כמו אחרי חגיגות מימונה אמיתיות, קמנו הבוקר עם האנגאובר – אבל פחות בזכות הדרינקים ליד המופלטה (לא עושה גלוטן יפה שלי), ויותר בגלל הפסקת האש ו-40 הלילות השדודים שלפניה. מה קרה פה? האם זה יחזיק מעמד? איך זה עוזר למישהו חוץ מלביבי? איך ד"ר רובי אמור לשרוד את המשמרת האינסופית הזו ב"דה פיט"?! הרבה שאלות, כל כך מעט תשובות כנות. אבל דבר אחד אנחנו בהחלט יודעים בוודאות – עולם התרבות לא מבזבז זמן, וחוזר תיכף ומיד.

אחרי כמעט חודש וחצי של קיפאון משתק, בסופ"ש הקרוב יחזרו הופעות המוזיקה שכל כך התגעגענו אליהן, ועוד הערב תוכלו לבלות עם טיפקס במימונה בבארבי, למשל – ובהמשך הסופ"ש גם להינות משי טרא בלבונטין או בלולו במרץ 2 או פשוט לרוץ ברחוב עם אוזניות מבלי לתכנן מסלול למקלט הקרוב לסביבתכם. אלו הדברים הקטנים שמרכיבים את האושר. אבל אם בא לכם לחגוג קצת יותר, ולסמן את היציאה לחירות הפסקת האש בשואו קצת יותר גדול, קבוצת toMix הרימו מסיבת פופ-אפ מהרגע להרגע בשם "יוצאים מהמקלט" שתתקיים מחר בצהריים (ו', 10.4, 13:00) בהאנגר 11, עם הופעות שוות ואנרגיה שתפציץ את הנמל מבלי התרעה.

במסגרת ההאפנינג, שכרטיס אליו יעלה לכם 189 ש"ח, יופיעו הדג נחש האדירים שתמיד מבשרים רק שלום, פלד שכנראה רועד על באסים מרוב רצון לחזור לבמות ולהקת שאזאמאט האהובים עלינו, שרק בתחילת השבועכתבו עבורנו טור נוקבעל הרצון העז שלהם לחזור לבמות. בהפקה מבטיחים הפתעות נוספות (מקווים שזה לא תקיפה נוספת בלבנון), ויהיו דיג'יים שירימו את זמנכם בין ההופעות, ובסך הכל בדיוק סוג ההתרעננות שהיינו צריכים, לפחות עד המלחמה הבאה. עזבו שטויות, עכשיו הזמן לצאת ולתמוך באמנות ישראלית, שבתמורה תתמוך לכם בנפש המעורערת. בשביל זה היא קיימת.
יוצאים מהמקלט, 10.4, 13:00, האנגר 11,לרכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• הדג נחש
• פלד
• ראפ

זה כמעט נס. עצם קיומם של הדג נחש כלהקה הוא אנומליה של המציאות – הרכב ראפ-גרוב מחאתי בעלי אפיון שמאלני מובהק שמחזיקה מעמד במיינסטרים הישראלי כבר 28 שנים ללא הפסקה, ועוד במהלך מה שהיא אולי התקופה הכי ימנית של המדינה. הם החלו כשראפ לא היתה מילה בעברית וישראל עוד היתה באבל על רצח רבין. כיום ראפ הוא אחד מאבני היסוד של הפופ הישראלי, וישראל באבל מעט שונה. אבל הדג אותו הדג, רק הרבה יותר מהודק.

>>מה רואים הלילה: סדרת הדוקו של HBO שהדהימה את העולם חוזרת

הקהל של הדג, לעומת זאת, קצת שונה. כבר בכניסה להופעתם בהאנגר 11 ביום חמישי האחרון (18.4) זה היה ברור שלמרות שהדג נשארו בועטים ורלוונטים, הקהל הזדקן איתם, ולמרות שנראו פה ושם צעירים שמפזזים גם את השירים החדשים, ממוצע הגילאים היה גבוה בהרבה מזה של הופעות היפ הופ אחרות. זה פנטסטי, כי העשור האחרון הראה במגוון דרכים איך ראפ יכול להתקדם מז'אנר לצעירים בלבד, והדג נחש הם ללא ספק המבוגרים שעושים את זה הכי טוב, הכי רציף והכי מעניין לאורך השנים. מי נראה לכם לימד את טונה ורביד שאפשר למלא אולמות ראפ גם עם שיער מלבין?

הבדלי הגיל הורגשו גם במהלך תקלוט החימום הנהדר של די.ג'יי מושיק, שנתן סט היפ-הופי מצוין שנועד גם להרקיד וגם לאתגר במידה, אבל רוב הקהל בעיקר חיכה להופעה. אולי זה לא הגיל, אלא התרגיל – הדג נחש תמיד משכו לעצמם קהל הרבה יותר רחב מחובבי היפ הופ, בזכות היותם חבורה בעלת ורסטיליות נדירה במוזיקה הישראלית – אבל כך או כך, הקהל כמעט ולא הגיב לטופאק. נו שויין, מקווה שהם לפחות התעניינו להבין את משחק המילים שבשם האלבום "דג לייף", אותו השיקו בהופעה.

זו סוג של הופעת השקה (כי התקיימה כבר בבארבי), ובוודאות באיחור (האלבום יצא בתאריך המצוין 19.09.23), אבל זה היה חייב לקרות. הטיימינג המחורבן (או המושלם, תלוי איך מסתכלים על זה) של להוציא אלבום דג נחש, על כל מחאתיותו דרש מהם לעצור את העבודה על קידומו, ולהתמקד בלהופיע לחיילים ולתרום. עכשיו הם מצאו את הזמן לגשת לאלבום, וטוב שכך – כי מדובר באלבום נהדר שאם כבר, רק הפך לרלוונטי יותר מאז השבעה באוקטובר. רק שמעו את "אחד אחד" עם הפזמון המצמרר "אחד אחד, כל אחד תופס לו צד, והשנאה מעוורת ת'עיניים". וזה עוד מבלי לדבר על הפצצה לביצים שהיא "ואלס עם שאנן".

בפתיח ההופעה, בכל אופן, לא היו מתעניינים גדולים בפוליטיקה, כי הדג תמיד דגלו בגישה של להתחיל עם הסבבה, ורק אז לדחוף מתחת כמה מסרים. והסבבה במקרה הזה הוא הרבה יותר מסבבה. שיר הנושא של האלבום "דג לייף" הוא סוג של תצוגת יכולות להקתית, בדגש על דינמיקה בין שלושת הווקאליסטים המרכזיים – גיא מר, שלומי אלון והאחד והיחיד שאנן סטריט. הדג עברו בשנות הצלחתם הראשונית תהליך מעבר הדרגתי מסולן אחד לשלושה אוחזי מיקרופון, והשיר הזה מוכיח שהתהליך הצליח והפציינט משגשג. מפלצת תלת ראשית שנעה על הבמה לכל אורך ההופעה, כזו שאמנם נותנת מקום לשלושתם, אבל עדיין מתייצבת מאחורי הטון שמכתיב שאנן.

מהשלושה האלו האנרגיה מתפשטת על הבמה לשאר חברי ההרכב – הקבועים והזמניים כאחד. משה "אטרף" אסרף הוא עמוד השדרה היציב שדוחף את המכונה של הגרוב במנוע רועש תמיד, איתו יאיא כהן אהרונוב מלווה בבס ושירה כשצריך (וצריך, כי לדג יש המון שת"פים), ודודוש קלמס מכסה עם קלידים וסוגר את ששת חברי ההרכב המקרי. צמד כלי נשיפה וגיטרה משלימים את ההרכב הלייב העמוס על הבמה. כאן היתרונות של 28 שנות עבודה משתלמים – אין הרכב מדויק מוזיקלית בהופעות כמו הדג נחש. הכל נע כמו מכונה משומנת, החל מתפקידי הנגינה ועד לאדליבים. זה מופע משוחרר – ויעיד על כך הקהל שהתחיל לזוז מיד כשהתחיל – אבל ההרכב תמיד טייט כמו טייץ על התחת, בעודו זז לצלילי הדג.

זו היתה הופעה דינמית באופן מרשים – לא רק בתנועה של המוזיקה משיר אחד לשני, אלא גם של הלהקה. שלומי אלון וגיא מר מלהטטים בין המיקרופון לכליהם (סקסופון וחליל צד, פטיפון וגיטרה, בהתאמה), בזמן שבכל רגע נתון יכול נגן אחר לתפוס את מרכז הבמה. כשביצעו למשל את "שמש", שבמקור ביצע שי צברי הבלתי יאמן, היה זה יאיא ששר, ולגמרי עמד ברף הגבוה של צברי. ובכלל, זה מדהים להיזכר שפחות או יותר לכל חברי ההרכב יש "קריירת צד" שלאמנים אחרים היתה מספיקה לכל החיים. ועדיין הדג במקום הראשון. זה דג לייף אמיתי.

כשהביאו אורחים, זה השתלב באופן טבעי מאוד – גם עם אורחים שיש להם שירים איתם, כמו לאה שבת הנפלאה או פלד, שכבר הפך לסוג של חבר שביעי בהרכב (לפחות באלבום הזה, אותו כתב איתם) – וגם עם כאלו שעל פניו לא קשורים, כמו נגה ארז שפירקה את המקום בביצוע משולב בין "הכאפה המצלצלת" ל-"Nails". אבל היה זה דודו טסה הנפלא שהביא רוח אחרת, כשתפס את מקומם המצמרר של הילדים ב"אחד אחד". המציאות שחלחלה בין המילים, ופגשה בקולו הקורע של טסה, הכתה בקהל כמו טון לבנים של ראפ. זה למה קוראים לשירי מחאה כך, כי אחרי זה, לך תהיה רגוע.

זה לא היה, כמובן, הרגע היחיד שבו המציאות הנוראית שבחוץ חלחלה פנימה. לדג יש מספיק שירים שלא מאפשרים להתעלם מהמציאות. באחד הרגעים, נדמה לי שבמהלך "הסלון של סלמון", הפצירו חברי הדג בקהל לצעוק כדי לשחרר כל מה שישב על הבטן. לא רק שזה היה הדבר הכי משחרר שניתן היה לעשות באותו הרגע, זה פשוט טריק שאני ממליץ מהיום לכל מוזיקאי ליישם בתקופה הקרובה. לעזאזל, לא רק מוזיקאים – גם קומיקאים, רקדנים, שחקנים, מורים, הורים ונהגי אוטובוס. אחרי הצעקה הקולקטיבית הזו, כבר היה הרבה יותר קל לרקוד, והרבה יותר קל לזעום ב"חליפות" התמיד רלונטי.

החל מחודש מרץ 1996, כבר 28 שנים, שהדג נחש מקיימים את הנס הזה. מבצעים הופעות עם מסרים חתרניים ומוזיקה רקידה, מפרקים עם הציבור הליברלי את התסכול דרך מוזיקה עם קצת תקווה, כדי שלא נצטרך לצעוק במשך כל ההופעה. לצערי, מסתבר שפספסתי ביצוע של השיר הכי מעניין באלבום – "ואלס עם שאנן" המדובר, שכלל סיפור בלתי נשכח שאיכשהו נשכח. זה לא השיר הכי פרופורמטיבי בקטלוג של הדג, אבל הוא בהחלט היה ההפתעה הבולטת של האלבום. היה לי חשש לפני ההופעה שהדג לא יבצעו את השיר הנפיץ הזה, אבל ממתי הם פחדו להגיד את המציאות שלהם? מסתבר שבזמן שהלכתי לשירותים כנראה, שאנן כבר סיפר לקהל על חוויותיו שלו מעזה, והמסקנה שלהם לא בהכרח עומדת עם הבון-טון הפוליטי של היום. מסתבר שגם אחרי 28 שנים, הלהקה הכי טובה בישראל ממשיכה להפתיע אותי.
הדג נחש משיקים את "דג לייף", האנגר 11, 18.04.24

• ביקורת הופעה
• הדג נחש
• ❤ תרבות
• ביקורות מוזיקה
• האנגר 11

צלילי הסקסופון כבר נשמעים ברקע: פסטיבל ג'אז בים האדום חוזר לעיר הדרומית מכולן בפעם ה-37, עם רשימת מופיעים מהפנטת בחסות המנהל האמנותי יוסי פיין, לצד ניבה עמלי-מעוז. הליינאפ כולל 22 הופעות, מתוכן 11 בינלאומיות, הפקות מקור, השקות של אלבומים, מופעים מיוחדים לפסטיבל וג'אם סשנים עד אור הבוקר – לא בדיוק הוייב הקבוע של אילת, אבל אין מה לעשות, "ג'אז זה מגניב", כמו שקבע הליין בתדר. אנחנו אוהבים, ונרגשים לקראת השמות הבולטים.

הפסטיבל יתקיים בחודש נובמבר, בין ה-16 ל-18 לחודש, כאשר כבר בערב הראשון תוכלו למצוא הופעה שמצדיקה את הנסיעה, כשזוכה הגראמי והמוזיקאי המצוין רוברט גלספר. הקלידן והיוצר האמריקאי נחשב לאחד ממבשרי גל הג'אז-היפ הופ החדש, ועבד עם רוב האמנים שנוגעים בתחום, ולא מעט ראפרים, ביניהם אריקה באדו, ג'יל סקוט, קילר מייק, דנזל קארי, מוס דף, קמאסי וושינגטון ואחד, לא יודעים אם שמעתם עליו, בשם קנדריק לאמר. גלספר, שהוציא 11 אלבומים עד כה ואף זכה בחמישה פרסי גראמי, יגיע בפורמט של טריו מחוזק בדי.ג'יי, כך שמצפה לנו הופעת ג'אז מודרנית לגמרי.

עוד הופעה מצופה במיוחד היא זו של הצמד DOMi & JD BECK, חיבור בינלאומי בין פסנתרנית צרפייה ומתופף אמריקאי שבמהלך חמשת השנים האחרונות הצליח לעשות את מה שלא חשבתם שמוזיקאי ג'אז יכולים לעשות, והפכו לויראלים. זה התחיל בקאברי ג'אז מעניינים לביטים של היפ הופ שתפסו את תשומת לב הפיד, והמשיך לחומרים מקוריים מרתקים, עם אורחים כמו מאק ד'מארקו, ת'אנדרקאט ואריקה באדו, ואף הפיקו את אחד הקטעים באלבום של ברונו מארס ואנדרסון פאאק, אצלו הם גם חתומים בלייבל.

בנוסף, יתקייו הופעות מסקרנות במיוחד: מהאגף שמבקר כאן מחו"ל אפשר לציין את Camilla George שסוחפת את סצינת הג'אז הבריטית (תאמינו או לא, שם הכל הכי קורה כרגע), הטריו של הפסנתרן הקובני Alfredo Rodriguez, את להקת The Bad Plus הוותיקה, ואת פסנתרנית יפנית במופע Hiromi’s Sonicwonder.

גם באגף הישראלי של הפסטיבל לא יהיה חסר מה לשמוע, כשהמופע הפותח של הפסטיבל יהיה האירוע "אהבה ללא גבולות" לזכרו של דובי לנץ ז"ל, המנהל האמנותי המיתולוגי של הפסטיבל ואיש הרדיו המוערך, שהיה אחד משגרירי הג'אז בישראל. מעבר לכך, צפויות הופעות מיוחדות של הדג נחש (שיארחו את קותימן ואורית טשומה) והדורבנים (שיסיימו אאת סיבוב הקאמבק שלהם במופע אקסטרה גרובי).
פסטיבל הג'אז בים האדום, 16-18.11, אילת.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• ג'אז
• פסטיבל הג'אז
• אילת
• הדג נחש
• הדורבנים
• יוסי פיין

הדג נחש | מוזיאון תל אביב לאמנות

אחת הלהקות האגדיות, מראשוני ההיפהופ הישראלי, מגיעות לחשמל את תל אביב ביום האחרון של הקיץ, רגע לפני החזרה לשגרה. הדג נחש יגיעו למוזיאון תל אביב לאמנות להכניס בנו רוח מחאה ואנרגיות טובות לקראת פתיחת השנה. שם תוכלו לא רק לפגוש את להקת ההיפ-הופ הוותיקה, אלא גם לזכות בביקור לילי במוזיאון עצמו ברכישת כרטיס. ההופעה תכיל שירים מכל העשורים בהם הלהקה פעילה, החל מהשירים המוכרים ביותר, עד ליצירות חדשות – הדיבור הוא שהאלבום המתקרב שלהם לוהט, והסינגלים מרמזים שזה נכון.
יום חמישי, 31.8,לפרטים נוספים ורכישה

פול אוקנפולד | גגרין

אחד מהתקליטנים הוותיקים ביותר נוחת כאן בתל אביב – פול אונקפולד האחד והיחיד, מי שהתחיל את דרכו בשנות ה-80, והתפוצץ על הטראנס בשנות ה-90, ומאז משגע את העולם עם הטרקים שלו. פול התפרסם בזכות יצירה מיוחדת וסימפולים שביצע לשירים מוכרים. איפה תוכלו לפגוש את האגדה הזו? לא אחרת ממועדון הגגרין, שיקיים מסיבה מהחלומות הכי נוצצים שלנו. אם אתם חובבי הלילה, קלאברים, אוהבים לרקוד בנשמה ומוזיקת טראנס פועמת בליבכם – אין מצב שתוכלו לפספס את ההופעה הזאת.
יום חמישי, 31.8,לפרטים נוספים ורכישה

זהו זה | היכל התרבות תל אביב

גדלנו עליהם, היינו איתם בהתחלה ועכשיו אנחנו איתם בקאמבק. חמשת הקומיקאים המופלאים של מדינת ישראל לא נשארים חייבים, ומגיעים להיכל התרבות בתל אביב כדי להצחיק, לבצע שירים ולהעביר ביקורת על מה שאנחנו לא שמים לב שקיים בכלל. ולא רק ביקורת, אלא אם אהדה, אהבה והרבה מאוד הומור בין לבין. אז אם בא לכם מופע מרגש, ישראלי, שיגע לכם בלב וגם קומדיה פרועה – זאת ללא ספק ההופעה עבורכם.
יום שישי, 1.9, היכל התרבות, תל אביב-יפו,לפרטים נוספים ורכישה

מרינה מקסימיליאן | פארק אריאל שרון

היא פרצה אל חיינו בכוכב נולד כשהייתה רק בת 18, ומאז כבשה את המדינה. אחת הזמרות הגדולות בישראל, מרינה מקסימיליאן בלומין, מגיעה לפארק אריאל שרון להרים את כולנו. היכולות של מרינה באות לידי ביטוי בווקאליות הייחודית שלה, בסגנונות הרבים שהיא משלבת וביכולות התאטרליות שלה על הבמה לסחוף ולהקסים את כולם. המופע צפוי להכיל בתוכו שלל שירים מהעבר ומהווה, בין היתר גם הלהיטים הגדולים וביצועים מקוריים לשירים שאנחנו מכירים. אם ליבכם חשק בהופעה סוחפת, מרגשת שתרים אתכם גבוה – שם אתם צריכים להיות.
יום שבת, 2.9, פארק אריאל שרון,לפרטים נוספים ורכישה

ציפורלה | מוזיאון תל אביב לאמנות

אנסמבל המוזיקה, תאטרון והיצירה הפרועה והחופשית נוחת במוזיאון תל אביב לאומנות. ציפורלה ידועה כמי שמביאה לקדמת הבאה תיאטרון עצמאי ומהווה בית ליצירה ישראלית מקורית. האנסמבל מציג תפיסה ייחודית של תיאטרון המשלבת מספר רב של ז'אנרים בתוך מופע, המתחברים לכדי אירוע בימתי סוחף ומשעשע. תוכלו למצוא סאטירה לצד מחול ולצד ביקורת חברתית, יחד עם אהבה גדולה ושחקנים שעושים את הדבר שהם הכי אוהבים. המופע החדש של ציפורלה עתיד להכיל בתוכו ממספר של קטעים המתכתבים עם המציאות הישראלית, ובוחנים אותה מזווית הומוריסטית ומלאת דמיון. אם בא לכם מופע תרבות ותאטרון איכותי שגם שובר מוסכמות – אל תהססו להזמין כרטיסים ולהנות.
יום שישי, 8.9,לפרטים נוספים ורכישה

• מדריך אירועים
• ציפורלה
• הדג נחש
• זהו זה
• גגרין
• מוזיאון תל אביב
• פארק אריאל שרון

יונה וולך

מגדולי היוצרים והיוצרות שהיו כאן, ומי שלא חששה לגעת בנושאים כואבים. וולך ז"ל, שמתה בספטמבר 1985, נולדה לתוך החברה הישראלית השמרנית של ימי טרום המדינה, ופרצה גבולות ביצירה שלה – מדיבור על סקס באופן פרובוקטיבי למדי, דרך אזכור של LSD ועד פגיעה במוסד התפילין – מה שגרם לתגובות זועמות מצד פוליטיקאים. המאבקים הגדולים שלה עם עצמה בסופו של דבר הכריעו אותה, אבל היצירה שלה נשארה עד עצם היום הזה.

ימי ויסלר

אחד מראשי "הבילויים", להקה שנולדה מאופרת רוק עלומה והגיעה לקהל הרחב, או לפחות עד כמה רחב שיכלה. הבילויים תמיד היו להקה פורצת גבולות – כזו שמטרידה אותך באמת (כמו שסאטירה טובה אמורה לעשות) ושלא מפחדת מפרובוקציה חכמה. מחיליק פורצלינה שמסתכל על המצעד ומכונות הירייה, דרך הרמטכ"ל שמגיע בתוך מזחלת, ועד המטוס שעומד להתרסק עם השירים באוזניות. ויסלר גם עמד מאחורי "מקום לדאגה", אחת מתכניות הסאטירה הטובות שעשו כאן, ששרדה שתי עונות בערוץ 10 ז"ל. יוצר טוב ומקור שתמיד שילב מסרים חתרניים על רקע מוזיקה משמחת ו/או הומור פרוע.

ענבל פרלמוטר

מיוצרות הרוק החשובות שהיו כאן, בקריירה שהיתה יותר מהכל – קצרה מדי. היא מתה כשהיא רק בת 26, אבל כבר הספיקה להשפיע לא מעט דרך להקת "המכשפות", שהיא היתה הסולנית והרוח החיה מאחוריה. בדיבור האמיץ והאישי, היא הצליחה לפתוח שער ללא מעט מוזיקאיות בעתיד – גם אחרי לכתה מן העולם. פרלמוטר לקחה את המוזיקה העברית ואת הקול הנשי צעד אחד קדימה, והיתה מי שהמסר שלה – שנכתב כבר בשנת 1995 – נשאר חי עד היום: אי אפשר לקנות גן עדן בדם.

חגי לוי

אחד מיוצרי הטלוויזיה המוערכים ביותר בישראל, שעשה תהליך שמוכר לנו היטב – להסתנן אל תוך המיינסטרים, ולחרע אותו מבפנים. כך לוי עשה ב-2005, כאשר היה עורך ראשי ומפיק שותף בסדרה "אהבה מעבר לפינה", שבה הצליח להכניס פנימה מסרים חברתיים חשובים במסווה של טלנובלה מתקתקה. אבל גדולת יצירתו היא כמובן "הנערים", הסדרה שיצר עם יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל, שתיעדה את חטיפתו ורציחתו של הנער מוחמד אבו חדיר בקיץ המזוהם של 2014. היא אולי שודרה אצל מלכת המיינסטרים "קשת", אבל היתה חתרנית עד כדי כך שראש הממשלה דאז בנימין נתניהו הגדיר אותה כ"אנטישמית". זה היה, כמובן, שקר – אבל לוי תמיד הצליח לתת קולות חדשים, כאלה שלא נוחים לאוזן הישראלית הקלאסית, ולגרום להם להישמע טוב.

קובי אוז

ספק אם הוא עצמו יגדיר אותו כ"חתרן", אבל קובי אוז הוא ללא ספק אחד המהפכנים הגדולים של המוזיקה הישראלית. הוא נולד בשדרות למשפחה של יוצאי טוניסיה, היה קלידן בלהקת "שפתיים" ועדיין הלב הפועם מאחורי אחת הלהקות הגדולות שצמחו כאן – "טיפקס", זו שפרצה את הגבולות עוד בתחילת שנות התשעים, זו שהחביאה אמירות ליברליות ערכיות וביקורתיות בתוך תערובת של פריפריה וקיבוצים. בתווך, הוא גם פתח דלתות למוזיקה אלקטרונית, מזרחית, דיסקו, פ'אנק ואפילו היפ הופ – ובאופן כללי, מתח את גבולות המוזיקה הישראלית.

עמוס קינן ז"ל

עוד אדם שתמיד הקפיד להישאר בשוליים, מהתקופה בה היה לוחם בארגון הלח"י ועד הרגע שבו התייצב עם מתי פלד ולובה אליאב בראש "המועצה לשלום ישראלי-פלסטיני" ב-1975. קינן ז"ל אחראי לכמה מהפזמונים הגדולים שהיו כאן, היה יוצר משמעותי – ובעיקר אחד שלא פחד להביע את דעתו המאוד לא פופולרית לשעתה. באחד הטורים הידועים שלו מראשית דרכו כתב קינן על "דני (ציון לזכרו)" – אותו ילד שעשה את מה שכולם עשו. "כשכולם הלכו למלחמה, הלך גם הוא", כתב אז. וקינן, בחייו הארוכים (שנעצרו בגיל 82, לפני כ-13 שנה), הקפיד לעשות את ההפך.

קורין אלאל

עוד אחת שהלכה קצת הפוך – מהמרכז המעונב, אל היצירה האמיצה יותר. מי שהחלה את דרכה בלהקת פיקוד דרום, ואפילו לקחה חלק בקלאסיקה "עטור מצחך" של אריק איינשטיין ז"ל, השתמשה בכוח הגדול שצברה כדי לשנות את המוזיקה העברית. במו ידיה, היא סללה את הדרך לרוק עברי מזווית נשית, וגם פתחה דלת ללהקת "המכשפות" – כשהפיקה את אלבום הבכורה שלהן בשנת 1994. בשנת 2001 שברה עוד תקרת זכוכית, כשיצאה מהארון באופן אמיץ – בתקופה שבה זה לא היה מובן מאליו, בטח לאישה. אלאל היתה זן נדיר, ועל הדרך שסללה באו רבות אחריה.

שאנן סטריט

לכאורה, אחד שעומד היום בלב המיינסטרים – מנהיג אחת הלהקה הפופולריות בישראל, "הדג נחש". אבל שאנן הוא יוצר אמיץ, בעיקר בגלל שהוא לא התפשר עם האמת – גם כשהקהל לא כל כך אהב או ביקש, הוא הקפיד להביא את האמירה הפוליטית (גם בשירים הכי כיפיים ומרקידים, ואולי דווקא בהם) והקפיד לשיר בערבית גם כשהאוזן הישראלית הממוצעת דחתה אותה. בתוך עטיפת הממתק של המוזיקה הקלילה של "הדג", שאנן הפך לנכס צאן ברזל – דווקא בגלל האמת שבמילים.

טונה

כן, כולנו אוהבים חתרנות – בעיקר כשהיא בצד שלנו. אבל מה קורה אם מישהו אומר את ההפך? איתי זבולון, או טונה עבורכם, היה בזמן הקורונה קול שביטא בין היתר לא מעט סקפטיות בנוגע למדיניות מערכת הבריאות. ולמרות תגובת הנגד שזכה לה, טונה "נשאר בחיים", כמאמר אחד משיריו. את האמירות שפרסם אז בפוסטים הוא ארז לביקורת חברתית מדויקת שקשה להתווכח איתה באלבום "מזרח פרוע", ואז זכה איתו באלבום השנה, שיר השנה וכל השנה. אם זה לא חתרני, אנחנו לא יודעים מה כן.

יענקל'ה רוטבליט

כנראה גדול הפזמונאים שחיים בינינו. רוטבליט, האיש שכתב את "שיר לשלום", "דרכנו", "דברים שרציתי לומר" ועוד אינספור שירים – הוא כבר מזמן בן בית במיינסטרים הישראלי. אבל החתרנות שלו מגיעה מהמקום שבו הקפיד להביע את הדעות הלא נוחות – בין אם כשהפך ליוצר שמאחורי "החצר האחורית" (האיש שכתב את "שייח ג'ראח", למשל); ובין אם כאשר במהלך תכנית ההתנתקות, התייצב דווקא לצידם של "הכתומים", נגד השמאל שממנו בא. רוטבליט תמיד, מעל הכל, הוא איש חופשי. והחופש הזה הוא לא מובן מאליו במדינה שלנו.

זאב טנא

בגיל 75, הוא עדיין ממשיך לבעוט. אחד הרוקרים הבולטים במוזיקה הישראלית, אחד שלא פחד להשתמש בפרובוקציות – ולעתים גם הצליח לחדור את המיינסטרים, עם שירים כמו "איפה טעינו" או "ביירות", שיר כואב שהתייחס להפצצות בלבנון – וזכה לתהילה של ממש עם ההופעה בסרט "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן. עוד אחד מהאמנים העצמאיים, המקוריים, והחשובים שהצמיחה התרבות העברית. ואת כל זה הוא הספיק בזמן שפיתח את מוצרי "מאמא עוף" והקים את בית הנקניקיות "פרנק". מתי הספקת?!

ג'אזז

אחת התופעות המבורכות בהיפהופ הישראלי של השנים האחרונות היא עלייתו של הראפ הנשי העברי. ראפריות כבר היו כאן קודם, אבל בסיס של יצירה נשית מקורית ומעניינת – עוד לא היה. ועכשיו, זה קרה, בעיקר עם העלייה של יוצרות כמו אקו, עדן דרסו וגם ג'אזז (יסמין לסלרות), שלא מפחדת לייצר ראפ קשוח וכואב מזווית נשית, כולל פתיחה של סוגיות כמו תקיפה מינית. לא תמיד קל לשמוע את ג'אזז, אבל היצירה שלה חשובה.

WC

אבשלום ואריה הספרי, שני בניו של היוצרים שמוליק וחנה אזולאי הספרי, הם כהיום שני מוזיקאים צעירים וכועסים שמהווים את הקול הבולט של השמאל הצעיר יותר. זה שלא חי בתוך המסגרות הישנות, ולא מפחד לומר את דעתו. "היינו מסטולים כשהקימו את גוש אמונים / היינו מסטולים כשגופשטיין אסף בריונים / היינו מסטולים, בבית, כשסגרו את נתב"ג / ועוד מעט זה שים כיפה או תקפוץ מהגג", הם כתבו במרץ 2021. יום יבוא ואלה גם תהיינה תוצאות הבחירות.

מוטי קירשנבאום ז"ל

והנה שאלה: איך יכול אדם שהיה מנכ"ל רשות השידור לככב במצעד החתרנים? יכול. כי מוטי קירשנבאום ז"ל, למרות שהיה בן יקיר לממסד, תמיד מתח את הגבולות האלה. הוא עשה את זה עם "ניקוי ראש", שהגיעה ב-1974 – רגע אחרי מלחמת יום כיפור המדממת – ואמר לישראלים את האמת, בתקופה שבה היה רק ערוץ אחד בישראל. זה שהסתכן במחאות, זה שהפוליטיקאים עסקו בו – יותר ממה שהוא עסק בהם. והוא עשה זאת גם באלף דרכים אחרות – מהרגע שבו הביא את "החמישייה הקאמרית" לערוץ הראשון, ועד הרגע שבו כמגיש "לונדון את קירשנבאום" הקפיד לתקוע סיכות בבלון של הפוליטיקאים, ולרקוד בסוף כמו שני ילדים. מה יותר חתרני מזה?

רבקה מיכאלי

קצת כמו מוטי קירשנבאום, גם מיכאלי היא לכאורה בת בית במיינסטרים הישראלי. קומיקאית, שדרנית רדיו ואפילו זמרת לעת מצוא. אבל מעל הכל, החתרנות שלה באה לידי ביטוי באמירה הפוליטית. מיכאלי לא חששה מעולם להביע את דעתה השמאלית, גם בתקופות שבהם היה פחות ופחות נוח להגיד את זה. היא נשארה אחת התורמות הנלהבות של ארגון "בצלם", תמכה פומבית בארגון "שוברים שתיקה" – וגם ספגה על זה אש מארגוני ימין ומפרובוקטורים קטנים. מיכאלי היא לא רק יוצרת חשובה, היא גם סמל לאמירת אמת – סמל שאנחנו מאוד זקוקים לו, דווקא עכשיו.

גיל קופטש

חתרנות? באבוהה. עוד אחד שמצא את מקומו בתוך הממסד המאובן של רשות השידור, אבל הצליח לסדוק בו חור אמיתי. זה קרה כשהתארח בתכניתו של אחד, יאיר לפיד, ביום שישי והביא את "פרשת השבוע" מהזווית שלו – יהודי, אבל כזה שמוכן גם לצחוק על זה. הפוליטיקאים כעסו, הקהל איים, אבל קופטש נשאר בשלו. מראשוני הסטנדאפיסטים בישראל ואדם שתמיד היה יוצא דופן. בהמשך הוא גם רץ לכנסת עם "עלה ירוק". תנועת מחאה של איש אחד, על הראש של כולם.

סייד קשוע

מי שנולד בטירה, והפך לאחד הקולות הבולטים בתקשורת העברית, היה חתרני פעמיים – פעם אחת כלפי הרוב היהודי, שבפניו הוא הקפיד לא להתרפס ולומר את האמת; ובפעם השניה, גם כלפי החברה הערבית, מולה הוא היה לא פחות ביקורתי. זה הביא לו מתנגדים מכאן ומכאן, אבל היצירה שלו גם פתחה לא מעט לבבות – הוא הצליח להביא סדרה בערבית אל לב הפריים טיים של ערוץ 2 (ואז גם את "התסריטאי", אחת מהקומדיות הטובות אי פעם). קשוע חתרן מעצם היותו פרובוקטיבי כלפי שני השבטים המנוגדים, פשוט כי לא הסכים להתכופף בפני שתיהן. חתרנות בהתגלמותה.

• ❤ תרבות
• מחאה
• מוזיקה
• טלוויזיה
• הבילויים
• טיפקס
• הדג נחש
• טונה