"תכירו את יסמין מועלם, הזמרת מאחורי הלהיט שכבש את המדינה" הכריזה קרן מרציאנו בפתיחת חדשות סוף השבוע אמש (מוצ"ש, 8.7) בדרמטיות הלקונית הקבועה. אז בואו נכיר, לפחות לפי הכתבה המחופפת של רעות ברזילי בסיום המהדורה – "היא התברגה לרשימת המבטיחים של מגזין 'פורבס' ולפלייליסט גלגלצ, אבל מה שהכניס אותה למיינסטרים הישראלי היה שיתוף פעולה עם הראפר טונה ופזמון אחד ששיגע את המדינה". אז נראה לי שכבר הכרנו, לא?

הכותרת הזו, כמו גם הכתבה הגנרית שהיא קידמה, מגיעה באיחור של כשלוש שנים. וזה לא שבחדשות סוף השבוע לא יודעים שהם הגיעו באיחור – במהלך האינטרודקשן המגושם הוצגו גם מספר כתבות מהעיתונים עם כותרות כמו "יסמין מועלם היא הזמרת הכי גדולה של 2021" מהארץ או "יסמין מועלם היא הדבר הבא בסצנת ההיפ הופ הישראלית", שנלקחה מרשימת היוצרים המבטיחים שלנו, שנכתבה אי אז בשלהי 2019, כחצי שנה לפני אלבום הבכורה שלה. אבל עזבו, אנחנו והארץ זה עיתונים לשמאלנים קיקיוניים, לא נחשב. כי מבחינת ערוץ 12, לא הכרתם שום דבר עד שהם עצמם פרסמו אותו.

אבל רגע, זה אפילו לא הפעם הראשונה שאנחנו "מכירים" את יסמין מועלם בקשת 12. לפני כשנתיים יונתן ריגר ליווה את יסמין מועלם להופעת השוני שלה – מוזר מאוד שזמרת שלא הכרתם ממלאת את שוני – בכתבה שפורסמה בחדשות 12. גם הח"מ כבר הכיר אותה לאנשי קשת, בכתבה שפורסמה במגזין מאקו בפברואר 2020, עם הכותרת "תזכרו איפה שמעתם בפעם הראשונה על יסמין מועלם". אז, שבועיים לפני הוצאת אלבום הבכורה שלה ורגע לפני שגלגלצ גילו את "מסיבה", זה עוד היה הגיוני. אבל כנראה שבחדשות סוף השבוע לא זכרו.

זו כמובן לא טעות של עורך כותרות עייף, ואני גם לא חושב שזו מדיניות להתעלם מכל מה שבא לפניהם. על פניו, נדמה שהסיבה לכך היא עצלנות. "הזמרת מאחורי הלהיט שכבש את המדינה מספרת כיצד השתנו חייה בעקבות ההצלחה" נכתב בשורת המידע שבתחתית הכתבה, במשפט כל כך גנרי שהוא יכל להופיע על חצי מזמרות המדינה, בערך מאז שושנה דמארי. וזו רק ההתחלה של תצוגת האוטומציה העייפה שבחדשות סוף השבוע מעזים לכנות "כתבת תרבות".

גם הנושאים שעברו בכתבה, כמו המבנה שלה, הם האמ-אמא של כל הקלישאות העיתונאיות מפעם: מבט על הלחץ שעל פניה מאחורי הקלעים (מתוך פסטיבל גלגלייב, שנערך לפני חודש וחצי), תיאור כללי להחריד של הפריצה שלה, קצת על "סהרה", קצת על "אפס מאמץ" שכתבה, ביקור בדירת השותפים שגרה בה לפני כשלוש שנים, ביקור בבית של היום עם הבעל והילדה, טיפה על היריון (כי חייבים), ובחזרה להופעה להראות שכל הלחץ מקודם התפוגג. האלבום החדש שלה – הדבר היחיד שיכול להיחשב כ"חדשות" בכל הכתבה – מקבל רק דקה אחת בסיום הכתבה, כמו תוסף אחרון כלאחר יד. סוף טוב הכל טוב, אף אחד לא נפגע, אף אחד לא התעניין, כתבה על אוטומט. אם היו חוזרים בחדשות סוף השבוע לכתבה ההיא של יונתן ריגר, הם היו מגלים שזה בדיוק אותו פורמט כמו אז. זה תמיד הפורמט.

התירוץ לכתבה הזו הוא כמובן רק סימפטום. אפשר לראות את זה גם בכתבות ה"תרבות" הקודמות של חדשות סוף השבוע – "הדרך של דודו טסה", "יובל המבולבל בחובות למס הכנסה" וסתם כתבות יח"צ עצמי שממחזרות את הטלנטים של קשת עד מוות. מעגל בלתי נגמר של גומחה קטנה של אמנים שזוכים להתפלש באור הקסום של המיינסטרים לפי קשת 12. גם אם זה באיחור של 3 שנים. זה לא מעיד רק על איך בערוץ תופסים את הקהל שלו (זקן, עצלן ולא מעודכן ברמה מפחידה), אלא בעיקר על איך הם תופסים את עצמם. לא עיתונות, לא חדשות, אלא ערוץ בידור שעוסק בלמחזר את עצמו למוות עד שכולם יכבו את הטלוויזיה. ועל פי צלילת הרייטינג, זה בדיוק מה שהרוב עושים.

מגיע ליסמין מועלם הרבה יותר. לא רק לה, מגיע גם לעולם התרבות, ובעיקר לנו כצופים, חדשות שאשכרה מנסים לחדש. רוב כתבי התרבות של ערוצי הטלוויזיה, במיוחד הותיקים ביניהם, לא מנסים למצוא את הכוכב הבא (הרי יש ריאליטי עבור זה), ובקושי מנסים להצמיד את האצבע על דופק התרבות הפועם של ישראל. הם מקסימום קופצים לביקור עצלני ונטול תחקיר מכבד אצל הכוכב של הרגע, מבלי אפילו להודות שהם הגיעו באיחור מזוויע. ב-2004 כתבו הדג נחש בשיר "חליפות" את המשפט המהדהד "אם אין בזה חדש אז זה לא חדשות". בעוד לא הרבה זמן יצא להם אלבום חדש, ואני כבר לא יכול לחכות לצפות בכתבה "הלהקה שהביאה את ההיפ הופ לישראל עדיין בועטת" שיעשו עליהם בחדשות סוף השבוע, בערך עוד שלוש שנים.

• טור דעה
• ❤ תרבות
• יסמין מועלם
• חדשות 2
• קשת

• Facebook
• Twitter
• Email

צופי החדשות בערוצים 12 ו-13 (לשעבר חדשות 2) נוכחו לגלות אמש (ג') שישראל אולי הפכה למדינה סקנדינבית, כמאמר הקלישאה, שבה מהדורות חדשות נסובות על דובי פנדה המתרבים בספארי הלאומי. כתבה שלמה הושאלה ממחוזותיהן של תכניות הרכילות והוקדשה לשמועות על אודות בריחתו של איציק זוהר מהארץ, דמות שולית וחסרת כל עניין ציבורי, כדורגלן עבר שאינו ממלא שום תפקיד פעיל שאמור לעניין אותנו. אך מה שמטריד בכתבה הרבה מעבר ליצר הרכילאי הייתה הרשלנות העיתונאית, והעובדה שהרשלנות הזו נכחה בה כמעט בכל מקום: הכתבה הייתה על כלום, וכל ראיון או אנקדוטה שהובאה בה רק אישרה את היותה על כלום, ממחיזה את האין שמשום מה היה מספיק כדי להצדיק את שידורה.

העוגן: איציק זוהר עזב את הארץ ושמועות שנפוצו בווטסאפ עוררו את החשד שנקלע לחובות ולפיכך ברח. כלומר, לפנינו כתבה על "שמועות" שאותן מצאו כתבי חדשות 2 בווטסאפ. בהנחה שעיתונות מבקשת את חקר האמת, ובהנחה סלחנית כשלעצמה שמדובר בנושא ראוי לשידור, כעת ראוי לשאול מה יעשו בחדשות 2 עם החומר הגולמי שמצאו בווטסאפ: האם הם יאששו אותו? האם הם יפריכו אותו? לא ולא. הם ישמיעו את התגובה של איציק זוהר לאתר ynet, יקבצו את כל חומרי הארכיון על זוהר שבאמתחתם, יזכירו את הקטטה ההיא במועדון בתל אביב, יגלו שגם אופירה אסייג וגם אחיו של זוהר אינם יודעים דבר על סיבוכים כלכליים, והמסקנה תוביל אותנו אל נקודת ההתחלה: איציק זוהר עזב את הארץ ושמועות שנפוצו בווטסאפ עוררו את החשד שנקלע לחובות ולפיכך ברח. הלאה, לכתבה הבאה.

עובדת הרשלנות, כאמור, הייתה מונחת שם כל העת, מתחת לאפו של הכתב עמרי ברק. זוהר, שנדרש לספק תגובה לשמועות, רטן בכעס: "'שמועות אמרו', 'שמועות אמרו' – אולי תביאו הוכחה אחת, אולי תהיו עיתונאיים אמיתיים ותביאו הוכחה אחת? תביאו שטר חוב, תביא לי צילום של צ'ק, בן אדם שיגיד שאני חייב לו כסף". הוא, כמובן, צודק: אם אין לכם שטר חוב, צילום של צ'ק, בן אדם שיגיד שזוהר חייב לו כסף, אפילו לא כעדות עלומה מצד מקור המסרב לחשוף את שמו – למה, לעזאזל, לשדר את הכתבה, שאיננה מוסיפה דבר על אותן שמועות שכבר ראינו בווטסאפ, הבלים מאומתים או בלתי מאומתים הצפים ברשתות החברתיות ולא מחייבים את קיומה של חברת חדשות מתוקצבת באחד מהערוצים הנצפים ביותר בישראל?

אך כתבי ועורכי החדשות, שאינם טיפשים כלל וכלל, לבטח מודעים לעבודה העיתונאית הדלה שנעשתה לצורך הכנת הכתבה, וזו אולי העובדה הכואבת מכל: כדי לרצות את הצופה הישראלי המדומיין, צופה בור ותאב רכילות שיתענג עליה בכל תצורה שבה זו תונח לפניו, הם ישהו את הסטנדרטים העיתונאיים בלי להסס לרגע. למעשה, הצופה הזה מדומיין ותו לא. לאנשים, בהם גם אוהדי כדורגל מושבעים, לא באמת אכפת ממעשיו של איציק זוהר בגולה. הם פשוט רוצים מהדורת חדשות מקצועית.

צפו בכתבה:

• המסך
• ערוץ 2
• חדשות 2
• איציק זוהר
• החדשות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

התקשורת עומדת בימים האחרונים למבחן. מאז עצרת הימין הגזעני והלאומני האמריקאי בשארלוטסוויל, וירג'יניה, לשם הגיעו מאות נאו-נאצים, שמכונים באופן מכובס ופחדני "אלט-רייט", התקשורת האמריקאית עמדה ברובה לצד ההיגיון ונגד האלימות של ה"עליונות הלבנה". אותה אלימות שהביאה בסופו של דבר לרצח בדריסה של מפגינת-נגד ולפציעתם של רבים אחרים, בעיר שהפכה במהרה לסמל למאבק בנאציזם המתחדש, דווקא בארצות הברית. ברובה, אבל לא כולה. חלקים בתקשורת התפתלו והתחמקו, כפי שעשה הנשיא טראמפ כשגינה את האלימות "מכל הצדדים", המשפט המוכר לעייפה במחוזותינו.

אבל לא על התקשורת האמריקאית צריך לדבר כאן, אלא על הישראלית, שאתמול כשלה כישלון מהדהד ומביש במבחן הזה, בדומה ללא מעט פוליטיקאים מימין שהעדיפו לתמוך בנאצים גזענים מלהיראות כתומכים בערכי שמאל. מהדורת החדשות המרכזית והנצפית ביותר בישראל, המהדורה של חדשות 2, נתנה אתמול (ד') במה של כבוד למנהיג האידאולוגי של מה שמכונה "אלט-רייט", ריצ'ארד ספנסר. ספנסר הוא חלאה נאו-נאצית, שקרא לטיהור אתני "בדרכי שלום" של יהודים, שחורים והיספנים מעל אדמת ארה"ב. הוא ממשיך דרכם האידאולוגית של האנשים שביצעו בעם היהודי ג'נוסייד שלעד לא ייתן לנו מנוח. זה הבסיס, ועם זה צריך לעבוד. אפשר לראיין אותו, אפילו רצוי, אבל חשוב לשים את הדברים בהקשר. מתבקש, למשל, שמגיש המהדורה, דני קושמרו, יפתח את הריאיון במילים "שלום למנהיג תנועת העליונות הלבנה הגזענית בארצות הברית, ריצ'ארד ספנסר", או ישאל אותו מה לדעתו צריך לעשות עם יהודים ושחורים בארה"ב. במקום זאת, קושמרו פתח את הריאיון במילים: "רצ'ארד ספנסר, עורך האתר altright.com, תודה שהצטרפת אלינו", ותחת שמו הופיע הטייטל "ממארגני מפגן השנאה בארה"ב". מה כבר יקרה, הוא יגיש תביעת דיבה? הוא נאצי, לכל הרוחות.

לכל אורך הריאיון שאל קושמרו שאלות נוחות, לא מאתגרות, תוך הנהון ברוב חשיבות עצמית, כמו "יום אחרי הצהרותיו השנויות במחלוקת של הנשיא טראמפ, שבהן תמכת, מה צריך להיות הצעד הבא של הנשיא". ברצינות, דני? זו השאלה הראשונה שאתה מפנה לנאצי מודרני, בשיא הפופולריות שלו? "הצהרות שנויות במחלוקת"? "מה צריך להיות הצעד הבא"? למי אכפת? אחר כך נתן לו קושמרו הזדמנות באווירה נעימה וביתית "לגנות את התקרית הזו, אם נעשתה בזדון", ועל הסיסמאות האנטישמיות שצעקו המפגינים שאל אותו בנינוחות: "האם זו לא אנטישמיות? האם זה לא פשע שנאה?". בראבו! פרס סוקולוב! אין תמונה רחבה, אין מבט מעמיק יותר, אין אתגר, אין הבנה. היה אפשר באותה מידה לשדר קטע מוקלט של חמש דקות שבו ספנסר שוטח את משנתו הגזענית (יהודים מנשלים אמריקאים לבנים וכל המנגינה המוכרת) בנינוחות ששמורה למקצועני תקשורת. אחד השיאים בריאיון היה כשספנסר כינה את עצמו "ציוני לבן", על רקע המימיקה הממלכתית והמאופקת של קושמרו, שמבקש תמיד לשמור את גבותיו מאוזנות. השוו את הריאיון הזה לריאיונות שהוא מבצע מול חברי כנסת ערבים, למשל, ותקבלו את כל התרבות הפוליטית-תקשורתית הישראלית על קצה המזלג.

אז נכון, ריאיונות כאלה נערכים תמיד בחופזה וברגע האחרון, לא פשוט לבצע ריאיון חוצה יבשות, ואי אפשר לצפות לאיכות של סרט תעודה (כמו הכתבה המצוינת של Vice על מה שהתרחש בשארלוטסוויל), אבל הריאיון הזה ייצג נאמנה את רוח הטירוף השורה על הפוליטיקה הישראלית ועל סדר היום. שלט בבריכה בשוויץ קורא ליהודים להתקלח לפני שהם נכנסים לבריכה? שוד ושבר, האנטישמיות מרימה את ראשה באירופה! נאו-נאצים צועדים בגאון ברחובות ארה"ב וקוראים לפגוע ביהודים? אתם לא תלמדו אותנו מי הם הטובים ומיהם הרעים. מנהיג תנועת העליונות הלבנה מדקלם את האידאולוגיה של היטלר בפריים טיים של ערוץ 2? ניפרד ממנו ב"מר ספנסר, תודה לך על הדברים האלה".

התקרנפות ניכרת גם בניסיון להישאר מאוזנים בכל מחיר. חוסר הרצון לצאת בעמדה ברורה ונחרצת מאפשר לכוחות מסוכנים לעלות. לתקשורת יש תפקיד חשוב כאן. אין שני צדדים בסיפור הזה. יש ניאו-נאצים גזענים שמסמלים את כל מה שרע באנושות, ומולם מפגיני נגד דמוקרטיים וליברלים. יש על המסך המפוצל אידאולוג גזען ומסוכן, ומולו עיתונאי יהודי. בניסיון להישאר "מאוזן", קושמרו הפסיד גם במבחן העיתונות וגם במבחן היהדות.

• המסך
• חדשות 2
• דני קושמרו
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

ארבעה גברים ישראלים מתרווחים בלימוזינה מאובזרת; לצידם נערת ליווי המתבקשת לספר למצלמה על נוהגי הנימוס הישראליים ועיתונאי צעיר, "אחד משלנו" לכאורה, המפנה לגברים את כל השאלות הבלתי נכונות ("נו, אז מה האישה אמרה?") בחיוך משתובב המחפש נואשות אחר סולידריות גברית, מבקש להיות חלק מהמשחק, כאילו מדובר במשחק שאין בו כל רבב מוסרי.

ניתן היה לפטור כחריגה את כתבת בוקרשט של "אולפן שישי" האחרון, שיר הלל לתעשיית הזנות ולדושבגיזם הישראלי בחו"ל, אילו הייתה באמת נקודה חריגה בקו המערכתי של חדשות 2. אך כעת, לאחר כתבה על הטרדות מיניות שנבלעה בתוך תחקיר דמיקולו על "הצד האפל של חיי הלילה", וראיון שבו ניתנה לנעמה בוכריס הזכות לירוק על המתלוננות ועל מערכת המשפט קבל עם ועדה (שתי הכתבות של אותו עמרי קרונלנד סורר), אין מנוס מלהסיק שמהדורת החדשות זקוקה לניעור רציני. הפאנל, הנשלט ביד רמה על ידי גברים (לא ניתן היה לבחור סמן ימני נשי טרם ליהוקו של צבי האוזר?), כשלעצמו אינו מעיד על מודעות, זעירה ככל שתהיה, לאחריות החברתית הנושאת עמה המהדורה הפופולארית בישראל.

במידת מה "אולפן שישי" סובלת זה מכבר מפיצול אישיות, שאינו מיטיב עמה ואינו מיטיב עם צופיה. ד"ר ג'קיל מבקש לשוות לעצמו ארשת ממלכתית ומהימנה, ומעמיד בקדמת הבמה דמויות כדוגמת אמנון אברומביץ', דנה וייס ורוני דניאל. מיסטר הייד הוא מוטציה פרוורטית של עיתונות צהובה ורכילאית, שאפילו כתבות בעלות ערך עיתונאי משתבשות תחת ידיה החוככות זו בזו בערמומיות. הרכילאות ב"אולפן שישי" היא תגובה סכיזופרנית בלתי רצונית המתרחשת תמיד מאליה: דנה וייס משתהה אל מול המצלמה לאחר שידור הכתבה על בוקרשט, כלא מבינה מה בדיוק קרה עכשיו במהדורה שהיא עצמה מגישה; הכתבים הצעירים, הנושאים עמם הבטחה לרענון הרוח העזר ויצמנית השורה על גברי המערכת המזדקנים (זכרו את תקרית היאכנע, בהקשר זה), חוזרים עם כתבות המאדירות אנסים. עושה רושם שאין סמכות שאחראית במודע ליציאות הזולות של "אולפן שישי", אך אלו פשוט קורות מאליהן פעם אחר פעם.

חברי מערכת "אולפן שישי" אינם כוכבי בידור או מנחי תכניות ריאליטי. אם הם עצמם רוצים שנחשיב אותם לעיתונאים אחראיים, מן הראוי שנדרוש מהם לחשוב מחדש על הקו המערכתי המונהג במהדורה שאליה הם קושרים את שמם. עם סיכול חטיבת החדשות החדשה של השידור הציבורי, למרבה הצער, הם האנשים שבהם אנחנו אמורים לבטוח.

[interaction id="5918211fba9a48f55d7b01c2"]

• המסך
• ערוץ 2
• חדשות 2
• אולפן שישי
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

חברי שוחרי האקטואליה מתקשים להבין את נאמנותי הקנאית לתכנית אולפן שישי, גם כאשר עיתונאים רמי מעלה כמו איילה חסון, נדב איל או אלון בן דוד קורצים אלי מהערוץ המתחרה. קשה לי להסביר את זה באופן רציונלי – בשבוע עצמו, גם אני נהנה מחדותם של פרשני של ערוץ 10. אך בערב יום שישי – עת להימרח על הספה ולאפשר לגוף לנוח – מבקשים כנראה גם תאי המוח פחות חדשות וקצת יותר בידור.

על רקע הסטנדרטים לדמויות הפרשנים והכתבים בשתי חברות החדשות הגדולות בשנים האחרונות (יוצאי גל״צ רובוטיים המתאפיינים בתקינות פוליטית כמעט חרדתית), אולפן שישי נותר כמעוז אחרון של מאצ'ואיזם עיתונאי בלתי מתנצל. הנוכחות הקבועה של פרשנים בעלי אגו מנופח להדהים בפאנל: רוני דניאל הנרגן או אהוד יערי החולמני, משווה לתכנית יותר אופי של פרלמנט שישי תוסס בשוק הפשפשים, ופחות של מהדורת חדשות בעלת יומרה ממלכתית. מבחינה זו, המפגש בין דור הדינוזאורים של חדשות 2 לדור שצמח תחתם (גיא פלג המרבה להתקוטט עם דניאל בענייניות, או עלה התאנה הנשי דנה וייס), מייצר רגעים טרנסגרסיביים, בלתי צפויים, שנזרקים לצופה כצ׳ופר על כך ששרד בגבורה את חיוכיו הזחוחים של דני קושמרו במשך יותר מחצי שעה.

השבוע היה זה ויכוח שניצת בין יערי לוייס – האישה היחידה בפאנל במהלך המהדורה כולה שהעזה להביע עמדה בנושא הטרור העולמי, והקימה עליה כמעט את כל גברי הפאנל בנביחות רמות (לעיתים רינה מצליח שם כדי לגבות אותה). "אני ממש מעריך את המומחיות שלך בכל נושא שעומד לדיון", אמר לה יערי. "אוקיי, אז אני ממש מתנצלת שהעזתי לדבר בתחום הזה. אני באמת אדבר רק בעניינים נשיים", השיבה לו וייס. לבסוף, לאחר שקושמרו השכיל להעביר את הדיון לצידו השני של הפאנל, זרק לה יערי את המשפט האלגנטי – "את נעשית יכנע".

השימוש של יערי בשם תואר יידי שבקושי שרד את שנות ה־60 רק מעצים את האנכרוניזם שלו ושל חבריו הגבריים לפאנל. מהדורת הדגל של חדשות 2 – חברה שהוקמה כאלטרנטיבה לממלכתיות המנומנמת של רשות השידור – משמשת היום כזירה לימינלית, נפיצה ומרתקת של מאבק בין שני דורות של עיתונאים. אין כל ספק שבסופו של דבר וייס ופלג ינצחו במלחמתם, ואילו דניאל ויערי יאלצו לפנות את מקומם לצעירים קורקטיים שעוצבו בפס הייצור של גל״צ. עד שזה יקרה, אולפן שישי תמשיך להיות גילטי פלז׳ר מענג.

• נדב איל
• אהוד יערי
• אולפן שישי
• חדשות 2
• ערוץ 10
• ערוץ 2
• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות