המופע שהוגדר בעולם כהיכל התהילה של הרוק אנד רול חוזר לישראל THE DIRE STRAITS EXPERIENCE. הלהקה מגיעה לישראל ל-3 מופעים בלבד, בין להיטי הלהקה הגדולים – Sultans Of Swing, Brothers In Arms, Money For Nothing, So far away ועוד. חגיגות 44 שנה לשיר הנודע Romeo And Juliet
12.10.2023 – אמפי פארק ב"ש
13.10.2023 – מרכז הקונגרסים חיפה
14.10.2023 – קו רקיע, פארק אריאל שר
16 שנים עברו מאז הפעם הקודמת שהמלווינס הופיעו בישראל. 16 שנים, אין צורך לסכם את השינויים שעברו על תל אביב, על ישראל, על האנושות בפרק הזמן הזה. אבל שני דברים בעולם הזה המשיכו בינתיים בשלהם: המלווינס ומועדון הבארבי. המלווינס החליפו באסיסטים, הסתובבו בעולם והוציאו 13 אלבומים (לא כולל לייבים, ספליטים, אי.פי וכאלה. אחד מהאלבומים האלו אפילו היה מוקדש למנהג שלהם להחליף באסיסטים, ואירח את האקסים של הלהקה מכל הזמנים). והבארבי המשיך לחכות להופעה של המלווינס.
אז, 16 שנים. 16 שנים זו הפסקה בסדר גודל של רדיוהד. כמות האנשים שעדייןנזכרים בהופעה ההיא מ-2007היא אולי יותר קטנה מאלו שנזכרים ברדיוהד בסינרמה, אבל היא לא פחות נלהבת ועקשנית. אלא שעבור באזז אוסבורן, הסולן-גיטריסט המיתולוגי של הלהקה (ואחת משתי הצלעות הקבועות בהרכב, לצד המתופף דייל קרובר. מה שקורה עם באסיסטים בלהקה הזאת כבר אמרנו) זו הייתה, בסופו של דבר, עוד הופעה. "אני זוכר קהל מאוד נלהב של אנשים מאוד מאוד נחמדים, אבל זה די כל מה שאני זוכר", הוא מודה בשיחה מבלגיה, עוד תחנה בטור האירופאי הארוך בו הם נמצאים כעת. "בדיוק סיימנו נסיעה ארוכה מצרפת, לפני כן היו לנו שתי הופעות בשווייץ, כמה פסטיבלים על הדרך, ולפני כן צ'כיה, קרואטיה, גרמניה, וינה", הוא מונה ביסודיות. "אתונה. אחר כך ישראל. אנחנו עושים משהו בין 80 ל-120 הופעות בשנה", הוא אומר, ואז פוסק: "זה מה שאנחנו עושים".
המלווינס הם לא עוד להקת רוק, לא עוד להקת פאנק, לא עוד להקת מטאל. השנה הם חוגגים 40 שנות פעילות מאז שנוסדו על ידי אוסבורן, שהיה אז תיכוניסט בעיירה במדינת וושינגטון. בשביל המעריצים שלהם המלווינס הם פרק בפני עצמם בהיסטוריה של הרוק, אבל גם למי שבקיא מאוד בדיסקוגרפיה שלהם יהיה מעניין לרגע להסתכל עליהם כמו שרוב העולם מסתכל עליהם – בתור להקה ששפשפה את ההיסטוריה, והמשיכה לדהור על כביש צדדי.
הבאסיסט הראשון שלהם, מאט לוקין, עזב אותם לאחר שנים ספורות והלך להקים את מאדהאני; המתופף הראשון שלהם, לפני קרובר, ניגן קצרות עם קורט קוביין בלהקה שהייתה לו לפני נירוונה. בהמשך אוסבורן יהיה זה שיכיר לקוביין את דייב גרוהל; קוביין יחזיר להם טובה בתחילת שנות התשעים, כשידחוף את המלווינס לחוזה קצר בחברת תקליטים גדולה. אבל בזמן שכל הלהקות האלו יקרסו, באופן קבוע או זמני, תחת משקל התהילה והסמים – המלווינס חזרו למחתרת, שם הם נותרו מפוקסים על שתי המטרות היחידות שלהם: להופיע ולהקליט. להקליט ולהופיע.
![מימין לשמאל: באז אוסבורן, סטיבן מקדונלד (הבאסיסט התורן) ודייל קרובר. מלווינס, יח"צ](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2023/01/Photo-1-1000x1000.jpg "מימין לשמאל: באז אוסבורן, סטיבן מקדונלד (הבאסיסט התורן) ודייל קרובר. מלווינס, יח"צ")
יחסית ללהקה סופר-פרודוקטיבית ("אז כמה עשרות אלבומים הקלטתם השנה?", אני מנסה להקניט בעדינות את אוסבורן בתחילת השיחה. "רק איזה עשרים", הוא צוחק. זו הגזמה, כמובן, אבל שני אלבומים בשנה זה לא מאורע נדיר אצלם), זה אולי קצת מפתיע לראות שהמלווינס מבצעים לאורך כל הטור את אותו סט בדיוק, לילה-לילה – אבל כן עם היצע רחב של שירים מכל הקריירה, כולל כמה מפתיעים למדי).
יש לכם כל כך הרבה שירים. לא בא לכם לגוון קצת מערב לערב?
"תראה, זה משהו שאפשר לנסות, וניסינו. אבל היינו ביותר מדי סיטואציות בהן אתה פשוט כותב את הסטליסט הלא נכון לפני הופעה, ואז ההופעה לא עובדת. ואני לא אוהב את זה. בשבילי, אישית, זה רעיון רע. אולי זה רעיון טוב בשביל להקה אחרת, להקה עם שירים פחות מגוונים מאיתנו. לא, אנחנו צריכים להבין את הסט שלנו כבר בחזרות לטור. אנחנו גם לא עוצרים בין השירים, עוברים מיד משיר לשיר. ההופעה היא סוג של יחידה מוצקה שאנחנו בונים בחזרות ומוציאים לעולם".
אתם תמיד חותרת תחת הציפיות של המאזינים. אמרו עליכם הרבה פעמים שהייתם כבדים מדי בשביל הרוקרים, מוזרים מדי בשביל המטאליסטים, ניסיוניים מדי בשביל הפאנקיסטים. עד כמה זה נעשה במודע?
"אנחנו לא…", הוא לוקח פאוזה ואז מסיים אותה במפתיע, "סוטים. אנחנו עושים את מה שאנחנו באמת עושים. אנחנו לא מנסים להיות מוזרים, ואנחנו פשוט מנגנים את המוזיקה שהייתה חסרה לנו בעולם בתור מאזינים. זה מה שאנחנו עושים. אנחנו פשוט עושים את זה".
התשובה הזאת היא תשובה שאוסבורן עונה, למעשה, בוריאציות שונות, כמעט על כל שאלה לאורך כל השיחה. מה תהליך הכתיבה שלכם? "אנחנו פשוט עושים את זה". למה הקלטתם אלבום עם כל הבאסיסטים שלכם מכל התקופות? "זה פשוט היה מוכן וזה נראה כמו הדבר הנכון לעשות, זה עבד ממש טוב". עבודה, עבודה, עבודה. נראה שזו המילה האהובה עליו. ועל מה הם עובדים עכשיו? על עוד אלבום, כמובן. "אני לא יכול לספר לך יותר מדי, אבל הוא הולך להיות די שונה מהקודם. הקלטנו אותו עם מתופף שני", כפי שהם נוהגים לעשות לפעמים, "רוי מיורגה מ-Ministry. זה היה כל כך מגניב, הוא מתופף אדיר".
הוא יצטרף אליכם לסיבוב הופעות?
"לא נראה לי. הוא כל כך עסוק. היה לנו מזל שהוא בכלל הסכים לבוא לנגן איתנו".
מתחילת הדרך יש למלווינס איזו אסתטיקה מיוחדת: צבעונית, מצוירת, שונה, לא מתחברת במבט ראשון לסאונד שלכם, וזה משהו ממש עקבי אצלכם – כבר על העטיפה של האלבום Bullhead מ-1991 שמתם סלסלת פירות צבעונית. איך החלטתם על זה כל כך מוקדם?
"זה אכן בעטיפות שלנו וזה גם בשם שלנו. המלווינס. תמיד אהבתי את השם של הראמונס – מה זה ראמונס? אי אפשר לדעת בלי לשמוע. אז זה נראה לי כמו דבר טוב לעשות. לא רציתי שאנשים ישפטו אותנו על סמך שם מאיים או עטיפות מגעילות. רציתי שהם יאלצו לחפור קצת יותר עמוק, שיתאמצו קצת, אני לא רוצה למסור הכל. תמיד רצינו שהדבר הכי פוגעני לגבינו יהיה איך שאנחנו נשמעים".
המלווינס יופיעו במועדון הבארבי ביום רביעי הבא (5.7, אליה נגמרו כרטיסים) ובחמישי (6.7,כרטיסים עדיין זמינים כאן)
"הביסטי בויז יגיעו לשתי הופעות בנמל יפו", זעקה הכותרת בשולי עיתון מעריב בזמן שנגסתי בשניצל של אמא שלי בשעה 13:34. אני זוכר את זה כי השעון במטבח היה מולי, ונחנקתי מהשניצל. הלהקה כי טובה בעולם? זו שאני הכי אוהב?? מגיע לישראל??? הולך לבד, ויודע שאפגוש שם אנשים שמכיר. כרטיס להופעה השנייה. זה התקציב שיש לי.
>>אנחנו עוד זוכרים את ההופעות המיתולוגיות שביקרו בישראל
על החימום דיג'יי הוריקן, התקליטן הרשמי שלהם דאז. נחמד, אבל זה לא מה שחיכיתי לו מאז שקוטנר הציג את "Check Your Head" בזהו זה ב-1992. ואז – The Beastie boys They are, they comin' home.
ומשם כניסה להפגזת Pאנק, כשמייק די על המיקרופון, ושני האדמים על גיטרה ובאס. מודה, לא האמנתי שזה קורה בכלל (דבר שקרה לי גם בהופעה של הסטונס ב-2014, כשרק בשיר השלישי קלטתי שאני בהופעה אמיתית ולא ביוטיוב). אבל למה?
>> מתן שרון גילה איך להזיז למדינה את הישבן עם דה לה סול ולי סקראץ' פרי
>> ירון טן ברינק כל כך התמוגג מההופעה של הפרודיג'י עד שהוא התפוגג לתוכה
>> עמית קלינג זוכר בכמה אביב מארק צדק כשהביא את המלווינס
נסו לדמיין שיש רגע שלא האמנתם שיכול להתגשם, כי זה בכלל לא משהו שיכול לקרות. רגע שהוא שיא השיאים של מה שהמוח שלכם מסוגל לפנטז, וזה כל כך מוגזם שאין מצב שזה קורה. ואז הוא פשוט קורה. וזה היה הרגע הזה. הגוף שלי פשוט התפוצץ – ותאמינו לי שגוף של בן 17.5 שמתפוצץ מאדרנלין זה לא מחזה מלבב, אבל הוא עדיין טהור ומרגש.
משם זה הפך לערב של שיא רודף שיא מבחינתי – אני שר איתם (טוב נו, צורח) או מנגן תופים באוויר, עם מייק די על התופים או עם סמפול משיר שאלמד את שמו רק עוד כמה שנים. רגעים מאוד מיוחדים נרשמו עם שירי אלבום הבכורה, אבל יותר מהכול – כשהביסטיז ישבו לנגן קטעי גרוב וג'אז, וזה הרגיש שהכל נכון וטוב בעולם הזה.
טכנית, מדובר בשיא של הביסטיז – Ill Communication כובש את העולם, Sabotage הוא השיר הכי טוב בעולם (עםהקליפ הכי טוב בעולם), והם תכלס הכי קולים שיש. דמיינו שהופעה שמבוססת על כל השירים שאתם הכי אוהבים בשנתיים האחרונות מתקיימת מולכם, וכל מה שיש לכם לעשות זה לעוף על העולם.
החצי הראשון של 1995 היה אולי התקופה הכי טובה בחיי, בטח במובן הנוסטלגי. הייתה תקווה. רבין היה חי, והרגיש לי שמדינת ישראל הופכת להיות קצת נורמלית כי הנה, להקות אמיתיות מגיעות לכאן, ובזמן אמת! ביורק, פיג'י הארווי, סוויד, פיית' נו מור והביסטי בויז. החצי השני היה קצת יותר מוזר, אם לומר בכנות. והסוף? אני בצבא, רבין מת, ואין הופעות. זהו בעצם.
בדיעבד, זה היה סוג של נס. מלווינס הם בדיוק הלהקה מהסוג שיכולה להחזיק קריירה של 39 שנים (נכון לרגע זה) ולא להגיע לישראל לעולם, בין היתר כי הם מהלהקות שלא ברור איך למכור לקהל. הם לא מספיק קשוחים בשביל להיות מטאליסטים, הם מכוערים מדי בשביל אינדי (בטח בשביל האינדי הפרוטו-היפסטרי של 2007), הם מוזרים מדי בשביל הקהל המסורתי יותר של הרוק.
בחו"ל זה עוד איכשהו עבד להם – הייתה להם קצת רוח גבית מכך שהם קמו בסיאטל בשנים הנכונות (המתופף שלהם, דייל קרובר, היה המתופף של נירוונה לאיזה שבוע וחצי), הרבה אלבומים, המון שיתופי פעולה – אבל בסופו של דבר, להקת קאלט. העניין הוא שבחו"ל להיות להקת קאלט יכול להחזיק אותך. להזמין להקת קאלט למלא את הבארבי, בטח ב-2007, היה חתיכת הימור.
>>אנחנו עוד זוכרים את ההופעות המיתולוגיות שביקרו בישראל
אבל המלווינס הגיעו לכאן ועוד איך, ועוד בהרכב הטוב ביותר שהיה להם אי פעם (כמו תמיד, קרובר על התופים ובאז אוזבורן על השירה והגיטרות, בלא מחוזקים בבאסיסט ג'ארד וורן והמתופף השני המטורף קודי וויליס), בזכות כלום ושום דבר מלבד המונו-מאניה של אחד, אביב מארק. אביב מארק (סאבווי סאקרז וכיו"ב), הסאונדמן המיתולוגי והזעפן של הלבונטין 7, שאיכשהו ארגן את הביקור של הרביעייה, יח"צן את ההופעה כאילו חייו היו תלויים בכך. כתב בפורומים (2007), תלה פוסטרים, כרז מעמדת הסאונד של פסטיבל חוצמזה (סוג של גלגול צפוני מוקדם ונשכח של אינדינגב) לבוא לקנות ממנו כרטיסים ישר בעמדה ושאסור להחמיץ את זה ושזו הופעה של פעם בחיים.
בסוף הספקנים, אם היו כאלה, סתמו את הפה. הבארבי היה מפוצץ לרגל בואו של ההרכב התמהוני מסיאטל, זה שלא היה מוכן לשום סוג של קריירה מלבד נפילה מכוונת בין כל הכיסאות האפשריים. חלקם היו מעריצים ותיקים או חדשים, לפחות חלקם, אני בטוח בזה, הגיעו לשם נטו על אנרגיות האמונה של מארק.
>> אייל גולדמן עדיין מרגיש את הזרם החשמלי שיצא מהרמקולים של הסטוג'ס
>> ספי קרופסקי השווה בין גאנז למטאליקה ב-93, ורק להקה אחת השאירה חותם
>> שרון קנטור הבינה בזכות מטאליקה מהי החוויה הפשיסטית – בלי להיות פשיסטית
קשה לזכור איזה שירים בדיוק היו (עברו 15 שנים וחודש, בכל זאת), אבל כל אחד מהם היה בדיוק מה שצריך באותו רגע. היה חימום נהדר ורועש של Big Business (הלהקה של וורן עם וויליס, שהתמזגה להרכב המורחב בו המלווינס ניגנו דאז). אוזבורן הופיע בגלביה שחורה עם מאוורר מכוון עליו ישר בפנים, ספק בשביל לקרר אותו, ספק בשביל לנפח את הרעמה הלבנה שלו למצב מקסימלי.
קיבלתי את הבאס של ג'ארד וורן בראש (בטעות, הוא קפץ לקהל). הלכתי עם החולצה עם הלוגו שלהם וציור של תמנון במשך 12 שנים עד שהיא נקרעה לגמרי. במשך שנים אחר כך רחובות, לוחות מודעות וחדרי שירותים של מועדונים היו מכוסים בסטיקרים שחורים עם הכיתוב: "אביב מארק צדק!" ובקטן "המלווינס, בארבי תל אביב, 27.4.2007". באמת צדק. היה מושלם.
רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?
(במקום 19.90 ש"ח)