האחים כהן הם מותג. חלקנו יודעים ששמותיהם הפרטיים הם ג'ואל ואית'ן, אך רובינו לא מבחינים ביניהם ורק יודעים שאחד מהם נשוי לפרנסס מקדורמנד. ב-1994 ראיינתי אותם על "הקפיצה הגדולה" ועדיין לא ידעתי להבחין ביניהם. כמו כל ההרכבים הגדולים, לפני כמה שנים הם החליטו להיפרד ולפתוח בקריירות עצמאיות.

>> "מעשייה אמריקאית": מתקפה מרהיבה על תרבות הווק
>> אסור להשוות: האם "חולית 2" יגוייס לגינוי ישראל? כנראה שכן

ב-2021 ג'ואל כהן עשה את "מקבת" עם זוגתו פרנסס מקדורמנד בתפקיד הליידי תאוות השלטון מהטרגדיה של שייקספיר, ועכשיו אית'ן כהן מוציא למסכים את "סעי בובה" שכתב עם בת זוגו טרישה קוק, העורכת של רבים מסרטי האחים. לאחרונה נודע שהאחים מתכוונים ליצור יחד סרט אימה, אבל מעכשיו נדע להבדיל ביניהם, ועל בסיס שתי היצירות המאוד שונות שיצרו בנפרד נוכל לנסות לנחש מי מביא מה לסרטיהם המשותפים.

מבחינות רבות "סעי בובה", שאת התסריט שלו אית'ן וטרישה החלו לפתח כבר בתחילת המאה הנוכחית, נראה כמו סרט ביכורים של במאי צעיר עם פוטנציאל. כאילו כשהוא עובד בלי ג'ואל, אית'ן לומד לביים מהתחלה, וכמו הרבה סטודנטים לקולנוע הוא בוחר בקוונטין טרנטינו כמודל. אית'ן אמר שהטון של הסרט נועד להזכיר סרטי אקספלויטיישן משנות השבעים (הרבה סקס ואלימות במינימום תקציב), כמו אלה שראה בנעוריו. זאת כנראה ההצדקה (הלא מספקת) לשלל הקטעים הפסיכדליים הלא מאוד מוצלחים שמעטרים את הסרט. אלה משתלבים בעלילת פשע ורומנטיקה על זוג במנוסה, שמעלים באוב סרטים כמו "בוני וקלייד" ו"פיירו המשוגע", עם הבדל בולט אחד – צמד הגיבורות הן לסביות. זאת אולי הסיבה לכך שלקח עשרים שנה להרים את הסרט, ששמו המקורי היה "Drive-Away Dykes".

מריאן (ג'רלדין ויסוונאת'ן) וג'יימי (מרגרט קוואלי מ"עוזרת בית") הן חברות מאוד שונות זו מזו. מריאן היא עצורה וזהירה וג'יימי חובבת סקס והרפתקאות. אחרי שבת זוגה סוקי (ביני פלדסטין) תפסה אותה מתענגת עם אישה אחרת וגירשה אותו מהדירה, ג'יימי מתעלקת על מריאן המתכננת לנסוע לדודתה בטלהאסי שבפלורידה.

השתיים מקבלות לידיהן מכונית שצריכה להגיע לטלהאסי בתוך יומיים, ואינן יודעות שהן נושאות בבגאז' מזוודה שתוכנה יישמר בסוד. זה מסבך אותן עם צמד פושעים לא יוצלחים, שנשלחים בעקבותיהן כשהן אינן מגיעות בזמן. הסיבה לעיכוב היא שסוקי לקחה על עצמה משימה לארגן למריאן סקס, ומתברר שהדרך מניו יורק לטלהאסי מרוצפת במועדוני לסביות. הסרט מתרחש בתחילת המאה הנוכחית, לפני שלכולם היו טלפונים ניידים, והיה קל מאוד לאתר צמד צעירות שאינן יודעות שהן במנוסה.

העלילה שטותית במופגן – יש גם כלבלב מעצבן – והדגש הוא על האפיון הקומי המוקצן של מגוון דמויות ועל השפה הקולנועית האגרסיבית (זה בולט בעיקר במעברים מודגשים בעריכה). ההומור כולל רצח באמצעות חולץ פקקים ואקדח שיורה מוקדם מכפי שציפינו. הסיבה העיקרית לכך שזה עובד לא רע, היא הופעתה הנהדרת של ויסוונאת'ן, שמתנהלת כבן אדם אמיתי בעולם קריקטורי. השחקנית האוסטרלית רבת החן מספקת לסרט עוגן רגשי ושובה את לב הצופים. לצידה קוואלי הנאווה (בתה של אנדי מקדואל) מספקת הופעה נחמדה גם אם קצת יותר מדי אנרגטית, כאילו לקחה משהו לפני שהבמאי אמר "אקשן" (ולמרות הקטעים הפסיכדליים, זה לא סרט על סמים).

ג'ואי סלוטניק וסי.ג'יי. ווילסון בתפקידי הפושעים הלא יוצלחים קצת חיוורים, ומעוררים געגועים לסטיב בושמי ופיטר סטורמייר שקדמו להם בתפקידים דומים. קולמן דומינגו (המועמד לאוסקר על הופעתו ב"רסטין") מוצלח מהם בתפקיד הבוס שלהם, ופלדסטין צצה בדיוק ברגעים הנכונים בתפקיד בת הזוג הנבגדת. שני הכוכבים הכי גדולים על הפוסטר של הסרט – פדרו פסקל ומאט דיימון – מופיעים לרגע בהתחלה ובסוף, כמו היו תומכי ספרים משני צידי המדף. בסך הכל מדובר ב-84 דקות מבדרות למדי, אם תיקחו בחשבון שזה יותר "אכזריות בלתי נסבלת" מ"פארגו". בכל אופן, על בסיס הסרט המסוגנן והחלול של ג'ואל וקומדיית הפשע החביבה אך לא מקורית במיוחד של אית'ן, נראה שעדיף שבת אחים גם יחד.

3.5 כוכבים
Drive-Away Dolls בימוי: אית'ן כהן. עם מרגרט קוואלי, ג'רלדין ויסוונאת'ן, ביני פלדסטין. ארה"ב 2024, 84 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• האחים כהן
• קומדיה
• קולנוע גאה
• לסביות

לאחר קריירה בה שיחק פושעים, ערפדים, מכשפים ושדים, ניקולס קייג' עומד כעת מול האתגר הגדול ביותר שלו: לשחק את ניקולס קייג'. קומדיית האקשן "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" מציגה את קייג' נענה להזמנתו של מיליונר אקסצנטרי (פדרו פסקל) לבקר באי הפרטי שלו, ומשם הכול הולך ומסתבך. הביקורות החיוביות להן זוכה הסרט מרגישות כמו סיבוב ניצחון של קייג', במיוחד אחרי הופעות מוערכות מאוד בסרטים "חזיר" ו"מנדי". ובכלל, סרט שכזה מגלם הערכה מחודשת לשחקן הוותיק כאחד הגדולים בדורו. למה בכלל היינו צריכים את ההערכה מחדש הזו? האם לא ידענו מאז ומתמיד שקייג' הוא גאון? אני תמיד ידעתי, אבל חלקכם אולי לא. זה בסדר, הרשו לי לקחת אתכם לטיול במורד המבוך הגאוני שהוא הקריירה של ניקולס קייג'.

ניקולס קייג' נולד ב-1964 בקליפורניה בשם ניקולס קים קופולה. כפי שאפשר להבין מהשם, קייג'/קופולה הוא חלק משושולת קופולה, אחיינו של הבמאי הדגול פרנסיס פורד קופולה ובן דודה של הבמאית סופיה קופולה והשחקן ג'ייסון שוורצמן. אבל השחקן הצעיר לא רצה להיות מוכר בתור "אחיין של" ולכן שינה את שמו המקצועי ל"ניקולס קייג'" על שם גיבור מארוול לוק קייג', מחווה חנונית אופיינית (בעתיד יקרא לבנו קל-אל קייג' על שם סופרמן, מה שיוצר קרוסאובר מטורף בין מארוול לדי.סי.). לאחר תפקיד קצר בסרט הקאלט "נעורים בקצב מהיר", קייג' זכה לתפקיד ראשי בקומדייה הנעורים "איזה מין נוער". למעריצי קייג' של היום הופעתו הראשונה בסרט, שם הוא רץ על חוף הים בסגנון "משמר המפרץ" לצלילי בחורה שצועקת "What a hunk!", אולי נראה מעט מוזרה, אבל זו הייתה יכולה להיות הקריירה שלו – בחור חתיך בקומדיות רומנטיות מטופשות. אבל הוא רצה יותר.

>>עשן על המסך: 11 סצנות עישון וויד שעושות כבוד לשאכטה

בשלב הזה קייג' החל לשלב בין תפקידים רציניים בדרמות ("בירדי") לקומדיות ("פגי הולכת להתחתן"), וב-1987 כיכב בסרטם השני של האחים הכהן, "בייבי אריזונה", בתפקיד הבלתי נשכח של הפושע בעל לב הזהב הרברט "H.I" מקדונו. למרות שקייג' עצמו אמר שהוא תופס את H.I כ-"דמות מצוירת חיה", הוא הכניס בו כל-כך הרבה פאתוס עד שגם היום קשה לראות את מונולוג הסיום של הסרט בלי להתרגש.

H.I מקדונה, למרות התפרצויות זעם רגעיות, היה דמות די רגוע יחסית לקטלוג של קייג'. שנתיים לאחר מכן הוא יציג צד אחר לגמרי בקומדיה השחורה "נשיקת הערפד". ראיתם פעם את הסרטון המפורסםשל הסצנות המופרעות ביותר של ניק קייג'? בערך 60 אחוז מהסרטון מורכב מקטעים מתוך "נשיכת הערפד", שם בחר קייג' לשחק את דמותו של יאפי ניו-יורקי עם מבטא לא ברור, וזה עוד לפני שהוא חושב שהוא הופך לערפד. גולת הכותרת של הסרט היא ללא ספק הסצנה בה קייג' מתלונן על התיוק הרשלני של מזכירתו, וצועק את כל האל"ף-ב"ית בדרך שרק הוא יכול.

>>אתמול היה טוב: מה הוביל לגל הנוסטלגיה הקולנועית הנוכחי?

ב-1995 קייג' זכה באוסקר על תפקיד של אלכוהוליסט אובדני בסרט "לעזוב את לאס ווגאס", אך אולי ההישג הגדול ביותר שלו יגיע בשנתיים שאחרי הפרס, כשכיכב במה שאני מכנה "טרילוגיית האקשן של קייג'". בשנים 1996 ו-1997 קייג' שיחק בתפקידים ראשיים בסרטי הקאלט "הפריצה לאלקטרז", "קון אייר" ו-"עימות חזיתי", שלישיית סרטי אקשן מטורפים, מצחיקים ונייטיזים מאוד. ב-"פריצה לאלקטרז" הוא מגלם מדען חנון חובב-ביטלס שנאלץ להפוך לגיבור אקשן; ב-"קו אייר" הוא סופרמן דרומי בעל שיער ארוך; אבל גולת הכותרת הייתה יצירת המופת של ג'ון וו – "עימות חזיתי", שם שיחק קייג' סוג של תפקיד כפול, בתור הטרוריסט המרושע קאסטר טרוי וסוכן ה-FBI שון ארצ'ר, שהופך לטרוי לאחר ניתוח החלפת פרצופים מסובך.

https://www.youtube.com/watch?v=GNEzg5pRJzA

בשנות האלפיים משהו התחיל להשתנות – למרות הופעות מוערכות בסרטים כמו "אנשי המזימות" ו-"אדפטיישן", קייג' שיחק ביותר ויותר סרטים גרועים שלא ראויים לרמתו. "אוצר לאומי", "איש הקש", "גוסט ריידר", למשל, אליהם הביא קייג' את כולו, אך מול תסריטים מפוקפקים ובימוי מעפן לא היה לו הרבה מה לעשות. ולפתע, קייג' החל להיתפס כשחקן רע. בתקופה הזו הוא החל בתהליך הפיכתו למם אינטרנטי מהלך – כולם עשו חיקויים שלו ואתרים כמו קולג' הומור, הוציאו סרטונים קומים שמציגים את הסוכן של ניק בעודו מנסה לשכנע אותו לא לקחת סרטים נוראיים יותר, אבל קייג' פשוט אומר כן להכול. הסרטון אמנם מצחיק, אבל בהחלט תרם להפיכתו של קייג' לבדיחה.

>>חתונמי vs אהבה חדשה: מי תוכנית השידוכים הטובה יותר?

אבל כמו הגאות בים, קונספציות יכולות להשתנות. אם פעם האינטרנט היה מלא באנשים שקוראים לקייג' שחקן גרוע, היום זו דעה שתוכל לגרום לך להיחסם. בגלגול הקריירה הנוכחי שלו אנשים כבר מעריכים אותו בתור תופעת הטבע שהוא. מהלך העבודה על הכתבה נתקלתי בסרטון באורך שלוש שעות שכותרתו "להגנת ניקולס קייג'" – סרטון מעניין ומלא בתשוקה, אבל כזה שמעלה את השאלה: למה בכלל צריך להגן עליו? אנחנו כבר אוהבים אותו.

אם זה לא היה ברור עד כה, אני מעריץ של ניקולס קייג'. הטקסט הזה נכתב בעודי יושב כמה סנטימטרים מפוסטר יפני של "קון אייר" שתלוי לי על הקיר, ובפודקאסט הנושן שלי על סרטים גרועים, "כמה גרוע זה יכול להיות?", הייתה לנו פינה קבוע בה היינו מפנטזים על כמה יותר טוב הסרט השבועי היה אם ניק קייג' היה מככב בו. אני שמח שימיו של קייג' כבדיחה הם נחלת העבר, או שלפחות עכשיו הוא הפך לבדיחה שכולם, כולל הוא, שותפים בה. בזכות הופעות אחרונות בסרטים עצמאיים קייג' הזכיר לעולם כמה עד כמה הוא שחקן מיוחד, עד כמה שאף אחד אחר לא יכול לעשות את הדבר הנפלא והמוזר שהוא עושה. אם יש שחקן אחד שראוי לסרט שלם שעומד כמונומנט לכישרונו, זה בהחלט ניקולס קייג'. אה, ועוד דבר אחד אחרון. ב-1992 ניק הנחה את SNL ועשה מערכון שלם בו הוא משחק גרסה מיניאטורית של אלביס פרסלי. חשבתי שרק ראוי להזכיר גם את זה.

• המסך
• סרטים
• קולנוע
• שנות ה-90
• האחים כהן
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 892 // 120 קושיות נוספות

ב-1996 ביים אל פאצ'ינו סרט תיעודי בשם "Looking for Richard" שבו יצא לחקור את המחזה "ריצ'ארד השלישי" מנקודת מבט של שחקן שמתמודד עם התפקיד. בין השאר הוא שאל את המרואיינים בסרט האם יש הבדלים בגישה של שחקנים אמריקאים ובריטים לשייקספיר, והאם צריך לפענח כל מלה בטקסט העתיק, או שמספיק להבין את רוח הדברים. אף שפאצ'ינו הגיע למסקנה השגויה שהאופציה השנייה היא הנכונה, שמונה שנים אחרי כן הוא היה שיילוק מעולה בסרט "הסוחר מוונציה".

שאלת ההבנה של כל מילה שבה וצפה במהלך הצפייה בעיבוד של ג'ואל כהן לטרגדיה הסקוטית. ג'ואל כהן, הידוע יותר כאחד האחים כהן, ליהק את דנזל וושינגטון לתפקיד הגנרל תאב השלטון שרוצח את מלכו, ואת זוגתו פרנסס מקדורמנד לתפקיד ליידי מקבת שמניחה בידיו את הסכין. לשני השחקנים יש חמישה אוסקרים על משחק, אבל זה לא מכשיר אותם להתמודד עם הטקסטים הדחוסים, השיריים והמפותלים של שייקספיר.

מקדורמנד מנסה פה ושם, אבל מפקששת לגמרי את המונולוג המפורסם ביותר של ליידי מקבת שבו היא רוחצת את ידיה מדם בלתי נראה – מה גם שבשל קיצוצים בטקסט לא ברור איך בכלל הגענו לשם. ואילו וושינגטון בעיקר פולט את המילים ונדמה שהוא מנסה להישמע טבעי ככל האפשר, על חשבון הפיוט והדרמה גם יחד. והוא אכן נשמע טבעי, אבל גם מרוחק וחסר דרייב, ולכן הטרגדיה שבכותרת אינה מגיעה למסך. שייקספיר לא ציין את גילם של בני הזוג אך לרוב הם מגולמים על ידי שחקנים צעירים יותר. וושינגטון ומקדורמנד בני שישים פלוס, וזה היה יכול להיות מעניין, אבל לא נראה שגילם נלקח בחשבון כחלק מהדרמה של דמויותיהם – כיצד הופך גנרל נאמן לבוגד ורוצח בגיל 67?

נראה שכהן השקיע את כל היצירתיות שלו בוויזואליה של הסרט, והפקיר את הדרמה האנושית. מקורות ההשראה לטקסטורה הוויזואלית של "הטרגדיה של מקבת" מפורטים בראיונות עם המעצב האומנותי סטפן דשנט – המרחבים המדומיינים בסרטים האילמים של מורנאו הגרמני, הנזיריות של קרל דרייר הדני, הכוכבים ב"ליל הצייד" של צ'רלס לוהטון. כמו הסרטים האלה גם "הטרגדיה של מקבת" הוא בשחור לבן, וניחן בפריים המרובע שאפיין את הקולנוע בשישים שנותיו הראשונות. אבל בניגוד אליהם הוא צולם במצלמה דיגיטלית, ואולי בשל כך הוא יותר אפור מאשר שחור לבן, ומשחקי האור והצל פחות מרשימים. יש גם דימויים "זולים" שלא מתחברים לחומרה הכללית – בעיקר דברים שעפים ברוח, כמו עורבים, מכתב בוער וראש כרות.

עיצוב הטירה של מקבת, שבה מתרחש רוב הסרט, בכלל שלח אותי למרחבים הארכיטקטוניים המסתוריים בציורים הסוריאליסטיים של ג'ורג'ו דה קיריקו ובעיקר לקשתות המוארכות ב"מסתורין ומלנכוליה של רחוב". בכל אופן, הלונג שוטים מזוויות גבוהות ונמוכות מרהיבים ביופיים הסוריאליסטי/אקספרסיוניסטי אך הקלוז-אפים סתמיים – קצת כמו ב"אגדת חורבן". ככל שהסרט התקדם והדרמה של הדמויות לא צברה רבדים, חשתי שאני צופה בוואריאציה ויזואלית מופשטת על נושא מקבת יותר מאשר ביצירה שלמה. המרחבים הייחודיים, הקומפוזיציות וזוויות הצילום מייצרים הרבה דימויים יפהפיים, שמדמים את חוויית הצפייה לביקור בתערוכה במוזיאון, מלווה בהקראת טקסטים מתוך "מקבת".

בתפקידי המשנה דווקא יש כמה הופעות מוצלחות יותר: קתרין הנטר, שהרפרטואר שלה כולל בעיקר מחזות של שייקספיר, מגלמת בקולה החד פעמי את שלוש המכשפות שמספקות למקבת את הנבואה שדוחפת אותו אל גורלו. אלכס האסל, גם הוא בעל ניסיון שייקספירי, מותיר רושם כברון רוס שמנתב בין הכוחות היריבים. לסטיבן רוט יש כמה דקות טובות כשוער השיכור.

יצאתי מהסרט בתחושה שלא ברור מה דחף את אח של איתן לצאת לדרך עצמאית עם עוד עיבוד למחזה של שייקספיר – שכבר זכה לעיבוד קולנועי מרשים אך לא מספק ועם הרבה יותר סקס אפיל (מייקל פאסבנדר ומריון קוטיאר) רק לפני שש שנים. כי עם כל יופיו האפל הסרט אינו מציע אינטרפרטציה של הדרמה, הפסיכולוגיה או הפוליטיקה של הדמויות.

כך, למשל, המונולוג המפורסם של מקבת, שבו הוא מדבר על פגיון דמיוני שנגלה לעיניו ומייצג את חיבוטי הנפש שלו בדרכו לרצוח את מלכו, מוגש על ידי וושינגטון כשהוא פוסע באכסדרה בטירתו המייצרת משחקי אור וצל על פניו. זה דימוי יפה עד הרגע שבו הוא מגיע אל הפגיון המנצנץ שמתגלה כידית של דלת. בהתחשב בכך שמקבת אמור להכיר את הדלתות בטירתו, הגילוי הזה מגחיך את המונולוג, מה גם שהתאורה והמצלמה מתקשות לחפות על ההגשה הסתמית.

בשנות השמונים איאן מקלן העלה מופע יחיד בשם "Acting Shakespeare" שבו ניתח את השירה והדרמה של מונולוג אחר של מקבת (הוא מתחיל כשעה ושתי דקות לתוך המופע שהועלה לפני כמה שנים ליוטיוב). צפו בו ותקבלו מושג על אינטרפרטציה.

★★★ 3 כוכבים
The Tragedy of Macbeth בימוי: ג'ואל כהן. עם דנזל וושינגטון, פרנסס מקדורמנד, ברנדן גליסון. ארה"ב 2021, 105 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• האחים כהן
• פרנסס מקדורמנד
• שייקספיר
• קולנוע

בקולנוע לב תיערך הערב (ה') הקרנה מיוחדת של "הטרגדיה של מקבת", סרטו החדש והמדובר של ג'ואל כהן, אחד מצמד האחים שהפעם יוצר לבדו. מדובר בעיבוד קולנועי למחזה השייקספירי המוכר, סיפור על רצח, שגעון, שאפתנות וערמומיות.

הסרט בכיכובם של זוכי האוסקר דנזל וושינגטון ופרנסס מקדורמנד. הוא יתחיל ב-21:30.
לפרטים נוספים ולכרטיסים

• המלצה יומית
• המלצות המערכת
• קולנוע לב
• האחים כהן

• Facebook
• Twitter
• Email

אחת האפיזודות בסרט החדש שלהאחים כהן, "הבלדה על באסטר סקראגס", מציגה בדרן נכה שנודד ברחבי המערב הפרוע, נתון לחלוטין לחסדיו של האמרגן שלו. בבמה ארעית שעוברת מעיירה לעיירה מקריא הבדרן טקסטים מעוררי מחשבה, בהם הסונטה ה-29 של שייקספיר, נאום גטיסברג של לינקולן, הסיפור התנ"כי על קין והבל ואחרים. האמרגן מנהל את ההצגה ואוסף את התשלום בסיום, אך הכסף הולך ומתמעט מהופעה להופעה. האמרגן תוהה אם הטיפול הבלתי פוסק באמן חסר האונים בכלל שווה את המאמץ, בטח כשהוא פוגש בפרפורמר חדש שמציע בידור פשוט ומבוקש יותר.

מתבקש לראות בסרט התייחסות מטא לקושי של אמנות גבוהה להישאר רווחית ופופולרית, אבל האחים כהן קצת יותר חכמים מזה. הם יודעים שדווקא הסיפור הזה מגיע לצופים דרך הפלטפורמה שהסנובים מעקמים עליה את האף –נטפליקס, שמפיצה את הסרט בעולם תוך מניעת הקרנה שלו בבתי הקולנוע. הם יודעים גם שאמנות תמיד תהיה תלויה בפטרונים שיש להם אינטרס כלכלי לתמוך בה, ושהם לא באמת חייבים לאמנים שום דבר. והכי חשוב – הם יודעים שרוב האנשים, מהעניים בעיירות הקטנות של אמריקה במאה ה-19 ועד הצופים בני זמננו שמוציאים הון על כרטיסים לברודווי, אוהבים בידור שמח ומנחם. זה לא תמיד שטחי, זה פשוט אנושי.

עוד כתבות מעניינות:
"חיות הפלא" החדש מביא לקדמת הבמה את ההיטלר של הקוסמים
בימאיות הוליווד משפצות את הקאנון הספרותי עוד מהניינטיז
נטפליקס: הסדרות והסרטים השווים שעולים החודש

"הבלדה על באסטר סקראגס" הוא לא סרט שמח. זו אסופה של שישה סרטים קצרים, כולם מתרחשים בסוף המאה ה-19 במערב הפרוע. אין קשר עלילתי בין הסיפורים וגם האופי והטון שונים – מקומדיה מוזיקלית שחורה בפרק הראשון ועד לצ'יזבט גותי באחרון. הצפייה הרציפה בכולם מציגה מעין טווח או אבולוציה של ז'אנר המערבון. שחקנים כגון ג'יימס פרנקו, ליאם ניסן, ברנדן גליסון, טום ווייטס, זואי קזאן ואחרים ומוכרים פחות מגלמים שלל ארכיטיפים של המערב בגרסאות חדשות שמתרחקות מהמקור – קאובויז, שודדים, בנקאים חסרי ישע, מחפשי זהב, מוכרי פרוות, נוצריות זועפות, אקדוחנים מזמרים או צעירות שנשלחות להינשא לגברים זרים בעיירות מרוחקות. יש גם גדוד זועם של ילידים רועשים, שמגיע לפעמים משום מקום ומביא איתו הרס וכאוס כמו הוריקן אנושי. מלבד המקום והזמן, החוט המקשר העיקרי בין כל הסיפורים והדמויות הוא התמה שחוזרת גם ברוב הסרטים האחרים של צמד היוצרים – הכאוס, המקריות וחוסר הוודאות שכופה על הדמויות גורל בלתי צפוי.

בכל סרט יש טוויסט אלים שמקורו בחוסר מזל ובמקריות גרידא. ברגעים הנדירים שיש בהם שמץ של תקווה הצופה מיד חושש מהזוועה שעוד תגיע. אלה לא סיפורים לבעלי לב חלש – לא בגלל אלימות גרפית במיוחד (יש כזו, אבל לא המון), הם פשוט ממש עצובים. האלימות היא שקטה ובלתי נמנעת, כשהגיבורים פשוט חייבים להיהרג, להרוג או גם וגם. אלה חוקי המקום והפורמט. הסיפורים עצובים כל כך כי האחים כהן כותבים טרגדיות ברגישות אנושית שכמעט וסותרת את הקשיחות האינהרטית בעולם שבראו. הפרק הראשון, ששמו כשם הסרט, עובד בחוקיות דומה לסרט מצויר של לוני טונס: אקדוחן מזמר ויהיר מוצא את עצמו שוב ושוב במצבים אלימים ויוצא עם חיוך על הפנים ושיר בפיו. אך כשאחיו של אחד הקורבנות מגיע לדרוש צדק, הוא לא נראה כמו בריון זועם וחסר אנושיות – העצב שלו כן וכואב, לא קומי בעליל.

לא כל הסיפורים טובים באותה מידה, אך כולם ייחודיים ומעניינים בדרכם. הצילום עוצר נשימה ברגעים מסוימים והשחקנים נפלאים גם כשהתפקיד שלהם מזערי. הבעיה היא שהשוני בין הפרקים, התוכן הקשה והאורך הכולל של הסרט (שעתיים ורבע) הופך את הצפייה למתישה ומייאשת, אפילו מעיקה. היצירה הזו הייתה מרוויחה מפורמט של מיני סדרה שאורך הפרקים בה לא אחיד. הסיבה האמיתית היחידה להשאיר יצירה כזו באורך הקולנועי שלה היא הצילום והבימוי המרהיב שלה, שמתאים למסכי קולנוע גדולים, אבל נטפליקס מתעקשת על הפצה בלעדית והקרינה את הסרט מספר מינימלי של פעמים בקולנוע הנדרש כדי לעמוד בתנאי הבסיס למועמדות לאוסקר.

אז למה להתעקש על פורמט כמו-קולנועי? כי גם לאמן וגם לפטרון יש סיבות טובות להעדיף קולנוע על טלוויזיה. אפשר להתמודד ככה בתחרויות נחשבות, המעמד של נטפליקס מרוויח מההשקעה ב"קולנוע איכותי" והאחים יכולים להישאר בטריטוריה שהם מכירים, גם כשהם עושים משהו קצת שונה מהרגיל. כדי לחדד אפילו יותר את העובדה שזה סרט ולא סדרה, האחים הפרידו בין הפרקים עם ספר שנפתח ומציג את המעשיות השונות. הרי גם לספרים יש פרקים וקוראים אותם בבית, אבל הדימוי שלהם איכותי ואליטיסטי יותר משל סדרת נטפליקס שרואים ושוכחים. בשונה מסרטים "רגילים", הפעם עדיף בעיניי שכל צופה יבחר איזה סוג של צפייה נוחה ומתאימה לו יותר – רציפה או מקוטעת. כך או כך, תעשו את זה על המסך הכי גדול שאתם מוצאים.

• תרבות
• נטפליקס
• האחים כהן
• סרטים
• המסך