השאלה תמיד הייתה איך להיות יהודי. אלפי שנים של שאלה ולאורכן טענו רבים, בדרך כלל משיחי שקר וזדון תאבי שליטה, לכתר התשובה. בימים אלה ממש, בעיר העברית הראשונה, באים אנשים משונים ואומרים לנו שאנחנו לא יודעים איך עושים את זה. הבעיה, לדבריהם, היא זהותנו היהודית החלשה שאותה יש לחזק. הם ילמדו אותנו. הם יחנכו אותנו. הם יחזקו אותנו.

בכל תולדות העם היהודי לא קיבלה הזהות היהודית חיזוק כמו זה שתל אביב נתנה לה: העיר שלנו היא הגשמתו המובהקת של פנטזיית המד"ב שכתב בנימין זאב הרצל לפני 120 שנה, הפנטזיה היהודית הגדולה בכל הזמנים

זאת הייתה קומדיה במיטבה אם לא היו אוחזים בגרונה של הדמוקרטיה החלקית והשברירית שלנו, אם לא היו מאיימים לערער, לרסק ולדרוס את אורחות החיים שלנו, אם לא היו מתכננים לפרטים איך לכפות על ילדינו את ערכיהם המעוותים. מה בכל זאת מצחיק פה? אולי חוש האירוניה של ההיסטוריה: הסמוטריצ'ים והאבימעוזים, קרובים בהרבה מבחינה רוחנית לאוונגליסטים הנוצרים המטורללים, או לפונדמנטליסטים המוסלמים המוטרפים, מאשר לכל מודל סביר של זהות יהודית.

איך להיות יהודי עכשיו // טיים אאוט סופ"ש
>> העגלה שלנו רחוקה מלהיות ריקה. הנה ארון הקודש שלנו בתפארתו
>> מיהו (הכי) יהודי? דירוג הדמויות הכי יהודיות בתולדות הטלוויזיה
>> כן, אנחנו שולטים בהוליווד: הסרטים הכי יהודיים של השנים האחרונות
>> מהו הומור יהודי? אחת מהתשובות מתחבאת אצל טאיקה וואיטיטי
>> היהדות הטעימה שלנו: מסע אל אוצרות הקולינריה של בני ברק

כי אם מישהו כאן זקוק לחיזוק הזהות היהודית, הרי אלה מקדשי הדם והאדמה שצוחקים – כמובן, תמיד רק צוחקים איתכם – כשהם מפנטזים על העמסת בחורות בקילשון על משאית או הוצאה להורג של עיתונאים עם תת מקלע. זה לא מקרי שהפנטזיות האלימות שנדמות לינון מגל כהומור הפכו אותו לנער הפוסטר המצפצף של הפאשיזם הלאומני-משיחי. זאת מוטציה כה קיצונית ומעוותת של הזהות היהודית שאם היה אלוהים, האדמה הייתה פוערת את פיה ובולעת את הארץ, בולען אחרי בולען. אה. רגע.

כמו אצל הוויקטוריאנים בשעתם, דורות של אובססיה לדיכוי יצרים וליבוי תחושת עליונות מתפרצים בסופו של דבר באלימות סוטה וגזענית, כמו מוגלה רעילה של מחלה אוטואימונית. ואולי אוטו-אמונית. הזהות היהודית של הימין המשיחי היא זהות חלשה ומבוהלת, גלותית ובדלנית, כה חסרת ביטחון שהיא מבקשת להכחיד כל פרשנות אחרת ליהדות מזו שלה. העגלה שלה כה ריקה ושבירה שאפילו שבעים פנים לתורה נשתכחו ממנה. את התשובה שהם כל כך אוהבים לחפש הם יכולים למצוא במקום האחרון שבו הם מחפשים אותה. היא ממש כאן בתל אביב.

בכל תולדות העם היהודי לא קיבלה הזהות היהודית חיזוק כמו זה שתל אביב נתנה לה. העיר שלנו היא הגשמתו המובהקת של פנטזיית המד"ב שכתב בנימין זאב הרצל לפני 120 שנה, הפנטזיה היהודית הגדולה בכל הזמנים. הזהות היהודית שלה היא תוצר אבולוציוני של מחשבה יהודית, תרבות יהודית ומוסר יהודי המשתרעים על פני עידנים. הזהות הזאת מגוונת, דינמית, פלואידית ומשתנה בין אדם לאדם במרחב העירוני שלנו. הזהות היהודית של תל אביב גמישה וחזקה ויכולה להכיל אפילו מוטאציות חרד"ליות שחולמות על הרס וחורבן כל מה שנבנה כאן ב-110 השנים האחרונות.

ההסתערות של הממשלה האנטי-ישראלית הזאת על הדמוקרטיה, היא גם הסתערות על הזהות היהודית שצמחה כאן בתל אביב ומאיימת על גרסת העליונות היהודית שהם מנסים להנחיל לתושבי הארץ כולה. לא יד המקרה שמה על הגריל כבר בשבועותיה הראשונים את מערכת החינוך והאקדמיה, את כאן 11, את יוצרי הקולנוע והדוקו. כך נראית הכרזה במלחמת תרבות. המלחמה הזאת לא תתקיים במעמד צד אחד.

ואם תשאלו אותנו מה בדיוק הופך אותנו יהודים אם אנחנו חילונים, נאמר לכם, בנימוס המתבקש, מה שפאקינג בא לנו. הזהות היהודית שלנו, של תל אביב, היא מה שנרצה שהיא תהיה. ביאליק וטשרניחובסקי. חנוך לוין ויונה וולך. אתגר קרת והחמישיה הקאמרית. רבי ערן סבאג אוכל ת'ראס בחומוס אכרם. טרנטינו אומר "הפוך על הפוך". הדבר המואר הזה שקורה בעיר ביום כיפור. הים היהודי שלנו. הכבד הקצוץ בדליקטסן. ומעל הכל: רוח השוויון, החופש וכמה רעיונות יהודים יפים ובסיסיים כמו אהבת הגר (מצווה שמופיעה בתורה פאקינג 36 פעמים יא עובדי עבודה זרה).

הזהות היהודית של תל אביב היא תוצר אבולוציוני של מחשבה יהודית, תרבות יהודית ומוסר יהודי המשתרעים על פני עידנים. היא מגוונת, דינמית, פלואידית ומשתנה, ולכן יכולה להכיל אפילו מוטאציות חרד"ליות שחולמות על הרס וחורבן כל מה שנבנה כאן ב-110 השנים האחרונות

גם הניסיון להציג את הזהות היהודית הזאת כאנטי-דתית – ולכן גם לא לגיטימית – לא יעבור את צומת השלום. בתל אביב חיים אנשים דתיים מכל הסוגים והזרמים, והשוני שלהם מאיתנו אינו מאיים עלינו. החרדים בשינקין או המתנחלים בשכונת שפירא אינם מפחידים אותנו. הם חלק מאיתנו. חלקנו לא מאמינים באלוהים כלל, חלקנו חשו באלוהות על רחבת הריקודים בארבע בבוקר, חלקנו שומרי מסורת, חלקנו עושים לנו רב. בכל יום שבו אנחנו חיים ביחד אנחנו יוצרים זהות יהודית מתחדשת ביחד. תשאלו את שי צברי או את מאור זגורי או את אריה הספרי או כל שם אחר שמתחרז לכם על הביט. אין לנו שום עניין לבדוק איזו זהות יהודית "חזקה" יותר, את תחרות השוואת האיברים הזאת תשאירו לישיבות שלכם. לא שיש משהו רע בזה, אנחנו פשוט פחות בקטע.

• טור עורך
• ❤ תל אביב
• יהודי
• יהדות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 930 // השאלה היהודית

האם אני חושש לתרבות? לא. אני ליטרלי עובד כרגע על סדרה לתאגיד, אבל שלומה לא היה יותר מובטח כשלפיד היה בשלטון. אני חושש לפרנסה שלי, אבל זה המצב בו הקריירה שלי נמצאת בו כבר יותר משלושים שנה. אי ביטחון הוא תנאי בסיסי ליצירה, וקשיים רק מתדלקים אותה. אנחנו נשרוד.

כל הזדמנות לעסוק בתרבות עברית תמיד משמחת אותי. רשימת היצירות המטרגרות שגיבשתי מעלה שני דברים פשוטים: אי אפשר להגיד על היצירות האלה שהן עוכרות ישראל, כי הן נוצרו מאהבת המקום, אהבת אנשיו וכבוד עצום למורשת אותה הן ממשיכות. וגם, העגלה שלנו, מר בן גוריון, רחוקה מלהיות ריקה.

איך להיות יהודי עכשיו // טיים אאוט סופ"ש
>>אם השאלה היא איך להיות יהודי עכשיו, אזהתשובה נמצאת בתל אביב
>> מיהו (הכי) יהודי? דירוג הדמויות הכי יהודיות בתולדות הטלוויזיה
>> כן, אנחנו שולטים בהוליווד: הסרטים הכי יהודיים של השנים האחרונות
>> מהו הומור יהודי? אחת מהתשובות מתחבאת אצל טאיקה וואיטיטי
>> היהדות הטעימה שלנו: מסע אל אוצרות הקולינריה של בני ברק

"נמרוד" / יצחק דנצינגר

לא עם יהודי, אלא עם עברי שמחובר למקום הזה עוד לפני שהוא גילה את אלוהים. יצחק דנצינגר פיסל באבן חול אדומה את דמות הבסיס לאמנות עברית, מושפע בעליל מהפיסול באיזור הסהר הפורה ומציע שבמקום לחפש זהות בחרסים ומגילות, אולי אנחנו צריכים לחפש אותה אצל הפריזי, היבוסי, המדייני וכל שאר החבר'ה שהיו פה לפני שיהושע בן נון החליט לבוא לבקר. גם בעליל פסל ומסכה, גם לא נימול, עורר התנגדות כבר בשנות הארבעים, ועכשיו נמצא במרכז תצוגת הקבע של מוזיאון ישראל. פותח ראוי לרשימה.

"מה אכפת לציפור"/ חנוך לווין

הצדיק בסדום, הראשון ששלף כרטיס אדום, הנבואה שעד היום מסרבים להקשיב לה. ברור ש"אבי היקר כשתעמוד על קברי", השיר שבו הקהל של הקאמרי דרש את הפסקת ההצגה, נמצא כאן (וזה "מלכת אמבטיה", לא האמבטיה), אבל הנקודה החביבה עליי לעצור בה בכל קריאה היא מערכון עונש המוות מתוך הרוויו "קטשופ": "כחבלן ותיק, פחדן ואכזרי אני מרשה לעצמי לומר שגורם ההרתעה הוא אחד הנימוקים החשובים בעד הטלת עונש המוות, ואני עצמי, לאחר ביצוע גזר-הדין, אירתע מלעשות מעשי טרור נוספים".

"אור פרא" / יונה וולך

קול באישה ערווה לא היה עלבון בשביל יונה וולך אלא אתגר. בספר שהפך אותה מנסיכת כפר אונו לנושא הלוהט בשיחות סלון בשנות השמונים, וולך לוקחת את המושכות אליה ומגישה רשימת תביעות למי שרוצה לבוא לשכב אותה. ולא נשכח את "תותים" שלקח רבים מאיתנו, לרבות כותב שורות אלו, למסע ראשון בין מגדרים. ואת "תפילין", שתקע טריז בין יונה וולך למשוררת החרדית זלדה – עוד משוררת שבדרכה, גם אם ממניעים שונים, סירבה לשתוק.

"נסים ונפלאות" / לאה גולדברג

הו כן, ברור שאישה חסרת ילדים שהיא "דודה של שום איש" לא תעבור בעולם בו אדם שאינו מממש את פוטנציאל ולדנותו הוא חוטא. אבל מה שידליק אור אדום בפיסת השלמות הזו בתחום ספרות ילדים היא העובדה שתל אביב מופיעה בספר כמו תל אביב – פתוחה, זורמת, מוכנה לקבל כל אחד גם בן עניים, גם דודה של שום איש וגם קוף.

"בעיקר על אהבה" / מאיר שלו

ברור שבהתחלה רצית למקם כאן את 'תנ"ך עכשיו' ולתת לו תעודת הוקרה על הוזזת הגבינה המשמעותית ביותר, אבל דפדוף מטפורי בספרייה שלי החזיר אותי לפסקה הנהדרת בספר ההרצאות הראשון של שלו, בו הוא מדבר על הנשים היפות בתנ"ך ומצר על כך ששום פרט ויזואלי אינו נתרם למען הקוראים על אסתר המלכה או שרה אימנו, בעוד שעמודים רבים ומשמימים משמשים לתיאור דקדקני של כלי הפולחן במקדש. בסופו של דבר, אומר שלו, מראן של נשות התנ"ך הוא תעלומה שממשיכה להעסיק אותנו, בעוד שמחתות המזבח מעניינות רק את רפי השכל שמעוניינים להקים את המקדש השלישי. כמה שורות מספיקות לשלו כדי לחלץ שתי אמיתות מוחצות – יד על הלב התנ"ך לא כזה ספר טוב, ומותר להגיד שחלקים ממנו הם די שטויות. הסבטקסט של כל עונות היהודים באים, רק מגיע מהר לפואנטה.

"לאן נעלם דניאל וקס?" / אברהם הפנר

סרט שקשה לדמיין את ישראל בלעדיו, אפילו שבזמן אמת ראו אותו פחות מעשרת אלפים איש. טענה ניצחת ונצחית בעד קרן הקולנוע. שנת 1972, מלחמת יום כיפור מחכה מעבר לפינה. על פתיליות בכל הארץ מתבשל בשיכונים המהפך, והאשכנזים עסוקים בעצמם. אברהם הפנר מוציא את ליאור ייני כיהודי שנגזר עליו כנראה לנצח להיות נודד, למסע חייו בארץ שאיבדה את הלהט שיצר אותה לטובת שיעמום של שגרה. אם תרצו, נציג של כבוד לז'אנר האשכנזים הבוכים לצד "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז ו-"זכרון דברים" של שבתאי (גילוי נאות: מעטים הדברים שיעוררו בי יותר בחילה מההאשטג הגזעני "מה אשכנזי בעיניך"), ואם ממש תתעקשו, החצי השני של הצגת הגבר הישראלי כלוזר ב-72, שמשלים את "מציצים". הארץ בכל מקרה לא שווה כמו שפעם עשינו ממנה. כוסאמק וקס.

"רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ'…" / ישעיהו ליבוביץ

ישעיהו אמר בכמה הזדמנויות שהוא מצטער שלא השכיל להשתמש בביטוי פחות מעורר שאט נפש מ"יהודו-נאצים", אבל זה רק התירוץ לפסול את ליבוביץ', לא הסיבה. ליבוביץ' מעמיק, מקשה, מתעקש לברר כל סוגיה לפרטיה לפני שהוא מחליט. אתם יודעים, כמו שיהודי אמור לעשות כשהוא נתקל בטקסט. מעט מוזר שפילוסוף מואשם בפלספנות, אבל בדיוק עבור החוששים יצא הלקט הכה מועיל של חלופות מכתבים שניהל ליבוביץ עם כל מי שפנה אליו בשאלה – פוליטיקאים ואנשי תרבות כמו אנשים מן השורה. רעיון לא פחות איקונוקלסטי ממתן פרשנות אלטרנטיבית של התנ"ך הוא התייחסות לתנ"ך כאל ספר שחשיבותו היחידה היא הדרכה באשר לעבודת האלוהים. כל שימוש אחר שלו – ספר הגות, מסמך היסטורי, קוד מוסרי או ספר שירה – מיותר לגמרי. וגם בתור ספר שירה, נותן ליבוביץ' מייק דרופ, זה לא פושקין.

החצר האחורית

יענקלה רוטבליט נתן את הרגל לשחרור ירושלים, ואת הלב לשחרור שלנו. כמעט חצי מאה אחרי שהוא יוצא בקריאה לשיר לשלום ולא למלחמות, דווקא אחרי הניצחון הכי גדול של ישראל (כך לפחות חשבנו פעם), הוא משתף כוחות עם קאדר צעיר כדי להוציא את האלבום הכי לא צולע שאפשר לדמיין. רצף שירים מנצח שבאמצעו – הקינה שבה רוטבליט מדהד את "התשמע קולי" לזמר באמת נוגה שנגמר במצב ששוכב על הגב. ואיזה כבוד הוא הביא לכולנו. אם נמרוד פתח את הרשימה כאיזה שהוא אות לכך שלחשוב מחוץ ואפילו נגד הקופסה הוא הדרך להיכנס למועדון המאוד צפוף של תרבות עברית, החצר האחורית מראה שגם ללא תמיכה ממוסדת, יצירה מקורית וחדשה תצבור את הקהל שלא ייתן לה לגווע.

"כל השירים עד כה" / דליה רביקוביץ

ענת גוב זכרה לברכה אמרה בזמנה על הסכם אוסלו זכרו עוד יותר לברכה, כי רק נשים באמת יכולות לרצות שלום, מכיוון שרק נשיאת ילד תשעה חודשים גורמת להעריך את החיים. וולך וגולדברג לא היו אימהות, אבל דליה רביקוביץ אכן ריחמה מלוא הרחם וגילתה אמפתיה אימהית גם למי שהוצגו לנו בתקשורת (שמאלנית, מיין תוכעס) כמחבלים. האוסף הזה רחוק ספר אחד מלכלול את כל יצירתה של המשוררת שנלקחה מאיתנו מוקדם מדי, אבל מספיק להדהד את זעמה (המאופק, בכל זאת דליה רביקוביץ) על התהומות שישראל התדרדרה אליהם במלחמת לבנון:
"כמה ילדים יש לכם?
כמה ילדים היו לכם?
קשה לשמור במצב כזה על ילדים"

"אבל למה אין ערבים שכותבים שירים על משפחת פוגל?!". לא יודע שאין, לא בדקתי – אבל מצד שני אני לא זה שטוען שיהודים יותר מוסריים.

"יורים ובוכים" / החמישייה הקאמרית

צה"ל שהיה בקום המדינה, צבא הגיבורים שנולדים מהים והולכים בשדות, היה כור היתוך ב"התגנבות יחידים", ומקום בו גברים יכולים לעבור סוף שבוע אבוד ב"גבעת חלפון", מגיע לתחנה סופית במערכון שכתב אתגר קרת לדב נבון בדובון מול שי אביבי במדים מקופלי שרוול -והוא שמראה את מה שהצבא היה בשביל כולנו: פאזה מיותרת באמצע החיים שלא מועילה לאף אחד, והכי פחות לביטחון המדינה. המערכון גדוש בשורות מחץ: "תיזהר עם הדוגמאות חייל, השבת שלך כבר בסכנה", "מי הביא כזה לטח לגולני", וכמובן התגובה האולטימטיבית לחיילים הבוכים בכותל, "(פחח) צנחנים". אבל כמו אצל החמישיה, אין פאנץ', והמערכון מסתיים בדב נבון קורס ומתמוטט לבדו לחלוטין תחת משקל הצער שלו.

ואחד שלכאורה לא צריך לדאוג, אבל לגמרי כן: "אורח נטה ללון" / ש"י עגנון

וידוי אישי, כשהתבקשתי לערוך רשימה זאת, אמרתי שאני לא מרגיש בנוח לדרג יצירות, ושאני בטח לא מוכן ליצור רשימה בלי עגנון. נראה דווקא שמקומו של עגנון בקאנון מובטח, לא משנה מי יהיה בשלטון. ירושלמי דתי, שמרן, שמאוד שמח על כיבוש יהודה ושומרון. אבל בואו לא נטעה. כשמירי רגב התמנתה לשרת תרבות, היה לה מאוד חשוב להגיד שלא קראה צ'כוב. זה כשלעצמו לגיטימי, אבל לא לגיטימי לשרת תרבות לנפנף בגאווה בכך שהיא *לא* קראה משהו. כמו ש"לא ראיתי ואני לא מתכוון לראות" לא הייתה בעיני דעה קבילה על פוקסטרוט. בורות אינה דבר להשוויץ בו. וזו הסיבה שמקומו של עגנון, כדרך סעיפים אחרים ברשימה הזו, גם בסכנה. עגנון היה מעמיק, פרטן, לא דיבר במשפטים שקל להדפיס על סטיקרים. יותר מדי אשכנזי, יותר מדי תובעני, או במילות התקופה – חופר. ומה עם פרס הנובל? גם לרבין היה. לא הרשים

• ❤ תרבות
• יהדות
• עברית
• לאה גולדברג
• החמישייה הקאמרית
• דליה רביקוביץ'
• החצר האחורית
• מאיר שלו
• חנוך לוין
• אריק שגב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 930 // השאלה היהודית

11. הרולד ברמן // היי ארנולד

הרולד הוא אולי לא בדיוק דמות יהודית איקונית, אבל עדיין מגיע לו מקום ברשימה הזאת. בפרק "Harold's Bar Mitzvah", הרולד, הבריון השכונתי, נאלץ ללמוד לבר מצווה שלו, למרות שהוא לא באמת מתעניין בזה ונראה שמתבייש ביהדות שלו. בהמשך הפרק הוא בורח מהטקס, אבל בעזרת ארנולד (הגוי!) לומד על העקרונות היהודיים של תפילה, עזרה לזולת וצדקה. בסוף של הפרק הרולד מוצא מקום בליבו להיות יהודי גאה ועולה לתורה. אז מה היה המסר החינוכי של הפרק הזה של "היי ארנולד"? ללמד את הגויים באמריקה לאהוב ולכבד את אחיהם היהודים? ללמד את כולנו להתגאות במורשת שלנו? להראות לנו שגם הבריון השכונתי יכול להיות יהודי ולא רק הנעבעך הנוירוטי? כך או כך, זה לא כזה עבד (עובדה: רוב הדמויות בהמשך הרשימה הם נעבעכים נוירוטיים).

איך להיות יהודי עכשיו // טיים אאוט סופ"ש
>> אם השאלה היא איך להיות יהודי עכשיו, אזהתשובה נמצאת בתל אביב
>> העגלה שלנו רחוקה מלהיות ריקה. הנה ארון הקודש שלנו בתפארתו
>> כן, אנחנו שולטים בהוליווד: הסרטים הכי יהודיים של השנים האחרונות
>> מהו הומור יהודי? אחת מהתשובות מתחבאת אצל טאיקה וואיטיטי
>> היהדות הטעימה שלנו: מסע אל אוצרות הקולינריה של בני ברק

10. גיל פייזון // קרול שואו (וגם הספיישל Oh, Hello)

החברים הוותיקים ניק קרול וג'ון מולייני יצרו ביחד את צמד הדמויות של גיל פייזון וג'ורג' סנט-גיגלנד, שני רווקים מזדקנים ממנהטן, שאוהבים להתלונן, להתרפק על העבר ולמתוח אנשים עם כריכי טונה ענקיים. למרות שרק הדמות של גיל, בגילומו של קרול, הוא באמת יהודי, ג'ורג' תיאר את עצמו כ"לא יהודי ולא אישה, אך כמו גברים רבים שעברו את גיל 70, בשלב הזה של חיי אני איכשהו שניהם". בכל מקרה, גיל הוא יהודי, היפוכנדר, פוחד משינויים, אגרן ומאוד מצחיק, אבל מעבר לאישיות שלו, הוא לא עושה הרבה אזכורים ליהדות שלו, ולכן הוא מגיע רק למקום העשירי.

9. קראסטי הליצן // משפחת סימפסון

ספרינגפילד, העיר הפיקטיבית בה מתרחשת הסדרה הקלאסית "משפחת סימפסון" היא עיר מאוד מגוונת: הודים, אסייתים, איטלקים – כולם שם וכולם מדובבים על ידי לבנים. וגם ליהודים כמובן יש נציג בעיר והוא הליצן האהוב קראסטי, או בשמו האמיתי הרשל קראסטובסקי (בקולו של דן קסטלנטה. איטלקי, כמובן). כפי שנחשף בפרק "Like Father, Like Clown", קראסטי הוא בנו של הרב קראסטובסקי וחייו הם… ובכן, די דומים לעלילת הסרט "זמר הג'אז". מאז הפרק הזה, אביו של קראסטי, בדיבובו של הקומיקאי היהודי ג'קי מייסון, הופיע במספר פרקים וקראסטי אף אירגן לעצמו בר מצווה. בהשתתפות מיסטר טי, אלא מי.

8. מורט גולדמן // איש משפחה

צריך גם לתת כבוד, או חוסר כבוד, למורט גולדמן – הדבר הכי קרוב ברשימה הזאת לקריקטורה אנטישמית. מורט הוא מנהל בית מרקחת בעיר קואוהוג, והוא גם קמצן, נוטה לבעיות בריאתיות ונפגע מאוד מאנטישמיות, באופן אירוני אני מניח. "איש משפחה" היא כמובן לא סדרה אנטישמית אלא סדרה פוגענית כאידיאולוגיה והיא אכן מעליבה אנשים מכל הגזעים והדתות, אז מורט הוא פשוט עוד חתיכה בפאזל ההומור השחור העולמי שלהם. תכלס, אם הם לא היו קוטלים גם יהודי, אנחנו היינו נפגעים שלא כללו אותנו, ורק בזכות זה מגיע לו את המקום השמיני.

7. ד"ר טובי פליישמן // פליישמן בצרות

"פליישמן בצרות" היא סדרה מאוד יהודית. היא נכתבה על ידי הסופרת היהודייה טאפי ברודסר-אקנר, ומבוססת על הספר שהיא כתבה בעצמה. היא עוסקת ברופא יהודי נוירוטי בגילומו של ג'סי אייזנברג וצוות השחקנים של הסדרה כולל גם שמות כמו ליזי קפלן, אדם ברודי, וג'וש סטמברג. אז כמובן שד"ר טובי פליישמן הוא דמות יהודית מאוד: נוירוטי, חסר ביטחון ובעל היכולת להפוך הכל, אפילו את ההתפיידות המסתורית של אשתו לשעבר, לעוד סיבה לעיסוק עצמי חטטני. פליישמן הוא מעין גרסה מחודשת ומוארת יותר של דמות הנעבך היהודי של וודי אלן, אבל הוא גם קצת יותר מדי גרסה חדשנית – ולכן הוא יצטרך להסתפק במקום השביעי.

6. פראן פיין // נני

צריך קצת ייצוג נשי ברשימה הזאת, ומי יותר מתאימה מאשר פראן פיין, האומנת מקווינס בסיטקום "נני"? "נני" מבוסס על המפגש בין שני עולמות שונים אך קרובים גאוגרפית: משפחת המעמד הגבוה של מר שפילד במנהטן צריכה לקבל את פראן היהודייה ומלאת חוכמת הרחוב מקווינס. בסיטקום הניינטיזי החמוד הזה יש הרבה אזכורים לרקע היהודי של גברת פיין, וכמובן היא מגולמת על ידי פראן דרשר, אישה שעצם קיומה הוא סטריאוטיפ יהודי.

5. נעמי באנץ' // האקסית המטורפת

ומה עם אמהות יהודיות, אותו סטריאוטיפ שהוליווד כל כך אוהבת? רבקה באנץ', הדמות הראשית ב"אקסית המטורפת", המגולמת על ידי רייצ'ל בלום בסדרה הקומית-מוזיקלית שהיא גם יצרה היא אמנם בהחלט דמות יהודית מאוד המייצגת נאמנה את הדמות של ה-Jewish American Princess. אבל היא בהחלט לא הדמות הכי יהודית בסדרה, כי יש גם את אמא שלה, נעמי (טובה פלדשו). רק תראו את השיר הזה, בו מתלווה אליה גם רבנית (פאטי לופון), שכולו חגיגה של אחת המסורות היהודיות הוותיקות ביותר: להיזכר בדברים נוראיים שקרו בעבר.

4. מורה פפרמן // טרנספרנט

ואם כבר אימהות יהודיות צריך לעשות מקום ברשימה הזאת גם למורה פפרמן, האם הטרנסג'נדרית בגילומו של ג'פרי טמבור, שפשוט שמה את ה"אוי" ב-HBOy. "טרנספרנט" למעשה הייתה סדרה יהודית לא פחות (אם לא יותר) משהייתה סדרה להט"בית: משפחת פפרמן היא משפחה יהודית למופת (הבן האמצעי, ג'וש, בעצמו סוג של קריקטורה של יהודי צעיר חרמן ומתוסבך, אפילו היה מאורס לרבנית רייצ'ל), ובמסגרת ההתאמה המגדרית שלה מורה הופכת למעשה מאב יהודי מלחיץ לאם יהודייה לחוצה, כי אין דבר כזה – הליך רפואי שעושה אותך פחות יהודי (יש הליך רפואי שעושה אותך יותר יהודי, זה כן). וכמובן שאי אפשר לשכוח את הפרק בו כל המשפחה יצאה לטיול שורשים בישראל (גם אם רובו, מה לעשות, צולם בלוס אנג'לס).

3. ג'ייקוב נער הבר מצווה // סאטרדיי נייט לייב

ל"סאטרדיי נייט לייב" יש היסטוריה מכובדת של מערכונים יהודיים משיר החנוכה הקלאסי של אדם סנדלר, דרך "חנוכה הארי" והגרסה היהודית של "אלו חיים נפלאים". אבל ב-2012 חברת הקאסט היהודייה ונסה באייר ("יפה לך") הרגישה צורך לייצג את היהודים בתכנית עם דמות קבועה. ככה נוצר ג'ייקוב נער הבר מצווה, ילד בן 13 חמוד שבא לדבר בעיקרון על חג החנוכה, אבל במקום זה פשוט עושה את נאום הבר מצווה המביך ומלא בדיחות הקרש שלו. ג'ייקוב הוא הזדמנות ליהודים מכל ארץ להזדהות עם מערכון SNL. אנחנו אולי לא חיים בניו יורק, או מבינים בפוליטיקה אמריקאית, אבל רובנו חווינו בר מצווה מביכה ויכולים לצחוק עם ועל ג'ייקוב.

2. הדוד ליאו // סיינפלד

מה? לא ג'רי עצמו? לא! למרות שג'רי סיינפלד האמיתי הוא הקומיקאי היהודי הכי מפורסם בעולם, הדמות שלו בסיטקום האגדי שנקרא על שמו, בסופו של דבר – לא כזו יהודייה. אפילו ג'ורג' הוא יותר סטריאוטיפ יהודי ממנו והוא בכלל איטלקי קתולי (או לטבי-אורתודוקסי, תלוי מתי אתם תופסים אותו) – הוא, כמובן, מבוסס על לארי דיוויד עצמו אבל הוחלט להעביר אותו לעם אחר הידוע באימהות המלחיצות שלו בשביל שהסדרה לא תהיה יהודית מדי עבור הקהל האמריקאי של שנות ה-90. בכל מקרה, בשביל למצוא את היהודי הכי יהודי בסדרה נצטרך ללכת עמוק יותר לסבך דמויות המשנה של הסדרה, ושם נמצא את הדוד ליאו (הלו!). לא רק שהוא זקן נרגן, צועק וכועס, יש לו את התכונה היהודית מכולן: להתלונן על אנטישמיות. היהדות היא כזו חלק חשוב מליאו, שהוא רואה כל פגיעה אישית בו עצמו כפגיעה בדת כולה. וזה יהודי! אבל לא הכי יהודי…

1. לארי דייוויד // תרגיע

נו באמת, האם זה היה יכול להיות מישהו אחר? אחרי שיצר את "סיינפלד" ואף ביסס את הדמות של ג'ורג' קוסטנזה על עצמו, לארי דייוויד הביא למסך דמות אף יותר יהודית – את לארי דייוויד. כלומר, הגרסה הפיקטיבית של עצמו בסדרה "תרגיע" של HBO. דייוויד של "תרגיע" הוא כל מה שאנחנו מצפים מיהודי בסדרת טלוויזיה אמריקאית: נוירוטי, עקשן, חכם מדי וכמובן: הכי מצחיק בעולם. ההרפתקאות של דייוויד והתעקשותו לחשוב יותר מדי על כללים חברתיים (ואם תרצו ללכת עם זה יותר עמוק: האם זה בגלל שלמרות כל ההצלחה, והמיליונים, והחיים הפריווילגיים בלוס אנג'לס, העובדה שהוא יהודי עדיין הופכת אותו לאאוטסיידר נצחי? זו בהחלט פרשנות פסיכולוגית אפשרית לדמות שלו) סחבה את הסדרה הנהדרת שלו כבר במשך 11 עונות, עם עונה מספר 12 בדרך. ברור שמגיע לו את המקום הראשון. וכמובן, על הפרק של "העוף הפלסטיני".

• המסך
• לארי דיוויד
• סיינפלד
• תרגיע
• טרנספרנט
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 930 // השאלה היהודית
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 946 // 25 שנות דוקאביב

סיפורי מאירוביץ, 2017

סרטו היהודי ביותר של נואה באומבך ("סיפור נישואים") מספר על שני אחים ואחות מאימהות שונות, שמתכנסים בניו יורק לרגל אירוע שאמור לחגוג את יצירתו של אביהם (דסטין הופמן), פסל מתוסכל ונשוי בפעם הרביעית (לאמה תומפסון). אדם סנדלר בתפקידו המקסים ביותר כדני מאירוביץ' שמוצא את עצמו גרוש ומובטל, ועובר להתגורר אצל אביו הבלתי נסבל שמרבה להתלונן על מה שלא יהיה, ומאוכזב מכך שצאצאיו אינם אנשי אמנות אינטלקטואלים כמותו. בן סטילר הוא האח המצליח, העובד כיועץ פיננסי לכוכבי רוק בלוס אנג'לס, ואליזבת מרוול היא האחות שמתמודדת עם זיכרון של הטרדה מינית מתמשכת. המפגש המחודש מצית סדרה של ויכוחים וריבים, והדינמיקה המשפחתית מדויקת להפליא. באומבך כתב את דמויותיהם של סנדלר וסטילר במיוחד בשבילם.

הפייבלמנים, 2022

לאורך הקריירה הקולנועית הארוכה והמגוונת של סטיבן ספילברג הוא יצר כמה סרטים אישיים שבהם שילב אלמנטים אוטוביוגרפיים. אבל המשפחות עליהן סיפר – היו תמיד נוצריות. רק בגיל 75 הוא החליט שהגיע הזמן להוריד את המסכות ולהעלות על המסך את זיכרונות הילדות שלו. כלומר, לחזור לשורשיו כספילברג – בן למשפחה של מהגרים יהודים ממזרח אירופה שהחל לעשות סרטים בילדותו כדרך להתחבב על הגויים. הסרט מתאר את ילדותו באריזונה תוך כדי התפרקות הזוגיות של הוריו (מישל וויליאמס ופול דאנו, שאינם יהודים). בנעוריו המשפחה עוברת לצפון קליפורניה, ובתיכון החדש הוא מתמודד לראשונה עם אנטישמיות מצד חבריו לספסל הלימודים, ועם אהבה ראשונה לנערה נוצרית אדוקה שנדלקת עליו דווקא בגלל שהוא יהודי, כמו ישו. ג'אד הירש מספק הופעה עסיסית כדוד בוריס שקופץ לביקור ומספר על עבודתו בהוליווד.

איך להיות יהודי עכשיו // טיים אאוט סופ"ש
>> אם השאלה היא איך להיות יהודי עכשיו, אזהתשובה נמצאת בתל אביב
>> העגלה שלנו רחוקה מלהיות ריקה. הנה ארון הקודש שלנו בתפארתו
>> מיהו (הכי) יהודי? דירוג הדמויות הכי יהודיות בתולדות הטלוויזיה
>> מהו הומור יהודי? אחת מהתשובות מתחבאת אצל טאיקה וואיטיטי
>> היהדות הטעימה שלנו: מסע אל אוצרות הקולינריה של בני ברק

ימים של תום, 2022

במקביל לספילברג, גם ג'יימס גריי בן ה-53, שסבו וסבתו הגרו מאוקראינה לקווינס שבניו יורק, הוציא לפני כמה חודשים סרט אוטוביוגרפי על ילדותו ועל משפחתו היהודית. יש לציין ששני הסרטים ניחנים בטעמים שונים מאוד. "ימים של תום" מתרחש ב-1980, ימי נשיאותו של רונלד רייגן, ומתמקד בידידות הצומחת בין פול גראף בן ה-12 לבין ג'וני, ילד שחור מרדן שנשאר כיתה. סבא של פול (אנתוני הופקינס) מספר לו סיפורים על אמו שברחה מהאנטישמיות באוקראינה, מעודד אותו להילחם בגזענות ("תהיה מענטש", הוא אומר) ותומך בשאיפותיו להפוך לאמן. אביו אירווינג (ג'רמי סטרונג מ"יורשים") ואמו אסתר (אן האתאוויי שמגישה חיקוי מרשים של בלבוסטה יהודייה) פחות בטוחים בכישרונותיו האמנותיים, ורוצים שיבחר בכיוון בטוח יותר. כשפול נתפס מעשן מריחואנה עם ג'וני, הוריו מעבירים אותו לבית ספר פרטי, והחברות מועמדת במבחן. הסרט יעלה בארץ בשבוע הבא.

שבעה בייבי, 2020

אמה זליגמן יצרה פארסה יהודית שמבוימת כמו סרט אימה בזמן אמת. באמצע זיון עם המאהב המבוגר שלה מקס, דניאל מקבלת טלפון מאמה, שדורשת ממנה להתייצב מיד בשבעה של איזו דודה. כשמכרים מבוגרים מציפים אותה בשאלות על חייה, דניאל מתחמקת משום שהיא לא בדיוק עושה מה שהיא אומרת שהיא עושה. כשמגיע מקס, המבוכה נעשית דחוסה עוד יותר. מעט אחריו מגיעה אשתו השיקסע של מקס, ועכשיו תורו להיות מובך (אף שרעייתו מאוד נחמדה, אפשר להבין מדוע הוא מרגיש נוח יותר עם היהודייה הנוירוטית מאשר עם אשת העסקים היפהפייה שמפרנסת אותו). גם נוכחותה של חברת ילדות ומאהבת לשעבר של דניאל תורמת ללחץ הרגשי. דניאל רוצה לברוח משם אבל היא לכודה במחויבויות משפחתיות ובנימוסים מעושים, שאחיזתם איתנה יותר מכל כישוף שחור. ההומור היהודי שהסרט מלא בו ספציפי דיו כדי להיות אוניברסלי.

שאהבה נפשי, 2017

רייצ'ל וייס רכשה את הזכויות לעיבוד ספרה של נעמי אלדרמן, המספר על אהבה לסבית בקרב הקהילה היהודית החרדית בלונדון, וליהקה את עצמה לתפקיד בת הרב רונית, שעזבה את הדת והיגרה לניו יורק. הודעה על מות אביה מחזירה אותה הביתה ואת הדלת פותח דוד (אלסנדרו ניבולה) שמופתע לראותה. כמה דקות אחרי כן רונית מופתעת לגלות שדוד התחתן עם אסתי (רייצ'ל מקאדמס), ואנחנו נרמזים שלדמויות האלה יש עבר משותף. בימים הבאים נוכחותה של רונית בבית ובקהילה תעורר מחדש רגשות מהעבר, בסרט העוסק בהדחקה תרבותית וקהילתית של התנהגויות לא מקובלות. הבמאי סבסטיאן לליו, צ'יליאני לא יהודי, נעזר בתריסר יועצים כדי לעצב את העולם החרדי שבסרט. לצד הביקורת על הצדדים הדורסניים של הקהילה הדתית, הסרט נותן כבוד לחשיבה יהודית ולמוזיקה יהודית שמימית, התורמת להבנה שזו גם הטרגדיה של האב ובתו שהפסידו זה את זו.

חמוץ אמריקאי, 2020

סת' רוגן השקיע שנים רבות מחייו בסרט הזה, שבאמצעותו הוא בחן את החיבור שלו עצמו ליהדותו. הסרט, המבוסס על סיפור מאת סימון ריץ', מספר על מהגר בשם הרשל, שלפני כמאה שנה נפל לתוך חבית חמוצים ששימרה את גופו. הוא מתעורר בהווה בברוקלין, משתכן בדירת נינו, ומתחיל להחמיץ מלפפונים שזוכים להצלחה כבירה. הסיפור המקורי הוא מהתלה סאטירית על היפסטרים, בלוגרים ועוד מיני תופעות של העידן הנוכחי. בסרט נשמר רק הרעיון הבסיסי, ורוגן מגלם את הרשל וגם את נינו, המאופיין כמפתח אפליקציות כושל. בין השניים נוצר מתח סביב בית קברות מוזנח שבו קבורה אשתו האהובה של הרשל, והעלילה הצולעת כוללת חילופי זהויות וחזרה לעיירה היהודית בפולין, שם הנין מתחבר לשורשיו ולומד שלהתפלל זה טוב לנשמה. נו שוין.

יהלום לא מלוטש, 2019

סרטם של האחים היהודים ג'וש ובני ספדי מספר על האוורד ראטנר (אדם סנדלר) בעל חנות תכשיטים ברובע היהלומים בניו יורק – אחד העיסוקים המזוהים עם יהודים. ראטנר שקוע בחובות הימורים, ומאה אלף מתוך הסכום שהוא מתכנן להרוויח ממכירת אופאל שחור שהוברח מאתיופיה הוא חייב למלווה בריבית שהוא גם הגיס שלו. כששחקן הכדורסל קווין גארנט (בתפקיד עצמו) מבקר בחנות שלו, ראטנר משאיל לו את האופאל, וזאת נקודת הפתיחה של מרוץ מוטרף על פני כמה ימים, שבמהלכם ראטנר רודף אחרי אבן החן, מתמודד עם הבריונים של גיסו, עם התפרקות משפחתו ועם המאהבת שלו, וכל הזמן הזה ממשיך להמר ללא הבחנה. איפשהו בתוך כל זה הוא גם צריך למצוא זמן לסדר פסח, שהוא אחד האיומים שהוצגו אי פעם על מסך קולנוע.

קרא לי בשמך, 2017

ב-1983, בבית כפרי רחב ידיים בצפון איטליה מתגוררת משפחת פרלמן. ההורים, ממוצאים אירופאיים שונים, מדברים ביניהם בשלל שפות. הם אינם מסתירים את יהדותם, אך גם לא מתעסקים בה. מאמריקה מגיע אוליבר (ארמי האמר, נינו של איל הנפט היהודי ארמנד האמר), סטודנט לארכאולוגיה בן 24 שבא לעשות מחקר אקדמי בהנחייתו של פרופסור פרלמן (מייקל סטולברג) ועונד על צווארו מגן דוד גדול. הבן אליו בן ה-17 (טימות'י שאלאמה) מטפח אנטי מיידי לאמריקאי הנינוח, שמפגין חביבות לא מתחייבת לכולם, ונוכחותו האתלטית מעוררת את הנערות. רק אחרי כשליש סרט מעז אליו לרמוז לאוליבר שהוא מעוניין. כשאוליבר עוזב אחרי כמה ימים של אהבה סוערת, אליו נותר שבור לב, ואביו הטוב אומר לו שהיה מודע ליחסים ביניהם ומעודד אותו ללמוד מהצער. במהלך חג החנוכה, אוליבר מתקשר מאמריקה לספר שהוא עומד להינשא לאישה, והסרט מסתיים בשוט ארוך ועצוב של אליו בוהה בלהבות המרצדות באח בעוד הוריו מכינים את ארוחת החג.

נורמן: עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער אמריקאי, 2016

בסרטו האמריקאי הראשון, יוסף סידר ("הערת שוליים") גייס את ריצ'ארד גיר לגלם את נורמן אופנהיימר, מאכער יהודי קטן מניו יורק. כשפוליטיקאי ישראלי צעיר (ליאור אשכנזי), שפעם הוא קנה לו זוג נעליים יקרות, מתמנה לראש ממשלת ישראל, נורמן הופך לפתע לאישיות מקושרת ומבוקשת. רב בית כנסת במנהטן פונה אליו בבקשה שיעזור לו לגייס מיליוני דולרים כדי לשפץ את הבניין, ונורמן מתחיל לטוות מארג סבוך של יד רוחצת יד. הוא מפעיל את של אחיינו לסדר שבנו של ראש הממשלה יתקבל לאוניברסיטת הרווארד, ובתמורה דואג שהרב הנ"ל יחתן את האחיין עם ארוסתו הלא יהודייה. אלא שאז ראש הממשלה, שנחשד בפרשת שוחד, נסוג מהסידור. זאת תחילתה של התסבוכת שמביאה לנפילתו הצפויה מראש של המאכער, דמות פאתטית אך נוגעת ללב שסידר כתב בהשראת אביו.

• המסך
• קולנוע
• סרטים
• סרטים מומלצים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 946 // 25 שנות דוקאביב

הרבה דברים עברו על הקומדיה במאה האחרונה, אבל יש סוג אחד של הומור שנשאר בערך אותו דבר – חיקויים של היטלר. מאז הימים שבהם עוד חי ופעל (צ'ארלי צ'פלין ב"דיקטטור הגדול", כמובן) ועד היום קומיקאים ושחקנים משתמשים בדמותו של הצורר, פחות או יותר מאותן הסיבות, ואפילו מקבלים בערך את אותן התגובות. לחקות את היטלר זה לא בדיוק הומור פורץ דרך, אבל גם היום זאת דרך טובה לא רק לעורר דיון ועניין ציבורי, אלא גם לסמן את עצמך כקומיקאי נועז ואמיץ שלא חושש לעורר שערוריות.

מל ברוקס (שגם התחפש להיטלר בסוף קומדיית-הנאצים-הפחות-מפורסמת שלו, "להיות או לא להיות") אמר פעם ש"אם תנסה לנהל דיון עם דיקטטור אתה לא תנצח לעולם. זה מה שהם עושים הכי טוב: הם מפתים אנשים. אבל אם תשים אותם ללעג, תוריד אותם עם צחוק, הם לא ינצחו. אתה מראה כמה משוגעים הם". כמה אלפי סרטוני "היטלר מתעצבן" אחר כך הגיע "ג'וג'ו ראביט", הסרט שכתב וביים טאיקה ואיטיטי . בסרט ואיטיטי עצמו מופיע בתפקיד היטלר, כלומר, היטלר בתור חבר דמיוני של ילד גרמני בן עשר בהשפעת תעמולה נאצית וחברות בנוער ההיטלראי. הסרט נפתח עם מונטאז' שמשווה את ההשפעה של היטלר על החברה הגרמנית, ובפרט הנוער, לביטלמאניה. לקראת סיום, הגיבור צועק על החבר הדמיוני שלו "פאק יו היטלר" – ובועט אותו החוצה מהחלון.

"ג'וג'ו ראביט" התקבל בחיוב בסך הכל, היה מועמד לשישה אוסקרים וזיכה את ואטיטי בפרס התסריט המעובד הטוב ביותר. אך כאמור, קשה לחקות את היטלר בלי לקבל גם קצת באקלאש, וגם כאן היו מי שפחות התחברו לסוג המסוים של קומדיה שואיטיטי בחר ליצירה שלו. אבל איך הסרט היה מתקבל אם היה חתום עליו, למשל במאי ותסריטאי בשם טאיקה כהן? ואטיטי, שנולד בשם טאיקה דיוויד כהן ומגדיר את עצמו יהודי-פולינזי, מאמין שהיחס היה משתנה לטובתו – אבל שהידיעה הזו הייתה יכולה גם לפגוע באימפקט שלו. מבחינתו, להדגיש את יהדותו בקמפיין הקידום של הסרט היה קצת כמו לכתוב על הפוסטר "אל תדאגו, הבמאי יהודי!".

איך להיות יהודי עכשיו // טיים אאוט סופ"ש
>> אם השאלה היא איך להיות יהודי עכשיו, אזהתשובה נמצאת בתל אביב
>> העגלה שלנו רחוקה מלהיות ריקה. הנה ארון הקודש שלנו בתפארתו
>> מיהו (הכי) יהודי? דירוג הדמויות הכי יהודיות בתולדות הטלוויזיה
>> כן, אנחנו שולטים בהוליווד: הסרטים הכי יהודיים של השנים האחרונות
>> היהדות הטעימה שלנו: מסע אל אוצרות הקולינריה של בני ברק

כמובן שגם לא-יהודים מספרים לפעמים בדיחות שואה או מחקים את היטלר (כאמור, אותו צ'פלין – אם כי באותם ימים הקונטקסט של סאטירה על היטלר היה יותר "סאטירה פוליטית אקטואלית" ופחות "הומור שחור של יהודים"), אבל המקרה של ואטיטי מורכב יותר מהשאלה הסיינפלדאית על "למי מותר לצחוק על יהודים". היוצר הניו זילנדי הוא אחד מהדמויות הבולטות בעולם הקומדיה כיום, אבל כנראה שלא תשמעו את שמו נמנה באותה רשימה של "הומור יהודי עכשווי" עם שמות מזוהים יותר עם יהודתם, נניח סת' רוגן, שרה סילברמן או ג'ון סטיוארט.

ואיטיטי ממש לא מסתיר את היותו יהודי, אבל העובדה הזו נשארה בסופו של דבר ברמת הקוריוז שמוזכר מפעם לפעם, ואפילו קמפיין אוסקר לסרט שבו הוא משחק את היטלר לא שינה את זה. קשה להגדיר הומור יהודי, וקשה עוד יותר לעשות את זה כשהיוצר עצמו כמעט ולא עוסק ביהדות וביהודים ביצירות שלנו. ובכל זאת, הערכים שמאפיינים את היצירה שלו מהדהדים במידת מה את המסורת היהודית של הומור אנדרדוגי, נוירוטי ומתחכם.

העניין הוא שקשה להגדיר מה הוא, בעצם, הומור יהודי. אנחנו אוהבים במיוחד את הבערך-הגדרה של חוקר הספרות פרופ' ג'רמי דאובר, מחבר הספר Jewish Comedy: a Series history. בראיון לכלכליסט ב-2018 הוא אמר: "אני לא יכול להגדיר הומור יהודי, אני חושב שכל ניסיון שמתחיל במילים 'קומדיה יהודית היא…' נועד לכישלון. הומור יהודי מורכב מתגובות לרדיפה, מנגנוני הגנה, סאטירה עצמית, קומדיה תיאולוגית וסתם בדיחות רגילות כמו בכל מקום. (…) במשך תקופה ארוכה רוב הקומדיה היהודית היתה מחוברת לתנ"ך, לחיים תחת עול ה'אתה בחרתנו'. שלום עליכם אמר: 'אם זו הבחירה, אנחנו לא רוצים את זה, למה באמת שלא תבחר מישהו אחר. אתה אומר שבחרת בנו, אבל זה ממש לא נראה ככה'". הציטוט הזה של ואיטיטי מהדהד את אותו הסנטימנט "הסוג האהוב עליי של קומדיה מגיע מהצד המביך של החיים, הדברים שמעוררים בנו קרינג' אבל גובלים בטרגי. זה מה שמעניין אותי, זה מגיע ממקום רגשי אמיתי".

ואכן, רוב היצירות שואטיטי מעורב בהן עוסקות בדמויות של אאוטסיידרים מסוגים שונים ומשונים: הסרטים Boy ו-Hunt for the Wilderpeople עוסקים בילדים ממוצא מאורי; Eagle vs Shark הוא קומדיה רומנטית של גיקים ווירדוז שאף אחד לא ממש מבין; "מה שאנחנו עושים בצללים", הסרט והסדרה, חושפים את הקהילה הסודית של ערפדים, אנשי זאב ושאר יצורים מיתיים, שחיה בניתוק כמעט מוחלט מהחברה האנושית; "כלבי שמורה" שיצר עם סטרלין הרג'ו מתמקדת בבני נוער ממוצא ילידי בשמורה כפרית באוקלוהומה. גם הנסיגה של הילד הגרמני ב"ג'וג'ו ראביט" לעולם דמיוני בו החבר הכי טוב שלו הוא אדולף היטלר נובע, בסופו של דבר, מהיותו אאוטסיידר באופיו – גם אם בגרמניה הנאצית אין ספק שהפריבילגיה היא דווקא בצד שלו.

במובן מסוים היצירה של ואטיטי היא שילוב של המאפיינים שהוא מייחס להורים שלו – ההומור היבש והציני של אמא שלו (הצד היהודי), מורה וכותבת, והיצירה הנאיבית של אביו הצייר (הצד המאורי). בהרצאת TED שהעביר ב-2010 הוא צוחק בעיקר על עצמו, ובפרט על עצמו הילד והמוזרויות שאפיינו אותו, כולל חרדה היפוכנדרית שהוא הולך למות מסרטן בכל רגע ונטייה בלתי נשלטת לצייר צלבי קרס. "לא הצלחתי להפסיק והרגשתי אשמה על זה", הוא מספר. "כל פעם שציירתי אחד מיד הרגשתי רע והייתי חייב להפוך אותו לציורים של חלונות ובתים. משם הגעתי למחשבות על היטלר, ולמה צ'ארלי צ'פלין נראה כמוהו, ומה הקטע עם השפם הזה שגורם לכל דבר להראות כמו היטלר. ואז התחלתי לצייר שפם של היטלר על כל דבר". אם זה לא נראה לכם כמו מנגנון הגנה לתחושת רדיפה, כנראה לא הייתם מסוג הילדים שיודעים בערך לפחות 20 בדיחות שואה ממש נוראיות ונזכרים בהן במבוכה בכל יום שואה.

והנה, לסדרת "ת'ור" של מארוול הוא הגיע בדיוק בזמן כדי להפוך את אל הרעם היהיר מנסיך מפונק ליתום מוכה טראומה שמשוטט ללא מטרה בין כוכב לכוכב, ובהמשך למנהיג של קבוצת פליטים לאחר השמדת אסגארד. תוסיפו לזה תפקידי של ואטיטי כשחקן – בלאקבירד האמיץ מבחוץ ועדין מבפנים ב"לו הייתי פיראט" (שהוא גם אחד ממפיקיה), קורג החייזר המהפכן מ"ת'ור: רגנרוק" ו"ת'ור: אהבה ורעם" ולאחרונה גם ארנב שסובל ניסויים אכזריים בסרטון "Save Ralph" (מה יש לו מארנבים?). באותה הרצאת TED ואטיטי ציין שיש לו חיבה מיוחדת לדמויות של "אחרים", בייחוד כאלה עם נקודת מבט נאיבית או ילדית במידה (מה שמסביר למה הוא כל כך אוהב ליצור סרטים על ילדים).

בראשית דרכו כיוצר רב תחומי, טאיקה כהן/ואטיטי חתם על יצירותיו לסירוגין עם שמות המשפחה של הוריו. אמו, כאמור, נולדה לאב ממוצא רוסי-יהודי, אביו הוא בן לשבט מאורי (העמים הילדיים של ניו זילנד). כשנשאל בראיון ב-2012 למה הוא מחליף בין השמות, הוא ענה מיד "זה למטרות מס" אבל אז נתן גם תשובה רצינית: "שני ההורים שלי עוסקים באמנות. אמא שלי כותבת ומורה, אבא שלי צייר. בבית הספר הייתי טאיקה כהן, כי זה השם בדרכון שלי, וכהלכתי לגור עם אבא שלי והצד שלו של המשפחה קראו לי ואטיטי. תמיד השתמשתי בשני השמות בהתאם לאיפה שחייתי. את הסרט הקצר הראשון שלי עשיתי באזור שבו נודעתי בשם ואטיטי אז ככה גם חתמתי עליו, ופתאום הסרט הזה מאוד הצליח והייתה לי קריירה כיוצר קולנוע תחת השם הזה. זה לא שאני בורח מ'כהן' או משהו, זה פשוט קרה".

ואטיטי סיפר שלאורך שנות ההתבגרות שלו הוא נתקל בדעות קדומות, אבל יותר בגלל צבע העור והמוצא המאורי מאשר בגלל השם היהודי: "למדתי להתעלם מזה. זה לא הדבר הכי טוב לעשות, אבל אתה עושה מה שאפשר. הרבה מהרגשות האלה הפכו אצלי לקומדיה – בגלל זה אני מרגיש בנוח ללגלג על אנשים שחושבים שזאת חוכמה גדולה לשנוא מישהו בגלל מי שהוא". להלן – היטלר שואטיטי משחק הוא ילד מגודל ומטופש למדי – אפילו קצת וודי אלני בנטייה שלו לברבר בזרם תודעה נוירוטי לגמרי.

קבלו דוגמה: היטלר שוכב במיטה קטנה מדי למידותיו, לבוש מדים, וממלמל לעצמו "עשיתי את זה מוזר? זה מוזר עכשיו, נכון? היחסים בינינו לא אמורים להיות מוזרים". ככל שהסרט מתקדם והיטלר נעשה יותר מפלצתי, הוא נעשה גם הרבה יותר "היטלרי" – כלומר, מזכיר יותר חיקוי של האדם האמיתי מאשר פרשנות חמודה ומצחיקולית של ילד תמים. הדמות היהודייה היחידה בסרט היא של הנערה אלזה, שמתחבאת בבית המשפחה – והיא מקבלת חוש הומור שנון, עוקצני ומל ברוקסי יותר, עם נימה מתבקשת של התנשאות ("אתה יודע מה אני?" "יהודייה?" "לבריאות").

ואטיטי ביסס את הסיפור שכתב על ספר בשם "Caging Skies", אבל הספר לא היה קומי ולא הכיל שום חבר דימיוני – הרעיונות האלה הגיעו מהתיאור השגוי למדי של הספר שקיבל מאמו, רובין כהן: "היא הסבירה לי אותו לגמרי לא נכון, אני לא בטוח שהיא באמת קראה אותו". למקרה שתהיתם, התגובה שלה לפרשנות הקולנועית שבנה יצר לספר הייתה קלילה מאוד. "האישה היהודייה הקטנה הזו מניו זילנד מגיעה לסט של הסרט, ואני לבוש כמו היטלר", הוא סיפר. היא אמרה 'מותק, אתה נראה נהדר'. למקרה שתהיתם מאיפה ההומור שלי מגיע".

• המסך
• קולנוע
• טאיקה ואיטיטי
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 930 // השאלה היהודית