Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: השפית והבעלים של הס 4 המעולה שאוהבת לקפוץ מדי פעם לשכנות שלה בנילוס
מקום שאני אוהבת לשבת בו כבר שנים, בעבר עם בן הזוג וכעת גם עם הילדים. מיט בר שומר על איכות ורמה ומגישים שם את הבשר הכי טעים שאני ארצה לאכול בתל אביב. מיט בר
מיט בר. צילום: אנטולי מיכאלו
2. נילוס
מורן היא שכנה מהממת והנילוס נמצא במרחק הליכה קצרה מהמסעדה שלי. אם אני כבר יוצאת לאנשהו בלילה – וזה לא קורה הרבה – אני קופצת לנילוס אחרי העבודה לאכול סלט תפוחי אדמה עם מטיאס. אלנבי 33
נילוס (צילום: יסמין טננבאום)
3. מעדני אבנר
אני תל אביבית שנולדה וגדלה בתל אביב כל חייה, למעט גיחה קצרה לאיטליה. תל אביב היא ה־מקום אבל כיום אני גרה ביפו ואוהבת אותה. המעדנייה של אבנר זו מעדנייה של פעם, עם פרלמנט בשישי בצהריים, סלטים מתוצרת בית וחמוצים מעולים. שדרות ירושלים 70
שבוע טוב בוקר טובאצל אבנר תוכלו לפתוח את השבוע עם סלטים ביתיים טריים יום יום. בואו לקנות או צלצלו והזמינו (יש משלוחים)!
המקום עם הפיצוחים הכי טובים וטריים ויש להם גם דברים מיוחדים שם עושים כמו מרציפן וכמובן תבלינים וקטניות. אני קונה שם קבוע. שדרות ירושלים 62
מאיר פיצוחים. מתוך פייסבוק
5. זלמן וזלמניקו
הבשר של זלמן ופיתה בזלמניקו הם דיל קבוע אצלי. אני באופן אישי אוהבת את המרגז אבל הכול טעים וכמובן הקצבייה עצמה שיש בה בשר מדהים ויין טעים. שדרות ירושלים 20 פינת בן זומא
לא צריך סיבה מיוחדת כדי להתנפל על פסטה ברוטב, ולמרות ש"כל אחד יכול" להכין אוכל איטלקי בבית, עדיין יש כאן כמה מנות שיפילו אתכן שדודות. אספנו 10 מנות איטלקיות מעולות ששווה לצאת בשבילן מהבית
בייקון, פלפל שחור, צ'ילי, שמנת וביצה מרכיבים רוטב פסטה מלטף, ערמומי ומושחת שמוגש באחות הקטנה של קפה איטליה (תמצאו אותו בהמשך). כך עושים זאת נכון, ועל הדרך אל תשכחו לבדוק אם יש לזניה סרטנים. 68 ש"ח. מגזינו
באיטליה המנה של השף מוטי טיטמן לא הייתה עוברת בשלום אך בתל אביב זו אחת ממנות הפסטה הטובות שפגשנו: אניולוטי שמנמנים בעבודת יד ברוטב ציר עוף חום, סמיך ועשיר ומעל פיסות מוח עגל מטוגן. טאץ' סחוג כביכול הכי לא קשור אך סוגר את הטעמים בחריפות מעקצצת. משוגע כמה שטעים. 79 ש"ח. מלגו ומלבר
אניולוטי שלמות. מלגו ומלבר (צילום: בר כהן)
4. קפלטי מנגולד ולימון כבוש | פרונטו
בחלוף הזמן פרונטו התרחקה מהמטבח האיטלקי שאפיין אותה בראשית ימיה, אך עדיין ניתן למצוא בה מנות פסטה מופלאות. כיסוני קפלטי עדינים במילוי מנגולד ולימון כבוש על לבנה כבשים וזרעי עגבניות מגי הם דוגמה לכך שדו־קיום איטלקי־ישראלי אפשרי, לפחות במטבח. 72 ש"ח. פרונטו
מנה שאין בה שום טריק או חדשנות וזה בדיוק הסוד שלה: ריבוע נדיב של שכבות דפי פסטה, רוטב בשמל עשיר עד שחיתות ורוטב בולונז שהתבשל שעות כמו במטבח של מאמא איטלקייה. 68 ש"ח. קפה איטליה
לזניה, קפה איטליה. צילום: מיכל רביבו
6. ריזוטו סבידה ודיו | הבסטה
מאז הפתיחה המחודשת לאחר השריפה אנחנו עוד יותר שמחים להרים למסעדת השוק האהובה. ריזוטו סבידה בציר דיו שמבליח מדי פעם בתפריט המשתנה מיועד לאמיצים שמוכנים להסתכן בלשון שחורה (ואם לא – תמיד יישאר לנו בורקס סרטנים). 89 ש"ח. הבסטה
7. ניוקי תפוחי אדמה | יפו תל אביב
את הניוקי של השף חיים כהן, רכים ועדינים ככריות פוך, אפשר למצוא בשתי גרסאות: ברוטב יין לבן, שמנת, תרד ערבי ופרמז׳ן בצהריים ועם כרישה צלויה, תרד טורקי, שמנת, יין לבן וגבינת צאן בערב. מי טובה יותר? זה כמו לשאול את מי אוהבים יותר, את אמא או את אבא. 110 ש"ח. יפו תל אביב
8. פסטה פטריות וכרישה | פסטה מיאה
"כשפתחנו את המסעדה לפני למעלה מ-20 שנה ספק הירקות שלח כרישה במקום בצל", נזכרים הבעלים ג'ורג'יו ומיה סופינו. "טיגנו אותה בשמן זית, שום וצ'ילי, והוספנו פטריות ויין לבן. מאז המנה מעולם לא שונתה למעט החלפת הפטריות לפי העונה". מוגש עם פסטה או רביולי. 64 ש"ח. פסטה מיאה
פסטה פטריות, כרישה ורביולי. פסטה מיאה
9. עוגת כרוב | רוסטיקו
הירק שכבר קצת נמאס לפגוש בכל מקום מקבל במעדנייה ילידת הקורונה טוויסט כיפי ומנחם: עוגת שכבות כרוב עם ראגו בשר, אורז ועשבים צלויים בטאבון ומעליה זיגוג בלזמי. לקחת הביתה או להצטייד ביין שגם כן נמכר במקום ולערוך פיקניק בגינת שדרות היוצר. בזל 42 תל אביב, 03-6026969
עוגת כרוב ברוסטיקו (צילום: יהונתן בן חיים)
10. ראגו ציידים | לה רפובליקה די רונימוטי
בקיץ התל אביבי קשה לדמיין מנה חורפית מזו, שתוקפת את החושים באגרוף בכפפת קטיפה: פפרדלה מתוצרת בית עם שורט ריבס בבישול ארוך, ירקות שורש וציר עגבניות. ביס אחד ואתם בדולומיטים.88 ש"ח. לה רפובליקה די רונימוטי
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
למה בחרת להיפגש בקוצ'ינה הס? "כי אני סנטימנטלי, שמאלציונר. הייתה לי סבתא מדהימה, אוסטרית, שהתגוררה בתל אביב והייתה תל אביבית בנשמתה, מאלו שהיו יושבות בקפה רוול. היא נפטרה לפני 15 שנה, ואני הולך ברחובות של מרכז תל אביב ומתגעגע אליה. פעם לא היו מקומות בומבסטיים, לא היו מסעדות כמו קלארו, היו בתי אוכל. בימי שישי בצהריים היא הייתה יושבת במקום שנקרא שלושה כושים בפינסקר. היו נפגשים שם חברים ואוכלים שניצל וכאלה. אוכל היה אישיו אבל עד גבול מסוים, זה לא היה כמו עכשיו. ותמר כהן צדק מייצגת בעיני את כל מה שהמקצוע הזה הולך ומאבד. היא פה במסעדה, הנדס און, פותחת את המקום בערבים רק חלק מהימים כדי לעמוד בזה. אני לא פוגש הרבה שפים שזה מה שהם עושים. המקום הזה, הוא קצת של פעם, ואני מאוד מתחבר לדברים שהולכים ונעלמים. המפות הלבנות על השולחנות, הגודל, המיקום, הצניעות, אני כל כך מתגעגע לצניעות".
קלארו היא אחת המסעדות הגדולות והמעוצבות בתל אביב. "נכון. ואני מתגעגע לצניעות. לפעמים מתקיימים אצלי דבר והיפוכו. למשל, אני נחשב לאדם לא כל כך סימפטי, חושבים שאני מתנשא. אבל אני לא, אני פשוט חסר ביטחון. שפים בכלל הם חסרי ביטחון, אם הם לא חסרי ביטחון הם לא שפים בעיני".
כי זה מה שמניע אתכם? "אני חושב שכן. להיות שף זה סוג של הופעה, כל ערב, מול קהל שמשלם על הכרטיס. לקלארו יש מטבח פתוח, ואני בכלל חושב שהמטבח הוא מקום אינטימי, שמסעדה צריכה מטבח סגור. עד היום, כשיש אירוע של 700 איש, מנות יוצאות, מזנונים שלמים, אבל עד שאני לא שומע שאומרים שיש תגובות מטורפות על האוכל אני לא יוצא החוצה, אני מת מפחד".
בגלל זה אתה צריך מטבח סגור? כדי להתחבא? "כן. אני די בטוח בעצמי, אני כבר יודע כשמנה היא טובה, ועדיין זו חשיפה שקשה לי איתה".
טליאטלה ראגו, קוצ'ינה הס 4 (צילום: רן בירן)
גרגנלי לחי עגל ופרמז'אנו
"לפני חמש שנים החלטתי שאני יורד מהסירים. אני כבר לא מבשל בעצמי בקלארו ברמה היומיומית. עברתי תהליך עם היחס שלי לאוכל. אני הרי עברתי ניתוח לקיצור קיבה לפני שש שנים. היום, זה לא שכלבים רצים אחריי ומחכים שהעצם האחרונה תיפול, אבל ירדתי הרבה, ופיתחתי יחסי אהבה שנאה עם האוכל בעקבות הניתוח. מצד אחד שנאתי את האוכל כי הוא הביא אותי למקום הכי משפיל שיש, שהייתי צריך לנתח את הקיבה שלי. מצד שני, זו האהבה הכי גדולה בחיים שלי, אוכל וכל מה שמסביב. לקח לי זמן להבין מאיפה הדברים באים, ורק בשנה האחרונה חזרתי לבשל בבית. גם כאן אני חוזר למקורות. מבשל אוכל אוסטרי כמו של סבתא וגם אוכל מזרח אירופאי יהודי כמו של הסבתא השנייה. גפילטע, רגל קרושה, קרעפלך. אני מבשל זכרונות, אני מבשל חומרי גלם שזו צורת הבישול שלי בעשרים שנה האחרונות. אני לא בא עם רעיון מה אני הולך לבשל, אלא רואה משהו, נתח בשר, ירק, ומזה מקבל את הרעיון מה לבשל".
מה אתה יותר? שף או מסעדן? "זה נורא תלוי בתקופה. כל המסעדנים שבאו מהמטבח ונהיו אנשי עסקים, אם תשאלי אותם באמת, בלילה, בכרית, על מה הם חולמים, כולם יגידו לך שהם הכי אוהבים את המטבח. כולם חולמים על מסעדה שפתוחה שלושה-ארבעה ימים בשבוע שהם מבשלים בה בעצמם".
למה אתה לא עושה את זה? "יכול להיות שעוד אעשה, ואולי לא. זה חלק מהיופי במקצוע שלנו, המנעד המאוד גדול של מה שאפשר לעשות כשף. מעדניות, אוכל רחוב, כן לזרום עם טרנדים, לא לזרום עם טרנדים, ייעוצים, טלוויזיה, אין גבול למה שאתה יכול לעשות בתחום הזה".
"יש עכשיו ארבעה דורות של שפים בארץ. יש את הדור שלימד אותנו, אלו היו בעיקר שפים של בתי מלון, אורי גוטמן שהייתה לו מסעדה צמחונית בשם פנורמה, שלום קדוש בירושלים, מיכה נוי שהיה מורה לבישול. יש את הדור שלי, שגדלנו על ברכיהם ולמדנו מהם, ואנחנו הדור שעשה את המהפכה של המטבח בארץ – חיים כהן, עזרא קדם, ארז קומרובסקי, ישראל אהרוני, תמר בלאי, איתמר דוידוב, צחי בוקששתר. הדור הצעיר יותר כולל את איל שני, יונתן רושפלד, רפי כהן ויש את הצעירים של היום שאני אפילו לא ממש מכיר את השמות שלהם, הרבה יוצאי ריאליטי. הדור שבא אחרינו והדור הצעיר, אין להם מספיק ידע וזה תמיד עוצר את ההתפתחות שלהם באיזה שלב. הדור שלי נסע בעולם, במשך שנים הוצאתי את כל החסכונות שלי על לאכול במסעדות גדולות ולהכיר שווקים וללמוד, אבל הצעירים – הם עבדו בשתיים שלוש מסעדות, הפכו לסו שפים תוך דקה כי יש מצוקת טבחים, ואחרי חמש שש שנים הם כבר שפים של מסעדה".
זו לא הטרוניה הרגילה של אנשים מבוגרים כלפי צעירים יותר? "במידה מסויימת כן, אבל גם כשאני חושב על זה שוב אני רואה שבמבחן המציאות את מסתכלת על השפים האלו ורואה שאין אצלם התפתחות. קתי בייטס אמרה פעם בריאיון שאחד הדברים שמטרידים אותה בקולנוע ובעולם המודרני בכלל זה שהבינוני של היום יהפוך להיות המצויין של מחר. אני מרגיש שזה מה שקורה.
"יש שינוי מאוד גדול בעולם בכל מה שקשור לאוכל ולבילוי ולכמה כסף אתה מוציא. אני זוכר שחסכתי לארוחות, בשבילי לשבת שלוש-ארבע שעות במסעדה היה חלק מהבילוי והייתי מוכן לשלם על זה הרבה כסף. היום פיין דיינינג נהיה פתאום מילה גסה. תראי למשל את המסעדה פה, את קוצ'ינה הס, נכון שזה לא פיין דיינינג אבל יש מפות ומגישים לך את האוכל בצורה מסודרת, זה דיינינג. אני אוהב להיכנס למסעדות טובות, לשבת בבר, לשתות אפריטיף, להסתכל בתפריט, לחשוב מה אוכלים. פתאום זה נהיה מגניב לאכול על המדרכה, לקבל אוכל על נייר. איזה סיפור זה מספר? אותי זה לא מגניב. אז מצד אחד יש מקומות שמגישים יין בכוסות של רידל, ומצד שני כאלו שאומרים יין זה לא עניין רציני, בואו נגיש אותו בכוסות גידי. אני לא אוהב את זה. בעיני זה כן רציני, זה באמת רציני. אני נכנס לך לגוף עם כל מה שמשתמע מזה, זה רציני מבחינה הגיינית וזה רציני מבחינת טריות ואוכל הוא ענין שראוי להתייחסות רצינית".
סקלופיני עגל, קוצ'ינה הס 4 (צילום: רן בירן)
מקיאטו וטירמיסו
גם לך היה אוכל רחוב, העוף בגריל קוקוריקו שסגרת. "גיליתי שזה לא בשבילי, לעשות אוכל רחוב. אני לא יודע לעשות אוכל רחוב בזול. הבאתי עופות טריים, את הירקות הכי טובים, הכנה של האוכל טרי שלוש פעמים ביום, זה לא יכול להיות רווחי בצורה כזאת. כל בן אדם שאכל שם בעצם שמתי לו כמה שקלים בצלחת. הפסדתי כסף".
אז אם לא אוכל רחוב, אם אתה יודע לעשות רק מסעדות רציניות, זה אומר שרק בעלי ממון יאכלו אצלך. "לא נכון. קלארו היא דוגמא טובה, אתה יכול לאכול מנה של פסטה או את אחת מהמנות של הירקות ולגמור ארוחה בסכום מאוד סביר. לא חייבים לאכול סטייק יקר ולשתות יין בכל ארוחה. כולנו היינו שמחים להיכנס למסעדה ולהזמין מה שבא לנו, אבל זה משהו שגם אני לא תמיד מרשה לעצמי".
אתה בן חמישים וחמש, מה הלאה? "יש את מערבה, מתחם האירועים שלנו שמתפתח כל הזמן, ויש את קלארו. אני לא חושב שנרצה לפתוח עוד מסעדות בארץ, זה יקר ולא מתגמל, אבל החלום שלי הוא לפתוח קלארו בחו"ל. אני עוד לא יודע איפה. לונדון, אמסטרדם, במקום שבו נמצא שותפים טובים שיהיו בעניין. ובעיקר אני רוצה גם לחיות, לא רק לעשות. בגיל ארבעים ואחת חליתי במחלת היאפים. כל השנים הייתי שקוע בעבודה, ואני מרגיש שזה לא יכול להיות מרכז החיים שלי יותר. זה לא בא ממקום של התעשרתי והזדקנתי ומספיק לי, אלא ממקום שמבין שיש עוד דברים בחיים".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
יש באיטליה זן מיוחד של מסעדות שכשאתה נכנס אליהן מיד אופפת אותך תחושה שנכנסת למישהו הביתה. נכון יותר לומר למישהי, כי ברוב המקרים המטבח מנוהל על ידי נשים. הריחות, האווירה, הדקורציה חסרת היומרות, קבלת הפנים הלבבית ובהמשך גם האוכל, עם התפריט המשתנה על פי מצב הרוח של השוק ושל בעלת הבית. זו הייתה התחושה כשביקרתי לראשונה בהס 4, שחוגגת בימים אלה ארבע שנים לפתיחתה. אז נדמה היה שזו מעין פשרה שבחרה השפית תמר כהן צדק בין פתיחת מסעדה חדשה (לאחר שקוצ'ינה תמר המצויינת נסגרה) לבין פרישה. "לא יכולה להמשיך עם העבדות הזאת, יש לי חיים וילדים…".
הס 4 הייתה מסעדת בוקר וצהריים בלבד, עם תפריט קצר של אוכל פשוט ומשובח מצפון איטליה – אהבתה הגדולה ומקור השראתה של כהן צדק – בביצוע שלא היה מבייש שום איטלקייה עם דורות רבים של מסורת בישול בגנים. קפדנות שנרכשה בעבודה במסעדות איטלקיות מכוכבות, בתוספת נשמה נדיבה ואהבה גדולה לאוכל ולבני אדם, יצרו פינת חמד קולינרית שמשום מה נותרה נחלתם של יודעי דבר בלבד.
תמר כהן צדק נוהגת להגיח מהמטבח כדי לחלק בנדיבות חיוכים לבביים כשהיא רואה שאורחיה נהנים, כמו מאמה איטלקיה
כיום המסעדה הקטנה פתוחה גם שלושה ערבים בשבוע ושינתה את שמה לקוצ'ינה הס 4. עם שינוי השם מורגשת גם עליית מדרגה בתפריט – יותר מנות, יותר יצירתיות, יותר חריגות מהקלאסיקה האיטלקית ואפילו תפריט טעימות מפתה. הכל בתפריט עושה חשק ובעיקר קשה לעמוד בפיתוי לחזור לבודינו האוורירי ולטליאטלה ראגו הכי טוב בעיר, אבל החלטנו לנסות רק דברים חדשים וכמעט הצלחנו.
קורדונטי פיסטוק וארטישוק. צילום: הילה פלר
פקעת חיננית של חוטי פסטה בצבע ירוק עז עם ניחוח נעים של עשבים הזכירה לנו שפסטה היא לא סתם פחמימה שכל ייעודה לשאת על גבה רוטב, אלא מרכיב טעם בפני עצמו. בליווי פרוסות של ארטישוק, פיסטוקים טחונים גס ורוטב מדוייק זו מנה מצויינת עם טעמי אדמה מלטפים. תמר כהן צדק נוהגת להגיח מהמטבח כדי לחלק בנדיבות חיוכים לבביים כשהיא רואה שאורחיה נהנים, כמו מאמה איטלקיה.
לאורך הערב שירתה אותנו מלצרית שמתאימה בול לרוח המקום – נעימה, מאופקת, שולטת בכל פרט בתפריט ומציעה הצעות נבונות. כששאלנו, ליתר ביטחון, אם פירות הים בפפרדלה מארה הם טריים, היא זיכתה אותנו במבט מזועזע והבטיחה שהם נרכשים טריים כל בוקר. ואכן, השרימפס והקלמרי שמעורבבים בנדיבות בין פיסות רחבות של פסטה הם ברמת בישול שלא פוגשים בהרבה צלחות בתל אביב: מוצקים, עסיסיים ובשיא טעמם. גם כאן הרוטב לא דומיננטי מדי וחריפות קלה של פלפל מלווה את תרכובת הטעמים ההרמונית.
ברבוניות בעלי גפן היא מנה שמייצגת סוג של הרפתקנות שמאפיין את הס 4 בגרסתה העכשווית. מנה מלאה מעוף, עדינות ואסתטיקה. שלושה דגים מפולטים ומגולגלים כל אחד בעלה גפן יצרו ביס מלא הפתעות של מרקמים וטעמים. הדג הנימוח והעלה המוצק והמלא בטעם יוצרים מפגש מקסים בין ים ליבשה ובתווך לימון וטיפת חריפות. הרוטב גם הוא מפתיע כי מרוב שהוא צומצם הוא כמעט איבד את הדגיות שלו, אבל שמר על מלא שכבות טעם, כמו תמצית מזוקקת של דברים טובים. ככלל, כהן צדק קפדנית מופלגת בענייני רטבים וניכר שהם מושקעים מאד.
כאמור, נכנענו לבסוף לכוח המשיכה של הקלאסיקה שבקלאסיקה והזמנו סקלופיני ברוטב לימון, מנה ותיקה בתפריט של כהן צדק, שמקפלת בתוכה את כל אהבתה למטבח של צפון המגף. בעבר אכלתי אותה כאן בגרסת חזה עוף. הקפיצה לפרוסות עגל דקות היא שידרוג משמעותי, ששווה את הקפיצה במחיר. זו מנה כיפית ונדיבה, הבשר רך וספוג ברוטב לימוני עשיר בניחוח מרווה. ראויות לציון גם השפצלה – הבצקיות הגרמניות-אוסטריות שחלחלו דרומה אל מעבר לגבול של מחוז טירול – ומוגשות כאן מטוגנות קלות, מעט קריספיות, ומשולבות עם פרמזן.
ברבוניות בעלי גפן היא מנה שמייצגת סוג של הרפתקנות שמאפיין את הס 4 בגרסתה העכשווית. מנה מלאה מעוף, עדינות ואסתטיקה. שלושה דגים מפולטים ומגולגלים כל אחד בעלה גפן יצרו ביס מלא הפתעות של מרקמים וטעמים
בגזרת הקינוחים, העיתון הזה בחר בטירמיסו של קוצ'ינה הס 4 ביןחמשת המצטיינים בעיר, ובצדק. הוא אוורירי, קרמי וקליל.
באותה מידה שתמר כהן צדק מגלה נאמנות מוחלטת למטבח האיטלקי, כך נאמנים לה הלקוחות שפגשו אותה בתחנות הקולינריות השונות שלה. היא לא רועה בשדות זרים והם נהנים לעקוב אחריה ולראות אותה הולכת ומשתבחת מתחנה לתחנה.
אלמלא מגפת הסושי של השנים האחרונות, קשה היה למצוא בישראל ז'אנר מסעדות פופולאריות יותר מאשר מסעדות איטלקיות. אין עיר או שכונה שלא תמצאו בה מסעדה איטלקית, אבל איטלקיות אמיתיות וטובות? קשה מאוד למצוא. הנה 8 המסעדות האיטלקיות הכי טובות בעיר, חלקן משפחתיות וחלקן מתוחכמות קצת יותר.
אמורה מיו
חוליה שלישית במובלעת האיטלקית של משפחת סלומון ברחוב אבן גבירול. זה מתחיל בפיצה פצה, ממשיך בגלידת פצה ומסתיים במסעדה איטלקית "כמו שצריך". התפריט עשיר ועמוס בכל טוב המטבח האיטלקי, ולכן מומלץ במיוחד ללכת על ארוחת הטעימות: תמורת 140 ש"ח (לאדם, מינימום הזמנה לשניים) תקבלו מבול של אנטיפסטי, פוקאצ'ות, פסטות ובשרים וגם שתייה וקינוח – עילפון מובטח.
ארנסטו
מאז סוף שנות התשעים ממוקמת המסעדה של ארנסטו על סמולנסקין פינת בן יהודה ולא מקימה רעש וצלצולים. את ארנסטו, הבעלים, שעלה לישראל מרומא, לא עניינו אף פעם טרנדים חולפים. מכאן נובע עיקר חִנה של מסעדתו הצנועה והארכאית מעט. מלבד מנות האנטיפסטי, שכוללות מנות שקשה למצוא בשאר מסעדות איטלקיות מקומיות, יש לציין את מנות הפסטה, שכמה מהן מפגינות סוג של שלמות (למשל ספגטי קצ'ו אה פפה). מסעדת ארנסטו יכולה להיחשב כ"מסעדת תיירים", וגם המחירים המעט גבוהים יכולים לגרום לה להיחשב ככזו. למי שמפחד מפגיעה בארנק, מומלץ לבוא לכאן בשעות הצהריים (12:00־16:00) וליהנות מאחד מהדילים העסקיים המשתלמים בעיר: מנת פסטה בתוספת סלט או מרק וכוס שתייה במחיר 35 שקלים.
ארנסטו. צילום: דני גולן
איטלקיה בפשפשים
כבר כמעט עשור פועלת האיטלקיה בתוך מבנה באוהואוס בלב לבו של שוק הפשפשים, באחת הפינות העמוסות והמרכזיות שבו. המסעדה היתה אחת הראשונות בגל המסעדות שקמו בשוק ומשלבת עד היום תפריט שמתבסס ברובו על מגוון מנות פסטה ופיצות לצד מנות ראשונות לחלוקה. בשנה שעברה הצטרפה לקבוצת סן רמו (שמחזיקה בנוסף לאיטלקיה גם ב"קזינו סן רמו" וב"דייגו סאן") השפית נעה לוי (ג'וז ולוז) שאחראית מאז על המטבח. בין מנות הדגל של המקום: רביולי ספוריטו – רביולי תרד וריקוטה, שרי, חמאה, קרצ'ופי צלוי, שום קונפי ובזיליקום, לינגוויני די מארה- שרימפס, קלמרי, נתחי דג, עגבניות טריות, פטרוזיליה, שום וכוסברה ופיצה אמריקנו, עם רוטב עגבניות, מוצרלה, פפרוני, בצל סגול ופלפל ירוק.
איטלקיה בפשפשים. צילום: דרור עינב
הס 4
כמעט ואין לנו מסעדות קטנות וביתיות כמו הס 4 של תמר כהן צדק. השפית הותיקה (קוצ'ינה תמר) מבשלת במסעדונת הקטנה בעיקר ארוחות צהריים פשוטות וביתיות, עם כיוון איטלקי וטאץ' של שפית מומחית. רק פעמיים בשבוע, ברביעי וחמישי, נפתחת המסעדה גם בשעות הערב ומגישה אוכל איטלקי קלאסי ומוקפד. חלק מהמנות מלוות את כהן צדק כבר שנים, כמו הבודינו פרמג'יאנו שלה או הסקלופיני הנהדר, וחלק מהמנות משתנות מדי יום, תלוי בעונה ובמצב הרוח. אם הזכרונות הכי טובים שלכם מהביקור באיטליה הם מהטרטוריה הקטנה ההיא שמצאתם בין הסמטאות, הס 4 היא המסעדה שתשחזר עבורכם את החוויה.
הס 4 (צילום: תמר כהן צדק)
לה רפובליקה די רונימוטי
מאז שהיא הוקמה, הרפובליקה תמיד הייתה אחת המסעדות היותר נעימות וסימפטיות בסביבה, וגם הלוקיישן השני שלה ממשיך בדיוק את אותו הקו: צוות חייכני ומסביר פנים, חלל מרווח, קירות לבנים, שולחנות עץ פשוטים ועירומים. רונימוטי תמיד הייתה מסעדה נעימה, וכך ניתן לתאר את תפריט האוכל שלה, שהכוח שלו הוא דווקא בעדינותו. בתפריט מנות כמו מלנזה די ג'רדינו (מנה קלאסית שבה מבושלים החצילים במיץ עגבניות ובפרמזן); בוקצ'יני (כדורי מוצרלה די בופלו בפירורי לחם); ניוקי ברוטב עגבניות עם אנשובי; וקנלוני עגל כמו שלא אכלתם מימיכם.
רונימוטי. צילום: חיים יוסף
מגזינו
אחרי שהשתלטו על עולם ההמבורגריות הישראלי בדמות מוזס, ותפסו מעמד הגמוני בעיר בתחום הפיצות בעזרת טוני ווספה, האחים יורם וארי ירזין השתלטו גם על הצד האיטלקי עם מגזינו. מסעדה איטלקית משפחתית בשותפות עם טל שטרן. הדי אן איי של מגזינו מוגדר כ"האחות הצעירה והמקועקעת של קפה איטליה" (קפה שהוא למעשה מסעדה נוספת מבית היוצר של האחים ירזין). המגזינו מורכב מרהיטי וינטג', מוזיקה רועשת, וממוצע של 80 שקלים לסועד. כל אלה אמורים להפוך אותו לאטרקציה בליינית נגישה, למרות המיקום הסמוך לאזור התחלואים ופקקי התנועה של אתר בניית הרכבת הקלה. מגזינו ממוקמת בהאנגר רחב ידיים, והחצר של המסעדה, שהיא פנינה נדל"נית אורבנית נדירה, היא הערך המוסף של הוויב במקום.
מגזינו. צילום: אנטולי מיכאלו
קוואטרו
האיטלקיה של השף אביב משה היא אנטי תזה למסעדות המסורתיות משובצות המפות. קוואטרו נעוצה בעורף של מסעדת מסה, עם מרפסת אדירת מימדים הצופה לשרונה מרקט, ומציעה את הגרסה האישית והעדכנית של משה למטבח האיטלקי. זה קורה בחלל שרצפתו מעוטרת ציורים בסגנון אפריקני בשחור לבן, מעל הבר הארוך משתלשלות המוני שרשראות של חרוזי פלסטיק, ועציצי הדקלים יוצרים רושם של רזורט נופש. בתפריט רק מנה אחת של פסטה וגם היא קלילה יחסית. שאר המנות מורכבות ממוצרלה, טונה צרובה, כבד אווז ופרחי קישוא ממולאים באופן שמבהיר שזה אותו מטבח ים תיכוני של משה רק בהשראה שונה. שימו לב לקרם ברולה שהציפוי שלו מעוטר באותה הדוגמה המצוירת על הרצפה.
קפה איטליה
כמה שבועות לפני שפתחו האחים ירזין (מוזס, זוזוברה, עד העצם וצ'ימיצ'נגה, שעל חורבותיה נפתחה קפה איטליה) את המסעדה, כבר היה ברור שמדובר בשוס. לצמד המסעדנים הוותיק יש מגע של זהב. ואכן, מיום פתיחתה, קפה איטליה היא אחת האיטלקיות הפופולריות בעיר. קפה איטליה הוא מסוג המקומות שגורמים לך לשאול: "איך לא עשו את זה קודם?". נכון, תוכלו למצוא בתל אביב מקומות עם פסטה טובה יותר ועם תפריט מגוון יותר, אבל משהו בעיצוב האלגנטי והמדויק, ברחש הבלתי פוסק ובאוכל המינימליסטי מספק לסועדים סוג חוויה שאי אפשר למצוא במקומות אחרים. אל תחמיצו את הספגטיני נוצ'ה או הטירמיסו, שנראה כמו יציקה אגבית שנפלה לצלחת היישר מגן עדן.
קפה איטליה (צילום: אנטולי מיכאלו)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
