1. סופר מאנצ' ופטריות מוגזמות | שום דבר

בפרוץ הקורונה העיר התמלאה ביוזמות קולינריות פרטיות, חלקן הנפצות ואחרות מוצדקות כי בכל זאת נתקענו בבית והרעב כבד."שום דבר – לחם שום מחתרתי"חוזר לזירה עם המנה שעשתה לנו את זה בזמן המגפה ועושה זאת גם כיום בשעות של סוטול כבד – "סופר מאנץ'", לחם קלוי פריך משוח ברוטב מחמאה צרפתית, שמן זית ישראלי, תועפות שום ועוד רכיבים סודיים, בתוספת טופינגז (עגבניות מגי, בצל סגול, צ'ילי ועוד) עם מוצרלה מבעבעת מעל, אמאל'ה ואבאל'ה של המאנצ'יז. בשבוע הבא יתווספו לתפריט פטריות הקסם – שמפניון ענקיות בתנור במילוי פסטו הום מייד, צנוברים ומוצרלה. לוקץ' כבר טעם, עכשיו תורכם. 50 ש"ח למנה, איסוף מבוגרשוב ובמשלוח.
להזמנות 054-7856695 (ווטסאפ בלבד) ובאינסטגרם

2. פרייד צ'יקן | אהרוני'ס

עם כל הכבוד לבאקט של KFC, ויש כבוד – העוף המטוגן של אהרוני נמצא הרחק קדימה במרוץ אל המאנצ'יז. כל המנות בדוכן ניחנו באפקט הקריספי שיושב בול על בלוטות ההיי, אבל העוף המטוגן עולה על כולן: נתחי עוף עסיסיים במעטפת פריכה שמניבה את צליל הקחחחח הנכון, בזיגוג חמאה ודבש דביק ומתקתק. ואם זה לא יספק את הקרייבינג אנחנו לא יודעות מה כן. 72 ש"ח כולל רוטב ותוספת.
קלמן מגן 3 (שרונה מרקט)

3. צ'יפס הקונטיינר | הקונטיינר

וזה לא רק צ'יפס – "מנה די ענקית של צ'יפס מיקס (תפו"א ובטטה), עם כעשר חתיכות נקניקיות צ'וריסו מטוגנות, תיבול קייג'ן-שום ושכבה נאה של רוטב צ'דר ופרמזן. יקר, אבל שווה כל אגורה. הצ'יפס מצליח להישאר פריך ברובו גם מתחת לשמיכת הגבינה, התיבול עדין אך מרים, חתיכות הצ'וריסו נהדרות והכל מרגיש כמו חגיגה מושחתת כהלכתה. פאן פאן",מתרגש המבקר שלנו מהצ'יפס בקונטיינר, ספוט המבורגרים חדש בשוק הפשפשים. וכמי שמתוקף עיסוקו לועס מטוגנים בכל יום בשבוע, אפשר להאמין לו. 52 ש"ח.
להזמנות

4. מקרוני & צ'יז | פלטבוש

מק&צ'יז זו מנה מנחמת ומפנקת מאנץ' גם במצבה הרגיל – כלומר, מתוך קופסה זולה ועם רוטב גבינה באבקה – אבל בגרסה של מסעדת האוכל רחוב הקאריבי, היא מתנה לכל אדם רעב או שבע. מקרוני שוחה ברוטב בשמל חלבי עם צ'דר אנגלי, גרוייר שוויצרי וגאודה פלפל. זה קצת פיקנטי, מפוצץ בטעמים וסופח כל מה שלא הכנסתם לגוף בכבדות מתבקשת. אם ממש חשוב לכם תוספת בשרית, קחו ג'רק צ'יקן יחיד (40 ש"ח) שיעשן לכם את בלוטות הטעם היטב, אבל תכלס? החלק המאנצ'י הקסום במק&צ'יז. 44 ש"ח.

5. ספיישל נקניקיות | פריז טקסס

אם בוחרים נכון, נקניקייה בלחמנייה יכולה להיות יופי של מאנץ'. ברשת פריז טקסס מגבעתיים ורמת גן – ואל תתנו לזה להרתיע אתכם, סה"כ נסיעה קצרה וגם יש וולט – לוקחים את העסק צעד קדימה בספיישל מחווה לאוקטוברפסט: לחמנית בריוש שזופה, רכה ומתוקה ובתוכה נקניקיות עסיסיות מתוצרת בית מבשר בקר נטו או בתוספת גאודה (תמיד עדיף). כרגיל הטופינגז עושים את ההבדל – מק אנד צ'יז, בצל מקורמל וחלפיניו מעקצץ, רטבים במנעד טעמים החל מעדין ועד חריף אש ועוד ועוד. ואחרי הבליסה נותר רק להשתרע על הספה בעילפון חושים. 38-48 ש"ח.
כצנלסון 59 גבעתיים, תובל 21 (מתחם הבורסה) רמת גן ובוולט

6. פפרוני קראסט | פאפא ג'ונס

סמים משבשים את חוש הטעם, על זה אין ויכוח. בעוד שבמצב סאחי השאיפה הגוף שואף לעדינות ופיין דיינינג, במאנצ'יז הכיוון הוא מושחת, מוגזם ושמנוני, וכל המרבה הרי זה משובח. בפיצה פאפא ג'ונס משווים ומעלים עם פיצה שהקראסט שלה ממולא במוצרלה ופפרוני, כי רק גבינה כמו אצל המתחרים זה לחלשים. הפפרוני נצמד לשולי הבצק, הגבינה נמסה ונמתחת והשילוב של פריך-נגיס-לוהט-אוממי מתפשט בעורקים כמו קטיפה, או לחילופין כמו הזמנה לקרדיולוג.
פאפא ג'ונס

7. המבורגר | NG בורגר

המבקר שלנו לא מתלהב בקלות, אך כשזה קורה הואמפרגן מכל הלב, ולהמבורגר של NG מגיע פירגון מקיר לקיר. "הבורגר הגיע בזריזות, מסודר במגש הקרטון הסטנדרטי, ונראה פשוט יפהפה. הלחמנייה הרכה נצצה לאור הערב, והבשר העסיסי תסס מתחתיה. מבלי כמעט להביט על שאר המגש, שכלל צ'יפס ורטבים, נגסתי בבורגר וראיתי את NG כמו שקיוויתי כבר שלוש שנים לראות – כמקום שמכין את ההמבורגר הכי מדויק שניתן. הבשר נחתך בגסות ונעשה לשלמות (מידת מידיום חלומית), התיבול העדין השאיר את מרכז הבמה עבור הבשר הנהדר, והתערובת בשר הסתחררה בתוך הפה שלי כמו מערבולת טעם. הבייקון אמנם לא היה פריך כמו שאני אוהב, אבל עם טעם כזה אין שום תלונות. גלייז המייפל השאיר מתקתקות מהעבר שהשתלבה בשלמות עם הטעם, ועם לחמנייה רכה באופן מושלם עמד מולי המבורגר מושלם, ללא ספק אחד הטובים בעיר". מ-55 ש"ח.
הרצל 77 ובוולט

8. סינרול גלידה | קרמרי דה ל'אקלר

צריך מוח קרימינלי במיוחד כדי להרכיב תפריט עם שפע עצום כל כך של מנות מאנצ'יז כמו שיש בקרמרי דה ל'אקלר. לא משנה על מה תיפלו, כל עוד מעורבים בבחירה מאפה וגלידה – אי אפשר לטעות. בהזיות שלנו מככב תדיר סינרול גלידה, אותו שבלול קינמון ניחוחי ולוהט שרק יצא מהתנור ועליו מעמיסים גלייז, רטבים וגלידות מכל הבא ליד לפי הטעם האישי. המוח מפרש את הרווח בין חום לקור ובין פריך לנמס כאושר עילאי, והמתיקות הסופר-מוגזמת היא הדובדבן – או השוקולד צ'יפס – שעל הקצפת. 30 ש"ח.
קינג ג'ורג' 53

9. ארוחת צ'יפס במקדונלדס

אוקי אוקי, תקשיבו לנו רגע, כי זה המאנצ' המושלם. גשו לסניף מקדונלדס החדש, ולכו לתוספות. תזמינו צ'יפס ענק (23 ש"ח), פוטטו ענק (25 ש"ח), ועם קצת מזל, יהיה לכם גם צ'יפס כפרי. אתם יכולים גם להזמין איזה נאגטס או משהו, אבל העיקר הוא הצ'יפס. תזמינו גם גלידה פשוטה סתם בשביל הכיף, ותשתמשו בה כמטבל. זה מחריד, זה מוזר וזה המאנצ' הכי טוב שיהיה לכם השנה.
כל מקום בעיר

10. צ'אנס אחרון: לחמניית שרימפס | נונונו

כבר חמש שנים שלחמניות החלב של שף גיא גמזו תופסות מקום של כבוד בחלומות המסטוליים שלנו. איזו לחמנייה בדיוק, במילוי שרימפס או מק אנד צ'יז, זו שאלה שבסטייט אוף מיינד הנכון יכולה להיגרר לדיון מעמיק. אבל בכל מקרה מדובר במנת מאנצ'יז מושלמת שמחברת לחמנייה במרקם של שמיכת פוך רכה ומילוי שכיף לנעוץ בו שיניים, עסיסי וסליזי וצ'יזי, מתקתק ופיקנטי, מופרך ומושלם. המינוס היחיד:המקום ייסגר באמצע החודש הבא. ההזיה הקולינרית תתפייד מהנוף ולנו נשאר רק להתגעגע.
הרצל 16

• אוכלים שותים
• מאנץ'
• מאנצ'ים בתל אביב
• חמים וטעים
• מקרונים
• עוף מטוגן
• צ'יפס

• Facebook
• Twitter
• Email

סרט הסאונד הניסיוני של דיקסון ("The Dickson Experimental Sound Film")

(1895)

הדימוי ההומוסקסואלי הראשון בקולנוע הופיע ממש בשנתו הראשונה. בסרטון, שאורכו שניות ספורות ושצולם באולפניו של אדיסון, נראים שני גברים מחובקים רוקדים לצלילי כינורו של כנר העומד לידם ומנגן לתוך מכשיר הקלטה. הסרט, שנועד לבחון את הטכנולוגיה הראשונית של הקלטת פסקול סינכרוני, זכה לכינוי "האחים הגאים". אף על פי שבעת שצולם הריקוד נתפס כלא יותר משעשוע לא מזיק, הסרטון עורר הלם בקרב קהלים רבים, ותוכנו נתפס כחתרני דווקא משום ששני הגברים לא ניחנו במאפיינים הומוסקסואליים סטריאוטיפיים. במשך עשרות שנים אחרי כן, גברים שסומנו במרומז כהומוסקסואלים היו נשיים ומצועצעים.

"צער גידול חיות" (Bringing Up Baby")

(1938)

הקומדיה הרומנטית של הווארד הוקס, שבה היורשת קתרין הפברן מתלבשת על הפלאונתולוג החנון קרי גרנט עד שהיא מכניעה אותו ואת שלד הדינוזאור שלו, נחשבת לראשונה שבה המילה "גיי" נהגתה במובן הומוסקסואלי, כ־30 שנה לפני שהפכה מוכרת בציבור. בסצנה המדוברת גרנט לובש חלוק בית נשי. "מי אתה?", שואלת אותו בעלת הבית המופתעת. "אני לא יודע. אני לא עצמי היום", הוא עונה. "ומדוע אתה לובש את הבגדים האלה?", היא מקשה. "Because I just went gay all of a sudden!", הוא אומר וקופץ באוויר. המשפט המפורסם אולתר על ידי גרנט: הכוכב שהתמודד עם שמועות שהוא הומוסקסואל ודאי הכיר את הסלנג הפנימי, אבל יכול להיות שהוא בכלל התכוון ל"עליז" במובן המסורתי.

"ביג קומבו" ("Big Combo")

(1955)

בסרט הפשע המהולל של ג'וזף ה' לואיס, צמד הבריונים של בוס פשע, פנטי ומינגו, ישנים יחדיו באותו חדר שינה. המיטות אמנם נפרדות אבל כך נראו אז גם חדרי השינה הקולנועיים של זוגות נשואים. בסצנה שבה השניים מתחבאים בשדה תעופה נטוש, פנטי מלטף את פניו של מינגו הלחוץ בניסיון להרגיעו, וזה בתגובה מניח את ידו על זרועו של פנטי ואומר "כשנצא, בוא לא נחזור אף פעם". פנטי מביט בידו של מינגו ואומר ש"השוטרים יחפשו אותנו בכל ארון". בשנת 2000, כאשר הבמאי בן ה־93 נשאל אם הרמז ההומוסקסואלי היה מכוון, לואיס ענה מיד: "ברור!".

"מרד הנעורים" ("Rebel Without a Cause")

(1955)

כולם זוכרים את ג'יימס דין בז'קט האדום כדימוי איקוני של זעם נעורים, אבל הסרט של ניקולס ריי היה פורץ דרך גם בכך שהיה הראשון להציג על המסך נער הומו. עקב מגבלות הצנזורה זה לא נאמר במפורש, אבל סאל מינאו בן ה־16 גילם את פלייטו כנער עדין המאוהב לחלוטין בחברו הגברי שפורש עליו את חסותו. פלייטו הטרגי, שתולה תמונה של הכוכב אלן לאד בתאו בבית הספר, עורר דאגה בקרב המשגיחים מטעם קוד ההפקה ששלחו תזכיר לאולפני וורנר והתריעו נגד "רושם של יחסים הומוסקסואליים או מפוקפקים בין פלייטו וג'ים". אבל הם לא ידעו לקרוא רמזים.

"בן חור" ("Ben Hur")

(1959)

במהלך צילומי האפוס ההיסטורי שזכה ב־11 פרסי אוסקר, מספר התסריטאי גור וידאל (בעצמו גיי אייקון), פנה אליו הבמאי וויליאם וויילר וביקש שיחדד את המניע לנקמנותו של מסלה הרומאי בנסיך היהודי שהיה חבר נעוריו. וידאל הציע שסטיבן בויד יגלם את מסלה כגבר מאוהב שנדחה על ידי מושא אהבתו. וויילר ביקש ממנו לדבר עם בויד, אבל הזהיר אותו שאף מילה מזה לא תגיע לאוזניו של כוכב הסרט צ'רלטון הסטון, הידוע כשמרן גדול. כשמביטים בפגישתם הראשונה אחרי שנים רבות, קשה לפספס את המטען ההומו־ארוטי הנשפך ממנה – בויד נראה לגמרי מאוהב, השניים תוקעים שני כידונים פאליים באותה נקודה בקיר, ושותים יחדיו יין בזרועות משולבות תוך כדי שהם מביטים זה בעיני זה.

"חמים וטעים" ("Some Like It Hot")

(1959)

קומדיית הדראג של בילי וויילדר, שנבחרה במשאל של מכון הקולנוע האמריקאית כקומדיה הטובה ביותר של כל הזמנים, מרוצפת במסרים חתרניים מקיר לקיר. בשנות ה־30 של המאה הקודמת נגן קונטרבס לחוץ (ג'ק למון) וסקסופוניסט פלייבוי (טוני קרטיס) שהיו עדים לחיסול חשבונות של העולם התחתון נאלצים להתחפש לנשים ולהצטרף לתזמורת כל נשית היוצאת למיאמי. בהתחלה למון מתקשה לדדות על העקבים הגבוהים, אך מרגע שהתרווח בבגדי האישה, הוא מתחיל להרגיש נוח בעורו ולראשונה נראה נינוח ומאושר. לא רק זאת, הוא אפילו חושב לגמרי ברצינות להתחתן עם המיליונר שמחזר אחריו. "למה שבחור ירצה להתחתן עם בחור?", שואל אותו קרטיס. "ביטחון!", משיב למון בביטחון.

הסנאט ימליץ ויאשר (Advise and Consent)

(1962)

הבמאי אוטו פרמינגר נודע בנטייתו לאתגר את קוד ההפקה, והוא עשה זאת גם בעיבוד המשובח לרומן זוכה פרס פוליצר מ־1959 – הסרט ההוליוודי הראשון שהציג בר של הומואים (שתי דקות מלחיצות ומרתיעות). הדרמה צומחת מהחלטתו של הנשיא למנות שר חוץ חדש. הסנאט ממנה ועדה לחקור את כשירותו של המועמד לתפקיד, וראש הוועדה, הסנטור הנשוי אנדרסון (דון מאריי), מקבל שיחות טלפון אנונימיות שבהן מובהר לו שאם לא יאשר את המינוי, ייחשף הרומן שלו עם עמיתו ריי בתקופת המלחמה. אנדרסון מתקשה לעמוד בלחץ ומתאבד.

• בן חור
• Ben Hur
• הסנאט ימליץ ויאשר
• תל אביב
• מצעד הגאווה
• להט"ב
• ניקולס ריי\
• קולנוע גאה
• הקהילה הגאה
• חמים וטעים
• עירוני
• מצעד הגאווה
• בעלי חיים

• Facebook
• Twitter
• Email

"הבורגנים" // שי רינגל

"הבורגנים" הייתה פעם גולת הכותרת של הסדרות הישראליות. אסף צִפּוֹר, אחרי סיבוב ניצחון מסיבי עם "החמישיה הקאמרית", איחד את כל שחקני הסדרה לשוב ולנתח את הישראליות. הישראליות הזאת הייתה תל אביבית, שמאלנית ושמרנית. "הבורגנים" התמקדה בהתבכיינות של הדמויות על כמה רע להן, ואף שהטלוויזיה הישראלית מתחמקת כיום מעיסוק באותם בורגנים, ההתבכיינות שלהם נותרה מהדהדת בהרבה יותר מדי סדרות שנעשות כאן היום.

"כלבי אשמורת" // חולית בלאו

הסיבות שבזכותן נחשב סרט הביכורים של קוונטין טרנטינו לאחד האהובים וגם ליוצא דופן בגוף היצירה שלו הן בדיוק הסיבות שבגללן קל לשנוא אותו: וייב של הצגת פרינג', אלימות לא כיפית ועודף טקסטים שמנסים להיות מתוחכמים ואינטרטקסטואליים, אבל בעצם סתם חופרים. כל אלה הופכים את הגרסה הפחות מוצלחת של "חברים בכל מיני צבעים" לאחת היצירות החלשות של טרנטינו.

"זכרון דברים" // גיא פרחי

"הספר הטוב ביותר שנכתב מאז קום המדינה", קבע פרויקט שפורסם בעיתון "מעריב". אך בפועל הקריאה ב"זכרון דברים" היא עינוי מניפולטיבי, מאחר שכל משפט מתארך עד לגבול סבלנותו של הקורא, ואז, כשמתעוררת בלבו תקווה לבואה של נקודה, מתגלה במקומה פסיק נוסף, ובעקבותיו תיאור ממושך של דמות שלא דומה לשום דבר תל אביבי שאתם מכירים, ובמקרה הטוב תזכיר לכם את דודה חיה מנהריה.

ג'יימס בונד // נעמה רק

כמו במשחק קופסה יקר במיוחד, בכל סרט בסדרה האינסופית הזו נשלפים מהקופה כמה לוקיישנים מרהיבים, בחורה יפה או שתיים וגדג'ט. מסלול המשחק לא ממש משתנה – מאבק מוגזם ברשע עוד יותר מוגזם, עלילה מופרכת, אונס מסוגנן. לפעמים זה מצליח, רוב הזמן זה מטומטם להחריד או משעמם ורציני מדי. לפעמים גם וגם.

"מד מן" // מיכל ישראלי

את "מד מן" פסלתי מהרגע הראשון, מתוך תחושת בטן שחוץ מתלבושות וסט מעוצב לעילא אין בה הרבה. אחרי שיותר מדי חברים מביני דבר דחקו בי לתת לה צ'אנס, נשברתי. כעת, אחרי צפייה בסדרה כולה, קל לי יותר לומר – "מד מן" היא סדרה שמעמידה פנים שהיא עמוקה, מורכבת ומעוררת מחשבה, בעוד במציאות היא שטחית ומפחדת להתמודד עם נושאים קשים באמת.

"פריקים וגיקים" // מתן שרון

כן, אז יצאו משם כמה מהיוצרים המעניינים ביותר בהוליווד – ג'אד אפטאו, סת' רוגן, ג'יימס פרנקו, הבמאי פול פייג' ועוד המון שמות שהפכו את הקומדיה האמריקאית על פיה – אבל סדרת בית הספר של ראשית דרכם הייתה בסך הכל אדפטציה גנרית של כל סדרת תיכון אמריקאית. נוסטלגיה לעוסה, מסרים שמרניים וחלוקה בנאלית לחבורות תיכון. כבר עדיף לצפות ב"מעודדות צמודות".

"אוז" // שי רינגל

הרבה אוהבים להזכיר את "אוז" כחלק מהותי מהשינוי שעברה הטלוויזיה בשנות ה־90 בדרך אל תור הזהב שבו היא נמצאת היום. "אוז" גם אחראית לעלייתה של HBO – הרשת שפעם שלטה בכל מה שנחשב לטלוויזיה חתרנית ושונה – על המפה. אבל "אוז" עצמה היא סדרה כמעט בלתי נסבלת. ראיית העולם שלה ילדותית ושערורייתית ובכל פעם שמתעורר בה ספק תסריטאי היא נסמכת על סקס ואלימות.

"לואי"// גיא פרחי

בפי חבריי הוא נחשב ל"גאון", "פילוסוף" או "נביא", מה שחייב אותי לתת לו צ'אנס. "אתה לא מבין, אתה לא אמור לצחוק מזה!", הם אמרו לי לאחר הפרק הראשון. "תראה, זה לא משהו שתופס אותך ישר", הם טענו כשסיימתי עונה שלמה. אין צורך בעוד גבר אמריקאי נוירוטי ולבן שמסתבך בבעיות העולם הראשון שלו. בשביל זה יש את וודי אלן, ואלוהים יודע שאנחנו לא זקוקים לאחד נוסף.

ג'יי זי // חולית בלאו

בניגוד לראפרים אחרים, ההתעקשות של ג'יי זי להמשיך להיאחז בפוזת "הייתי פעם פושע אז לנצח יהיה לי סטריט קרד" הפכה עלובה ולא אמינה בערך כשהוא הפך ליזם מלוקק ששווה חצי מיליארד דולר. בפועל כל מה שיש לו זה פלואו גריאטרי, קול מציק והפקות סבירות שלרוב הוא אפילו לא לוקח בהן חלק. שישאיר את המוזיקה לאשתו.

"ביג ליבובסקי" // אורי זר אביב

חברים יקרים, זכרו אותי על כל הדברים הטובים ותמחלו לי על כך שמעולם לא ציטטתי משפטים מ"ביג ליבובסקי" ושהדוּד לא היה עבורי דמות לחיקוי. זה סרט שהוא לא הרבה יותר מבסדר. כן, יש בו מנות גדושות של קוליות אבל שום דבר מעבר. שלוש פעמים נדרשו לי כדי שאצליח לצפות בו עד הסוף. באף אחת מהן לא צחקתי ממש.

"חמים וטעים" // נעמה רק

הקומדיה הקלאסית של בילי ויילדר היא אחד הסרטים האהובים על אימא שלי, כך שבגיל חד ספרתי עובדות החיים היו: 1. השמש זורחת במזרח. 2. "חמים וטעים" הוא סרט מצחיק. לאכזבתי, צפייה בוגרת גילתה שההומור בו דלוח ודודתי, מה גם שלפחות שתיים מהדמויות (היוש, מרילין מונרו) הן מעצבנות יותר מאשר מקסימות. אל תעבירו לי שיחות, אני צופה ב"הדירה" בפעם ה־900.

"פני צלקת" // יעל שוב

סרט הפשע הנערץ (על ראפרים שחורים ועל סטודנטים לקולנוע) הוא צעקני ושטוח, שמכוון להיות טרגדיה אופראית אבל יוצא סתם חיקוי גס של המקור מ־1932. השילוב של תסריט של אוליבר סטון, בימוי של בריאן דה פלמה והופעה של אל פאצ'ינו בדמות ריקה וחסרת מודעות התגלה כהרסני – כל השלושה נוטים לג'סטות מוגזמות שנועדו לפצות על אמירות דלות.

אסי דיין // יעל שוב

לאסי דיין יש בארץ מעמד של משורר החצר של מלך מודח. לטעמי, רוב סרטיו הם לא יותר ממערכונים דלוחים ונטולי קולנוע, שאפילו אם הם יוצאים מרעיון מוצלח הם נמשכים הרבה אחרי שהרעיון מיצה את עצמו. הצבר האולטימטיבי הפך לישראלי מאוכזב, מוזנח, אכול מבפנים ומלא מררה, וזה צבע את סרטיו בגוון עכור של מיצי קיבה אך לא העניק להם עומק.

"מה מעיק על פורטנוי?" // עמרי רוזן

הרומן הזה – שהזניק את הקריירה של פיליפ רות בזכות גישה כנה, בוטה והומוריסטית למין ומיניות (כך בביקורות) – כיבה את העניין שלי באותה הקריירה. הדבר הכי קרוב להומור שהיה לו להציע זה שעשוע עצמי בלתי פוסק.

"נהג מונית" // עמרי רוזן

הסרט הכי אובר־רייטד של הבמאי הכי אובר־רייטד עם השחקן הכי אובר־רייטד. דה נירו, הידוע גם כ"אל פצ'ינו הגרוע", עושה שם את מה שהוא ידע לעשות הכי טוב בשנות ה־70: להעמיד פנים שהוא עמוק. לפחות אפשר להתנחם בתפקיד מדהים של ג'ודי פוסטר.

הסמית'ס // עמרי רוזן

לסמית'ס היו כל המרכיבים הנחוצים ללהקה מצוינת, אגדית ממש: נגינה שהיא גם חדשנית וגם מהוקצעת, סאונד טרי וסולן שהפך לקול של דור, גם בהגשה שלו וגם במילים. כאן בדיוק הבעיה – המילים: מתבכיינות, משעממות, בנאליות ומוגשות עם אינסוף פתוס ודרמה. מוריסי הוא אולי מוזיקאי מוכשר, אבל הוא כלוא בתודעה של ילד אימו.

ניק דרייק // אורי זר אביב

"איזה שעמום / בשביל מה בכלל אתה קם", שר אסף אמדורסקי. בדמיוני הוא פונה לניק דרייק, שנמצא בוקר אחד מת במיטתו. אצל דרייק, יוצר פולק מוערך ודיכאוני, הדבר המעניין היחיד הוא עטיפת האלבום "פינק מון", עד כדי כך שגם אני עלול לצנוח לשינה ארוכה להחריד למשמע שיריו. שינוח על משכבו בשלום.

מאוס // עמית קלינג

הבעיה הגדולה של "מאוס" אינה ממש אשמתו של היוצר, ארט שפיגלמן, אלא יותר אשמת החברה. המעמד האיקוני של "מאוס" בתור "ספר הקומיקס שכולם חייבים לקרוא" נשען הרבה יותר על העיסוק שלו בשואה ולא באיכות שלו, כי בשביל שייקחו ספר עם ציורים ברצינות הוא חייב לעסוק בנושא "הכי חשוב שיש בנמצא". חייבים להודות שיש בזה משהו מתסכל.

המכשפות // עמית קלינג

מאוד לא נעים ללכלך על להקה שהקריירה שלה הסתיימה בטרגדיה אמיתית, אבל למרות זאת צריך לומר את האמת: השירים של ענבל פרלמוטר ושות' תמיד היו לא קוהרנטיים, לא סוחפים ולא מעניינים. המורשת שלהן אמנם עשתה טוב כאשר לבטח גרמה לכמה וכמה תיכוניסטיות להרים גיטרה, אבל גם שלחה להקות רבות לתהומות של קיטש פסאודו־גותי שהיה צריך להיעלם מהמפה עוד ב־89'.

• הסמית'ס
• מה מעיק על פורטנוי
• פני צלקת
• חמים וטעים
• אוז
• זכרון דברים
• המכשפות
• ביג ליבובסקי
• ג'יימס בונד
• פריקים וגיקים
• ניק דרייק
• ג'יי זי
• אסי דיין
• לואי
• מד מן
• תרבות