אומרים שצעירים כבר לא עושים סקס. מי אומרים? בדרך כלל עיתונאים מבוגרים שכותבים כתבות על זה שצעירים כבר לא עושים סקס כי מישהו אמר משהו כזה בטיקטוק. המציאות, כמובן, שונה למדי, וגם עם הניכור הזילניאלי, הקורונה ועליית הפאשיזם, מתברר שצעירים עדיין חרמנים כמו תמיד ומזדיינים כמו שפנים. איך אנחנו יודעים? כי שאלנו.

>>

מדד הערים הבינלאומי של טיים אאוט בוחן מדי שנה את עמדותיהם של תושבי הערים שבהן המגזין יוצא לאור לגבי העיר שבה הם חיים. אחת מאותן שאלות היא "כמה פעמים את.ה עושה סקס בחודש?", ומתוך התפלגות התשובות קל לחלץ את פיסת הדיאטה שמסמנת את הערים החרמניות ביותר בעולם. ומה נגיד? יש הפתעות בחיים.

לקראת יום האהבה, בחנו במפקדת טיים אאוט העולמית את תוצאות המשאל האחרון, שבו נשאלו 18,500 עירוניים המתגוררים בערים הגדולות בעולם באיזו תדירות הם מקיימים יחסי מין. בראש הדירוג, במקום הראשון המשותף, הדהימו את כולנו קראקוב, העיר השנייה בגודלה בפולין, יחד עם חצי האי הסיני מקאו, הלוא הוא לאס וגאס של המזרח הרחוק. בשתיהן אמרו 67 אחוז מהמשיבים אמרו שהם עושים את הדירטי לפחות פעם בשבוע.

אם את העניין של מקאו עוד אפשר להבין – בכל זאת, עיר חטאים – אז קראקוב היא הפתעה עצומה, אבל רק אם לא הייתם בה, כי מדובר בעיר סטודנטים צעירה ושוקקת עם רובע יהודי טרנדי, סצנת אמנות שוקקת וחיי לילה סוערים. כמו כן מתברר שכל מה שסיפרו לכם על פולניות הוא שקר.

מיד אחריהן, במקום השני, נמצאות גואדלחארה, סאו פאולו ולוקסמבורג, שבהן 66 אחוז מהאנשים שדיברנו איתם נעשים אינטימיים לפחות פעם בשבוע ופורטו הגיעה למקום השלישי עם 64 אחוז. בסיכום הכללי, ובאופן מפתיע הרבה פחות, הוכתרה ברזיל כמדינה החרמניות ביותר בעולם עם שלוש ערים שונות שהשתחלו לטופ-20 ברשימת הערים שעושים בהן הכי הרבה סקס. מקסיקו וקולומביה הוסיפו שתי ערים כל אחת, ובסך הכל תופסות ערי אמריקה הלטינית תשע מתוך 20 המקומות הראשונים ומצדיקות את הסטריאוטיפים על הדרום-מרכז אמריקאים השובבים.

תכלס מקמן. סאו פאולו (צילום: שאטרסטוק/TimeOut)

ומה עם תל אביב? בסקרים קודמים של מדד הערים הבינלאומי, התברגה העיר שלנו כמעט תמיד בטופ-5 של קטגוריות המין הסטוצים, אך מאז המלחמה תל אביב אינה לוקחת חלק בסקר הגלובלי. עוד סיבה טובה לעשות אהבה ולא מלחמה. הדירוג המלא:
1.קראקוב
2. מקאו
3. גואדלחארה
4. סאו פאולו
5. לוקסמבורג
6. פורטו
7. מארסיי
8. בנגקוק
9. ריו דה ז'נירו
10. פנמה סיטי
11. קיימברידג'
12. נאפולי
13. מדיין
14. בריסל
15. האנוי
16. בוגוטה
17. מקסיקו סיטי
18. רוטרדם
19. ברזיליה
20. סאן חוזה
​

• סקס ויחסים
• מיניות
• סקר הערים הבינלאומי

בשנת 2019, כלומר לפני כ-200 שנה, צצה לה בנטפליקס סדרה קטנה ומפתיעה בשם "חינוך מיני", ובמרכזה בית ספר בעיירה קטנה באנגליה ונער שהופך לסקסולוג הצעיר בעולם. במשך ארבע עונות היא דיברה על מיניות ויחסים בקרב בני נוער בצורה שמדברת גם לצעירים וגם למבוגרים, ובמסווה של סדרת נעורים מופרעת הצליחה להעביר את כל צופיה שיעור בחינוך מיני, ואני לא מדבר על השיעור המביך עם יועצת בית הספר שמלבישה קונדום על בננה.

במיטבה, "חינוך מיני" הראתה לנו איך מערכות חינוך שמרניות הופכות את הנושא שהכי מעניין בני נוער (ושהכי חשוב ללמד אותם) לשיח מביך ומדכא, תוך כדי שהיא מספרת סיפור שאנחנו כל הזמן רוצים ממנו עוד. עונת הסיום של הסדרה שעלתה בשבוע שעב מביאה לסיום את סיפורם של הסקסולוג הצעיר אוטיס מילבורן וחבריו, רק חבל שביחס לעונות הקודמות היא הייתה כל כך פרווה שעוד רגע וגם בעמותת "ראש יהודי" היו מאמצים אותה.

בסוף העונה הקודמת קיבלנו את הבשורה שתיכון מורדייל נסגר והתלמידים מתפזרים לבתי ספר אחרים, טוויסט שמצד אחד נפטר מלא מעט דמויות מיותרות שסיימו את חלקן בסדרה, ומצד שני מאפשר כניסה של דמויות חדשות. האם צריך כל כך הרבה דמויות חדשות בעונת סיום? כנראה שלא.

העונה הרביעית נפתחת בתיכון קוונדיש, תיכון ניו-אייג'י שמטפח את תלמידיו בהגזמה במקום לדכא אותם.אוטיס מילבורן, עכשיו על תקן התלמיד החדש, ממשיך להיות שמוק חסר תקנה והופך להיות אחד הפרוטגוניסטים הכי בלתי נסבלים שהופיעו על המסך. הנער החביב וחסר הביטחון הפך לנגד עינינו לדוש שעסוק רק בעצמו ולא מסוגל לראות שום דבר מעבר (בן נוער טיפוסי, יהיו שיגידו), מה שהופך את הרגעים בהם הוא נכשל ונופל על הפרצוף להרבה יותר מצחיקים.

מבחינת הקאסט הישן כולם ממשיכים את קווי העלילה שלהם ומצליחים למצוא אפילו כמה קווי עלילה חדשים, כמו הדילמה של אריק בין הכנסיה לבין הנטייה המינית שלו, אדם גרוף שהתחיל בתור הבריון השכונתי מחליט ללכת לעבוד בחווה עם סוסים, ג'קסון מגלה גוש באשכים ואוטיס צריך להילחם על המעמד שלו כשהוא מגלה שבבית הספר החדש כבר יש תלמידה שהיא מטפלת מינית אהובה.קו העלילה של אוטיס הוא אולי החלש ביותר, בעיקר בגלל הקאסט של בית הספר החדש ובכלל המהות של המקום.תיכון קוונדיש נראה כמו פרודיה על שיטות החינוך המתקדמות ולא כמו הבנה ויישום שלהן, נקודת מבט שמרנית יחסית לסדרה כמו "חינוך מיני" שפרצה כל גבול אפשרי על מסך הטלוויזיה.

העונה מתמקדת מאד בשיח זהויות, נושא שלמען האמת קצת נשבר הזין ממנו (משחק מילים לא מכוון). אני בעד שכל אחד יהיה מה שבא לו, איך שבא לו ואם מישהו רוצה שיפנו אליו בדרך מסוימת, באמת באהבה, אבל כמה עוד אפשר לדבר על זה? הנושא נמאס כבר בספיישל השלישי של דייב שאפל שעסק בזה, נמאס כבר בעונה האחרונה של "אופוריה" ונמאס גם עכשיו.

הבעיה הגדולה היא שמתייחסים למין ומגדר כאל בעיות מרכזיות ולא כמאפייני דמות. הפרק השלישי של "האחרונים מבינינו", לדוגמה, הראה לנו סיפור אהבה בין שני גברים מבלי שעצם "האהבה האסורה" ביניהם מהווה כל מכשול, אלא פשוט משהו שמאפיין אותם ומאפשר להם להתחבר וליצור מערכת יחסים עמוקה. הנושא הוא ההישרדות שלהם בסוף העולם ולא הנטייה המינית שלהם. זה לא המקרה ב"חינוך מיני", שאמנם עוסקת בתחום, אך זה לא אומר שזה חייב להיות האיפיון המרכזי של הדמויות האלה.

הקבוצה הפופולרית בתיכון מורכבת הפעם מאבי (אנתוני לקסה), נערה טרנסג'נדרית שהיא גם הכי פופולרית בתיכון, רומן (פליקס מופטי), גבר טרנסג'נדר ובן הזוג של אבי, ואיישה (אלכסנדרה ג'יימס) נערה לסבית-שחורה-פוליאמורית-כבדת-שמיעה. החבורה הזאת מתייפייפת, וזה כל הקטע שלה, אבל גם עם המודעות לכך זה בלתי נסבל כי הם פשוט לא מרגישים כמו אנשים, אלא כמו ייצוג מאוד פלקטי וכמעט פארודי של הזהות המינית שלהם. זה מייצר מגוון סיטואציות שמרגישות מזויפות, לדוגמה כשאבי לא רוצה לשכב עם רומן, ובוחרת לשרוף את השטיח במקום לדבר איתו על זה או להמציא עשרים תירוצים לברוח כמו בן אדם סביר.

העונה מכילה גם נסיונות לקחת את הסיפור צעד אחד קדימה, בעיקר עם דמותו של קאל (דואה סאלח), נער טרנסג'נדר שמפתח דיכאון אובדני בגלל השינויים בגופו מהטיפול ההורמונלי. למרות שהם מנסים לשתול רמזים קטנים לאורך העונה, שום דבר מכל זה לא מתחבר והסיפור מרגיש מנותק לגמרי מהסדרה. אם היו בונים את זה קצת יותר טוב ברמה התסריטאית ומנקים קצת שומן עודף, אפשר היה לתת לסיפור שלו טיפה יותר מקום ולדבר על מה קורה כשבני נוער נכנסים לטיפולים מהסוג הזה ללא השגחה, נושא שאשכרה ראוי לתת לו יותר מקום בסדרה כמו "חינוך מיני".

ובכל זאת כמה מילים טובות לסיכום:הפינאלה של כל אחת מהדמויות המרכזיות בסדרה הייתה ראויה בהחלט. מאוכזבים שבסופו של דבר אוטיס לא סיים עם מייב? מה חשבתם שיקרה? כמה זוגות מהתיכון אתם מכירים שהתחתנו וחיו ביחד לנצח? זה כמעט לא קורה. מערכות היחסים האלה מהתיכון נשארות מאחור, אבל כל החוויות שלנו מגילאי הנעורים עיצבו אותנו להיות מי שאנחנו לאורך השנים.

זה גם העניין בסדרה: לאורך הזמן אנחנו רואים את אוטיס מתעצב להיות גרסה טובה יותר של עצמו (גם אם לרוב הוא שמוק אנוכי). לצד כל תלמידי התיכון, המורים וההורים ולצד הומור פרוע, צילום טוב ופסקול שנבחר בקפידה, קיבלנו סיפור יחסית מלא ועגול. היא גם מסתיימת בזמן, רגע לפני שהיא נהרסת והופכת לבליל מקושקש של שמונה עונות עם יותר מדי דמויות מתחלפות וללא יעד סופי מוגדר. זה כשלעצמו הישג מרשים שמצטרף לשורת ההישגים שהסדרה הזאת רשמה לעצמה. גם אם העונה הרביעית היא אולי העונה הכי פחות טובה של "חינוך מיני", היא הצליחה להגיע לקו הסיום בלי להתבזות ומצאה סוף ראוי לסדרה הכי מהפכנית בנטפליקס.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• סדרות מומלצות
• סקס ויחסים

הרבה מהחברות שלי לא מבינות איך אני מנהלת שגרת חיים של בחורה שוברת לבבות. אני לא הבחורה הכי יפה בחדר, לא הכי חכמה, לא הכי מטופחת ובטח שלא הכי עשירה (אם תהיתם בכלל). ביננו? לגברים שמתהלכים ביננו אין הרבה סיבות לרדוף אחריי. כן אמרו לי שאני הכי מצחיקה, אבל עם מצחיקה לא שוברים לאף אחד את הלב. ובכל זאת, התנהלות חיי האהבה שלי משאירה רבים פעורי פה, ונשים מסוימות אף מעוניינות לשלם לי כדי לשבור לבחורים אחרים את הלב. אז איך אני, הבחורה שהיא הכי לא הכי-הכי, מצליחה לסובב על אצבע אחת כל כך הרבה מבחורי תל אביב? החלטתי להכין מדריך.

אבל לפני שנתחיל, יש כמה הסתייגויות שעלינו לקחת בחשבון – הרבה נשים בעולמות הפופ כתבו שירים איך להיות הנערה ששוברת לכולם את הלבבות, ובכולם המטרה הייתה זהה – ליהנות. אנחנו לא מחפשות להרוס לאף אחד את החיים, אנחנו מחפשות כיף. אנחנו לא מעוניינות להיות נשים רעות, אנחנו פשוט עונות על צרכים רגשיים של הגברים בחיינו מבלי להתחייב אליהם. אנשים מסוימים יקראו לזה "דגל אדום", אנחנו קוראות לזה "חיי הנעורים". המדריך מיועד לנשים בגילאי 20 עד 30, כי אחרי גיל 30, אף אחד לא קונה את הבולשיט הזה ולאף אחד יותר אין כוח למשחקים האלה.

ועוד נקודה שחשוב לי לציין – שלא הפכתי את עצמי לכזאת. לא שמתי לעצמי מטרה לשבור לגברים בחיי את הלב, זה קורה באופן טבעי. תמיד הייתי אדם כזה, קצת בלי רגישות. בשנתיים האחרונות, לאורך טיפול פסיכולוגי ארוך, הבנתי שההתנהגות שלי היא פשוט רעילה. אני דגל אדום מהלך בבת אדם. אף פעם לא היה לי אכפת מחיי אהבה, מרגשות של הבחורים שאני יוצאת איתם או באופן כללי מרגשות של זרים שהם לא שני החברים הקרובים שלי. בכל זאת אני בחורה בת 25 שגרה בפלורנטין וכותבת בטיים אאוט, למה שיהיה לי אכפת מרגשות של אחרים?

ולכן אני לא ממליצה לבחורות רגישות, בחורות נקשרות, או לכל אחת שיש לה סף אכפתיות גבוה לנסות את המדריך. למה? כי אז תשברי לעצמך את הלב – וזאת לא המטרה שלנו. המטרה שלנו היא ליהנות, ועל הדרך לגרום לכל הבחורים באזור ללכת שבי אחרייך. אני גם לא ממליצה לגברים להשתמש בו בהיפוך מגדרי, כי אז תצאו דוש וזה לא העידן הנכון לזה.ובלי קשר, כבר אמרו לי שהמדריך דומה ל"שיטת דניס" ב"פילדלפיה זורחת". אני נשבעת שיש לי חור בהשכלה ומעולם לא צפיתי בסיטקום הזה, אבל מניחה לעצמי שזה נכון – כי אנשים רעילים פשוט פועלים באותם דפוסים.

חודש ראשון: "ההתחלה" או "השלב בו את מעמדה פנים שאת בחורה נורמלית"

תהיי זמינה:בשבוע עד שלושת שבועות הראשונים של הקשר, תהיי הכי זמינה בעולם. תעני לו אחרי דקה, או חמש דקות לכל המאוחר. אם לוקח לך יותר משעה לענות תכתבי "חח סליחה על הדילאיייי". תני לו הרגשה שהוא מרכז העולם. יהיו בחורים שיבהלו מההתעניינות שלך וירד להם ממך, לחלק אחר מאוד יעמוד מזה. גברים רעילים כמוך יקחו צעד אחורה, גברים נורמטיביים ישמחו שסוף סוף יש מישהי שרוצה אותם. אבל כולם יחשבו ויבינו שאת בקטע שלהם. מדגישה: בשבוע עד שלושה שבועות ראשונים של הקשר, גג חודש. לא יותר מזה.

תפגשי איתו המון:תבלו ביחד, תעשו דברים שהוא אוהב (וגם את אוהבת כמובן), תני לו הרגשה שאת רוצה לבלות איתו כל היום ושרוב הזמן שלך מוקדש עבורו. סרטים, הצגות, תערוכות, לשבת בבר. תיפגשו לפחות בין 2-4 פעמים בשבוע. את החיים שלו והוא החיים שלך. בלעדייך אין לו מה לעשות ביום יום, כי את הדבר הכי כיפי שיכול לקרות לו. חודש ראשון זה זמן טוב לבסס את העובדה שאתם כמעט כמעט זוג, אבל לא מוגדים רשמית כי זה עוד מוקדם. זה השלב בו לרוב מקיימים יחסי מין. דבר שגורם לכך שהוא יקשר אלייך יותר ויותר ויפתח בך תלות כלשהי. עם זאת, את לא חייבת כלום לאף אחד ויכולה לעזוב בכל רגע שתרצי, אל תשכחי את הנקודה החשובה הזאת.

תתייעצי איתו:תשאלי מה דעתו על דברים, כל הדברים. החל מה הוא חושב על מה שאת לובשת, על התפקיד החדש שלך בעבודה, מה כדאי לך לעשות עם ההורים, לאיזו מסעדה ללכת עם החברות, ועד לאיך הוא תופס את החיים ומה המשמעות של הקיום בעיניו. תני לו את התחושה שדעתו חשובה לך ומעניינת אותך, שהוא מעיין ידע נובע, שבלעדיו כנראה היית מתה כי הוא החכם באדם. כרגיל בשבוע עד החודש הראשון.

את לא פנויה רגשית:תחזרי על האמירה הזאת בפניו לפחות פעם ביום. את לא פנויה רגשית, את לא מחפשת זוגיות ואת לא רואה את עצמך כרגע מתחייבת. זה לא כי את לא רוצה, אלא כי את לא יכולה, כי החיים לא נותנים לך הזדמנות וזמן להיות בקשר, כי את מתגברת על האקס שלך מכיתה ט', כי ככה. בשורה תחתונה – חשוב מאוד שתדגישי שאת לא פנויה רגשית. משפט רעיל של אנשים רעילים. פרו טיפ לרעילות במיוחד: בין לבין גם תזרקי אמירות כלליות על בחורים אחרים שכרגע את נפגשת איתם והם "חופרים" לך או לא מעניינים אותך, ואת נפגשת איתם סתם כדי למלא חלל כלשהו. זה יבלבל אותו יותר והוא לא יבין את המעמד שלו אצלך בחיים.

חודש שני: "חוסר יציבות" או "זה הזמן להתרחק ולגרום לו להתאבסס"

"נראה לי אנחנו צריכים לנתק קשר":מזל טוב, אם הוא בחור נורמלי – אחרי חודש שאתם מבלים, יוצאים ושוכבים – הוא נקשר אלייך רגשית. זה הזמן להכריז שאת רוצה לנתק קשר. בלי סיבה. כי יש לך עומס, כי החתול שלך גוסס ואת צריכה להקדיש לו יותר זמן, כי בדיוק אכלת אסיד והיקום אמר לך שאת צריכה להפסיק לדבר עם בחורים שהשם שלהם מתחיל בע' ונגמר בס'. תחשבי על משהו, את חכמה מספיק. אחרי שניתקת קשר בסערה, תחכי בין יום עד לחמישה ימים, ואז תבקשי לחזור שוב לקשר. תבלבלי אותו, אל תעשי לו חשבון, עד שלא יוכל לישון.

מתרחקות בהדרגה:בגדול, כבר יש לך אותו. אם זה היה המדריך לאיך לגרום לו להתאהב, היינו מסיימות כאן. אבל זה המדריך לבחורה רעילה – אז זה השלב בו את פשוט ניהנת מלראות אותו כרוך אחרייך. זה הזמן להתחיל להתרחק בהדרגה. במקום לענות לו מהר, תעני לו פעם פעמיים ביום. במקום להיפגש 4 פעמים בשבוע, תפגשו פעם בשבועיים. הדגש הוא שתמשיכו להיפגש ולדבר כי זו הדרך להשאיר אותו מבולבל ומאוהב. אסור לך להראות חוסר התעניינות, אלא להראות עומס ולחץ בחיים. אתם לא נפגשים לא כי את לא רוצה, אלא כי את לא יכולה. את מאוד רוצה, פשוט החיים…

תתחילי עם בחורים אחרים מולו:זה צעד מאוד רעיל, אבל הוא קצת בלתי נמנע. אם את מיישמת את צעד 6 וממשיכה להיפגש איתו אחת לשבוע-שבועיים, אז יש לך הזדמנות למוסס לו את הלב בלייב. איך תעשי זאת? פשוט תפלרטטי עם בחורים אחרים. את יכולה להתחיל איתם באופן ישיר, אבל את יכולה גם סתם להסתכל או לחייך לברמן ולבחורים אחרים בבר/מסיבה. אם הוא שואל אותך למה את עושה את זה, תסבירי לו בעדינות שאתם לא בזוגיות או משהו. ובמילא את לא מחפשת שום דבר רציני כי את לא פנויה רגשית, זה הכל לכיף. זוכרת?

הסוף, ההתחלה ומה שביניהם: טיפים כלליים עד שתחליטי להפסיק להתעלל בו

תכיני לו פלייליסט:זה חלק חשוב מהמדריך. לא משנה מתי, העיקר שתכיני לו פלייליסט יפה ומושקע. מצידי תכיני לו פלייליסט בשבוע הראשון שאתם מכירים "כי הוא גרם לך להרגיש", או ביום שאת רוצה לנתק ממנו קשר "וזה הזיכרון האחרון ממני". פלייליסט זה דבר רגשי ומחובר. הוא צריך לחשוב עלייך כל הזמן ושירים הם זיכרונות שצרובים לנו במוח. כמובן שהשירים צריכים לדבר על אהבה, על שברון לב ועל מערכות יחסים. הפלייליסט הזה ילווה אותו בכל מהלך הקשר שלכם ולמעשה זו פיסת זיכרון נצחית שלך שתלך איתו לכל מקום.

כינויי חיבה:תמיד תקראי לו בייב, אהוב שלי, מתוקי, מאמי. הוא צריך לחוש את הקרבה הזאת ממך. הוא צריך לחשוב שעוד קצת מאמץ מצידו ואתם תהיו ביחד, עוד קצת זמן ואחרי שיעבור העומס בחייך וזהו אתם זוג. אחרי פרק זמן כלשהו, אחרי איזשהו דדליין בלתי ברור ולא הגיוני שאת כל הזמן מנפיצה – תגיע ההגשמה האולטימטיבית של מה שקורה כאן כל הזמן הזה.

אחרון חביב והחשוב ביותר:לגרום לו לחשוב שיש סיכוי. לעולם לא לנתק קשר. מתישהו בעתיד אתם תהיו ביחד. את לא-לא רוצה אותו, את לא יכולה כרגע. את עמוסה, יש לך מלא על הראש, את מתגברת על האובדן של הדגים שהיו לך בכיתה ו'. תשאירי אותו על אש קטנה, תעני לו להודעות, תמשיכי להיפגש איתו. אם את מרגישה שהוא מתרחק ממך ואת עדיין מעוניינת בקרבתו, תחזרי על צעדים 1 עד 4, ושוב צעד 5. וכמובן,בהצלחה לך בחורה רעילה! בחיים לא תמצאי ככה זוגיות אוהבת.

• הבועה
• סקס
• סקס ויחסים
• מדריך

בשנת 2010 הקמתי את מגזין "ביד", מגזין הפורנו הגאה הראשון בישראל, במטרה לתת במה לאמנים להביע את יצירותיהם סביב השדה הגברי. במגזין, לדורותיו, בחתי להציג עבודות של אמנים ישראלים, צילומים אמנותיים ותמונות חושפניות של גברים ישראלים מקומיים.המגזין מכיל בתוכו צילומים, כתבות, איורים, שירה וכל מה שעוסק בפאלוס, איבר המין הגברי. הוא זוכה להצלחה בארץ ובעולם, באמסטרדם ובברלין הוא נמכר בחנויות, ואף הרחיק לכת והגיע עד לאוסטרליה, קנדה, דובאי, דרום אפריקה וטוקיו, שם הזמינו אותו במיוחד.

בתקופת היווסדו של המגזין, עבדתי במקביל בסטודיו למיתוג של לקוחות בתחום האופנה. היינו יוצרים הפקות עם דוגמנים ודוגמניות במידות אפס, כמקובל בתחום. זה הרגיש לי לא נכון ונוצר בי הצורך לתת במה למגוון רחב של מודלים אחרים ונוספים שקיימים. החלטתי לתת לזה ביטוי ביצירת המגזין.

עוד מראשית דרכו רציתי לאתגר את תפיסת הדימוי הגוף הגברי ולהציג במכוון, בכל גיליונותיו, מודלים בעלי מידות גוף שונות ומגוונות, במטרה לתת ביטוי אותנטי ולשקף את מכלול הגברים שבקהילה. הבחירה במגוון הקיים, ובשונה מאידיאל היופי המוכר לנו, נעשתה במטרה להציג את הגברים שאנחנו באמת, אותם גברים שכולנו מכירים מחיי היומיום, השליח שמגיש לנו את ארוחת הצהריים במשרד, המוכר שהייתי פוגש כל יום בפיצוצייה ליד הבית, הבחור שהציע לי דרינק בבר וגם את זה שרקד איתי בקלאב.

מאז יצאתי לדרך והפקתי תשעה גיליונות בקונספטים שונים. בכל גיליון היה לי חשוב לבחור מצולמים במידות שונות ומגוונות. במשך הזמן עברתי לעבוד במשרד הפרסום מקאן, ובתפקיד בכיר יותר זכיתי להשפיע על לקוחות בבחירת הפרזנטורים לקמפיינים. הקפדתי שיהיו בעלי ערך חברתי מוסף, בנוסף לנראות החיצונית ולגוף הרזה. יצרתי קמפיינים שמתעסקים בדימויי גוף, גם אצל גברים וגם אצל נשים. אבל הדרך עוד ארוכה לנו כחברה. בתקשורת, לא פעם, וגם לאחרונה, אני שומע וקורא על אנשים שהולכים במדרון תלול של הפרעות אכילה, שקשה הדרך ממנו חזרה. אנחנו צריכים, כחברה, להכיל את כלל המידות כמו שאנחנו דואגים לעבוד על הכלה של גזענות.

הרחק מלב הקונצנזוס, אני נותן במגזין במה לעירום הגברי בתפארתו ולחבריה הייחודים של הקהילה. מוצגים בו גברים בעירום מלא וזו הדרך שלי לקרוא תיגר על הצנזורה הקיימת סביבנו. הגברים המצולמים למגזין נבחרים על פי מידת הפוטוגניות שלהם כפרמטר עיקרי, ולא על פי מראה, גיל ומידות גוף מקובלות בתעשייה, כך שכל אחד יכול ומוזמן להצטלם למגזין. כיום, כאשר קיימות ומתפתחות קהילות נוספות לצד זו המקובלת והמיינסטרימית, אנשים מתעניינים בשונה והמיוחד הנמצא בכל אחד מאיתנו.

קהילת הדובים, לדוגמה, עורכת תחרות שנתית, כפי שמקובל בקהילות מקבילות נוספות, בה היא מכריזה על "מר דוב ישראל" שנשלח לייצג את ישראל בעולם, והוא, למשל, מסוג המודלים שאני שמח להציג אצלנו במגזין ולהראות שבהחלט יש מקום גם לגוף "עבה בשר" בחברה שלנו כיום ואין צורך להתבייש או, חלילה, להרגיש מנודה בשל כך.ביצירת המגזין שמתי לי למטרה לייצר את החיבור של הקהילה הגאה לצד החיובי של גברים גדולים, בכל המידות והגוונים. יש ליינים של מסיבות שמתקיימות לאורך השנה כמו "ביף" או "דובי" שמיועדות לדובים לצד צ׳ייסרים (גברים רזים שנמשכים לדובים), מה שמעיד שבפועל קיים עניין וקיימת משיכה גם למראה הזה, ללא קשר לאידיאל היופי המוכר לנו מהפרסומות.

בדיוק כאן נכנס מגזין "ביד" ומהווה את הפלטפורמה שנותנת את הבמה הראויה, בעיניי, למודל מסוג זה.המגזין משתייך לז'אנר הפנזין, הוא עובד ללא מטרות רווח, והכסף הנכנס מהמכירות ומגיוס ההמונים עובר ישירות לטובת הפקות הדפוס. העבודה במגזין הינה וולונטרית, כולנו עובדים באופן התנדבותי מלא, גם המצולמים וגם הצלמים וכן כל שאר היוצרים, על מנת לבודד את אלמנט הניצול הקיים בתעשיית הפורנו ולתת במה חשופה לכולם. מגיע לכולנו.

>> על מנת לאפשר את הפקת הגיליון העשירי,יצאנו בקמפיין גיוס המונים. בתמורה לתמיכה ולסיוע במימון ניתן יהיה ליהנות ממגוון תשורות שונות בהן קבלת גיליון מס' 1, הראשון של המגזין, לוח השנה המיוחד שהופק כחלק מגיליון מס' 8, שוברים לסטודיו קעקועים בתל אביב, העתקים של המהדורה העשירית והחגיגית שתצא בכריכת ספר עב כרס, וגם הזמנה אישית לאירוע השקת הגיליון ה-10 של המגזין.קליק אחד כאן ואתם בדרך.

• ❤ תרבות
• להט"ב
• שבוע הגאווה
• מגזין
• מיניות
• סקס ויחסים
• סקס תל אביבי
• טור אישי

האלבום השלישי שלי,LOVERS,נכתב במהלך ואחרי פרידה מזוגיות של עשור עם מי שחשבתי שיהיה בן הזוג שלי לתמיד. לייט-בלומרית מוחלטת, בגיל 35, עברתי לגור בדירה פיצפונת ליד שוק לוינסקי והתחלתי לטעום את העולם – להבין מה אני אוהבת, מה מדליק אותי ומי בכלל הטיפוס שלי. כל שיר באלבום מספר על מפגש עם גבר אחר שפגשתי בשנה הראשונה הזאת, לפעמים ללילה אחד, לפעמים לתקופה. ככה יצא שכתבתי את אלבום הטיילור סוויפט שלי.

Avocado Song: אבי מהטינדר

בסוף 2020 עוד הייתי בזוגיות, ביחסים פתוחים. הכרתי בטינדר את אבי, בחור ביישן ורזה עם עיניים כחולות שהיה בו משהו אמיץ, מחוספס. הוא פגש אותי על ספסל בפלורנטין בשישי בצהריים, לא רחוק מהבית שבו גרתי אז עם בן הזוג. הלכנו יחד לשוק לוינסקי, ניכר שהוא לא מכאן, שאני צריכה להכיר לו את העיר. לא עפתי על איך שהוא נראה אבל הרגשתי שאני רוצה להתקרב, שהוא מסקרן אותי. לא מצאנו מקום לשים את התחת בשוק אז הוא לקח אותי על הקורקינט לגינת אליפלט. על ספסל בגינה הוא סיפר לי שיש לו בת קטנה, שגרושתו והוא ביחסים מורכבים, שהוא אלכוהוליסט בגמילה ושהוא ישב בכלא שנה על נהיגה בשכרות בזמן שהוא היה בשלילה. איכשהו זה לא הרתיע אותי, הוא נראה כזה מתוק ולא מאיים, התנשקנו קצת והוא לקח אותי הביתה. חשבתי שיכול להיות נחמד לראות אותו שוב. הקוטביות הזו בין הגבר הרגוע והבטוח שחיכה לי בבית, לבין ה"ילד הרע" שישב מולי עם סיפור החיים הפרוע והמרגש – משכה אותי. בדייט השני כבר לא מצאתי באבי את אותו עניין, כשהוא שם עליי ראש בצורה שעוררה בי רחמים יותר מאשר משיכה, הבנתי שאני פשוט לא שם. את אבוקדו סונג כתבתי על החם-קר הזה, על התחושה המוכרת שאני הכי בעניין בהתחלה ואז מתקררת מהר. כמו אבוקדו בחורף, יש לי עונה קצרה.

Balcony: מתן המהוסס

את מתן הכרתי דרך חברים משותפים, היינו מתראים לא מעט בבר הקבוע שחברה עבדה בו וניכר שיש בינינו וייב. נמשכתי לקול העמוק שלו, לאדישות שהוא שידר, לאיך שהוא גלגל לי סיגריות בלי שביקשתי. המתח המיני הלך וגבר וחיכיתי שהוא יעשה צעד, שינשק אותי, שיציע שניפגש. בסוף כתבתי לו שאני בעניין, התוודיתי שקיוויתי שהוא יקלוט את הפלירטוט שלי ויזום. "היית צריך לנשק אותי כשעמדנו במרפסת אחרי המסיבה", כתבתי לו. והוא אמר: "אני יודע". "אני באה אליך", הגבתי. בילינו יחד ערב מביך ברמות של טייק אאוט אסייתי טעים וסקס מאוד מהוסס. אחר כך כבר היה ברור לשנינו שזה לא יימשך. "בלקוני" נכתב על הרצון שלי להיות מחוזרת, על הגילוי שמה שמדליק אותי זה גבר שעושה את הצעד הראשון עם כמה שזה לא פמיניסטי מצדי, ואולי מתוך זה אני תמיד זאת שיוזמת ועושה את הצעד.

House Guest: ארז הנעלם

אחרי שעברתי לדירה משלי, וחודש לפני שאני והאקס נפרדנו, הכרתי את ארז באפליקציה. רגע אחרי שהיה בינינו מאצ' הוא ביקש לדבר בטלפון והייתה שיחה זורמת ורצינית. הוא גר בחו"ל תקופה ועבר פרידה מאישה שאהב מאוד אבל זה הסתבך. הזמין אותי ליין ושיחה אצלו בבית, הוא היה חכם וחריף, עם שיער ארוך בהיר ועיניים כהות. כשהגעתי הוא עשה לי סיור בבית הענק שלו שהוא משפץ בעצמו ומשכיר חדרים בו לחברים, בית עם חלונות גבוהים, מרפסת בכל חדר, מהבתים הנדירים של תל אביב של פעם. היין היה טעים והשתכרתי קצת, ומה שאני זוכרת מהשיחה זה בעיקר שהוא התעקש להסביר לי למה הדעות הפוליטיות שלי מתונות מדי ולא הצבעתי נכון. אחר כך הוא הציע לעשות לי מסאז' ולקח אותי למיטה. ישנתי שם כי הוא התעקש וירד גשם מטורף למרות שלא היה לי עניין מיוחד לקום איתו בבוקר, אבל הבית המרהיב הזה ברחוב יוקרתי בתל אביב לא יצא לי מהראש. השיר נכתב על הבית ועל הלילה הזה, שהיה רק אחד, כי ארז נעלם ולא שמעתי ממנו יותר. שנה אחרי הוא התקשר להתנצל שהוא התאייד והזמין אותי למסיבת יום ההולדת שלו. שקלתי לבוא רק בשביל להיות שוב בבית הזה.

Plastic Wrapper: עומר החתיך

התחלתי בפייסבוק עם עומר, מוזיקאי חצי מוכר שהיה לי סוג של קראש עליו. חתיך, גבוה וכריזמטי מאוד, מהסוג שיודע שהוא כזה. הייתי עדיין בזוגיות אבל כבר בדירה משלי ונראה לי שזה הקל עליו להיפגש איתי. כבר בפגישה הראשונה היה לי ברור שאני הולכת להתאהב בו בקטע חמור. נפגשנו לדרינק קצר בבר הקבוע שלי והחיוך שלו הרס אותי. אחרי יומיים של חוסר תקשורת אזרתי אומץ וכתבתי לו שאני אשמח לראות אותו שוב. הוא הזמין אותי למרק ויין אצלו בבית והתרגשתי נורא. משהו בעומר, בדרך שבה הוא ניסה להרשים אותי, ניגן לי שירים בגיטרה, השמיע לי פסקול לסרט שהוא עובד עליו, בישל לי והסתכל בעיניים, המיס בתוכי את הציניות הקשוחה, פירק אותי מהשריון שלי. גבר מהסוג שמסתכל לך בעיניים ואומר לך כמה את יפה ומיוחדת, ותוך כדי הסקס מתפעל מכל חלק בגוף שלך, אז עוד פירשתי את זה כאהבה. הסקס היה לא פחות ממדהים וכשהתקלחנו ביחד כבר הייתה שבורה עליו. באתי אליו שוב אחרי שבוע, דיברנו שאשן אצלו אז הבאתי תיק. כשהגעתי הוא הבהיר לי שסקס זה סבבה אבל אני לא הולכת לישון אצלו, שכבנו והוא לקח אותי הביתה מאוחר בלילה. הרגשתי מפגרת ושבורת לב ובבוקר כתבתי את פלסטיק ראפר שיצא מתוק ונאיבי כמו שיר של טיילור סוויפט.

Taxi Ride: שי החסום

שי היה אהוב שלי עוד ב- 2019, כששנינו היינו ביחסים פתוחים. התאהבתי בו בדייט השני והיינו ביחד בערך שלושה חודשים, גבר שרירי ורחב, עם חיוך כובש ומניפולטיבי. הוא היה גר בצפון ומגיע לעבוד כמה פעמים בשבוע בעיר. בגלל שעדיין גרתי עם בן הזוג לא ממש היה לנו איפה להיפגש כדי לממש את המשיכה המטורפת שהייתה בינינו. בשיר אני מתארת נסיעה במונית למשרד שלו בדרום העיר מאוחר בלילה, כשאני יודעת שיש לו רק שעה להיות איתי לפני שהוא טס לביזנס בחו"ל. הייתי מפנטזת שאסע איתו יום אחד לכנסי גיוס הכספים המפוארים שהוא מבקר בהם בארה"ב. לבושה בשמלת ערב והוא בטוקסידו נכבוש את כולם עם הכריזמה שלו והיופי שלי ונביא הביתה ערמות. זה כמובן לא קרה כי קצת לפני הקורונה החלטתי שהמרחק בינינו קשה לי מדי וסיימתי את זה. אחרי שאני והאקס נפרדנו, שי עבר לעיר ויצר קשר והיינו שוכבים מדי פעם, יושבים במטבח שלו בתחתונים ומדברים שעות. שי תמיד יישאר עבורי הארכיטיפ של גבר מהמם וחסום רגשית שפספס הזדמנות למשהו מהמם שיכל לקרות בינינו. הוא היחיד שיודע שהשיר נכתב עליו.

Murder On The Dance Floor: יואב והצלקת

בערך חצי שנה אחרי שאני והאקס נפרדנו כבר הרגשתי שאני מוכנה לפגוש מישהו חדש. יואב כתב לי איזה משפט מתוק באפליקציה, דיברנו בטלפון בערב שישי ונפגשנו בקפה שליד הבית שלי בשבת אחר הצהריים. הוא לא היה הטעם שלי פיזית אבל נמשכתי לאיך שהוא לקח את היד שלי וחיבק אותי כבר בדייט הראשון, הקשיב לי והחמיא בלי סוף, אחרי שני מפגשים נוספים התאהבתי בו. במשך שבועיים רדפתי אחריו והרגשתי שהוא רוצה-לא רוצה, מה שכמובן רק בלבל ומשך אותי עוד יותר. מאז למדתי שאין שום דבר מדליק באתגר הזה. בערב שזה נגמר לקחתי אותו למסעדה האהובה עליי והיה ערב מדהים – האוכל היה טעים, השתכרנו וצחקנו מלא, התמזמזנו על הבר ורקדנו לפופ טראשי שניגן דיג'יי שהכרנו. הוא הזמין אותי אליו הביתה והתרגשתי מאוד, לא ממש שכבנו עד אז ושנינו חיכינו לזה. בדירה שלו, אחרי שהתפשטנו, הוא אמר לי לא. כבר היה מאוחר מדי ושיכור מדי לחזור הביתה, קמתי בבוקר אצלו עם תחושה קשה שלא ממש עברה מאז. השיר מתאר את הלילה הזה, שהתחיל חלום והפך להיות צלקת.

Retaliation Tactic: כעס ומרירות

השיר היחיד באלבום שהוא לא על גבר ספציפי אלא מתאר תקופה של כעס ומרירות שהייתי בה אחרי הפרידה. גרתי בדירה קטנה ורועשת מעל מועדון קריוקי שדפק לי בסים מהרצפה כל ערב. הרגשתי שכל דבר טוב שהיה לי בחיים נגמר עם הזוגיות, שאני בחיים לא אעשה יותר מוזיקה בלי מי שהיה בן זוגי והשותף המוזיקלי שלי. הלהקה שלי, שהוא ניגן בה בס, התפרקה, האולפן המשותף שהיה לנו בבית והיווה פרנסה עבורי, נסגר. הייתי צריכה להמציא את החיים שלי מחדש. הרעש שבחוץ, הדהד את הרעש מבפנים – סבלתי מחרדות, בקושי ישנתי, אכלתי מעט והתחלתי לחרוק שיניים. תוך כדי גם יצא האלבום השני שלי ויומיים אחרי התחילה מלחמה ונפלו טילים בתל אביב. למזלי כמו תמיד מוזיקה וחברים טובים היו שם לתמוך. היום כשאני שנתיים אחרי, אני שמחה שהשיר הכועס הזה מסיים את האלבום, כדי להזכיר לי שעברתי קושי גדול ויצאתי מהצד השני חזקה ובטוחה בעצמי יותר מאי פעם.

>>עדי שחםהיא מוזיקאית ומפיקה מוזיקלית.אלבומה השלישי LOVERSיצא בסוף אפריל והיא תשיק אותו בהופעה חגיגית באוזן ב-31.5עם הלהקה ותארח את חשש אמיתי

• ❤ תרבות
• טור אישי
• אינדי ישראלי
• מוזיקה ישראלית
• סקס ויחסים