"את זה עשיתי באושוויץ ואת זה בברגן בלזן", נהג לענות למי ששאל היכן עשה את הקעקועים שלו. לפני שנים הפכנו לחברים ושלשום, יום לפני שנאסף אל עמיו, מצאתי את ספרו האחרון עם הקדשה שכתב לי ולזוגתי אז. טור פרידה ממי שידע לזעזע את המזועזעים ולהצחיק את הצוחקים
הייתה תקופהשיגאל תומרקיןהיה חבר שלי.
נפגשנו ערב גשום אחד לפני כמעט עשרים שנה בביתם של מישה ואירה גרובמן. הייתי שם עם אולה, בת הזוג שלי באותם ימים, ורציתי לנסות ולהסביר לה מי האיש היושב מולנו, זה שכל העיניים בחדר היו נשואות אליו. רציתי להסביר לה מי זה תומרקין, את חשיבותו והשפעתו על שדות האמנות והתרבות הישראליות ואת השפעתו המכרעת עלי אישית. איך בכלל אפשר להסביר דברים כאלה.
תומרקין תמיד היה בעיניי סמל למורד הישראלי המוחלט, הניהיליסטי חסר העכבות; האיש שכשהיו שואלים אותו איפה עשה את הקעקועים הגדולים על זרועותיו היה אומר ״את זה עשיתי באושוויץ ואת זה בברגן בלזן״. איש שההומור הפרוע שלו היה ממש מביא אותי לדמעות גם כשהייתי רואה אותו מתראיין איפשהו וגם, מאוחר יותר, בחיינו האישיים. כמה מהדברים שאמר אצלי בסלון אני אשא עמי עד סוף ימיי.
אז חשבתי לנסות ולהסביר לה משהו מכל זה ברוסית השבורה שלי אבל אז תומרקין בדיוק התחיל איזה מונולוג ברוסית, שפת אמו, ואני חשבתי שאולי אין ברירה אלא לתת לה להבין לבד מי הוא. בינתיים נקשרה שיחה ובסוף אותו ערב הצענו להסיע אותו חזרה לביתו ביפו. גם בבית של גרובמן וגם באוטו דיברנו על המון דברים, על אמנות, ספרות, היסטוריה וביוגרפיה והיינו יכולים להמשיך עוד שעות. וכך נעשינו חברים.
תקופה ארוכה הייתי מצטרף אליו לשולחן שלו בקפה דיצה (שגם הוא עבר מזמן מן העולם) והוא הכיר לי רבים מחבריו, כולם אנשי הבוהמה הוותיקה של תל אביב, אמנים ואנשי צבא, סופרים, משוררים וזמרים. מי לא ישבו שם? אורי ליפשיץ ויוסי בנאי, אמנון טייטלבוים ועמוס קינן ועוד רבים וטובים שרובם כבר לא איתנו. תומרקין גם היה מגיע אלינו לארוחות ערב (מאד אהב את האוכל הרוסי שאולה הייתה מכינה) והביא לנו תמיד מני מתנות, בין ציורים שלו או ספרים שלו, כולם נשאו הקדשות אישיות, פרקים מיודדות ופרקים זועמות.
ניהלנו עשרות רבות של שיחות, בעיקר רכילויות על דמויות היסטוריות שונות ומדי פעם יגאל היה גם מתעצבן ומשחרר ארס שלא ברא השטן. אבל גם את הצד הזה שלו אהבתי. הוא הצחיק אותי ואני אוהב אנשים שמצחיקים אותי באמת. ברבות הימים, ואחרי שאולה ואני נפרדנו, התרחקנו קצת ויגאל גם כעס עלי במיוחד מסיבות השמורות לו (היה משאיר לי הודעות שטנה ארוכות שעם כל כמה שהן היו פוגעניות גם הן הצחיקו אותי מאד ובאיזה אורח מוזר חשבתי שזו גם דרך שלו לומר שהוא אוהב אותי).
לזעזע את המזועזעים, להצחיק את הצוחקים
אחר כך הוא חלה מאד ואבד הקשר. הציורים שהקדיש לי נשארו אצל אולה ואצלי בבית נשמרו רק כמה ספרים שנתן לי עם הקדשה. אבל, ממש שלשום, לגמרי במקרה או שלא במקרה, שעה שאני מבקר חבר ילדות באילת, מצאתי בספרייה שלו את ספרו האחרון של תומרקין ״הקיסר והצבוע״, עם הקדשה שכתב לאולה ולי בשנה הראשונה להיכרות בינינו. אתמול נודע לי שהוא נאסף אל עמיו ונמלאתי געגוע. לפחות אני יכול להגיד שפעם, בחיים אחרים, יגאל תומרקין היה חבר שלי.
![אבוסלוט במהדורת אנדי וורהול. צילום: יח"צ חול](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/03/sizes/אבוסלוט-במהדורת-אנדי-וורהול-צילום-יחצ-חול-._resize_P_wo_500_679.jpg "אבוסלוט במהדורת אנדי וורהול. צילום: יח"צ חול")
![אבסולוט בעיצוב של פילפלד. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/03/sizes/אבסולוט-בעיצוב-של-פילפלד-צילום-יחצ-מאושר-לשימוש-_P_wo_500_679.jpg "אבסולוט בעיצוב של פילפלד. צילום: יח"צ")
