*אחד מ-57 הדברים שכל תל אביבי חייב לעשות לפני המוות. בואו לראות כמה עשיתם*

אני והחבר ההומלס שלי הכרנו בראשית ימי הסגר הראשון. או אולי זה היה השני. כך או כך, גם ברחובות דרום העיר האוויר עמד במקומו, ואף אדם לא עבר בין החמצן לפחמן. חוץ מויקטור. לא קוראים לו ויקטור אבל הוא כן ממוצא רוסי, והוא גם אחד מהאנשים האלו שגם בימי הסגרים לא הוגבלו לשום רדיוס של מאה מטרים מהבית, מהסיבה הפשוטה שאין לו בית. בהתחלה ראיתי אותו יושב בשביל היציאה מביתי – מעבר בין צמד בניינים תאומים שנמצאים בסטטוס קריסה/הריסה מתמיד. יום, יומיים, הוא עדיין כאן בחוץ.

ביום השלישי הבאתי לו חבילת ביסלי גריל גדולה. אני לא נדיב גדול, פשוט הייתי במאנצ' וקניתי יותר מדי, ועד שחזרתי אחוז חרטה הביתה הוא עדיין היה שם לקחת ממני את עול הביסלי. נתתי בשמחה, ונכנסתי לדירת הקרקע שלי. כחצי שעה אחר כך שמעתי קול קורא בעדינות מהחלון. "סליחה?". כשפתחתי את הדלת ראיתי, כמובן, את ויקטור. "יש אולי כוס מים?" שאל בביישנות טיפה מפתיעה. לא יודע אפילו למה, אבל הנימוס קצת ניטרל את חציית הגבול למרחב הפרטי.

ויקטור הוא, אם אהיה לרגע כנה עם עצמי, הומלס קל לעיכול. הוא צעיר, בערך באמצע שנות ה-20 של חייו, נקי יחסית, לא מכור למשהו קשה יותר מנייס גיא (לא שזה כשלעצמו לא גרוע), מנומס להפליא ולמרות מכשול השפה הקל, אוהב לדבר. נהגנו לשבת בחצר הבית – כלומר בחניה שהשכנים הפכו לבר מאולתר. עזבו, סיפור לפעם אחרת – ולעשן ביחד (לא את הנייס גיא, תרגעו). לפעמים אני הייתי מביא את הסיגריה, לפעמים הוא. אני דאגתי לחטיפים וקולה, והוא היה מספר לי רכילות על השכנים. יש יתרונות להיות דנידין אורבני, רואה ואינו נראה.

עוד דברים שכל תל אביבי חייב לעשות לפני המוות
>>להגיד מה תל אביבי ומה לא תל אביבי
>>לעשות שלישיה (גם אם זה לא כיף)
>>להתייאש מהתור בפורט סעיד
>>לקפוץ לבריכה בכיכר רבין

ההתדרדרות שלו לרחוב התחילה, לפחות לטענתו, מתאונת אופנוע שהיה מעורב בה. הוא גר לבד בארץ, מתקשה מאוד בבירוקרטיה ואחרי אישפוז ארוך וללא ביטוח, מצא את עצמו ללא קורת גג, מסתובב ברחובות. אבל הוא מסתדר, וחוץ מהנייס גיא הצליח לא ליפול למזרקים. בניגוד, אגב, לאחד השכנים, כפי שויקטור עצמו סיפר לי פעם. כשהתחלתי להסתכל גם אני שמתי לב לסימני ההזרקה.

מדי פעם הוא נהג לדפוק לי בדלת בשעות לילה ממש מאוחרות, לבקש מים או תה או משהו קטן לאכול. שמרתי בבית תמיד חטיפים שאני לא אוהב רק כדי שלא אוכל אותם בעצמי, ויהיה לי מה להביא לו. השעות לא הפריעו לי יותר מדי, בעיקר כי עבדתי מהבית ותמיד הייתי ער בשעות האלה, ובתקופת הקורונה שמחתי לכל אינטראקציה אנושית שרק יכלתי לקבל. סיגריות תמיד נתתי בשמחה, ומדי פעם הצטרפתי אליו לקנות שמיכה או משהו קטן לאכול בקיוסק. הוא אף פעם לא רצה שאוציא כסף, אבל גם לא היה נבוך לבקש. כמו לבקש מחבר.

ברור לי שלא באמת היינו חברים, למרות שחלקנו מדי פעם בירה. אני מניח שבקשר מהסוג הזה, קשה לפתח חברות אמת. אבל כן נפתחנו אחד כלפי השני, אין לי מושג איך הוא התעניין בצרות הבלתי מעניינות שלי. שלו היו יותר מעניינות. פעם גנבו לו את התיק, פעם האשימו אותו בגניבת סוללת אופניים. השכן המזריק רב איתו פעם ברמה שהפחידה גם אותי. ברגעים האלה הייתי רואה את הרחוב מתעורר בו, ממש היה אפשר לראות את השריון שעטה כדי לשרוד. כמה רגעים אחר כך היה חוזר לבקש ממני סיגריה באותה הביישנות.

לפני כמה חודשים הגיעה שכנה חדשה שהחליפה את המזריק. היא לא חיבבה את ויקטור, בלשון המעטה. מסרי האהבה ההיפים שהיא מפזרת כנראה שלא תקפים כשמדובר בחצר האחורית שלה. בכל פעם שויקטור היה ישן בחצר/חניה, היא היתה מתחילה לצווח בכל הכח "פורץ! הצילו! הוא אונס אותי!", בזמן שאני מביט מהחלון ורואה שלא, הוא לא פורץ או אונס, אלא מתעורר על מזרן מאולתר בחניה, מנסה עוד להבין למה האישה הזו צורחת ב-6 בבוקר. בקבוצת הוואטסאפ של הבניין היא הסבירה את הצעקות בטענה שלהתעורר ולראות הומלס ישן לך במרחק כמה מטרים מהדלת "מרגיש כמו אונס. הסירחון שלו פה בתוך הדלת שלי".

הטקטיקה המחרידה הזו עבדה. ויקטור כבר לא ישן פה. מדי פעם אני פוגש אותו ברחוב, בדרך לעבודה כפועל בניין. הוא עדיין ישן ברחוב ומשלם חובות, ובפעם האחרונה שנפגשנו בחטף – לפני כשבועיים – סיפר לי שהוא בדיוק חזר מגמילה. אני לא יודע אם יצליח להחזיק את העבודה הזו או להישאר נקי מסמים, אני רק יודע שכאן הוא כבר לא יכול לישון. אני מניח שיש עוד הרבה חצרות וחניות בעיר בהן הוא כבר לא יכול לישון. בעיר עם כל כך הרבה הומלסים, אין הרבה מקום להומלסים. שווה לכם להתחבר לפחות לאחד.

• ❤ תל אביב
• הומלס
• הומלסים
• חסרי בית
• סמים
• שכנים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 893 // 57 דברים שכל תל אביבי חייב לעשות
• טור אישי

מבלי ששמתם לב, היא מנסה לשנות את הרחובות שלנו: הפעילה רוני לי סנה מריצה בימים אלה קמפיין מימון המונים לצורך הקמת מערך רפואה לחסרי הבית, בשיתוף עמותת 'מגרש ביתי' העוסקת בשילוב חסרי הבית בחברה. היא בת-35, בעלת תואר שני בפיתוח קהילות בינלאומי ועובדת סוציאלית, ובזמן שאנחנו מבלים במסעדות – היא לקחה על עצמה פרויקט שהמדינה והעירייה מתקשות לספק לו מענה כבר שנים.

מעל ל-3,400 חסרי בית מוכרים יש בישראל, רובם המוחלט מתרכז בתל אביב. הרשויות מעריכות שישנם כמה מאות נוספים שלא מדווחים. בשיתוף עמותת לשובע, עיריית תל אביב מספקת מענה מגורים, תחת מערך ״גגונים״ אותו חקרה רונה לי לעומק בשנה האחרונה. העבודה עם חסרי הבית גרמה לה להבין שמכל הצרכים הדוחקים – הצורך הרפואי הוא בין אלו שלא מקבלים מענה ראוי. חסרי בית אמנם מבוטחים תחת מטרית ביטוח הבריאות הממלכתי, אך צוותי קופת חולים לא מוכשרים לעבודה אתם.

כך למשל, לעתים קרובות הם מקבלים יחס משפיל במרפאות, וברמות הבסיסיות ביותר לרובם אין כרטיס קופה מסודר לתת, וגם אין אפשרות לבדוק תוצאות של בדיקות באתר ובאפליקציה, מה שמקשה עליהם מאוד לקבל טיפול ראוי. בנוסף לכך חלקם חוששים מכניסה למרפאות בקהילה ולכן מוצאים את עצמם לעתים קרובות מגיעים למיון כשכבר מאוחר מדי.

״יש הרבה עמותות״, אומרת לי סנה, ״אבל אף אחד לא נותן שירות וכלים רפואיים כפי שאנחנו רוצים לתת. למשל מרפאת לוינסקי זה מיזם מדהים, אבל הם הם נותנים שירות למי שעוסקות ועוסקים ישירות בזנות. יש ואקום שלא ניתן לו מענה ולשם אנחנו נכנסים. אנחנו נגיע בצוותים של ארבעה – רופאות, פרמדיק ועו״סית. אנחנו מתייחסים לרפואת רחוב במובן העמוק של המילה ואנחנו נצא לסייר עם תיק עם ציוד על הגב ונעניק טיפול רפואי ראשוני למצבים שאחרת יכולים להסתבך ולהפוך למסכני חיים. כי ברחוב כל חתך פשוט יכול להזדהם. אנחנו מקווים שבנוסף לטיפול הרפואי נהווה גם גשר בין חסרי הבית לקהילה ונתווך להם שירותים שמגיעים להם״.

בישראל כמו בישראל התשובות מגיעות מהשטח. המגזר השלישי מתריע ומציף צורך, אוסף מידע ובונה תשתיות ראשוניות – ואז לפעמים השלטונות מתערבים. ״מאז שהתחלנו את קמפיין מימון הממונים קבלנו פניות מיותר מ-50 נשים ואנשי רפואה שרוצים לצאת איתנו לרחוב, אבל אנחנו חייבים לגייס כסף עבור ביטוח מקצועי לרופאים, ציוד רפואי מתכלה ושאינו מתכלה כמו מד לחץ דם, מדחומים, חבישות וגם תוכנה לניהול תיקים רפואיים כדי לנהל את המידע ברמת חיסיון נאותה וגם כדי שאף חסר בית לא ימות יותר אלמוני. זה גם יוריד עומס מהמערכת, כי טיפול ראשוני הם יקבלו ברחוב והרבה מצבים קיצוניים שהם מגיעים אליהם ימנעו״.

מה היית רוצה שמי שקורא את הכתבה יעשה?
״יתרום לקמפיין מימון ההמונים כמובן״, היא צוחקת, אבל בעיקר הייתי שמחה שתזכרו שבריאות זאת זכות אדם בסיסית. כשאתם נכנסים הביתה וסוגרים את הדלת – הם עדיין שם בחוץ״.
לתמיכה בקמפיין

• הבועה
• מרפאת לוינסקי
• דרי רחוב
• רפואה
• הומלסים
• חסרי בית

• Facebook
• Twitter
• Email

במקום קטן ופריבילגי במוח שלי תמיד קינאתי בהומלסים. משהו בשחרור המוחלט הזה, בעובדה שהם לא מוכרחים להשתתף באף מסגרת חברתית – לא ללכת לעבודה, לא לשלם מסים, לא לגדל ילדים, לא לקיים קשרים חברתיים, לא להרים טלפון להורים ולא לתהות אם הם מגשימים את עצמם ועושים את מה שהם באמת רוצים – קסם לי מאוד. איגנורנס איז אה בליס, גם אם היא מגיעה במחיר של ויתור אולטימטיבי על החיים, גם אם היא מושגת באמצעות אדי נייס גאי וקריסטל מת׳.

לא רחוק מהבית שלי, על רחוב הרצל, ליד הסניף של אוליב (או עולב), יושב תמיד הומלס גבוה מאוד ורזה מאוד, פליט מאריתריאה עם פנים אקספרסיביים ועצובים. מלווה תמיד בתיק גב מהוה, בוהה תמיד נכחו בחוסר מעש. אנחנו מחליפים מבטים כשאני עוברת, הוא מסתכל עמוק בעיניים, אני יודעת שזה מטורף אבל לפעמים אני מקווה שאם אביט חזק מספיק אולי יתחולל פה פריקי פריידי וכל המחויבויות האמיתיות והמומצאות שלי ינשרו ממני ליום אחד.

לפני כמה חודשים יצאתי מהבית והבחנתי בשלוליות קטנות ואדומות על המדרכה. הלכתי בעקבות המסלול המורבידי הזה ובסופו עמד אותו בחור, פרקי ידיו מטפטפים דם על מכנסיו. בזמן שניסיתי להתעשת ולהבין מה הדבר הנכון לעשות, אחזו בו שני בחורים והושיבו אותו על ספסל, ואדם שלישי חייג למשטרה או למגן דוד אדום או למקום שאמורים להתקשר במצבים כאלה.

חשבתי שלא אראה אותו שוב, אבל כעבור שלושה ימים הוא כבר התייצב בספסל הקבוע שלו, עם אותו תיק גב ואותה הבעה. נמנעתי מהצלבת המבטים הקבועה שלנו. הייתי משוכנעת שאנשים שאין להם מה להפסיד אינם נופלים לדיכאון כמו תל אביבים שבעים. נראה שטעיתי.

• טור דעה
• חסרי בית
• הבועה
• תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

ג'ואי מ"חברים" כבר אמר את זה לפנינו: אין מעשה טוב שאיננו אנוכי. פיבי ניסתה להפריך את הטענה ורק גרמה למותה חסר הטעם של דבורה אומללה, אז בואו פשוט נודה באמת: בלתי אפשרי להתחמק מתחושת חסיד אומות העולם אחרי שעוזרים לזקנה לחצות את הכביש.

"פסטיבל בסוודר", שיתקיים בשישי הקרוב בבארבי, משלים עם התובנה הזאת ולוקח אותה צעד קדימה: מדובר בערב הופעות מושקע, וכל מה שנדרש מהמבקרים הוא להפקיד בכניסה פריט לבוש חורפי שיועבר לחסר בית בתל אביב. את האירוע תנחה דפני ליף, ובין המופעים המוזיקליים יעמדו על הבמה חסרי בית שיספרו את הסיפור שלהם, אחד מהם אף ינגן שיר.

מאחורי הפסטיבל, שיתקיים זו הפעם החמישית, עומדים המייסד ליאור לוי (37) וארבעה חברים. "הרעיון הוא מחזור אורבני שבו אנשים משלמים בסוודרים ובתמורה רואים הופעות של אמנים בהתנדבות. ברגע שהאירוע מסתיים אנחנו מחלקים את כל מה שנאסף ישירות לאוכלוסייה. אנחנו נגד גופים מתווכים ומעודדים אנשים לעשות את זה עצמאית", הוא מסביר.

השנה גייס לוי כמה אמנים שווים במיוחד, בהם הדג נחש, דן תורן, חמי רודנר, יהודה קיסר, עמיר לב ויעל דקלבאום. האמנים משתתפים בפסטיבל בהתנדבות, וגם האירוח בהתנדבות. "השנה גדלנו והפסטיבל יתקיים במועדון הבארבי. בשנה שעברה הגיעו הרבה אנשים וחלק נשארו בחוץ".

מה רמת ההיענות?

"אנחנו מקדמים את זה בעיקר בפייסבוק, מפה לאוזן ועם פלאיירים. האמנים עצמם גם עוזרים לקדם בפלטפורמה שלהם. אנחנו מעריכים שהשנה יגיעו בערך 1,000 איש. האירוע פתוח לכל מי שרוצה לתרום וליהנות. גם משפחות יכולות להגיע – זה בשעות הצהריים ובבארבי אסור לעשן. האירוע קהילתי ואנחנו משאירים אותו ככה, לא מתעסקים בפוליטיקה ולא מטיחים אשמה בעירייה. אנחנו לוחמי גרילה של חמלה".

• יעל דקלבאום
• עמיר לב
• יהודה קיסר
• חמי רודנר
• הדג נחש
• חסרי בית
• קהילה
• תרומה
• פסטיבל בסוודר
• דן תורן
• תל אביב
• דפני ליף
• עירוני