>>מאיה קדישמןהיא שחקנית, דוגמנית, יוצרת וכותבת בתל אביב,מעבירה מפגשי מדיטציהובתו של האמן מנשה קדישמן ז"ל, זוכה פרס ישראל לפיסול, שהלך לעולמו לפני עשור בדיוק השבוע. כל העיר מתגעגעת.

>> מחזה מהפנט בחוף ואסתטיקה של מקום אקזוטי // העיר של שי-לי עוזיאל
>> חוף בתולי ופינת חמד ספרותית. אבל בחיפה // העיר של מירב כהן

1. המרפסתשלי

בלבליבההשקטשלהעיר,משקיפהעלכמהרחובותפתוחים,עציםמלאיםבציפוריםורוחמהים.

2. פסל שלושתהעיגולים

מרגישכמוביתבשבילי.במיוחדעכשיו,כשהשבועתאריךהעשורלפטירתושלאבאשלי.הפסלהואאחדהחיבוריםשליאליובעירונותןליכוחלהתרומםולהמשיךגםכשהכלנראהבלתיאפשרי.זהכמוקריצהמאבאשאומרלי–קומיילדה,הכליהיהבסדר.והואצודק…בכלפעםשאבאשלייצאמהביתונסעלסטודיו,הואהיהעוברדרךהפסל,נעצרלכמהרגעים,מביטבובפליאהשלילדואהבהגדולה.

3.. זילברשטיין כלי בית ומתנות

חנותכליביתברחובאלנבי.אחתמחנויותכליהביתהראשונותבעירמשנותה-30,אניחושבתשיששםכליםעודמאז…
אלנבי 43

4. שוק הכרמל בלילה

כשהכלסגורוחשוךורחוץ.סוגשלסוספראעירוני.

5. כיכר ביאליק

בריכתהמיםבככרביאליקעםהדגיםוהפרחים.תמימות,יופיומתיקות.

מקום לא אהוב בעיר:

הבנייןשהוקםבמקוםבועמדהביתשסבאשליבנה.
רצינולשמראותוולהפוךאותולמוזיאוןקדישמן,אבלהנדל"ןהשתלט.כשאניעוברתשםאנירואהבעינירוחיאתהחצרהגדולה,אתהאוטובוסמאבניםוהגהשהיהחפורבחול.אתהביתהלבןהקטןשעמדבסוףהגינהמתחתלעץהתותהענק.ואנירואהאתהתרבותשהיתהיכולהלפרוחבמקוםעודכמהדירות.יששימורבעירהיום,אבלהספיקולהורידאתההסטוריההראשונהשלהעיר,הבתיםהקטניםהלבניםעםהחצרותוכמהבנייניםאיקונייםכמוקולנועמוגרבי, והפכובנייניםציבורייםלדירותפרטיותאומרכזיקניות.שרונהלדוגמא.פוטנציאלעירונייפהפהעםמשמעותארכיטקטונית,היסטוריתותרבותית,שהפךלעודמתחםשופינגשנמצאשנימטרמעודשנימתחמישופינג.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
תערוכהשלהאמן בועז נוי,הציוריםשלותמידמרגשיםאותי.כרגעמציגבגלריהרוזנפלד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
שנישירים.הראשוןהוא״1,2,3לנשום״שלעמריקרואני.שיריפהותזכורתחשובה.אנישומעתאותולפעמיםלפנישאנימעבירהמפגשימדיטציהוהואמזכירלילנשוםוגםנותןליכוחעםקצבמיוחדבמוזיקה.השירהשני,שלשלומישבן,נקרא״קדישמן״.זהשירמקסיםומרגשעבורי.והפתיעאותי:))

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אחתהמטרותהנוגעותלליביהיאהשיקוםועזרהלחייליםוהלומיקרב.אניממליצהעלחנות/גלריהשנקראתJust a Second(מהשבוע הבא היא תפעל בדרך בגין 34).הםמעסיקיםמלואימניקיםבחידושרהיטיםוכלהרווחיםמועבריםלסיוענפשילחיילים/ות.יששםרהיטיםואביזריםנפלאים.חלקמהםתרמתילהם.והרווחהואלכולם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מנשהקדישמן.למרותשהשבועזהבדיוקעשורללכתו,הואאקטואלימתמידעםהפסל"התרוממות",שהפךזמניתגםלסמללהחזרתהחטופיםהביתה.שיתוףהפעולהעםמטההמשפחותומלכישםטוב,אבאשלעומרשחזר, ועםהאומניתנעהקלגסבלדעלהרעיוןושנקרעלהביצוע,הוביללעטיפתהפסלבסריגצהובשהתרומםבככרהעירוצעקעבורםועבורנולהחזיראותםהביתה.

מה יהיה?
אםכולםיבואולמפגשיהמדיטציהשאנימעבירהבטוחשיהיהיותררגוע.שניזכרשלפחותבתוךעצמנוישלנובחירה.אפשרלפנותאליבפייסבוקאו באינסטגרםלפרטים:))

• העיר שלי
• מנשה קדישמן
• התרוממות
• מדיטציה
• כיכר ביאליק
• שוק הכרמל
• שרונה

תושבי תל אביב שיצאו היום מביתם נחשפו למחזה מרשים ועצוב בכיכר התרבות, הלוא היא כיכר הבימה: פסלו האיקוני של מנשה קדישמן, "התרוממות", מסמליה הבולטים של תל אביב-יפו, נעטף כולו בסריג צהוב ועליו אלמנט חוזר שניתן לראות רק מקרוב – הסרט הצהוב שכולנו עונדים בהזדהות עם משפחות החטופים ובדרישה להחזרתם, כמעט שנה אחרי שנחטפו בשבעה באוקטובר.

>> "התרוממות" של קדישמן הוא הסמל התל אביבי האולטימטיבי / שרון קנטור, מאי 2015
>> פסל האימוג'יז לא גרם לתל אביבים להשתחרר מרצינותם // אלכס פולונסקי, מרץ 2016

הפרויקט לעיטוף הפסל בסריג צהוב נהגה על ידי האמנית נועה קלגסבלד וראש המחלקה לעיצוב טקסטיל שנקר מיקי קידר, בשיתוף מטה משפחות החטופים, ונועד להזכיר גם ובעיקר כעת את הדחיפות בהשבת החטופים לפני תחילת החורף. אם בשנה שעברה היינו קוראים לזה פרויקט מרגש ומחמם לב, נכון לאוקטובר 2024 הוא מצמרר ומקפיא את הלב.

במחלקת הטקסטיל של שנקר נרתם הצוות המקצועי כולו לצורך ביצוע הפרויקט, באישור משפחתו של קדישמן ז"ל ובתיאום עם עיריית תל אביב-יפו, כחלק מהמהלך המחאתי שקיבל ברשתות החברתיות את ההאשטאג #מה_עם_החטופים ונועד למנוע את השכחתם והורדתם מסדר היום הציבורי.

נדמה שמכל הניסיונות הקודמים לעטוף את הפסל – כפי שנצפו בתקופת הקורונה, בזמן ההפיכה המשטרית ובאירועים חגיגיים שונים בשנים האחרונות – הפעם העיטוף משתלב בפסל באופן שלא רק מכבד אותו אלא גם מעצים אותו.

כזכור (או שלא), הפעם הקודמת שבה נעטף הפסל האיקוני הייתה באוגוסט 2023, כשתנועת המחאה הנשית "בונות אלטרנטיבה" עטפה אותו בתלבושת שסימלה את מחאת "סיפורה של שפחה", כחלק מהמחאה הכוללת נגד ניסיון ההפיכה המשטרית וממשלת הימין המשיחי שהביאה אותנו קצת יותר מחודש אחר כך אל השבעה באוקטובר. מיצב המחאה ההוא עורר את זעמה של משפחת קדישמן שלא נתנה לו את אישורה והוסר בידי העירייה עוד באותו היום.

• שבעה באוקטובר
• מטה החטופים והנעדרים
• מחדל נתניהו
• ❤ תל אביב
• התרוממות
• כיכר הבימה

• Facebook
• Twitter
• Email

כיכר דיזנגוף

הפתגם אומר: "לא כל הנוצץ זהב", אנחנו אומרים: "לא כל הצבעוני בהכרח יפה". יש סיבה למה רוצים להוריד אותה.

שדרות רוטשילד 16: מאיר דיזנגוף והסוס

אם אתם לא רוכבים על סוסים בזמנכם הפנוי, אין באמת סיבה שתרצו לעלות על סוס נייח ממתכת ברמכז העיר. חוץ מזה, יש לנו שלוש מילים בשבילכם: מתכת, שמש, קופחת.

מתחם הבימה, "התרוממות"

עבור רבים מדובר בגרסה המקומית למגדל פיזה, עבור רבים אחרים זהו פשוט סמל פאלי חלוד. אגב, גם הקולוסיאום בכיכר אתרים קצת פחות מומלץ ממקבילו הרומי.

עוד כתבות שיוציאו אתכם לחום:
המשלוחוף – שירות משלוחים עד המגבת
בוורלי – חנות תקליטים שהיא הרבה יותר מזה
בר החלל – ממשיך דרכו של קרטל תל אביב

נמל תל אביב, "כנפי העיר"

אטרקציה שיובאה אלינו ממקסיקו סיטי כדי לשעשע את מבקרי נמל תל אביב. אל תתלהבו, יש גרפיטי דומה גם ביפו.

שדרות רוטשילד 41-45: "כיסא החלון לשדרה"

הכוונה אמנם טובה: תצפית נוחה לפסל המפורסם "חלון לשדרה" העומד ממול לכיסא ויוצר אשליה אופטית מעניינת. אך בפועל מדובר בכיסא ירוק פשוט, מאובק ומטונף מצואה של עטלפים.

חוף פרישמן, הסלעים

עוד פנינת חמד שעליה ניתן לומר "לא חובה" הוא מקבץ פסלי סלעים המשקיף אל הים. על פניו נשמע מושלם, אבל הטוסיק שלכם פחות ישמח מהמפגש בינו לבין החום של הפסל.

• סלעים
• קרוב להפליא
• חוף פרישמן
• התרוממות
• כיכר דיזנגוף
• תל אביב
• עירוני
• שדרות רוטשילד
• כיכר הבימה

• Facebook
• Twitter
• Email

יחסית לעיר הכי כיפית, ליברלית ומודעת לעצמה בישראל, תל אביב יודעת להציג לפעמים מפגנים מרהיבים של קפיצוּת תחת. כשבסוף השבוע האחרון הודבקו אימוג׳יז על ״התרוממות״, פסלו של מנשה קדישמן ברחבת הבימה, אפשר היה להרגיש שדווקא התגובות של התל אביבים הן המזועזעות, הנחרדות והציניות ביותר למיצג החמוד הזה. כמו עוד חיות פלדה בעיר, "התרוממות" כה סתמי בעיניי שלמדתי להדחיק אותו. אני חולף לידו והוא כאילו לא שם – לא מפריע ולא מוסיף. לפעמים, כשאני מחכה למישהו בכיכר, אני נשען עליו בעצלות לכמה שניות ונזכר שהוא קיים. תל אביב סובלת מדפלציה של מונומנטים עירוניים, אבל גם אם המונומנט הזה ייעלם, חסרונו לא יורגש.

ההחלטה לקשט לזמן מוגבל (לפני כמה חודשים הייתה זו חזיית ענק שהולבשה על הפסל לרגל חודש המודעות לסרטן השד) את אחת מיצירות האמנות המושמצות בישראל לא רק שאינה מעליבה, היא אפילו מלהיבה בדרכה. אמנם הבחירה באימוג׳יז היא שטחית לכאורה מכיוון שאין בה שום אמירה קונקרטית, כפי שטוענים המבקרים; אבל כשמדובר בשטיק משתטה לפורים – האם בכלל צריך כזאת? כחגיגה ויזואלית, היוזמה הזאת מדברת וקורצת לכולם בגובה העיניים, בשפה עכשווית ואוניברסלית. אם נשאר קונצנזוס אחד אלה הם האימוג׳יז – כולם משתמשים בהם. אתם, ההורים שלכם, נבחרי ציבור, תושבי המרכז ותושבי הפריפריה, יהודים וערבים, פעילי זכויות אדם ושתולי הימין, בעלי ההון והממתינים בתור ללשכת התעסוקה.

יצירה אחת הפכה בחודשים האחרונים לדינמית, נושמת ומתחדשת, וגם גבולות השיח סביבה נפרצים אל מעבר ל״יפה״ או ״מכוער״ הטרחני כל כך. אילולא הייתה זו עיריית תל אביב־יפו שעמדה מאחורי המהלך להדבקת האימוג׳יז על הפסל, היה אפשר להגדיר את הצעד כלא פחות מחתרני. זו אמנות רחוב, והיא מושקעת בדרכה וענקית בבולטות שלה. מי שישתחרר קצת מהאנאליות יוכל אפילו לחייך בזווית הפה. מי שלא, יתקטנן ויחפש משמעות של התרסה או מחאה מאחורי האקט הזה, אבל כשייגמר החג ויוסרו המדבקות, נחזור לפסל העגום הזה, שלשבוע אחד נראה הרבה יותר חגיגי, מזמין ומרומם משהיה בכל שנותיו.

• עיריית תל אביב
• פורים
• אלכס פולונסקי
• אימוג'י
• התרוממות
• כיכר הבימה
• אימוג'יז
• סרטן השד
• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים

• Facebook
• Twitter
• Email

נכון, "התרוממות", או בשמו העממי "העיגולים של הבימה", הפך כבר לכמעט קלישאה. אבל האם לא הפכה העיר, אותה הוא מייצג באופן מדויק כל כך, לכמעט-קלישאה גם היא? לא ברור אם הפסל של מנשה קדישמן שהלך השבוע לעולמו (לא לכל האנשים מגיע הביטוי הזה, "הלך לעולמו", נראה שלקדישמן דווקא כן. נעים לדמיין אותו מפזז כבן-צאן על ענני כבשה) מצטייר כסמל רק משום שהוא מעטר את הנקודה הקריטית הזו בעיר – בטבור הבימה, בשיפולי רוטשילד, במעלה בן ציון – כל כך הרבה זמן, או שמלכתחילה הוא היה כזה. האם זה בכלל משנה, איך סמל הופך לסמל? נקודות מסוימות בהן נעצר הזמן – כמו מוות, או אסון, ולעתים רחוקות גם נצחון גדול – הן הזדמנויות לפרק את הצורה.

שלושה עיגולים. לא משולשים זוויתיים, לא ריבועים סימטרים, עיגולים, עושים את דרכם אל השמים. לא בדרך ישרה, מה פתאום – באלכסון דווקאיסטי. דרכם היא דרך של הומור, ושל הטעיה, איום ליצני בטרום-קריסה מתמדת, אבל מה לעזאזל עושה פה הפלדה חמורת הסבר הזו? למה הם לא עשויים פרספקס ורוד או צמר כבשים בגווני מכבי? כי כמה שתל אביב, והאמנות, והחולין רוצים לחשוב על עצמם כעל עיגולים העושים דרכם אל השמים באלכסון, עדין נטועה העיר בארצה, ועדין התל אביבי הוא גם יהודי, והיהודי הוא גלותי: כבד, כהה, נושא עמו עבר וצלקות. השילוב של שני אלו, של העיר/האמן שרוצה להמריא למעלה בניגוד לכח הכבידה ובזווית שמרגיזה הרבה אנשים, יחד עם החומר הכבד אך החשוף ממנו היא עשויה – זה סמל. וגם, בעצם, נס.

• אמנות
• תל אביב
• מנשה קדישמן
• התרוממות
• כיכר הבימה
• פיסול
• עירוני