המאבק על העתיד של מדינת ישראל נכנס לשבוע עשירי של מרי אזרחי ובעוד אזרחי ואזרחיות המדינה נמצאים תחת בליץ בלתי פוסק של חקיקה אנטי-דמוקרטית וערעור תפיסת המציאות כפי שהכרנו אותה – קמים לא מעט כוחות בשטח שמטרתם לבנות מחדש את החוסן הלאומי וגם לעזור לכם להתמודד עם האנגאובר ההפגנות הידוע לשמצה.

>> היום בתל אביב: הפגנות, שיבושים ורחובות חסומים

כולנו מכירים את זה. אנחנו מגיעים להפגנה נרגשים, אולי גם מפוחדים, מחכים בציפייה לחיבוק הקולקטיבי. אבל עבור חלקנו גם מדובר במסיבה הטובה בעיר: האדרנלין פועם, הסרוטונין צועק "שמח!" (וגם "תופים!", "לקפוץ מעל מחסומים!", ולפעמים הוא משום מה רוצה לשיר "התקווה". נפש האדם זה דבר מסתורי ומרתק). בדרך הביתה עם גוש של חברים אתם עדיין נישאים על גלי האופוריה והתקווה ונופלים למיטה מסופקים בידיעה שעשיתם מה שאפשר כדי להציל את הדמוקרטיה. אבל לכל קפלן יש מוצאי איילון ובראשון בבוקר אתם מתעוררים לנפילת דופמין קשה ואמירה חדשה כל כך אלימה והזויה של אחד משרי הממשלה שאתם מנערים את הטוויטר שלכם כדי לוודא שמה ראיתם נכון וזה אמיתי.

איבוד התחושה הקולקטיבית האופורית, ועוד בזמן שיושבים בבית לבד מול הכותרות, יכולה להוות נפילה קשה יותר מכל האנגאובר שחוויתם. כן, כולל ההוא שחטפתם אחרי מסיבת הסגירה של הבלוק. כדי לסייע אספנו עצות מאנשי מערך "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה", המעניקים סיוע נפשי למפגינים וגם מותיקי הפגנות שכבר חוו לא אחת את הנפילה המדוברת.

"לעצור, ללכת לים, להסתכל ארוכות על הילדים, לצרוך אמנות, לשים את הטלפון במקרר אם צריך. המיומנות הכי חשובה היא להצליח להחזיק את הטוב הפנימי", אומרת ד"ר הדס שהרבני-סיידון, פסיכולוגית קלינית ואחת ממובילות ארגון "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה". הארגון, שקם בסוף ינואר השנה ביוזמתו של הפסיכולוג הקליני דוקטור נמרוד גולן, שם לעצמו מטרה לתת מענה לאומי היכן שארגוני הבריאות הממוסדים נכשלים בשתיקתם.

"ההופעה שלנו קשורה קשר הדוק לשתיקת הארגונים המקצועיים של בריאות ובריאות הנפש", אומרת שהרבני-סיידון, "ההסתדרות הכללית, הסתדרות הפסיכולוגים, הסתדרות הרופאים – אף אחד מהם לא מביע עמדה בנוגע להפיכה המתרחשת. העדר התייצבות הארגונים הרשמיים חייבה אותנו ליצור נוכחות מפני שלהביע כעת עמדה זאת מחויבות אתית מקצועית. אנחנו יודעים ברמה הקלינית והמחקרית שדיקטטורה היא חורבן הנפש. אנשים בדיקטטורה לא מדמיינים, הם לא פרנואידים, הם אכן רדופים".

ארגון "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה" מעניק למפגינים תמיכה נפשית טלפונית באמצעות כ-4000 חברי קהילה ומתנדבים, כולם מתחומי בריאות הנפש. "אנחנו מעניקים בהתנדבות תמיכה נפשית טלפונית לפונים שהם נפגעי אלימות בהפגנות, או כאלו שיצאו מההפגנה מוצפים", אומרת שהרהבני-סיידון, "הממשלה מעבירה לנו מסרים סותרים, עושה גזלייטינג, ועסוקה בבליץ חקיקתי בנושאים מהותיים באופן שלא מאפשר בכלל לבן אדם הסביר לעקוב אחריו. עצם זה שהממשלה מגנה אנשים שעושים מעשה דמוקרטי, וקוראת להם טרוריסטים ואנרכיסטים זאת מתקפה על האמת. זאת טלטלה נפשית איומה".

"זה לא פשוט בכלל לשמור על עצמך בתוך הדבר הזה", אומר יניב סגל מ"החזית הורודה", ארגון המתופפות שנותן להתנגדות את הקצב, ומפגין עם וותק מרשים. "איך לעשות את זה, זה באמת משהו שמעסיק אותי: ההבדל בין שבת הפגנה לראשון בבוקר, בין להתעסק במשהו גדול מהחיים כמו להציל את המדינה לבין החיים עצמם, עבודה, משפחה, חברים, ההבדל בין הלאומי לאישי ועיבוד החוויות המציפות ולעיתים הקשות שעוברים בהפגנות – קשה לעשות את המעברים האלו וצריך להיות מודע לזה".

סגל מספר שהוא עושה מאמץ לא לקבוע פגישות עבודה לראשון בבוקר אלא אם ממש אין ברירה – ועוד יותר מקפיד לא לבטל ולא להחמיץ פגישות עם הפסיכולוגית. הוא גם מקפיד מאוד על ספורט ומייעץ למפגינים שבעניין לא לוותר על האימון של יום ראשון וללכת על אימון רך יותר, כדי להעלות את הדופמין והסרוטונין. "שמתי לב וגם הפקתי לקחים ממחאת בלפור – שכשאני לוקח את הזמן לעצמי, וגם מודע לקושי, זה שומר עלי לאורך זמן", הוא אומר, "אני מקפיד להמשיך עם יוגה ומכשירים, זה שעה בלי הטלפון ובלי כל הכותרות וההודעות וזה מציל ומאוד מפקס. אני אישית מקפיד גם לעסוק באמנות שלי, לצייר, לקחת את החופש ולהתעסק במה שמקרקע אותי ועושה לי טוב אישית. לדעתי כל דבר שעושים עם הגוף והידיים עוזר – נגיד, לבשל. זה קצת מיינדפולנס אבל זה עובד".

סגל גם מקפיד להקיף את עצמו בחברים למחאה ולעבד איתם חוויות באופן קבוצתי או אישי. ״אנשים שאיתך בחוויה זה מאוד עוזר. בכלל ללכת כקבוצה, גם בהפגנות, להרגיש שאתה לא לבד וגם ביום שאחרי לעבד. אפילו לדבר עם חבר, לא חייב להיות משהו רשמי, להקים קבוצת חברים בווטסאפ. מה שעובד בשבילכם. אפשר להצטרף אלינו בחזית הורודה, מעבר לפעילות השוטפת יש לנו גם קבוצת ווטסאפ שמיועדת בדיוק לזה – ללרלר ולעבד את מה שאנחנו עוברים כרגע ואפשר לכתוב לנו בסושיאל מדיה ונצרף אתכן".

"הכי חשוב להיות מודעות לכך שמדובר בתהליך", אומרת ספיר סלוצקר עמרן, עורכת דין העוסקת בחופש המחאה, ממובילות תנועת "שוברות קירות". "יש משהו מאוד יפה ומרגש בהתעוררות של המון נשים ואנשים חדשים שנכנסים למחאה, אנשים מגיעים בהתלהבות ומוטיבציית שיא. אבל כדי לא להשרף ולהשחק חשוב להיות בפרספקטיבה נכונה – מחאות לא מצליחות ביום וגם לא בשבוע. אם אתם לא מרגישים טוב או מאוד עייפים לא יקרה כלום אם לא תגיעו להפגנה או אירוע אחד. לא על זה תיפול ותקום המחאה".

לשהרבני-סיידון יש גם כמה עצות פרקטיות לפעילות ביום שאחרי הפגנה או מחאה. "הפגנה היא קליימקס רגשי, יש בזה משהו כמעט רוחני, אבל החובה שלנו היא לחשוב עליה דווקא כמו על זמן התארגנות. מי שילמד להתייחס ככה להפגנות ואירועי מחאה לא יקום למחרת בשבר רגשי. תחשבו על ההפגנה כמו על ישיבת עבודה שבה אתם מציגים את תוצרי העבודה של אותו שבוע. השלטים שהכנת, מדברים ומקשיבים לאנשים אחרים בהתכנסות. זה זמן להבעה עצמית וספיגת השראה אבל זה לא יכול להגמר שם.

מה עוד?
"ביום שאחרי צריך ליישם את מה שספגת בזמן ההערכות של ההפגנה ולגזור מזה פעולות. כל אחד צריך למצוא את הפעולות שנכונות לו. אפשר להחליט שכל שבוע מכינים שלט אחר למחאה, אקטואלי, והשלטים האלו הם התיעוד של מה שאנחנו עוברים. כשהכל יתסיים יהיו לכם שלטים כמניין שבועות המחאה. אם שמענו משהו שנתן לנו השראה אפשר לכתוב על זה פוסט, אפשר לתרגם לשפה זרה כדי להפיץ לעולם. לא משנה, העיקר שתהיה לנו תכנית עבודה אקטיבית שאנחנו חוזרים עליה".

"חשוב מאוד להתחבר לוויב החיובי, אני יוצא להפגין בכיף כי אני רוצה שתהיה כאן מדינה כיפית, מדינה שכיף לגור ולחיות בה", אומר סגל, "זה הכח שלנו, זאת טעות לחשוב שאין אימפקט להפגנות. בתחילת הדרך הייתי קם ביום שאחרי בוכה, לא מבין למה אני מוצף, חשוב לתת לזה מקום אבל לא לשכוח להתחבר לשמחה ולאופטימיות ואם קשה לך, להצטרף לקבוצות שיודעות להרים את הווייב והתקווה".

ולסלוצקר עמרן חשוב להזכיר שהמטרה היא לשמור ולסייע גם לאחרות: "חשוב מאוד שנשמור על עצמינו מספיק גם כדי להיות במצב שאנחנו יכולות לזהות אחרות במצוקה ולסייע להן", היא אומרת. "אם מישהי חטפה אלימות משטרתית לא מספיק להיות איתה באותו רגע, צריך לזכור לבדוק מה שלומה גם ביום שאחרי וגם אחרי שבוע. אם אנחנו מזהות מישהי שנשחקת צריך לדעת לקחת אותה הצידה לשיחה ולנרמל את העזרה אחת לשנייה".

>>לקבלת תמיכה נפשית ללא עלות מצוות מתנדבי בריאות הנפש
>> כדי להצטרף לקבוצות השיח והתמיכה של החזית הורודה יש לשלוח בקשה ברשתות החברתיות:פייסבוק,אינסטגרם

• מחאת הדמוקרטיה
• בריאות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 937 // עכשיו ההאנגאובר
• גוף ונפש
• פסיכולוגיה
• מחאה

בבוקר היום שאחרי חגיגות העשור לאימפריאל הבעלים בר שירה, דרור אלתרוביץ' וגלעד לבנת במצב רוח מרומם. לבנת אמנם עבר תאונת קורקינט, נסע למיון וחזר עם גבס על הזרוע ואצל השאר ניכרים עיגולים שחורים מסביב לעיניים, אך האירוע הוכתר בהצלחה. "הבושוויק ניצח, החבר'ה נתנו בראש", הם מספרים על הבר פייט המסורתי, שבו התחרו ברמנים משלושת הברים של הקבוצה – אימפריאל, לה אוטרה ובושוויק. "לדרור היה בר קטן וסודי בחדר הכביסה של המלון שרק מתי מעט זכו לראות. בכל פעם יש לנו הפתעות חדשות".

עם הקמתו לפני עשר שנים, האימפריאל נחשב לעוף מוזר בנוף. בר הקוקטיילים 223 מקבוצת הבלבוי אמנם הקדים אותו, אך תל אביב עדיין לא הייתה מוכנה לעכל את היצור המוזר: מלון קטן שבו ברמנים בפפיון ושלייקעס משקשקים קוקטיילים מורכבים ולא מתחנפים. שירה, אלתרוביץ' ולבנת נזכרים בימיו הראשונים של הבר בנוסטלגיה מחויכת. "היה ספק אלכוהול שביקשנו לעבוד איתו וניפנף אותנו מכל המדרגות בקטע של 'מי אתם בכלל' ו'אני לא רואה איך המקום הזה יכול להצליח'. השחיר אותנו שחבל על הזמן. כברמנים שעבדו במקומות גדולים ומורגלים במשאים ומתנים ציפינו לקצת כבוד לעבר שלנו אבל היה חוסר אמון מוחלט בפרויקט. פתחנו את האימפריאל בלי ספק מרכזי מוביל. למזלנו מהר מאוד התחיל דיבור ומי שלא עלה על הרכבת בזמן הצטער".

הרבה אומץ.
"אני זוכר את דוד, אבא של גלעד, עומד בקבלה ובכלל לא טורח להרים את הראש ולהסתכל עליי", צוחק אלתרוביץ'. "הכל קרה מתוך מקום אישי ונאיבי. ראינו מה קורה בארה"ב ובלונדון והבנו שיש לזה מקום גם בארץ. בינינו לבין עצמנו אמרנו 'נעבוד קצת ומקסימום לא יילך'. אני חייב לתת קרדיט לבר, שכבר בשלבים מוקדמים אמר שהוא רוצה שנהיה ברשימת 50 הברים הטובים ביותר. ניסינו להבין איך לגרום לזה לקרות צעד אחר צעד".

ההימור השתלם ועד מהרה תפס האימפריאל מקום בצמרת טבלת הברים בעיר. התארים לא איחרו להגיע: הבר הטוב ביותר באפריקה ובמזה"ת, מקום 17 ברשימת 50 הברים הטובים של מגזין המשקאות Drinks International וטייטל בר הקוקטיילים הטוב ביותר בטקס פרסי האוכל של טיים אאוט. מה שבתחילה היה סוד שמור של אנשי תעשייה ותיירים הפך לקונצנזוס שמעצב את פני הענף כולו. "קוקטיילים נעשו מוצר צריכה די בסיסי. אנשים שהחזיקו בבית יין או בירה ומקסימום וודקה מחזיקים היום ביטרים ואלכוהול מיוחד. לנו ולשאר האנשים שמובילים את התעשייה יש חלק גדול בשינוי הרגלי השתייה, והם גם מחלחלים מתל אביב לפריפריה. כמעט בכל עיר אפשר למצוא בר עם רשימת קוקטיילים קלאסיים, גם באילת".

חינכתם את הקהל.
"אני לא אוהב את המילה הזו כי לא באנו לחנך", אומר לבנת. "האג'נדה שלנו הייתה ממוקדת תמיד בהכוונה או הדרכה, ולשמור על הרמה הגבוהה ביותר שאפשר. המחמאה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לקבל – ושמענו את זה גם מאנשים שיצאו מהבר פייט האחרון – היא שאנחנו עדיין מחדשים ושומרים על רמה. זה הדבר שאני הכי שמח לשמוע כי בסופו של דבר למקומות טרנדיים יש תקופה חזקה ואחר כך הקהל עובר הלאה. אנחנו עדיין שומרים על איכות המוצר ועל חדשנות, ואפשר לזקוף זאת לזכות עובדי הקבוצה ושדרת הניהול. אנחנו יותר מכווינים מלמעלה כיום והעבודה הקשה היא שלהם".

"ברוח התקופה, אין לנו דיקטטורה בקבוצה", מוסיף שירה. "מי שיוצר את הדרינקים אלה הצוותים ואין אחד שהוא המוביל. תמיד היו לנו הגדרות איך קוקטייל נכנס לתפריט ואחת הסיבות לכך שהדרינקים אצלנו טובים היא שיש לנו מנגנון סינון קשוח. צריך רוב כדי שדרינק ייכנס לתפריט או כדי שמתכון קלאסי יאושר. בתפריטים כיום יש רק דברים שנוצרו על ידי הצוות ואנחנו נוגעים בהם ברמת האישור הסופי ומשפרים כשצריך. כך אנו בעצם מגדלים את הדור הבא של התעשייה. כמו שמהמקומות של רפי כהן ורושפלד יצאו שפים מוכשרים, אני מאמין – וכבר יש הוכחות – שגידלנו ברמנים מוכשרים. זה כבוד גדול עבורנו".

עם ההצלחה בא התיאבון. אחרי האימפריאל הקימה הקבוצה את לה אוטרה, גם הוא במלון אימפריאל, ואת בושוויק במלון פבריק של רשת אטלס. סדרת שית"פים עם רשתות מלונאות הולידה את הברים red במלון כרמים של רשת ישרוטל, The Common במלון קמפינסקי ובר הבריכה The Palms בדן אכדיה. במקביל עובדים שירה, אלתרוביץ' ולבנת על ליין משקאות לשוק המסחרי ("נוזלים שיוצאים מחוץ לבר בכל מיני פורמטים"). האימפריאל עצמו נמצא בתקופת פריחה לא מעט בזכותתערוכת הפופ אפ Imperial Hotel Wonderland, ובקרוב ייצא קול קורא לאמנים לסבב נוסף. "כשפתחנו את הבר תמיד אמרו שאנחנו בר בתוך מלון ולא בר של מלון, בגלל הניתוק הגדול בין אורחי הבר לאורחי המלון ובעיקר בגלל השוני בין שני המקומות. עכשיו סוף סוף יש לנו סינרגיה עם המלון. יש אחוז גדול של מבקרים בתערוכה שקובעים קודם לדרינק בהפי האואר או הפוך, צופים בתערוכה ואחר כך בודקים אם יש מקום בברים. כיף לצרוך אמנות כשאתה טיפה שתוי וכיף לשתות אחרי שצורכים אמנות".

תפתחו עוד ברים?
"לאחרונה ממש פתחנו את הבק רום (חדר אירועים פרטיים ועסקיים בחלל ששימש מטבח מלון אימפריאל, ש.ב.ד.), שהוא המקום האחרון שלנו. השקענו בו הרבה זמן ומאמץ והוא מתחיל כעת את דרכו. אנחנו משתפים עדיין פעולה עם בתי מלון, אבל מקום חדש שלנו לא בתכנון".

בעבר נגעתם בעולם המסעדנות במוטל ופונטנה שנסגרו וגם בבושוויק. יש כוונה לחזור לשם?
"אנחנו חלק מעולם המסעדנות. הברים שלנו הם חוויה מסעדתית, ולא חוויית בר קשוחה", אומר שירה. "אם ניכנס לתחום האוכל זה יהיה עם שותף קולינרי מוביל. לא נהיה אלה שמחליטים ונותנים לשכיר חרב לנהל עבורנו את הפן הקולינרי".

אלתרוביץ': "היצר הזה תמיד קיים, לפחות אצלי, אבל צריך הרבה אנרגיות ולדעת לאן נכנסים. כולנו במקום יותר בוגר היום, יש לנו משפחות ואנחנו צריכים שהדברים יקרו בתוך הקונסטלציה. יש עוד המון מקום בתוך הדבר הזה. החדר הפרטי פתוח חודשיים ומבחינתנו זהו תחום חדש, שגם ממנו אפשר לצאת לדברים נוספים".

איפה יהיה האימפריאל בעוד עשר שנים?
"אם זה תלוי בנו, הקבוצה תמשיך לעבוד. לאימפריאל יש איכות של מוסד והוא יכול להמשיך לעבוד טוב. כמובן שמצב הרוח הלאומי משפיע, בימי שבת יש ירידה מטורפת בעבודה, הכבישים חסומים ואנשים לא נכנסים. אי אפשר להתעלם מזה וכולנו מקווים שהמשבר ייפתר ונוכל להמשיך. אנחנו רוצים להמשיך לחדש ולהיות רלוונטיים בפני עצמנו ובפני העובדים שלנו, ולהמשיך להוביל את התחום. ושעל הדרך יהיה לנו כיף".

• אוכלים שותים
• אימפריאל
• בר שירה
• גלעד לבנת
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 937 // עכשיו ההאנגאובר

המילה חמרמורת מסבירה בדיוק את התחושה: שילוב של צמרמורת ובאסה על זה ששתיתם כמו חמורים אמש, ועכשיו – הגוף מעוך, הראש כואב ובא לכם לקלל את מי שהייתם אתמול בלילה. קרה לכולנו. אבל אל תאמרו נואש. אספנו עבורכם חמישה מרשמים להנגאובר מברמני עירנו, שיודעים להתמודד עם התופעה טוב מכולם.

על כל דרינק, כוס אחת של מים

המרשם של בר שירה, אימפריאל:שירה מסביר שכך נמנע את ההתייבשות, שהיא זו שמייצרת את ההנגאובר, ומבטיח לכם שתקומו למחרת בבוקר כמו חדשים, לא משנה כמה הגזמתם אתמול. אין בעיה, נשתה אלכוהול, מים, שוב אלכוהול, שוב מים. ונחזור אלייך צלולים ובהירים במיוחד.

בלאדי מרי

המרשם של בר ניומן, הבסטה:להילחם באלכוהול עם עוד אלכוהול? ובכן, כן. אבל לא רק.בלאדי מרי עם מלא שורש חזרת מעל מנקה את הגוף ומעיף כל איכסה. ולגבי הבלאדי מרי, לפעמים להמשיך לשתות אלכוהול פשוט עוזר להנגאובר. לכו תבינו. ובלאדי מרי אנחנו אוהבים, אז מבטיחים לנסות בהנגאובר הבא.

ביצה מקושקשת

המרשם של מור קורל, אשת קוקטיילים וקולינריה, הבעלים של מיזם הקוקטיילים salt&spirit:הפתיע גם אותנו, אבל מור מספרת שהיא זוכרת בקרים קשוחים של האנגאובר בתקופה שחיה במקסיקו ורוב התזונה שלה הייתה שוטים של טקילה ומזקל. מה שהיה מציל אותה בבוקר היה טוסט קלוי עם ביצה מקושקשת, וגם אבוקדו ומיץ לימון לסיום. הנגאובר בקלאס.

חצ'אפורי

המרשם של אורי עוזיהו, בריקס:בעברי בירושלים גיליתי שהתרופה הכי טובה להנגאובר היא חצ׳אפורי. כן כן. משהו בשילוב המנצח של בצק, גבינה וביצה פשוט מרגיע את כל הפיצוצים בראש ובגוף. תוסיפו על זה צ׳ייסר של צ׳צ׳ה מקומי, וההנגאובר בורח מעבר לפינה.

שינה, פחמימות ומשקה איזוטוני

המרשם של עמית וזאנה, בר 51:לעמית וזאנה יש מספר דרכי התמודדות עם חמרמורת חמורה. הראשונה היא לישון עד 12 בצהריים ביום שלמחרת. אבל אם לא התמזל מזלכם ואתם צריכים לקום מוקדם בבוקר שאחרי – אז שני כדורי אקמול לפני שהולכים לישון, כמה שיותר פחמימות טובות ומשקה איזוטוני. כן, אלה של הספורטאים שמגיעים בצבעים שמחזירים מלחים ונוזלים לגוף.

• אוכלים שותים
• אלכוהול
• חיי לילה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 937 // עכשיו ההאנגאובר
• בר 51
• בסטה
• אימפריאל
• בר שירה

בן אדם מתעורר בבוקר ולא זוכר מה עשה בלילה שלפני. לפעמים הוא מוצא עצמו בסביבה לא מוכרת, או שהסביבה מוכרת אבל מפוזרים בה פריטים שמעידים על פעילות מעוררת תמיהה. הדיסוננס הזה, שבדרך כלל קשור לצריכה מוגברת של אלכוהול ו/או סמים, מופיע בעיקר בסרטים משני סוגים – קומדיות ומותחנים.

כשמדובר במותחן זה תעלול נרטיבי שמייצר מעין תעלומה בלשית, והגיבור מנסה לפענח את התמונה המלאה באמצעות הרמזים. במיני סדרה "ליל האירוע", למשל, סטודנט מתעורר במיטה ליד גווייתה של אישה זרה שאיתה העביר לילה של סמים וסקס, ואינו יודע להסביר את הסכין שתקוע בגופה. הוא נאשם ברצח ובשל השכחה מתקשה להגן על עצמו, ואף תוהה אם אכן היה מסוגל לרצוח אותה. לא פעם הנרטיב של השיכחה הזמנית מביא איתו עיון בשאלות מוסריות – האם אדם שאינו זוכר מה עשה יכול להיות אשם במה שעשה (או לא עשה)?

"ממנטו" של כריסטופר נולן (2000) הביא את זה לאקסטרים, כשבחר בגיבור שלא זוכר לא רק מה קרה אתמול בלילה, אלא מה קרה לפני עשרים דקות. לאונרד (גאי פירס) לוקה בתופעה המכונה "שיכחון למאוחר" וזה מסבך את תכניתו לנקום במי שאחראי למות אשתו. כזכור, תפיסת העולם המעורערת של לאונרד מועברת לצופים באמצעות פריסת העלילה מהסוף להתחלה, ובתחילתו של דבר אנחנו מגלים שהוא ניצל את השיכחון שלו כדי לרמות את עצמו ולדחוף את עצמו לעשות מעשה לא מוסרי – בלי שזה יותיר חותם במצפונו.

לעיתים קרובות יותר, תעלול האמנזיה הזמנית משולב בקומדיות, כשהדוגמה הראשונה שקופצת לראש היא "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" ושני המשכיו. נשים אותו רגע בצד, ונחזור להוליווד של פעם. בשנות ה-40, כשהוליווד לימדה את הצופים שסקס מחוץ למסגרת הנישואים אסור בתכלית האיסור (וגם במסגרת הנישואים מוטב היה לא להכיר בקיומו), כמה קומדיות השתמשו בשכחה כדי לרמוז שהיה שם סקס, בלי להגיד את זה בפה מלא.העניין הוא שאם היה סקס, החברה תאשים את האישה שלא גוננה על עצמה כמו שצריך.

כך, למשל, בקומדיה של פרסטון סטרג'ס "הנס של מורגן קריק" (1944), יוצאת טרודי (בטי האטון) לחגוג עם חיילים שיוצאים להילחם מעבר לים, ולמחרת יש לה זיכרון מעורפל מהלילה שבו היא אולי נישאה לחייל שאת שמו היא לא בדיוק זוכרת. כך או כך, היא מוצאת את עצמה בהריון, מכאן שלפחות דבר אחד בטוח קרה שם (אבל אם היא נשואה זה בסדר). סיפורים דומים על נשים ששוכחות את הוללות הלילה שלפני, סופרו בקומדיות כמו "סיפור פילדלפיה" – בבוקר חתונתה קתרין הפבורן לא זוכרת מה בדיוק עשתה עם ג'יימס סטיוארט בלילה שלפני – כדרך לגעת בנושא האסור, בלי להכתים את הגיבורה.

ודאי שמתם לב שהתחלתי את הטקסט בלשון זכר כוללני, אך כשהתייחסתי להוליווד השמרנית של פעם – עברתי לספר על נשים. כידוע היום, במציאות שמחוץ לסרטים תופעת השכחה לגבי אירועי הלילה שלפני, היא לרוב תוצאה של סם אונס שהוחדר למשקה של הקורבן ללא ידיעתה. וזה לא מצחיק בכלל. אז מה עושים? קומדיות על גברים שלא זוכרים מה קרה, ואם קרה משהו, הם לא אחראים.

קודם היה "אחי, איפה האוטו שלי?" (2000) על שני סטלנים (אשטון קוצ'ר ושון וויליאם סקוט) שמתעוררים אחרי לילה של מסיבות ושתיה מוגברת של אלכוהול, ויוצאים לחפש אחר האוטו שבכותרת. זאת קומדיה אבסורדית ולא מזיקה על צעירים שמסרבים להתבגר, וחוסר לקיחת האחריות על מעשיהם מועצם באמצעות השיכחה. מפגשים חוזרים עם נשים לאור היום שלמחרת רומזים שאם היה סקס בלילה, הן היו היוזמות.

גם "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" של טוד פיליפס, שנוצר תשע שנים מאוחר יותר וזכה להצלחה הרבה יותר גדולה, מספר על גברים שפורעים עול רגע לפני החתונה, שתדרוש לפחות מאחד מהם לקחת אחריות. במבט לאחור הסרט הזה, ששמו המקורי הוא "The Hangover", הוא התגרות מפורשת בנשים טראומטיות שחוו את השפעת סם האונס. כששלושת החברים שנסעו למסיבת רווקים בלאס וגאס מתעוררים במלון אחרי שהריקו לקרבם שוטים של ייגרמייסטר מתובלים באקסטזי, הם מוצאים טיגריס באמבטיה ותינוק בארון.

החתן, לעומת זאת, חסר. בניסיונם לשחזר מה קרה, הם מגלים שכדורי האקסטזי היו בעצם רוהיפנול – כלומר שמו של הסרט הוא הטעיה. אבל אף אחד לא אנס אותם במהלך הלילה. להיפך, אלן (זאק גאליפנאקיס), מוצג כעבריין מין מורשע (זה אמור להיות מבדח). בסרט אף מתארח המתאגרף מייק טייסון בתפקיד עצמו, שהוא כבדרך אגב אנס מורשע. וזה רק מעצים את הלגלוג שבבחירה ברוהיפנול כגורם לשכחת הגברים שלא קרה להם שום דבר נורא. רק לאחרונה החלו לעסוק בחוויה הדיסוציאטיבית של קורבנות אונס בסרטים ("עירום" של ירון שני) ובסדרות טלוויזיה ("להרוס אותך"), שאחריהם סרטי ה"מה עשיתי אתמול בלילה?" יצטרכו לחשב את דרכם מחדש.

• המסך
• קולנוע
• סרטים
• טלוויזיה
• סדרות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 937 // עכשיו ההאנגאובר

בארני גאמבל

"משפחת סימפסון" היא סדרה מלאה בדמויות סטריאוטיפיות, זה חלק מהכיף שבה. יש לנו את הבוס המרושע הכי מרושע, עורך הדין הסליזי הכי סליזי, מנהל בית הספר המשעמם הכי משעמם וכו', אז מן הראוי שבבר הקבוע של הומר נמצא גם את השיכור הכי שיכור – בארני גאמבל! בארני הוא אחת הדמויות הוותיקות ביותר בתכנית ואף זכה לעבור שינוי משמעותי בעונה מאוחרת. לאחר שנים שהיווה פאנצ'ליין מגהק, בעונה 11 בארני נגמל מאלכוהול. אבל בגלל שזה "משפחת סימפסון" ושום דבר לא יכול באמת להשתנות, הוא חזר לבקבוק שוב ושוב.

דון דרייפר

בשנות השישים זה היה מקובל לעשן ולשתות אלכוהול במקום העבודה, ובתור הייצוג האנושי של אמריקה בסיקסטיז, נדיר לראות את דון דרייפר ללא כוס ויסקי (או אולד פאשנד). דון הוא דוגמה מובהקת לאלכוהוליסט מתפקד: הוא כל הזמן שותה בעבודה, אבל ממשיך לשמור על החדות שלו לאורך כל הדרך, וממשיך להיות איש הפרסום הכי טוב בצד הזה של שדרות מדיסון. עד שבעונה הלפני אחרונה הוא שותה יותר מדי והכל מסתבך לו, כמובן. בכל מקרה, אל תנסו את זה בבית, קוראים יקרים: אני לא יודע כמה הבוסים שלכם יהיו מרוצים אם תגיעו ביום ראשון מסריחים מברנדי.

ריק סאנצ'ז

"ריק ומורטי" היא סדרה שבנויה על קונספט פשוט: מה אם דוק בראון מסרטי "בחזרה לעתיד" במקום להיות דמות-אב מוזרה אך חביבה, היה אנטיפת שיכור שתוקע גרעפסים בין כל מילה רביעית (וגם מכה נשים! אה לא, זה רק ג'סטין רוילנד, המדבב והיוצר שלו)? ריק סאנצ'ז, שלפי השמועות יחזור אלינו בקרוב עם קול חדש, הוא בסופו של דבר דמות טראגית: אפשר להגיד שהוא שותה כדי לשכוח מסיפור החיים העצוב שלו, שנחשף בפנינו לאורך הסדרה, אבל הוא גם עושה גרעפסים ומקיא, אז מגיע לו מקום ברשימה הזו. וואבה-לאבה-דאב-דאב או מה שזה לא יהיה.

לוסיל בלות'

משפחת בלות', שבניה ובנותיה הם הדמויות הראשיות של סדרת המופת "משפחה בהפרעה", הם בהחלט לא משפחה למופת. לכולם יש כנראה התמכרות כלשהי, מופשטת יותר או פחות, אבל מביניהם אם המשפחה לוסיל היא כנראה האלכוהוליסטית הגדולה מכולם. כמו אלכוהוליסטית טובה, שתייה חריפה הפכה לחלק כה מהותי מחייה של לוסיל, שנדמה שהיא בקושי משפיעה עליה יותר, אבל מאפשרת לה נגיד לנצח את המזכירה הישנה של בעלה בתחרות שתייה, באפס מאמץ. לוסיל, בגילומה של ג'סיקה וולטרס ז"ל, היוותה כנראה גם השראה לדמות אם אלכוהוליסטית אחרת, מאלורי ארצ'ר מ"ארצ'ר", שגם דובבה על ידי וולטרס.

בוג'ק הורסמן

הוליווד היא מקום קשה, כך אומרים, וללא ספק היא גרמה להרבה אנשים לפתח התמכרויות שונות לאורך השנים. בוג'ק הורסמן, כוכב הסדרה המצויירת בעלת אותו השם, הוא דוגמה לכך: אלכוהוליסט מדוכא המטביע את יגונו בסמים ושתייה חריפה. בקיצור, בוג'ק הוא-הוא אותו סוס אחד שנכנס לבר, ומאז לא יצא, וכאשר שאלו אותו אם הוא רוצה קש, הוא ענה "פשוט תשאירו את הבקבוק". כמו ריק סאנצ'ז, השתייה של בוג'ק היא כתוצאה מחיים קשים מאוד, אבל "בוג'ק הורסמן" היא סדרה שיותר מתעניינת בתוצאות של האלכוהוליזם ופחות במסעות בחלל ויקומים מקבילים מלאים בחייזרים עם שמות מצחיקים.

ג'סיקה ג'ונס

עוד דוגמה של סיפור חיים טראגי (מה יהיה עם זה? אה כן, נכון, זה ככה גם במציאות) שמוביל לאלכוהוליזם היא ג'סיקה ג'ונס, כוכבת סדרת האקשן של מארוול בעלת אותו השם. ג'סיקה גם נותנת ביטוי טלוויזיוני לקלישאת ה"בלש פרטי האלכוהוליסט" מסרטי פילם-נואר ישנים, כאשר היא מנהלת את סוכנות הבילוש "אליאס" ומצליחה לפתור תעלומות ולכסח פושעים, עם עזרה מכוס בורבון נאמנה של חברת "ווילד פאול" הפיקטיבית. אבל במקרה שלה, זה בעיקר מעניין לראות דמות שתיינית בסדרה ששייכת ליקום של מארוול, שכידוע נמצאת בבעלות דיסני – לא בדיוק חברה שמעודדת אלכוהוליזם בדרך כלל.

פרנק גלאגר

לעוד מבט מעט יותר רציני על אלכוהוליזם יש לנו את פרנק גלאגר, אב המשפחה בסדרה "חסרי בושה", בגילומו של וויליאם ה. מייסי. מייסי, שבמהלך הקריירה שיחק הרבה בחורים נחמדים ונאיביים, עשה פה סיבוב של 180 מעלות בגילומו של אב שיכור, מסומם אבל עדיין אוהב, בדרך שלו. פרנק מתמכר בקלות כמעט לכל דבר וכמו בארני גאמבל, עלה וירד מהעגלה מספר פעמים בסדרה, אבל מייסי מכניס כל-כך הרבה רגש לדמות הזאת שקשה לא לאהוב אותו, לפחות קצת.

האב ג'ק האקט

רוב הדמויות ברשימה הזאת אוהבות לשתות, אבל הן עדיין די מתפקדות ובעלות יכולת להרכיב משפט, האב ג'ק, מהסיטקום האירי "האב טד"- אינו כזה. אחד משלושה כמרים שגרים ביחד באי קטן, ג'ק הוא זקן דמנטי ושיכור, שצועק מדי פעם מילים כמו feck, drink או girls, כדי לבטא את רצונותיו הבסיסיים, במהלך הסדרה האב ג'ק נהנה ממשקאות משכרים רבים ביניהם וויסקי, בירה, חומר ניקוי לאסלה ונוזל בלמים. "האב טד" היא סדרה שמראה לנו שאולי לא כל האירים שיכורים – אבל אלה שכן, ממש שיכורים.

הנסיך הארי (לא האמיתי)

קצת ייצוג ישראלי, או שמא אולי בריטי? בשנות האלפיים המוקדמות, הנסיך הארי היה דמות מאוד שונה מאשר היום. כיום, הוא אקטיביסט המורד במשפחת המלוכה שגידלה אותו ומככב בסרטים דוקומנטריים של נטפליקס, אבל ב-2005, הוא היה ידוע בזכות התנהגותו הפרועה וכיכב בצהובונים בריטיים, אז כאשר תכנית הסאטירה הקאלטית של ביפ, "הרצועה", רצתה לייצג את הנסיך, זה היה בדמות של נער שיכור מפונק, בגילומו של אורי גוטליב, שמקיא הרבה וממלמל "לא טוב לי", לא בדיוק סאטירה מושחזת, אבל עדיין מאוד מצחיק.

כל הקאסט של "פילדלפיה זורחת"

מכל הסדרות ברשימה הזו, "פילדלפיה זורחת" היא הסדרה היחידה שאני יכול לחשוב עליה בה לא רק דמות אחת היא אלכוהוליסטית, אלא למעשה כל הדמויות המרכזיות הן שיכורות חסרות תקנה. בהיסטוריית הטלוויזיה היו סדרות אחרות שסבבו סביב הלקוחות של בר, כמו "חופשי על הבר" לדוגמא, אבל הסדרה החביבה והדי הולסום ההיא לא התקרבו לקרסוליים ספוגי הקיא של ה"גאנג" של "פילדלפיה זורחת". כמה הם שיכורים? כשהם מוצאים את עצמם בקרוז לא-אלכוהולי הם מופתעים לגלות שאנשים שותים מיץ תפוזים ללא וודקה, כשהם ננעלים בחדר שירותים ללא שתייה, הם חווים תסמיני נסיגה כה חמורים שהם חושבים שהם חולים במחלה נוראית, הם ניסו לשבור את שיא השתייה במטוס של אגדת הבייסבול וויד בוגס, אין ספק שמגיע מקום מכובד ברשימה הזו לדניס, מק, די, צ'ארלי, פרנק ומעט הלקוחות הקבועים שלהם ב"פאדי'ס פאב".

• המסך
• טלוויזיה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 937 // עכשיו ההאנגאובר