מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן עלינו להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות היישר לתיבת התלונות שבפתח המגרסה. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה היינו רוצים שתראו אותן". וזיכרו: גם הרצל רצה ותראו מה יצא.

>>"זה טירוף לא לעשות את זה": יוצר "שרלוק" ממש רוצה עונה נוספת
>>מדע בדיוני בטהרן: איך אפשר להאמין לאשליה הזו אחרי מה שלמדנו?

1. מאה שנים של בדידות

הרומן המפואר של גבריאל גרסיה מארקס זוכה לעיבוד טלוויזיוני ראשון, ובאמת יוצא דופן – הפקה מידי בניו של הסופר, רודריגו ודונזלו גרסיה, שצולמה בקולומביה בשפה הספרדית, בדיוק כמו שהסופר עצמו דרש – בין היתר כי האמין שאין דרך לעבד את הספר למסך, גם בשל היקף הזמנים שלו, וגם בשל היותו מז'אנר הריאליזם המאגי. נטפליקס אומרים שדווקא כן אפשר, והנה ההתחלה של האתגר. בדומה ל"החברה הגאונה", נראה שגם הפעם יקח כמה שנים טובות עד שיגלה את מלוא היקף היצירה, אבל אנחנו סקרנים לגלות אם האתגר עבר בשלום.

2. טהרן

בואו נראה: יו לורי (לעד האוס) מצטרף לצוות הגם ככה מרשים של טהרן, הסדרה הכי חו"ל שנולדה מכאן. העונה השלישית קיבלה את הפרומו הכי מפחיד מהמציאות, אבל גם מרגישה קצת מנותקת מכל המציאות הזו שמפריעה לנו – הרי איפה יש מערכת ביטחון כל-יודעת-כל-יכולה? לא כאן, זה בטוח. נו טוב, לפחותשנהנה מהפנטזיה.

3. מתבייתים

הקומדיה השחורה החדשה מידי יוצרת "בשבילי אתם מתים" היא הבוקס בבטן שהיינו צריכים – ההישג הראשון שלה הוא להפוך שניים מהשחקנים האהובים בהיסטוריה של הטלוויזיה, ליסה קודרו וריי רומנו, לצמד אנשים גרועים מאוד וזוג מבעית. ההישג השני הוא שהעלילה, שעוסקת בהתמודדות עם אובדן, לא מפסיקה להפתיע. תתכוננולבינג' קצר וממכר.

4. Creature Commandos

היצירה הרשמית הראשונה ביקום הקולנועי של DC בעידן ג'יימס גאן. כלומר, נכון שהוא יצר כבר את "פיסמייקר", אבל הפעם מתחילים מ-עכ-שיו. נינה מאזורסקי (אישת דג חכמה), ד"ר פוספרוס (שלד בוער ופצצת אטום מהלכת), הכלה של פרנקנשטיין (נו, אתם מכירים), וויזל (היצור המוזר שכבר הכרנו ב"יחידת המתאבדים") וגם רובוט ממלחמת העולם השניה שאובססיבי להרוג כמה שיותר נאצים – אלו הם הגיבורים החדשים שאנחנו צריכים לאהוב. האווירה נעה בין אלימות גרוטסקית וצינית להומור ביזארי של גאן, והניסיון להתחרות ביצירות אנימציה מהשנים האחרונות דוגמת "בלתי מנוצח" די ברור – אבל כשג'יימס גאן מאחורי ההגה, אפשר להיות בטוחים שזה כיף לחלוטין. אנחנו מצטרפים ליקום חדש, תחגרו חגורות ותתכוננו להכל, כי זה הולך להיות מוזר

5. Secret Level

הסדרה החדשה של טים מילר, הבימאי של דדפול והאיש מאחורי אנתולוגיית האנימציה המצליחה של נטפליקס "אהבה, מוות ורובוטים", היא גם הפעם סדרת אנתולוגיה בהשתתפות יוצרים ושחקנים שונים בכל פרק, וגם הפעם מציגה מגוון רחב של סוגי אנימציה – אבל עם טוויסט. כל אחד מ-8 פרקי הסדרה מתרחש בעולם של משחק וידאו אחר, ומציג סיפור מתוסרט שעובד עם הדמויות, המציאות, הנראות והעולם של המשחק. זה אומר פרק שמתקיים במשחק האונליין Dungeons & Dragons, אחד שקורה בעולם של משחק הירי Unreal Tournament, וכזה שמקיים במשחק המלחמה וורהאמר 40,000, ואפילו פרק אחד שמתרחש בעולם של פאקמן. השבוע יגיעו עוד 7 פרקים, ואנחנו לא יכולים לחכות.

6. קארפול קריוקי

לא טעיתם, השבוע עלתה גרסה ישראלית חדשה ללהיט הכבר שחוק של ג'יימס קורדן, עם האיש הכי מצחיק בארץ וכנראה האדם שאמון על כל השעשועונים בתאגיד (תיזהר צ'ייסר) – שחר חסון, שמציג במסגרת הפורמט יותר פתיחות, אמפתיה וצד פגיע, כמו גם את הקסם הבינאישי שמחבר אותו לקהל במופעי הסטנדאפ שלו. הנעליים של אודי כגן אמנם גדולות, אבל שחר חסון מתאים לפורמט אפילו יותר ממנו. בטח יותר מניקי גולדשטיין.

• מה רואים הלילה
• אמזון
• סדרות מומלצות
• DC
• טהרן
• נטפליקס

במונחים של טלוויזיה ישראלית, "טהרן" היא סדרה שעשתה מגה-אקזיט: סדרה שנוצרה על ידי ישראלים, נמכרה לאפל TV+ (על פי גורמים בתעשיה, עסקה בשווי של 1.5 מיליון דולר לפרק) ואפילו זכתה בפרס האמי הבינלאומי. אחרי כל זה, ויותר משנתיים אחרי שידור העונה הקודמת – המלחמה עיכבה את עלייתה בחודשים ארוכים ועדיין אין תאריך לעלייתה באפל TV+ או אפילו טריילר), היא חוזרת לעונה שלישית שהפרק הראשון שלה עלה אתמול (שני) לראשונה בכאן 11.

>> היצירה הישראלית זקוקה לחמצן. השר קרעי מזריק לה רעל // דעה
>> כולם אוהבים עכשיו את עדי זריפי. יש לכך סיבה פשוטה מאוד

הסדרה ממשיכה לעקוב אחרי מעלליה של תמר רביניאן (ניב סולטן), סוכנת המוסד שנשלחה – איזה צירוף מקרים – ללב המאפליה, הארכי-אויב של ישראל, המוקד של ציר הרשע. איראן. היא נשלחה במקור כדי לנסות ולעצור את תכנית הגרעין האיראנית, אבל בדרך – החיים קורים. ובתחילת העונה השלישית, בלי לעשות יותר מדי ספוילרים, המצב הסתבך. מאוד הסתבך. וכל העולם נגדה, כמו שאנחנו אוהבים.

"טהרן" היא אחד המוצרים הכי פופולריים של תאגיד השידור הציבורי, ספינת דגל של ממש. היא כנראה המוצר הכי גרנדיוזי ואפי שהתאגיד היה מעורב בו – "שעת נעילה" המונומנטלית הסתיימה אחרי עונה אחת (ולכו תדעו אם הציבור מוכה הטריגרים שלנו יסכים לקבל עונה נוספת), "מנאייכ" היתה אהובה מאוד אבל היתה גם צינית, טעונה פוליטית ועם פרודקשן ואליו בסיסי, "קרתגו" הייתה ניסיון נועז שפחות הצליח. "טהרן" הצליחה גם להיות מספיק איכותית וגם לחבר אליה את הצופים בהמוניהם. לא סתם התאגיד אוהב להתגאות בה לא פעם, גם על רקע ניסיונות הסגירה הפושעים נגדו.

אז איך "טהרן" הגיעה למעמד הזה? או במילים אחרות, מה יש בסדרה הזו שמושך אותנו כל כך? ראשית, בשורה התחתונה, היא מאוד מעניינת עלילתית. הכתיבה ברמה גבוהה, הדמויות עמוקות ועגולות, וגם הליהוק לא מפסיק להפציץ – כמובן עם ניב סולטן בתפקיד הפריצה הגדולה שלה לתודעה, אבל אפילו עם שמות חו"ליים מדהימים כמו יו לורי ("האוס") וגלן קלוז (בעונה הקודמת) – כאלה שששדרגו את הסדרה גם ברמה הבינלאומית. חיזוק נוסף שהקאסט מקבל העונה מגיע בדמותו של אחד מגדולי השחקנים הישראליים, ששון גבאי, שיהיה מעניין לראות את ההשפעה שלו במהלך העונה.

מעבר לכל זה, יש משהו ב"טהרן" שהוא מאוד נוח לעיכול. אמנם לא מספיק נוח לעיכול בזמן המלחמה (טריגרים כבר אמרנו?), ובחודש מאי שעבר – מועד השידור המקורי של העונה הזו – היא לא עלתה לאוויר בגלל פיגוע שהתרחש באותו ערב; אבל היא בהחלט משהו שהמיינסטרים הישראלי יכול לעכל.

מצד אחד, היא מציעה לישראלים משהו שאף אחד אחר לא מציע להם: מבט אל "האחר" האולטימטיבי. אל כל מה שמנוגד לחלוטין אלינו ולאורחות החיים שלנו – לא רק במשמעות הפוליטית אלא בעיקר במשמעות החברתית. איראן היא הרי מדינת דת שבה נשים נרדפות, מיעוטים מופלים והתקשורת מנוהלת ישירות על ידי המדינה, ואנחנו– עזבו, דוגמא לא טובה.

מצד שני, היא לא באמת סדרה חתרנית. קצת כמו האחות המקבילה, "פאודה", היא הולכת עם ומרגישה בלי – היא מביאה את הטעמים של העולם הערבי, ומספיק דמויות עגולות מהצד של האויב כדי שנרגיש שאנחנו לא רואים פרופגנדה (ואולי גם כדי שאפל TV+ או נטפליקס ירגישו נוח לרכוש את הסדרה); מאידך, בסוף היא לא באמת מזעזעת את הצופים ולא מביאה לסלון אף מסר שלא יוכלו להתמודד איתו.

זה לא שהמוסדניקים תמיד יוצא הגוד גאייז בעולם של "טהרן", אבל הסדרה בהחלט תומכת בשיווק הסקסיות של העולם הזה. "ידו הארוכה" של הביון הישראלי, המחשוב והטכנולוגיה, הסוכנים עזי המבט – אפילו אישה כראש מוסד! (ועוד שרה פון שוורצה!); גם אם הוא לא תמיד בצד הטוב של הסיפור, המוסד הישראלי תמיד יוצא בתור הצד הערמומי, המתוחכם, הביטחון הישראלי שהיינו רוצים לחשוב שיש לנו. כנראה אפילו הרבה יותר ממה שהוא במציאות, אם ללמוד מאירועי השנה האחרונה.

וזאת הבעיה הגדולה, אולי, עם "טהרן": המועד שבו היא עולה לשידור עכשיו. אם בשתי עונות השידור הקודמות, עוד החזקנו את האשליה שאנחנו טובים ומוגנים, חיים במעטפת ביטחונית שאי אפשר לחדור וש"ידנו הארוכה תגיע לכל אויב" – בא שבעה באוקטובר ושמט את הקרקע מתחת לתחושה הזאת. קצת קשה למכור לצופה הישראלי את הפנטזיה האומניפוטנטית הזאת כשמאה חטופים נמצאים מתחת לאף שלנו בעזה ותקועים שם כבר יותר מ-430 ימים.

זו לא הבעיה של יוצרי "טהרן", כמובן. הם עושים את הסדרה הכי טובה שהם יכולים לעשות. גם העונה הזאת, בפרק הפתיחה הסוער שלה, מסתמנת ככזו שתמשיך את הדרך במסלול ההצלחה שלה, הן בגבולות הארץ והן מחוצה לה. היא מוצר טלוויזיוני טוב מאוד. אבל זה פשוט אנחנו שעוד צריכים לחדש את האמון שלנו במוסדות שאמורים לדאוג לנו, ואולי עוד יותר מכך במי שמנהל אותם. כרגע זה קצת יותר מדי "השהיית אי-אמון" ממה שנוכל להכיל.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• אפל טיוי
• טהרן

העונה הראשונה של "טהרן" הייתה אירוע לאומי. סיפור עלילותיה מסמרות השיער של סוכנת המוסד תמר רביניאן בבירה האיראנית היה להיט גדול ומוערך, ונמכר בזריזות מרעישה לאפל TV+ ששידרה את העונה הראשונה והשתלבה בהפקת העונה השנייה. זה היה מצוין ליוצרי הסדרה שקיבלו תקציב הפקה משמעותי יותר ואת גלן קלוז באחד התפקידים הראשיים, אבל העונה השנייה הרחיקה מעט את "טהרן" מהצופה הישראלי ונראתה כמו עוד דרמת ריגול ואקשן יעילה מהז'אנר ופחות כמו יצירה ישראלית.

>> חומר מקומי: 7 סדרות ישראליות חדשות שלא כדאי לכם להחמיץ
>> מה ראינו בלילה: 7 סדרות חדשות שהשאירו אותנו ערות השבוע

עכשיו מגיעה העונה השלישית ובאמתחתה יו לורי הדגול בתפקיד מרכזי, ששון גבאי בתפקיד מרכזי לא פחות ואנסמבל בינלאומי של שחקנים סביבם בהובלתו של שון טוב הנפלא ששורד את מרחץ הדמים של "טהרן" כבר עונה שלישית ברציפות. מה שלא ראיתם בעונה השנייה זה שניב סולטן התפתחה יפה מאוד לתוך הדמות והשתבחה, וגם לא איך הסדרה חזתה את חסיולו של ראש משמרות המהפכה באמצעות טלפון סלולרי מתפוצץ. וזה כבר מביא אותנו אל המציאות.

אירועי השנה האחרונה חידדו מאוד את הניסיון האיראני לייצר טבעת אש סביב ישראל – ולא פחות מכך את כישלונו – וסידרו לעונה השלישית פרומו מבהיל ונורא. העובדה שהיא תתמקד עלילתית בפצצת האטום האיראנית נוגעת בנקודת החרדה האולטימטיבית של הציבור בישראל, זו שראש הממשלה מנגן עליה כבר כמעט 40 שנה, תהפוך את משחקי ההשוואה בינה ובין התרחשויות האמת למעניינת מתמיד.

יו לורי, כאן בתפקיד פקח גרעין דרום אפריקני שפועל מול הממשלה האיראנית, הוא כמובן מתנה גדולה לכל סדרה. בטח לסדרה ישראלית. עצם השת"פ הבינלאומי הוא הישג ענק לתאגיד השידור הציבורי. אבל אנחנו נבוא בשביל ששון גבאי, אולי גדול השחקנים הישראלים כיום, בתפקיד סוכן מוסד מזדקן קשוח. זה גיבור האקשן שאנחנו צריכים עכשיו.
>> "טהרן" // Tehran // עונה 3, הערב ב-21:30 בכאן 11 (אפל TV+ עדיין לא הכריזה על תאריך העלייה הבינלאומי)

• המסך
• מה רואים הלילה
• טהרן
• כאן 11
• אפל טיוי

הביקורת עלתה לראשונה באתר הטלוויזיה שלנו, "הספוילר". תראו תראו

ואז תמר מתיישבת בעמדת מחשב איפשהו בטהרן, גורמת להפסקת חשמל בכלא ובבית חולים אחד, ומשתלטת על המחשב של בית חולים אחר, אליו היא מזינה דימות CT מזויפת, וגם פותחת ונועלת דלתות בשלט רחוק, תוך כדי שהיא מנחה את סוכני המוסד שמבריחים במסדרונות טייס שנפל בשבי, ואז היא עוזבת את המחשב ומגיעה לאותם מסדרונות כדי לחבוט בשוטרים איראנים שרודפים אחרי הסוכנים, ורגע לפני שהיא נלכדת מתגלה בפניה גלן קלוז בתפקיד מלאך מושיע, שאומרת לה ללכת במסדרון לעבר אור ירוק, שם תמצא דלת. "לאן היא תוביל אותי?", שואלת תמר. "לאן שתרצי שהיא תוביל אותך", עונה האישה המסתורית, כאילו היתה מורפיאוס מ"המטריקס". רק ש"טהרן" אינה פנטזיית מד"ב, לכאורה.

הפרק הראשון בעונה השנייה של "טהרן" מגביר את הקצב, הופך את האקרית המחשבים הישראלית למעין גרסה של ניאו (גם הוא, כזכור, התחיל כאיש מחשבים), ובוטש את רמצי האמינות שנותרו מהעונה הראשונה. גם בפרק השני מדד האמינות נמוך כמו בסרט של מייקל ביי (אם כי האקשן מבוים יותר טוב). כשתמר (ניב סולטן) ואהובה האיראני מילאד (שרבין אלנאבי) מוברחים לדירת מסתור של המוסד – שם מובטח להם שיהיו בטוחים – הם מיד מזמינים לדירה לקוח לעסקת סמים, וכך חושפים את כתובתה בפני כל דכפין וסוחר סמים.

>>אור הירח: 8 שאלות שנשארו לנו עם סיום העונה של "מון נייט"

העונה הראשונה, שזכתה בפרס האמי הבינלאומי, התמקדה בניסיון להפציץ את הכור האטומי באיראן. בעוד התוכנית כשלה, הסדרה הצליחה, מה שהביא להזמנתה של עונה שנייה עם תקציב מוגדל, כי אפל TV הצטרפה להפקה. לשם כך היה צריך להמציא סיבות להשאיר את תמר בטהרן, והמכניקה העלילתית באה על חשבון הדרמה – בערך כמו ההחלטה להפריד בין קרי ברדשו למיסטר ביג כל פעם מחדש בשביל להמשיך את הסיפור. המשימה הראשונה של תמר היא לשחרר את הטייס שנפל בשבי, והיא, כאמור, עושה את זה בהצלחה לא סבירה כבר בפרק הראשון. אז בפרק השני מספקים לה מטרה חדשה – להרוג את המפקד של משמרות המהפכה. למיטב הבנתי המשימה הזאת נטולה כל היגיון ביטחוני או מדיני או בכלל, אך בשל תזמון השידור היא מהדהדת את הקריאות לחסל את יחיא סינוואר.

כדי לתת הצדקה עלילתית לחוסר הפרגמטיות של המשימה, למוסד מונתה ראשה חדשה, שעוצבה בדמותם של שלל מפקדי סי.איי.איי שחרגו מתפקידם וזממו מיני מזימות מזיקות בשלל סרטים. שרה פון שוורצה מגלמת אותה ככלבתה תחמנית, שאי אפשר להאמין לאף מילה שלה, ונדמה שהאחרונה שיכולה לסמוך עליה היא תמר. אבל הרעיון בכלל מגיע מתמר, שרוצה לנקום את דמם של קרוביה שהוצאו להורג. כזכור, היא זו שסיבכה אותם כשפנתה אליהם בעונה הראשונה בבקשה שיסתירו אותה. רק שבעונה השנייה מתברר שטהרן שורצת סוכני מוסד המגיחים במפתיע מפה ומשם, ולכן לא ברור איפה הם היו קודם.

>>גאווה לאומית: 10 הסדרות הישראליות הכי טובות בטלוויזיה כרגע

גלן קלוז, הידועה גם כפ**ינג גלן קלוז(!), למדה פרסית לצורך גילום פסיכואנליטיקאית – אחת הבכירות באיראן לטענת מנהל בית החולים – שעובדת עם המוסד. הצנחתה לסדרה הישראלית בהחלט מעוררת ציפייה ואני מקווה שהתפקיד יצדיק את גיוסה. אבל בשלב זה הדמות הכי מגובשת, אנושית ומעניינת בסדרה היא עדיין זו של פראז כמאלי (שון טאוב המצוין), מי שהיה ראש אגף חקירות פנים של משמרות המהפכה, וממשיך לחפש את תמר גם אחרי השעייתו. הוא גם היחידי שמוצג כאיש משפחה, שאוהב את אשתו, ולכן דמותו מעוררת הזדהות. סיפור האהבה של תמר ומילאד פחות משכנע ופחות נוגע – הם בעיקר צעירים ויפים. הבנתי שבהמשך העונה תמר אמורה להוריד את החג'אב ולנסות להשתלב בחברה הגבוהה של טהרן (לא ברור לי איך זה משתלב עם החזרתו של פראז חד החושים למשמרות המהפכה). אני מקווה שזה יוסיף רבדים לדרמה, שבינתיים, כאמור מוקרבת לטובת האקשן. "הומלנד" ו"פאודה" הראו שאפשר גם וגם.

טהרן, כאן 11 ואפל TV+. פרקים חדשים מדי יום חמישי

• המסך
• טהרן
• כאן 11
• ריגול
• איראן
• אפל

לפני הכל צריך להגיד "וואו". פשוט "וואו". אז הנה: וואו. אפשר להתווכח על המון דברים בקשר ל"טהרן", אבל לא על זה שמדובר בהפקת הטלוויזיה המרשימה ביותר שבקעה מכיוון היצירה המקורית בארץ, מגלומניה ישראלית טהורה במובנו הטוב ביותר של המונח, עשויה למופת בכל אספקט טכני של היצירה ומעוררת השתאות ביכולתה לעמוד בכבוד ברף היומרני שהיא הציבה לעצמה. וואו.

בתחילת העונה כתבתי כאן שסדרות כמו "טהרן" יכולות להישפט במבחן הביקורתי רק בתום העונה, כשהן משלימות את מהלכן העלילתי ומשאירות את הצופה מסופק או מאוכזב. העונות הראשונות של "חטופים" ו"פאודה", למשל, קרסו בדקות האחרונות בפרק האחרון שלהן בגלל תפירה מופרכת של חוטי העלילה, שמנעה מהצופה הישראלי את השהיית אי-האמון הקריטית כל כך כדי להנות כמו שצריך מיצירה בידיונית. היה צפוי שזה יהיה גם גורלה של "טהרן".

ואכן, מיד עם סיומו של הפרק האחרון בעונה מיהרו רבים לציין חורים עלילתיים וטוויסטים מופרכים, בעיקר כאלה שנראים בלתי סבירים מבחינת החיים עצמם כי בקרב בין הריאליזם של איך-זה-עובד-באמת מול הפנטזיה הטלוויזיונית, האחרונה תמיד קורסת. הנקודה החשובה היא ש"טהרן" כלל אינה מיועדת לצופה הישראלי אלא מכוונת מראש כקו-פרודוקציה לשוק הגלובלי, ורוב הצופים בעולם אינם מצוידים בידע משוער על סוכני מוסד, מהירות הגעתם לבירת האויב ואופי פעילותו של חדר מלחמה ישראלי. הצרימות הלא-ריאליסטיות שמכאיבות לאוזן המקומית כלל אינן נשמעות בתדר הבינלאומי.

הנקודה החשובה היא ש"טהרן" כלל אינה מיועדת לצופה הישראלי אלא מכוונת מראש כקו-פרודוקציה לשוק הגלובלי. הצרימות הלא-ריאליסטיות שמכאיבות לאוזן המקומית כלל אינן נשמעות בתדר הבינלאומי

הביקורת שמתרכזת באלמנטים הפנטסטיים ("המופרכים") של הסדרה כלל אינה רלוונטית. גם ב"הומלנד" לא חסרות מופרכויות וזה לא מנע ממנה להפוך לאחד הלהיטים הגדולים של העשור הקודם. הז'אנר כולו הוא מעין פנטזיה על ריגול ביטחוני-מדיני ולוחמה בטרור, וכמו שג'ק באוור יכול להציל את העולם בשנייה ה-59 של הדקה ה-89 כנגד כל הסיכויים, כך גם תמר רביניאן יכולה לעשות את כל הטעויות השערורייתיות והמטופשות שאף סוכן חשאי לא היה מדמיין לעשות. לא ריאליסטי לכם? לכו לראות דוקו בערוץ ההיסטוריה.

היו אנשים שראו מקילומטרים את הטוויסט הגדול של העונה. בלי ספוילרים, אתוודה שחזיתי אותו מתישהו בתחילת הפרק ובכל זאת התענגתי על הביצוע שלו. כי מה שבאמת מעניין ב"טהרן" זה שבצד הישראלי שום דבר לא עובד כמו שהוא אמור לעבוד. כל התוכניות משתבשות, כל המבצעים כושלים, כל האתוס ההרואי קורס ברגעי האמת. גם הגיבורים לכאורה – הסוכנת תמר, המפקדת יעל קדוש, ראש המוסד מאיר גורב – נותרים לאורכה כדמויות שטוחות, רובוטיות כמעט, נטולות סיפור רקע או כל ניסיון אחר לייצר עמן הזדהות. וזה הופך את "טהרן" לסדרה חתרנית ממש.

אנחנו מזדהים כמובן עם הסוכנת הכושלת ומייחלים להיחלצותה, אבל לקראת אמצע העונה כבר די ברור שהיא לא באמת הדמות המרכזית בסדרה. הכוכב האמיתי של "טהרן" הוא כמאל פראזי, ראש אגף חקירות פנים והאחראי על הביטחון המסכל מטעם משמרות המהפכה (בביצוע פשוט אדיר ומושלם של שון טאוב, ששווה גלובוס זהב אחד לפחות). הוא הדמות העגולה היחידה בתסריט, האמפתיה של הצופה הישראלי נמשכת אליו גם כנגד רצונה כמו אל מגנט רב עוצמה. הסצנה האחרונה שבה הוא משתתף היא גם שיא רגשי בעלילה וגם הפי-אנד בפני עצמו. וכשלוקחים את כל זה בחשבון, הדבר הכי מפתיע ב"טהרן" הוא שסדרה על "המוסד" כארגון נפוח וכושל שנתקל בבכיר איראני כריזמטי ואנושי זכתה לפופולריות אדירה ולא עוררה סערה פוליטית. אולי בעונה הבאה.

• ביקורת טלוויזיה
• טהרן
• המסך
• סדרות ישראליות
• סדרת מקור
• כאן 11