"הפלה – זו הזכות שלי". משפט כל כך פשוט שגם, למרבה המזל, עדיין תואם את החוק בישראל. ובכל זאת, חברת אגד סירבה לפרסם את השלטים שלנו עם המסר הפשוט הזה על האוטובוסים שלה. כן, לא טעיתם – אלו אותם אוטובוסים שעליהם מופיעות כבר שנים המודעות הטריגריות של אגודת אפרת, שמתנגדת להפלות ועוסקת בהפחדה של נשים ונערות ועירעור על שיקול דעתן.

הצנזורה של אגד אמנם הופכת את החברה למועמדת מובילה לתואר חברת התחבורה של מדינת גלעד (יבורך הפרי), אבל למרבה הצער אגד לא לבד. את הרעיון לקמפיין, עם שלטים שירוצו על אוטובוסים בשבועיים שלפני הבחירות לכנסת, הגינו כשנתקלנו בתגובות המפחידות של כמה מנבחרי הציבור בארץ לשני דברים שקרו כמעט במקביל: אצלנו בישראל, משרד הבריאות אישר רפורמה חשובה שנועדה להקל על הנשים הפונות לוועדות להפסקת הריון ובארצות הברית בית המשפט העליון ביטל את זכותן החוקתית של נשים לבחור בהפלה. חברי כנסת מכהנים התייחסו לרפורמה כאל "רישיון לרצח עוברים" והצהירו על כוונתם לבטל אותה ולבטל את האפשרות לבחור בהפלה בישראל – בדיוק כמו באמריקה.

התחזקות הכוחות השמרנים והקיצונים בישראל אינה מתבטאת רק ביחס לזכותה של האשה על גופה: ישראל נותרה אחת המדינות הבודדות בעולם שאינה חתומה על אמנת אסטנבול, שפועלת נגד אלימות כלפי נשים ורק לפני חודש מועמדת לכנסת שילהבה התנפלות אכזרית על ילד טרנסג׳נדר בן 8. לצד זה, פרקטיקות של הפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי הולכות ומתרחבות ואפילו כאן בתל-אביב העירייה פרסמה בקיץ אירועים מסובסדים בהפרדה החל מגיל 3 (!).

פעמים רבות אומרים לנשים או לקהילת הלהט"ב, שעכשיו זה לא הזמן. שעדיף שנשב בשקט כי יש דברים יותר חשובים שמוטלים על הכף. כי המצב פה לא כזה רע בסך הכל. אם תבקשו יותר, יקחו לנו גם את מה שיש. ובכלל – מה אכפת לך מה הם עושים בקהילה שלהם? רק שזה לא עובד ככה. גורמי החושך הקיצונים פועלים כל השנה כדי לקדם את האג'נדה שלהם ולא מחכים שאנחנו נגלה להם מה היעד הבא. כך הגענו למצב שבו, רגע לפני עוד בחירות לכנסת, זכויות שחשבנו שהן מובנות מאליהן כבר אינן כאלו. באווירה הציבורית הזו, היה לנו ברור שזה הזמן לעמוד על הזכויות שלנו. למזלנו אגד היא לא חברת התחבורה היחידה בשוק והשלטים שלנו פורסמו על קווי תחבורה ציבורית ברחבי גוש דן – תל-אביב, בת-ים, פתח-תקווה, רמת-גן ובני-ברק וירוצו עד ליום הבחירות.

זכויות נשים הן נייר הלקמוס של הדמוקרטיה. צעדת השרמוטות 2019 (צילום: שיר חכים)

בכל העולם, זכויות נשים וזכויות להט"ב הם נייר הלקמוס של הדמוקרטיה. לפעמים קל מאוד לזהות אם אנחנו בצד הנכון של הספקטרום – לכולנו ברור למשל שהנשים האמיצות, גלויות השיער באיראן נלחמות על זכויות בסיסיות ועל עצם קיומה של דמוקרטיה. אבל לפעמים, כמו אצלנו, קשה יותר להכריע. מצד אחד, אושרה הרפורמה הנחוצה בוועדות להפסקת הריון. מצד שני, ישנן כמה וכמה מפלגות בינוניות פלוס, עם תכניות אופרטיביות לבטל כליל את הזכות שלנו לבחור מה לעשות בגופנו. אנחנו ברגע מכריע, שבו אנחנו חייבות וחייבים להשמיע את קולנו – למען הבנות שלנו, האחיות שלנו, למעננו.

>> רלוקה גנאה היא מנכ"ליתזזים – קהילה פועלת

• בחירות 2022
• הפלה
• בצלאל סמוטריץ'
• הבועה
• טור דעה
• שוויון זכויות

בעוד הטלוויזיה האמריקאית העזה, לעיתים נדירות, לעסוק ברצינות בהפלה, מבחינת הקולנוע ההוליוודי הנושא הזה נשאר עמוק בארון. ב-2007 "הדייט שתקע אותי" של ג'אד אפטאו אפילו התבדח על הרתיעה מהמילה עצמה – במקום להגיד את ה-a-word, ג'ונה היל שב ואמר "shmashmortion". כשמחפשים סרטים אמריקאים העוסקים בהפלה, אפשר למצוא אותם רק בקולנוע העצמאי, ורובם (כמו גם רוב הסרטים בנושא שנוצרו באירופה) מספרים על תקופות חשוכות שבהן הפלה היתה לא חוקית, ונשים נאלצו לקחת את נפשן בכפן ולפנות לסמטאות אפלות. זה בלתי נתפס שהסרטים התקופתיים האלה שבים להיות עדכניים באמריקה של היום. הנה כמה מהטובים שבהם.

ריקוד מושחת (1987)

זה לא הדבר הראשון שעולה בזיכרון כשחושבים על הסרט המוזיקלי הצנוע הזה שזכה להצלחה לא צפויה, אבל בייבי (ג'ניפר גריי) לא היתה זוכה לרקוד ריקוד מושחת עם ג'וני (פטריק סווייזי) אלמלא בת זוגו פני היתה מתמוטטת בעקבות הפלה כושלת. פני נאלצה לפנות למסלול הזה משום שבשנות השישים הפלה היתה לא חוקית במדינת ניו יורק (הסיפור מתרחש עשר שנים לפני שבית המשפט העליון הפך את זכות ההפלה לחוקתית ב-1973). "לבחור היו סכין מלוכלכת ושולחן מתקפל. יכולתי לשמוע אותה צורחת במסדרון", מספר ידיד שהיה איתה. הסרט אינו שופט את בחירתה של פני, אלא מבהיר לנו כמה זה נורא שלא היתה לה אופציה לעבור את ההליך באופן חוקי ובטוח. אביה הקפדן של בייבי (ג'רי אורבך) אף מטפל בה בלי לשאול שאלות. יש לציין שהאולפנים ההוליוודיים הגדולים דחו את התסריט של אלינור ברגסטין, ובסופו של דבר הוא הופק בתקציב נמוך של 4.5 מיליון דולר. השאר הוא היסטוריה.

הג'ייניות (2022)

הסרט התיעודי הנהדר הזה בהפקה HBO זמין לצפייה בהוט, יס וסלקום TV. התזמון מושלם, אף שצמד הבמאיות טיה לסין ואמה פילדס החלו לעבוד עליו לפני שהיה להן מושג שהסרט ההיסטורי שלהן ישוב להיות מציאות מרה. בסוף שנות השישים בשיקגו, כשהפלה היתה לא חוקית (ונשים בהריון לא יכלו לעבוד), קבוצת נשים אמיצות התארגנו לבצע הפלות במחתרת. הן עשו זאת כדי להציע לנשים אופציה תומכת, בטוחה וזולה יותר מאשר ארגוני הפשע שעסקו בכך. הן בחרו בשם הקוד "ג'יין" וסיפקו יותר מ-11,000 הפלות. בשלב מסוים, כשגילו שהרופא שאיתו עבדו לא באמת היה רופא, הן אף החלו לבצע את ההפלות בעצמן. שבע מהן נעצרו על ידי המשטרה ב-1972, ומה שבסופן של דבר הציל אותן ממאסר ממושך היתה פסיקת בית המשפט העליון בינואר 1973 – המוכרת לנו בשם רו נגד ווייד. הסיפור מסופר למצלמה על ידי הגיבורות עצמן, והוא מרתק, מהותי ומעורר השתאות.

עסקי נשים (1988)

שמו של הסרט הצרפתי הזה (במקור: Une affaire de femmes) שם את האצבע בדיוק בנקודה – הפלה זה עסק של נשים, אבל גברים עושים את כל ההחלטות. סרטו של קלוד שברול מגולל את סיפורה האמיתי של האישה האחרונה שהוצאה להורג באמצעות גיליוטינה באשמת בגידה באומה. זה קרה ב-1943, כשצרפת היתה נתונה תחת הכיבוש הנאצי. חטאה של מארי לואיז ז'ירו (איזבל הופר) היה שבזמן שבעלה היה שבוי בגרמניה היא החלה לבצע הפלות במטבח שבדירתה העלובה כדי לפרנס את משפחתה. כשבעלה (פרנסואה קלוזה) חוזר מהשבי והוא שבר כלי, היא ממשיכה להיות המפרנסת, ואף נהנית מהכוח שבידיה. כשאחת מהמטופלות שלה מתה, ז'ירו לא מתרגשת וממשיכה הלאה. כדרכו של שברול, הסרט מציג תמונה מורכבת ולא סנטימנטלית, ודווקא בשל כך עתירת עוצמה. הופעתה הנחושה של הופר זיכתה אותה בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל ונציה.

וירה דרייק (2004)

גם מייק לי הבריטי בחר לספר על אישה שעושה הפלות לא חוקיות, והקדיש אותו להוריו – רופא ומיילדת. זה סיפור פשוט על אישה פשוטה, כולה פעלתנות, טוב לב ושמחת חיים, שעושה הפלות בעזרת סבון ומזרק מים לנשים שנכנסו להריון לא רצוי בלונדון של שנות החמישים (הפלות היו בלתי חוקיות בבריטניה עד 1967). וירה מאמינה בלב שלם שהיא עוזרת לנשים בצרה, ולא לוקחת כסף בעבור שירותיה. טוב לבה מדביק גם את הסובבים אותה, בהם השוטרים שעוצרים אותה, והשופט, שעל פי חוק נאלץ לגזור לה עונש מאסר. לי מגיש סרט חם, אמפתי ומוחץ, בלי לוותר על עקיצה מעמדית אופיינית. במקביל למעקב הצמוד אחר היומיום הפרולטרי של וירה והמטופלות דלות האמצעים שלה, אנחנו חוזים בתהליך שעוברת בת עשירים שעוברת הפלה בעולם אלטרנטיבי, מואר ונקי, שבו הכל יקר ומותר. אימלדה סטונטון בתפקיד וירה מעצבת הופעה פלאית והמבט על פניה כשהשוטרים מופיעים בדלת מפלח את הלב.

אחת שרה, השנייה לא (1977)

ב-1971 חתמה אנייס ורדה על "המניפסט של ה-343" שקיבץ נשים צרפתיות שעברו הפלה. זה היה אקט של מחאה, והחותמות (בהן גם סימון דה בובואר, קתרין דנב, ז'אן מורו, מרגריט דיראס ומפורסמות נוספות) חשפו את עצמן לתביעה אפשרית. שש שנים אחרי כן הבמאית הגדולה יצרה מלודרמה מוזיקלית שובת לב על חברות ארוכת שנים בין שתי נשים על רקע הפעילות של התנועה הפמיניסטית בצרפת של שנות השבעים. הקשר בין השתיים מתחיל ב-1962, כשפולין בת ה-17 משיגה כסף עבור סוזן בת ה-22 כדי שתוכל לנסוע לעשות הפלה בשווייץ. לסוזן יש כבר שני ילדים והיא לא יכולה להרשות לעצמה ילד נוסף. "רצון חופשי זה פילוסופיה בפעולה", מכריזה פולין. עשר שנים אחרי כן השתיים נפגשות שוב בהפגנה בעד הזכות להפלה, והקשר ביניהן מתחדש ומתעצם. שוט הסיום המרגש של הסרט מתמקד ברוזלי, בתה בת העשרה של ורדה, כנציגה של דור העתיד.

אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד (2020)

אוטום, בת 17 המתגוררת בעיירה קטנה בפנסילבניה, מגלה שהיא בהריון. במרפאה אוונגליסטית (שמתחזה למרכז הריון) מנסים לשכנע אותה להשאיר את העובר. נראה שהרקע להריון אינו משמח ואוטום (סידני פלאניגן) מבקשת מבת דודתה לנסוע איתה לניו יורק למרפאה שבה יסכימו לעשות לה הפלה בלי להתקשר להוריה. סרטה העגום והמהולל של אליזה היטמן עוקב אחר מסען לעיר הגדולה, שבמהלכו הן נדרשות לתעצומות נפש גדולות כדי להתמודד עם הסקסיזם שאורב להן בכל פינה. שמו של הסרט נלקח מהסצנה המועכת במרפאה שבה אוטום נדרשת לענות על סדרה של שאלות. דרך ארבע התשובות האלה אנחנו מקבלים מושג כואב על מה קרה לה. הסרט מתרחש בהווה של לפני שנתיים, כשהפלה היתה זכות חוקתית, ועדיין לא לגמרי נגישה. "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" הוא חלק מתת-ז'אנר מתפתח של סרטי מסעות לצורך הפלה, המספרים על שתי נשים צעירות שנאלצות לצאת למסע ארוך כדי להשיג הפלה או גלולת היום שאחרי – שירותים המוצעים רק במעט אזורים בארה"ב. סרטים כאלה הם "Unpregnant" של רייצ'ל לי גולדנברג, "Plan B" של נטלי מוראלס ו"Grandma" של פול וייץ, עם לילי טומלין כסבתא קשוחה שנרתמת לעזור לנכדתה הזקוקה להפלה.

ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים (2007)

סרטו המצמרר של כריסטיאן מונג'יו, שזכה בפרס דקל הזהב ובאוסקר האירופאי לסרט הטוב ביותר, מחזיק אותנו במתח אדיר לכל אורכו. עצם הכללתו ברשימה הנוכחית הוא סוג של ספוילר. הסרט מתחיל מהאמצע ועוקב אחר כמה שעות מכריעות בחייהן של שתי סטודנטיות, שותפות לחדר במעונות. הוא מתרחש ברומניה של 1987 ומספר סיפור קשה, אינטימי וטעון. לא צריך שום היכרות עם ההיסטוריה הרומנית כדי להתחבר לסרט ולדמויות, כי הסיטואציה כה דומה לגורלן של נשים בארצות אחרות (עם זאת, יש לציין שרומניה אסרה הפלות לא בגלל התנגדות מוסרית או דתית, אלא כדי להגדיל את שיעורי הילודה). הגבר שמגיע לבצע את ההפלה מתגלה כטורף, אבל אוטילי (אנמריה מרינקה) מגלה שהנבל הגדול באמת הוא הממסד הבירוקרטי, ששיעבד את הנשים ללדת עבור המדינה.

Happening (2021)

זוכה פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה 2021 מבוסס על הרומן האוטוביוגרפי של אני ארנו, שבו תיארה את חוויותיה הקשות כשנכנסה להריון בצרפת של 1963 במהלך לימודיה באוניברסיטה. ההריון הסיט את חייה ממסלולם וגרם לה לבושה עמוקה. בחיפושיה אחר פתרון היא מגלה שהיא לגמרי לבד ("כל מי שיעזור לך יכול לסיים בכלא, גם את", אומר לה הרופא). בהדרגה סרטה של אודרי דיוואן הופך למותחן אפל המשיק לאימה, בלי לאבד את הריאליזם.

• המסך
• קולנוע
• הפלה
• סרטים מומלצים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 902 // על התדר

הרשימה פורסמה במקורבאתר הטלוויזיה "הספוילר"– תראו תראו

מוד (1972)

לפני שהייתה דורותי מ"בנות הזהב", בי ארתור הופיעה בסיטקום "הכל נשאר במשפחה" בתפקיד מוד פינדליי, בת הדודה המגניבה של אידית בנקר. הדמות הליברלית וחסרת הבושה שלה השאירה מספיק רושם כדי לקבל סדרה משלה, "מוד". כבר בעונתה הראשונה הסדרה שברה מוסכמות והרשתה לעצמה לשלב אלמנטים בוגרים ואפלים מהמקובל בז'אנר הסיטקום דאז. הדוגמה הכי בולטת הייתה צמד הפרקים שעסקו בהפלה. מוד בת ה-47 מגלה שנכנסה להריון, חושדת תחילה כי בעלה מעוניין לשמור את הילד, כשהוא חושב את אותו הדבר לגביה. אחרי שאי ההבנות מתגלות, הזוג מחליט, בעידוד בתם, שתינוק לא בא להם טוב כרגע. בדיעבד, ההחלטה של אישה אמידה ומבוגרת, אם וסבתא, להפיל היריון לא רצוי נשמעת כמו נו-בריינר. אבל אז נזכרים שכל זה קרה בסך הכל חודשיים לפני שפסק הדין "רו נגד וויד" הפך את ההפלה לחוקית ברכבי ארצות הברית, ושמדובר בפעם הראשונה שהפלה כיכבה באופן גלוי וברור בפריים טיים האמריקאי

הפרק עורר שערוריה לא קטנה, אך "מוד" לא נפגעה מההחלטה הנועזת ושידוריה המשיכו לחמש עונות נוספות. הדבר הכי מוזר לגבי הפרק הזה הוא הנסיבות שיצרו אותו – היוצרים רצו לזכות בפרס כספי במסגרת תחרות של ארגון בשם Zero Population Growth. הרעיון המקורי היה לעסוק בניתוחי חיתוך צינור הזרע, אך נורמן ליר היוצר העדיף שהעלילה תתמקד בדמות הראשית, ועל כן הוחלט להתמקד בהפלה.

>>האיום האיראני: "טהרן" הפכה לעוד סדרת אקשן אמריקאית

בוג'אק הורסמן (2017)

סדרת האנימציה מבית נטפליקס ידועה בעלילות המשוגעות שרק היא יכולה להוציא לפועל מבלי להביך, ופרק ההפלות שלה הוא דוגמה מושלמת לכך. דיאן נכנסת להריון מבעלה, הכלב מיסטר פיאנטבאטר, ויחד הם מחליטים להפיל. תקלה מביכה גורמת לדיאן, שעובדת כמנהלת מדיה חברתית, לצייץ בטעות "אני עושה הפלה" מחשבון הטוויטר של אחת הלקוחות שלה – כוכבת פופ דולפינית בשם סקסטינה אקוופינה. בתחילה הכוכבת דורשת את פיטוריה של דיאן, אך כשכוכבות פופ אחרות משחררות ציוצי תמיכה היא מחליטה לנצל את הסיטואציה לטובתה. היא משחררת שיר פופ אגרסיבי בשם " Get Dat Fetus, Kill Dat Fetus", עם שורות כמו "אני רוצחת תינוקות, להרוג תינוקות מחרמן אותי", ואפילו מכריזה שההפלה המפוברקת שלה תשודר לייב בטלוויזיה.

דיאן מוטרדת מהכיוון האפל שאליו הפרשה התגלגלה, אבל בתור במרפאת ההפלות היא פוגשת מעריצה צעירה של סקסטינה, שחושפת כי שיר רצח התינוקות ההוא עזר לה להתמודד עם הקשיים בדרך להפלה שלה עצמה. מתחת להומור הקיצוני ולדיון החינוכי משהו בשאלה "שירים על רצח תינוקות – בעד ונגד", יש כאן דיון רב רבדים על הפלות והיחס אליהן ברצות הברית: הרופא של דיאן טוען בפניה שלעובר שלה כבר יש צבע מועדף ולפני שתקבל אישור להפלה היא נדרשת, על פי החוק, להאזין לפעימות הלב של העובר ולצפות ב-20 שעות של סרטוני כלבלבים. זה עדיין לא משכנע אותה.

האנטומיה של גריי / סקנדל (2011 / 2015)

לשונדה ריימס אין כוח לשטויות בסגנון "ואז היא הבינה שהיא לא בהיריון" או "נערה הופכת לעקרה לנצח בגלל הפלה". לכן, הסדרות שלה אחראיות לכמה קווי עלילה רציניים ואחראיים במיוחד בכל הנוגע לנושא הנפיץ הזה, והיכולת לדבר עליו ביתר חופשיות מבעבר קשורה, בין היתר, להתעקשות שלה לעשות זאת בעצמה.

אחרי שבעונה השנייה של "האנטומיה של גריי" הופיע היריון לא רצוי שהסתיים ללא החלטה יזומה על הפלה, ב-2011 עברה המנתחת כריסטינה יאנג הפלה יזומה של ממש. למה? כי היא פשוט ממש, ממש לא רוצה להביא ילדים לעולם. ב-Vulture הציגו את חריגותה של ההחלטה הזו במילים "מישהי באמת עשתה הפלה יזומה בשידור ממלכתי – בלי הפלה טבעית, בלי היריון מחוץ לרחם ובלי לשנות את דעתה ברגע האחרון. (…) 'האנטומיה' אמנם הביאה לנו סקס עם רוחות ופרקי מחזמר מפוקפקים, אבל היא גם הייתה אמיצה מספיקה לעשות משהו שכמעט אף סדרה אחרת לא העזה: להראות בשידור את ההליך הרפואי, החוקי לגמרי, המסוים הזה".

ההחלטה של אוליביה פופ לעבור הפלה ב"סקנדל" הייתה נועזת במיוחד כי ההיריון בכלל לא נחשף לצופים לפני אותה סצנה. עלילת הפרק התמקדה בכלל בניסיונות של הסנאט למנוע המשך תמיכה כספית בארגון Planned Parenthood – ובפיליבאסטר שמנסה למנוע מהחוק לעבור. ריימס סיפרה כי רשת השידור התעקשה שתוותר על הסצנה הזו, אבל היא סירבה לעשות זאת – והיה לה מספיק כוח ומעמד כדי לקבל את מבוקשה.

האקסית המטורפת (2016)

באמצע החיים ורגע אחרי שהתקבלה ללימודי משפטים, פולה מגלה שהיא בהיריון. גם בלי התזמון הבעייתי מדובר בקוץ בתחת – לפולה כבר יש שני בנים שדורשים הרבה זמן ותשומת לב. בעלה מציע לה לשקול את "האפשרויות שלה", אבל פולה דוחה את הרעיון על הסף בטענה ש"האפשרויות האלה הם לנערות בחודש שאחרי הנשף". בעלה מנסה להשתלט על העניינים כדי שלא תצטרך לבחור בין הלימודים לטיפול בבית, אבל זה פשוט לא מספיק. פולה מחליטה לוותר על הלימודים כדי שתוכל למצוא זמן גם לבנים שלה וגם לתינוק החדש.

מה שמשנה את דעתה לבסוף הוא דווקא האהבה שלה לעבודתה. היא אמנם רק עוזרת משפטית ועדיין לא עורכת דין של ממש, אך כשהיא מצטיינת במפתיע במשימה שיועדה לעורך דין מוסמך, היא מבינה שהפעם אסור לה לוותר על החלום בשם המשפחה. היא איננה מסתירה את הצעד מהילדים שלה, שמקבלים אותו בהבנה (ולראיה המשפט האייקוני "אמא, אני אפתח לשליח של הפיצה כי בדיוק עשית הפלה").

הייחוד של הפרק הזה הוא באגביות שלו – פולה מסכמת את ההפלה במשפט "היה לי עניין והתמודדתי איתו". אין כאן טרגדיה או דילמה איומה, גם לא תיאור של התהליך הרגשי הכואב או ההתמודדות עם המערכת האטומה. הפלה יכולה להיות ביג דיל, אבל היא יכולה גם להיות הליך רפואי פשוט, קצר יחסית וכזה שאפשר להתייחס אליו כמו שמתייחסים לניתוח הסרת תוספתן.

>>אור הירח: 8 שאלות שנשארו לנו עם סיום העונה של "מון נייט"

עמוק באדמה (2003)

הדרמה על משפחת פישר המנהלת בית לווית היא חלק מתור הזהב של HBO, וכנראה המלודרמטית ביותר מבין הסדרות ששודרו באותה תקופה בערוץ. זוגות רבו, בגדו, נפרדו וחזרו, דמויות מרכזיות התמודדו עם בעיות רפואיות ונפשיות קשות, ומעל הכל ריחפה תמיד עננה אפלה של אובדן ומוות, לפעמים מוות מזוויע וגרפי.

ביחס לכל אלה, ההפלה של בת הזקונים קלייר הייתה כמעט טיול בפארק. קלייר בת ה-19, סטודנטית לאמנות, בדיוק נפרדה מבן זוג מבאס במיוחד, כזה שממש לא רצוי להתרבות איתו. קלייר לא משתפת את האחים או את אמא שלה בהיריון או בהחלטה להפיל, ובמקום בוחרת להיעזר בברנדה, האקסית של אחיה הגדול. ברנדה מסכימה בשמחה להסיע אותה למרפאה ונשארת לצידה בהתאוששות שאחריה – בלי שיחות נפש וגם בלי שיפוטיות. ההחלטה התקבלה בכזה שיוויון נפש שהיא אפילו לא הייתה העלילה המרכזית של אותו פרק. זה צעד אמיץ למדי, במיוחד אל מול שהמקבילות האיכותיות שלה, שפחות או יותר דילגו על הנושא. אפילו ב"סקס והעיר הגדולה" הפלה מוזכרת רק לרגעים קצרים, כשמירנדה נכנסת להיריון ומחליטה כמעט מיד לא להפיל.

ההחלטה של קלייר ברורה לגמרי – הזמן והבחור לא מתאימים לה, היא ממש לא בשלה לאמהות והיא גדלה והתחנכה על ידי אמא לא לגמרי סגורה על עצמה, שגידול הילדים מנע ממנה להתבגר באמת. אין פה באמת אופציה אחרת. אך הצעד הזה בכל זאת השאיר עליה קצת אימפקט רגשי, שמתבטא כפי שקורה לא פעם בסדרה באופן מיסטי-סוריאליסטי. קלייר חולמת שהיא מגיעה לגן עדן ופוגשת שם את גיסתה, שנעדרת כבר מספר פרקים. הגיסה מחזיקה את התינוק שקלייר הייתה יכולה ללדת, בחיים אחרים, ומבטיחה לה שתטפל בו במסירות. בתמורה היא מבקשת שקלייר תדאג לבתה הפעוטה, שעכשיו מתברר שתגדל כיתומה מאם.

לטענת גרייס (2017)

המיני-סדרה ההיסטורית על פי ספרה של מרגרט אטווד הוא תזכורת שהפלות תמיד קרו וכנראה גם תמיד יקרו, לא משנה כמה ינסו למנוע אותן. הגיבורה מספרת על ראשית דרכה כמשרתת ועל חברתה הקרובה מארי, שלימדה אותה הכל על העבודה ולא מעט על החיים. מארי חלמה על חתונה וחיים עצמאיים עם אהוב ליבה, אך במציאות מצאה את עצמה בקשר סודי עם בנם עלוב הנפש של בעלי הבית. לאחר שהוא מבטיח לה חתונה ומתחרט תוך רגע קצרצר, היא מבצעת הפלה לא חוקית שמסתבכת באופן נורא ומתה זמן קצר לאחר מכן.

המוות הפתאומי הזה הוא לא רק הטרגדיה של מארי עצמה, אלא גם של גרייס – שמאבדת לנצח את תמימותה ואת האמון בגברים. מארי נשארת לצידה גם שנים אחר כך כמעין דיבוק, או לפחות אליבי מיסטי ומוזר למעשיה האלימים בהמשך חייה.

>>הוליווד, גשי לצפות בשלושת הפרקים האלה, ותיישמי

בנות (2015)

קשה לחבב את מימי-רוז, הריבאונד של אדם אחרי הפרידה מהאנה. היא יומרנית, אובר-מתחכמת ובאופן כללי די מעצבנת. אבל יש פרק אחד שמחזיר לה את הכבוד ובגדול. בוקר אחד אדם שואל את חברתו אם בא לה לצאת לריצה, והיא עונה שאסור לה לרוץ כרגע, כי היא אחרי הפלה. אדם, שלאורך הסדרה מוצג כמי שחולם ומשתוקק להפוך לאבא, זועם על כך שלא שיתפה אותו בהחלטה. אבל מימי-רוז מבהירה לו שאחרי חודשיים בלבד של זוגיות, היא לא הרגישה מוכנה להורות ורצתה פשוט לסיים עם זה.

אדם הזועם לוקח את החפצים שלו מהדירה שלה ומתעמת איתה – הוא אומר שהעובדה שלא שיתפה אותו בהחלטתה לפני האקט גרמה לו להרגיש שהיא לא צריכה אותו. מימי-רוז משיבה שהיא באמת לא צריכה אותה, אבל כן נהנית בחברתו ורוצה אותו בחייה. היא מתעקשת שהצעד שעשתה לא היה שקר, אלא רק המתנה עם האמת עד הרגע שבו לא יוכל להתעקש שתשנה את דעתה. אדם מתרצה לבסוף ומתנצל. הם נשארים יחד.

דווקא העובדה שמימי-רוז היא דמות מעוררת אנטגוניזם במידת מה הפכה אותה לדמות המושלמת לסחוב את העלילה הזו. אפילו ג'סה, המרגיזה ביותר מבין ארבעת החברות, קיבלה עלילת השתפנות שבה היא מקבלת מחזור לפני שהספיקה להחליט אם להפיל או לא. הדיון שמוצג בפרק קצת יותר מתקדם מסתם דיון רגיל על עצם קיומן של הפלות, וההחלטה של מימי-רוז אולי מוצדקת אבל גם פרובוקטיבית. ברור למה לנה דנהאם חששה לתת לאחת הדמויות המרכזיות לשאת את התיק הכבד הזה.

עניין של זמן (1992)

הסדרה שהדביקה את הנוער של הניינטיז למסך נראית היום קצת קרינג'ית וקאמפית. אך מתחת למשחק המוגזם ולשורות דיאלוג שהתיישנו גרוע, הסתתרו לא פעם סיפורים מעניינים ומורכבים במפתיע. הפרק "אהבה זה שיר לשניים" מתמקד בדמותה של דנה (ברגר), שמתחילה לצאת עם בחור שהכירה במסיבה. רגע אחרי שהיא זורקת אותו בגחמה של רגע, היא מגלה שהיא בהיריון.

עיקר הדרמה בפרק בכלל לא קשורה ליחסים עם הבחור אלא לקשר בין דנה להוריה. כשהיא מספרת לאמא שלה ש"מישהי מבית הספר" נכנסה להריון, האם ההיפית והקצת מזניחה מנפקת תגובה מסיוטים, כולל "אם הייתי אמא שלה הייתי הורגת אותה". בשיחה עם חברתה שרון, דנה מספרת שאמא שלה עודדה אותה להתחיל לקחת גלולות כבר בכיתה ט', אבל לא התעניינה אף פעם עם מי היא יוצאת, לאן היא הולכת ומה בכלל היא עושה.

לבסוף דנה מתארגנת על תור לרופא כדי להפיל, אבל רגע לפני שהיא יוצאת אליו אביה מזהה שמשהו לא בסדר. האב הרציני והקשוח מתאכזב שבתו לא הרגישה בנוח לשתף אותו במצוקה שלה, ומיד לוקח יומיים חופש כדי להישאר לצידה לאורך התהליך. הכל מחמם לב ונחמד, חוץ מהמסקנה הקצת מוזרה שדנה לוקחת מהסיפור הזה – אם כבר לשכב עם בחור ולהסתכן בהיריון, לפחות שזה יהיה מאהבה ולא "סתם". ולא, נגיד, להיות יותר אחראית עם אמצעי המניעה שלך.

ואלה שפחות

אי אפשר לדבר על דוגמאות טובות בלי להזכיר גם את הבעייתיות והדפוקות. במקרים רבים הדיון האם להפיל או לא נשאר תאורטי בלבד, כי מסתבר שההיריון היה אזעקת שווא או מסתיים בהפלה טבעית – "שולחן לחמישה", "רוזאן", "מלרוז פלייס" ו"דאלאס" הן רק כמה דוגמאות לסדרות שפנו לכיוון הזה. קלישאה אחרת היא זו שבה הדמות מתחרטת על ההפלה אחרי שכבר קבעה תור – לפעמים ממש בקליניקה עצמה. ב"בוורלי הילס 90210" אנדריאה מחליטה להפיל גם אם זה אומר להיפרד מבן הזוג שלה, אבל ברגע האחרון משנה את דעתה, מתחתנת עם החבר ומקימה איתו משפחה.

אבל השימוש הגרוע ביותר בהפלות הוא זה שמסתיים בטרגדיה רפואית כזו או אחרת, מהסוג שמתרחש במציאות רק לעיתים רחוקות כשמדובר בהפלה חוקית במרפאה. באופרות סבון מצטיינים בזה במיוחד – "כל ילדיי" הלכו על טוויסט קיצוני במיוחד – אריקה חטפה זיהום מסכן חיים בעקבות הפלה, אבל המשך התברר כי הרופא קצר את העובר שלה כדי להשתיל אותו ברחמה של אשתו. מה?!

• המסך
• הפלה
• סדרות
• בוג'ק הורסמן
• בנות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 895 // התיירים באים

ב־1989 יצרה האמנית האמריקאית ברברה קרוגר את הפוסטר המפורסם שמכריז "גופך הוא שדה קרב". כמעט שלושים וחמש שנים אחר כך המסר נשאר רלוונטי מתמיד. הגוף שלנו, ובפרט הזכות של כל אחת מאיתנו להחליט עבור עצמה אם לשמור על היריון, הוא עדיין שדה קרב עקוב מדם שבו אנחנו נלחמות על זכותנו לשלוט בחיינו. למשל, במדינות מסוימות בארצות הברית הזכות להפלה בטוחה כבר לא נגישה לכל אישה שמעוניינת בה, וגם בפולין המצב עגום. העובדה שיש נשים שהחברה לא מאפשרת להן לבצע הפלה בחודשים הראשונים, מתוך ניסיון לכפות עליהן אידיאולוגיה שמרנית, צריכה להדיר שינה מעיני כולנו.

למאבק הפמיניסטי פנים רבות. הזכות להצביע והזכות שלא לסבול מאלימות כלכלית, המאבק בתרבות האונס והדרישה לשכר שוויוני, נוכחות נשית במוקדי הכוח והמאבק באלימות מגדרית. אין לנו ברירה, אלא להיאבק בכל החזיתות האלו בבת־אחת, אבל המאבק למען הזכות של נשים לבחור בהיריון או בהפלה באופן חופשי, הוא המאבק הבסיסי ביותר, ובלעדיו רבים מהישגי המאבק הפמיניסטי מהעשורים האחרונים נפגעים גם הם. בשדה הקרב שהוא גופן של נשים, כל ניצחון קטן הוא חיזוק ללוחמות בעולם, וכל הפסד הוא איום על כולנו.

מצד אחד ההחלטה לאפשר גישה להפלות בטוחות בארגנטינה, שעברה בדצמבר 2020 אחרי הפגנות של מיליוני א.נשים שסחפו את כל דרום אמריקה. מצד אחר הגבלות דרקוניות על הפלות בפולין בשנים האחרונות. מצד אחד משאל עם באירלנד שעבר ברוב גורף לטובת הזכות של נשים לבחור, ומצד אחר עוד ועוד מדינות בארה"ב שמגבילות את הגישה של נשים להפלות.

בשבוע שעבר החליט בית המשפט העליון האמריקאי להותיר על כנו חוק שהעבירה מדינת טקסס, שמאפשר לכל אדם לתבוע את כל מי שיסייע לאישה לעבור הפלה, בין אם זו רופאה שביצעה את ההליך, נהג המונית שהסיע אותה למרפאה או חבר שהיה אוזן קשבת בעת קבלת ההחלטה. החוק הזה נכתב על ידי מתנגדי הפלות במטרה להפחיד את הצוותים הרפואיים ואת הנשים המעוניינות בהפלה, תוך מתן תמריץ כלכלי לסטוקינג מאיים.

העובדה שהחוק הזה נותר על כנו מזעזעת כפליים אם נחשוב על התקדים המשפטי שנקבע. אחרי עשרות שנים שבהן הזכות להפלה מעוגנת בחוקה הפדרלית, בית המשפט העליון אפשר למדינת טקסס, הלכה למעשה, להגביל את הזכות של נשים להפיל, ללא חשש מפגיעה כלכלית. בחודשים הקרובים צפוי בית המשפט העליון, שלו רוב רפובליקני שמרני, להכריע בתיק נוסף. כל הסימנים מורים שהכרעה זו תבטל סופית את התקדים של Row vs. Wade שהגן על זכותן של נשים אמריקאיות לגישה להפלות בטוחות במשך עשרות שנים.

מחקרים מרחבי העולם מראים שהגבלת הגישה של נשים להפלות לא מצמצמת את מספר ההפלות, אלא דוחפת נשים אל עבר הפלות בלתי חוקיות ולהפלות ביתיות. לכן עיקר הפגיעה יהיה בנשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, אלו שלא יכולות להיעדר מהעבודה לכמה ימים כדי לנסוע למדינה שכנה, ואלו שלא יכולות לשלם עבור הפלה פרטית. נשים אלו ימצאו את עצמן אחראיות להיריון וללידה לפי דרישת המדינה, וזה עוד בלי לדבר על ההשפעות הנפשיות, הבריאותיות והכלכליות של ההיריון על חייהן. בניגוד לרצונן הן יאלצו לבחור בין היריון כפוי לבין הפלה לא חוקית ומסוכנת. המסר של המאבק למען גישה חופשית להפלות בטוחות אמור להיות ברור ומובן מאליו, ולכן בלתי נתפס שעדיין אנחנו צריכות להיאבק למענו.

אנחנו סומכים על נשים שיהיו מסוגלות לקבל את ההחלטה הזו עבור עצמן. הגבלת הגישה של נשים להפלות כמוה כאמירה שאין לנו אמון ביכולתן של נשים לקבל החלטה כבדת משקל, ודבר זה מעקר מתוכן את הישגי המאבק לשוויון זכויות.

בינתיים בישראל הוועדה להפסקת היריון היא הדרך החוקית היחידה לבצע הפלה. כל אישה שמעוניינת לבצע הפלה נאלצת לקבל את רשותה של הוועדה, שמורכבת מאנשים זרים, ולעמוד בקריטריונים שנכתבו לפני חמישים שנה. על אף שרוב הבקשות מאושרות, עצם קיומה של הוועדה מהווה הטלת ספק ביכולתן ובזכותן של נשים לקבל את ההחלטה בעצמן. לא אחת שמענו על נשים נשואות ששיקרו לוועדה וסיפרו שבגדו בבן הזוג (ובתוך כך נכנסו להיריון) כדי לקבל אישור להפסקת היריון לא רצוי. את מה ואת מי הפורמט הארכאי של הוועדות להפסקת היריון משרת, מלבד תפיסת בעלות על הרחם שלנו ועלינו?

שמענו לא מזמן את הצהרתו של ניצן הורוביץ, שר הבריאות, שיפעל להגבלת כוחה של הוועדה ולהקלה בנהלים. אנחנו מברכות על יוזמה זו ומקוות שתישא פרי בקרוב, מפני שהגוף שלנו והזכות שלנו לקיים יחסי מין, בלי לשלם מחיר במקרה של היריון לא רצוי, הם לא מקור לצבור בו נקודות או בוחרים. לאחרונה, הצטרפנו בתנועת "כולן" לקואליציה של ארגונים פמיניסטיים וארגוני זכויות אדם, הפועלת כדי לקדם חלופה ראויה להסדר הפסקות ההיריון הקיים. חלופה זו נועדה לקדם את השוויון בין המינים, ולהבטיח את זכותה של כל אישה על גופה, זכותה לבריאות, לחירות ולהגנה על כבודה כאדם. כן, גם אם היא נכנסת להריון לא רצוי.

• כולן: השבוע
• הפלה
• זכויות
• פמיניזם

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

חברה שלו שונאת אותי. אני אומר לך, שונאת אותי. אני מתקשר אליו – היא מנתקת לי בפנים. מתקשר – מנתקת. מתקשר – מנתקת. בסוף אני לא מתקשר יותר, מה אני פראייר? אבל אז הוא מתקשר אלי, עושה לי: אה אבי, מה עניינים? אמרתי לו, אל תעשה לי אה אבי. אה אבי, עלק (אבי. הוא הדובר במונולוג הזה, אני מנחש. והוא אחד מחבורת נערים השעונים על אופניהם החשמליים, באחת בלילה בחורשה נידחת בדרום תל אביב, והחופש הגדול התחיל, וחם, אפילו בלילה, וכולם מנגבים את זיעתם בשולי הטי שירטס שלהם. ויש המשך:)

2.

לא, לא, אני שואל אותך – זה נקרא חבר הכי טוב? זה נקרא חבר הכי טוב? זה נקרא חבר שמעדיף את החברה שלו, על פני מישהו שמגיל שלוש משחק איתו כדורגל! תאמין לי, כוס מנצח חברות. לא יפה להגיד את זה, אבל אני יגיד לך בפנים: כוס מנצח חברות (ובאמירה מהדהדת זו הוא חתם את התזה שלו. אך חבריו ניסו להרגיעו:)

3.

בסדר, יש לו חברה, הוא מתלהב, זה יעבור – איך יעבור ששבוע הבא הם נוסעים לאילת לדירה של דודה שלה, רק שניהם. ואתה יודע מה זה אומר. יחזור כמו מלך. כמו מלך אנגליה הוא יחזור!
אנגליה זה מלכה.
בסדר… נותן לך דוגמה. למישהו שמזיין (ואז, לפתע, מגיע נאום הגנה נשי. מתברר שאחד הנערים בחבורה היא בכלל נערה, לבושה במדי ברצלונה עם השם מסי על החזה הלא־ממש מפותח, כך שאפשר לסלוח לי שהחמצתי את נשיותה – אני לא מכיר הרבה נשים שהולכות עם חולצה של מסי, חוץ מאשר בברצלונה, וזו רק אחת מהסיבות שהעיר הזאת משעממת אותי. והנה התזה שלה:)

4.

לא יעזור לך כלום, היא תפסה אותו חזק. אבל תן לזה חודש חודשיים, ותראה שזה ישתנה, למה היא בעצמה תרצה להיות עם חברות, או ללכת לזארה, או לעשות גבות, וחוץ מזה כמו שאני מכירה אותה, אחרי אילת היא בטח תצטרך הפלה כי מה לה ולקונדומים, היא המשפחה שלה חצי דתית וחצי שני חרדי, ומה – היא תגיד להם? זיבי היא תגיד להם. היא תעשה הפלה מהכסף של הבת מצווה, ולא תגיד לאף אחד. יש לה כסף שלה, היא חוסכת לניתוח אף (והתזה החדשה הזו היתה כה מהממת, שגם אבי וגם חבריו השתתקו, ואני חשבתי:)

5.

שהאמת, כמובן, אף פעם לא שוכנת בתזה. ומאוד קל לראות את זה כשהתזה מנוסחת על ידי נערים משועממים בלילה מהביל. ויותר קשה לראות את זה כשאתה הוא זה שממציא את התזה. אבל האמת נמצאת תמיד במה שאנימטורים מכנים ״בין לבין״ – כל מה שקורה בין תזוזה אחת של הדמות, לתזוזה הבאה; כל הפריימים הבלתי נתפסים שהעין לא רואה, אבל הם־הם התנועה. כל האנושיות המרהיבה, המתחבאת בין לבין. ואחת הסיבות שחשבתי על כך היא:)

6.

שהשבוע הלכה לעולמה אשה רגישה וחכמה בשם קרוליין אייהרן, קומיקאית אנגליה שעשתה הרבה דברים נהדרים, אבל בליבי תישאר חקוקה לנצח בזכות הסדרה המופלאה ״משפחת רויאל״, אותה כתבה וביימה וגם שיחקה בה (יחד עם קרייג נאש, שותפה ליצירה). מעטים היוצרים שהצליחו להקשיב באופן כה אינטימי, כה אוהב, לחיים הבנאליים; לחיים היומיומיים, הפשוטים, המשעממים, החוזרים על עצמם. ועוד יותר מעטים הם אלה שגילו את השירה הנסתרת, שמאחורי החיים האלה.

קרוליין מתה מסרטן ריאות, אחרי ששרדה סרטן עיניים וסרטן כבד וניסיון התאבדות אחד ואלכוהוליזם רב שנים, ולמרות כל המשקל הנורא על כתפיה היא יצרה את הסדרה הכי אנושית, ונוגעת ללב ומצחיקה ויפהפיה שאני יכול לדמיין. בלי מוסר השכל. בלי הטפה. בלי מסקנה. החיים עצמם, אבל לא כמו שנתניהו מתכוון אליהם – כמו שהם, כשמביטים בהם ממש מקרוב (תודה שהיית, קרוליין).

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• כדורגל
• סרטן
• עוזי וייל
• אנגליה
• קיץ
• החופש הגדול
• הפלה
• קרוליין אייהרן