפים ראשים. 29 סניפים של ארומה תל אביב פזורים ברחבי העיר, נעוצים במרכזי מגורים ועבודה בולטים, אורבים לפליטי משרדים עם שיקול דעת משובש מרעב.
ארומה, המקום שבו איש אינו יודע שמך, גם כשאתה מגיע מדי יום. ארומה, המקום שבו איש אינו שואל "איך לקרוא לך" בסחבקיות מעושה, אלא פשוט "איך השם? מה? שירן? ריאד, תעביר פה סמרטוט". ארומה, שכשהסניף הראשון שלה נפתח ברחוב הלל בירושלים בשנות ה־90, הוא היה לאגדה. הוא היה קטן ואינטימי, עם שולחן חמוד בכוך ועוד שני שולחנות צפופים, אחד משני המקומות היחידים בעיר שהיו פתוחים 24 שעות ביממה. קלאברים על אסיד היו מגיעים בשישי בבוקר מהאומן 17 ומשתטחים על כריכים מכיכרות לחם גדולות וחמות כאילו היו קברי צדיקים.
ארומה סחררה ירושלמים מכל הסוגים בתקופת תור הזהב של האספרסו. פעם, כששוטטתי לי כנערה בחופשת הפסח עם חברה במרכז העיר, ישבנו על המדרגות ברחוב הלל. לפתע ניגש אלינו בחור חרדי צעיר, קומפלט עם הזקן הג'ינג'י והכובע השעיר, הציג את עצמו וביקש בנימוס שנרכוש עבורו בורקס. הוא חוזר בשאלה, הסביר, אבל עדיין מכבד את המשפחה ולא נעים לו לקנות חמץ בפסח עם הבגדים האלה. קנינו לו בורקס בתמורה לקרואסון שוקולד וישבנו לאכול יחד ולדבר. אוטופיה בחסות בצק עלים.
עם הזמן נפתח במעלה אותו הרחוב גם קפה הלל, הצ'ילבה של ארומה שאיימה לרגע להפוך לרשת מרובת זרועות. קצת לפני שעזבתי את העיר מישהו טיפל בשלטי הרחוב בפינת הלל וההסתדרות, והפך אותה לתקופה לפינת הרחובות הלל־ארומה.
אני והזיכרונות העלובים שלי הגענו למשרדיה של הגר. היא קיבלה את פניי בחביבות נמרצת, פקדה עליי להסיר את בגדיי, כרכה סביבי סרטי מדידה והודיעה: “את ההפך מרופסת, יאמר לזכות הפילאטיס", שזה פחות או יותר הדבר הכי יפה שאמרו לי בחיים. הדבר הכי מכוער: “בסנדוויץ' חלומי שאת תוקעת כל בוקר יש כמעט 900 קלוריות. אין מצב שהוא משתלב לך בתפריט".
היא בונה לי תפריט שמורכב מאלף קלוריות ביום. מתחילים בחצי כריך לארוחת בוקר, עשוי מלחם דגנים קל, וקפה אמריקנו עם חלב דל. סך הכל – 200 קלוריות. שעתיים אחר כך מגיע קפוצ'ינו חזק מחלב דל שומן – 70 קלוריות. בסביבות 14:00 אוכלים סלט כלשהו עם עוף, טופו או גבינה – 350 קלוריות לכל היותר. מתעלמים בצער מסלט הפסטה ומסלט החלומי. ב־16:00 שוב קפוצ'ינו. ב־19:00 שוב סלט, הפעם בלי גבינה. אפשר להחליף בכריך פורטובלו וסלט קטן, או בשייק פירות על בסיס מים, או מרק היום. מה שלא יהיה, המקסימום הוא 250 קלוריות.
הגר מצווה עליי להשאיר את האופניים בבית, להוריד אפליקציה בשם Moves שמודדת צעדים ולהקפיד ללכת 5,000 צעדים לפחות בכל יום. עדיף 10,000. פעמיים בשבוע פילאטיס, כרגיל. לפני שאני הולכת היא מלמדת אותי פתגם חדש: “לא שותים, אבל אם בכל זאת שותים – רוקדים".
היומיים הראשונים עברו בקלות יחסית. להפתעתי עובדי הסניפים של בניין האופרה ובית הטקסטיל מתייחסים אליי כאל דוכסית. בכל פעם שהם מעבירים את הכרטיס הטעון בקופה עיניהם נפערות בהתפעלות. "את יודעת כמה כסף יש בכרטיס הזה?", "וואו, כזה עוד לא ראיתי" ועוד. הרגשתי כאילו אני מחזיקה בכרטיס האשראי של האבא העשיר שמעולם לא היה לי. עזבו עשיר. אבא.
ביום השלישי נרשמה ירידה בהתלהבות. התחלתי להתעייף. בכל פעם שאני רוצה לאכול או לשתות עליי לרדת שלוש קומות (במדרגות, בטח שבמדרגות). בניסיון להתחכם הזמנתי את ארוחת הצהריים והערב שלי בבת אחת. התוצאה: עד שאכלתי אותו, סלט השורשים בילה שלוש שעות במיצים של עצמו, עם כמויות מבהילות של ג'ינג'ר כבוש שהפכו אותו למריר בקטע חמור. הפנמתי – אפשר להזמין מראש, אבל יש מרכיבים שצריך לבקש בצד: עוף, טופו או ג'ינג'ר.
מכשול נוסף שהתגלה הוא הקושי להתקיים על אוכל עם מרקם של לבד. אך יותר מכל, קשים לי החיים בגפי. הנידוי החברתי שנגזר עליי היה אכזרי מכל סלט שורשים. מדהים עד כמה אורח החיים שלי עד עכשיו היה מוכתב על ידי מה שבא לי לאכול. בלי המוכנות להשתכר בכל עת והחשק התמידי ללכת לפורט סעיד אין לי זכות קיום בעיר הזאת. חיי החברה שלי הוחרבו.
אחרי כמה ימים ללא אלכוהול הוד מסכנותה פונה להגר בתחנונים. "אין מה לעשות, את תיאלצי להתנזר", היא משיבה ביובש. אני מסיקה מכך שעליי לסור למנזר בהקדם. אני פוגשת שם את חברתי גל. היא בדיוק חזרה ממפגש בשומרי משקל. היא שואפת להשיל חמישה ק"ג תוך שנה. לא שבועיים, שנה. היא מזמינה קוסקוס עם שקשוקה וסלט קיסר. אני מבקשת כוס יין ולוגמת ממנה שלוקים קטנים ואשמים. אני מלווה במבטי כל ביס שעושה את מסעו מהצלחת אל פיה. משום מה אני נזכרת פתאום בכלבה שלי. גם אני חיה דרך מנות של אחרים. "זה ממש עינוי בשביל בן אדם אנין כמוך, לאכול רק בארומה, הא? פתאום אני חושבת על זה", היא מהרהרת בקול. אני מתכווצת מבפנים. נתקעה לך חסה בשיניים, מפלצת.
הפתעה: גם ביום השישי – משבר. הפעם דיפלומטי. הוזמנתי לארוחה אקסקלוסיבית במוזיאון תל אביב, שערך כריסטיאן דיור לרגל פתיחת החנות הראשונה למותג בכיכר המדינה. היא נקבעה חודש מראש. אלכס, עורך העיתון, חושב שעליי להישאר בבית. "את צריכה להיות מושפלת, לסבול, לרדת לתחתית, אחרת הכתבה לא תהיה מעניינת", הוא מנמק עם מבט מטורף בעיניים. אני בוחרת בקול השפוי של הגר: "לכי, אבל תאכלי רק דגים וירקות ושתי רק כוס אחת של יין. תחזיקי אותה כל הערב ותעשי כאילו את שותה". ממש רק קצת פחות משוגעת מאלכס. אני בוהה בבר רפאלי ושלומית מלכה שהגיעו לחייך למצלמות של גיא פינס, מעבירה משקל מרגל לרגל בזמן שאני וקולגה אורבות למלצרים עם מגשי הפואה גרא וקציפת החציל. שש כוסות יין אחר כך הייתי בדרך הביתה. הקולגה, בגילופין גם היא, קטפה למזכרת את הדקורציה של השולחן, תיקי יד עשויים שעווה, והחביאה אותם מתחת למעיל הפרווה. החיים שלי. בחזרה. בבקשה.
[interaction id="550ac4bd7fdf079b4efaa6d5"]
תאכלי אבק
שבוע חלף. אני לבד ומשעמם לי, אבל גם נוח כל כך. מאחר שרוב הזמן אני מהרהרת באוכל, בערך 80 אחוז מהמחשבות שלי נעלמו. זה משאיר הרבה זמן לחשוב על אלכוהול. אני מתגעגעת לשוק, לסופר, לשליח של הקופי בר. מעולם לא היה עצוב כל כך לאכול. ממבטי הרחמים של חבריי לעבודה בכל פעם שאני נכנסת לחדרי עם עוד שקית חומה למדתי להתעלם.
במקביל התחלתי להכיר את שלל הסניפים על בוריים. לפתע הבחנתי שכל עובדי הסניף בבית הטקסטיל הם בני משפחה אחת. עמדתי על האינטריגות בין העובדים בסניף אלנבי. השומר במגדל האופרה כבר מברך אותי בבוקר לשלום, שואל איפה הכלבה היום.
אולי כאן המקום לציין שבאף אחד מהסניפים שביקרתי לא שמעו על סלט הפורטובלו. האגדה מספרת שיש בו רק 80 קלוריות. מדובר במין רוח רפאים שמרחפת על התפריט וכשמזכירים את שמה העובדים מזדקפים בבהלה, מכחישים את קיומה ומנסים להחליף את נושא השיחה ולדבר על כריך הפורטובלו. מעניין מה עלה בגורלו. ננסה שוב בירח מלא.
יומיים קדימה, שעת ערב מאוחרת. אני בסניף אלנבי־קינג ג'ורג' השומם. סופה משתוללת בחוץ, בפנים חם ומחניק בקטע סוטה. הדלפק ריק. הבריסטה נכנס לשירותים לפני רבע שעה ומאז נעלמו עקבותיו. אלה 15 הדקות הארוכות בחיי ואין בהן שמץ של תהילה. איכס, מה הוא אכל שהלחים אותו לאסלה לכל כך הרבה זמן? אני כבר לא בטוחה שאני רעבה. חם לי. כל כך חם. זה מרגיש כאילו נקלעתי לתוך פלוץ של קרואסון. הבריסטה יוצא מהשירותים עם מבט אשם בעיניים ופונה בנחישות למתקן הנייר. אנחת רווחה. הוא שטף ידיים. הוא לוקח ממני הזמנה ולא יוצר קשר עין. אני לבד פה. כל כך לבד.
ביום ה־13 התעוררתי לסופת אבק. רק אתמול העוזרת הייתה פה. פאק. כשמגיע הערב הריאות שלי כבר מלאות בוץ. לא יכולתי שלא להיזכר במערכונים של "הממלכה הקטנה" על קבוצת ההרזיה "מכסחי השומן". מרג'ורי, המנחה המעליבה, ממליצה למשתתפים לאכול קוביית קרח כתחליף לגלידה, לחמנייה ריקה במקום המבורגר או אבק כאלטרנטיבה דלה בשומן לכל דבר. עוד קצת אבק, מישהו?
השבוע השני של האתגר מגיע אל קצו. הוא נחתם בתחושה של ראשית האביב ותחילת הסוף שלי. אין כמו להתעורר בבוקר עם פריחה טורדנית בכל הגוף כדי להרגיש שאת עושה משהו נכון בחיים. הייתכן שגופי חכם ממני? האם אני מתנגדת בגופי לאורח החיים הקשוח הזה? האם עליי לאכול פיצה כאן ועכשיו? אלוהים, רק תן סימן ואני בטוני וספה. חרף הצקותיי הרופא שלל קשר בין הפריחה לדיאטה. "זו אלרגיה", משך בכתפיו "אבל 90 אחוז שהיא לא קשורה למזון". אתה בטוח שזה לא הרוטב האסייתי?
הסוף קרוב מאי פעם. אי אפשר להגיד שלא היה שווה. כלומר, אפשר, אבל זה לא יהיה נכון. בסופם של שבועיים הסתכמו ההוצאות שלי על מזון ושתייה ב־1,360 ש"ח. לא נעים להודות, אבל מדובר בסכום זהה לזה שהייתי מוציאה בכל מקרה על מזון מסוג סושי וסוכריות. נוסף על כך, העובדה שלא היו לי יותר מדי אפשרויות להתלבט מהן ושהדיאטה לא מילאה לי את הראש בחישובים מיותרים, הקלה על ההתמדה בה. גם העובדה שמישהו אחר עורך את הקניות ועומד במטבח וקוצץ עבורי את הירקות חסכה לי טרחה וזמן יקר. המינוס העיקרי הוא כאמור ההליכה לסניף מדי ארוחה, והסירוב לשוקולד הזה שמניחים לך בכל פעם על הכוס, בהתרסה.
ויהי בוקר היום ה־14. שוב אני על מונית בדרך להגר עם שחר. קלילה כציפור, חזקה מהרוח, משקשקת מפחד. נרגשת יותר ממני, היא פותחת לי את הדלת ומודיעה: “מהר, להתפשט, אני כבר לא יכולה לחכות". זה היה קצת סקסי בעיניי, מודה.
עליתי על המשקל.
הופה! 3.5 ק"ג. ארבעה אחוזי שומן פחות. גולת הכותרת – שישה ס"מ נשרו מהמותניים. הגר סופקת כפיים בהנאה. אני מצדי מצפה לחטיף ולליטוף. שוב אני נזכרת בכלבה שלי. אני רוצה סיגריה, אני רוצה קרואסון, אני רוצה בורקס פינוקים ממולא בבורקס פינוקים. בינתיים אסתפק במישוש עצמות הלחיים. התגעגעתי.
