היום, ה-24.12, הוא יום ההתרמה השנתי לאוטיזם של אותי – עמותה ישראלית לאוטיזם, ואלו"ט – אגודה לאומית לילדים ובוגרים עם אוטיזם. מבצע ההתרמה מתקיים השנה בסימן העלאת המודעות לאוטיזם בישראל ולעידוד חברה פתוחה, סבלנית ומכילה יותר.כאן בלינק תוכלו לתרום בקלות למטרה החשובה.הטור הבא נכתב על ידי ליאור רוטשטיין, צלם מקצועי שאובן על הרצף האוטיסטי, ונע בין צילומי חתונות לצילומים בכיכר החטופים.

את העובדה שאני על הרצף האוטיסטי הבנתי באמת רק כשהייתי בן 15. עד אז, לא הבנתי ואולי לא באמת רציתי להבין. עד גיל 4 לא דיברתי באופן רציף, ולאורך שנות היסודי הלכתי למספר אבחונים. אני זוכר את הקושי במציאת חברים, העובדה שהסתובבתי הרבה לבד, וגם את החרמות שעברתי. קצת לפני התיכון אמא שלי הושיבה אותי והחליטה לספר לי, הפעם באופן רשמי, שאני עם אספרגר, שיש סיבה לקושי במציאת חברים ושמירה על קשרים. רק שבמקום שחרור שאולי הייתי אמור להרגיש, אני בחרתי להסתיר את זה. ידעתי שילדים הם לא סבלניים, שגם ככה קשה לי למצוא את המקום שלי, אז עכשיו לתת להם עוד סיבה? לספר שאני עם אוטיזם?

ההסתרה ליוותה אותי גם שנים אחרי שסיימתי תיכון, את המפלט שלי מצאתי בצילום. מה שהחל כתחביב הפך לכלי התמודדות ובהמשך למקצוע. בהתחלה הייתי לוקח מצלמה ומצלם נטו עבורי, ועם הזמן הבנתי שזו הדרך הכי נוחה שלי לתקשר עם העולם ועם עצמי. ככה אני מדבר, ככה מבינים אותי. ככל שעבר הזמן הבנתי שצילום אירועים, וחתונות בפרט, זה התחום שמעניין אותי במיוחד. אתה פוגש זוג שהוא עולם ומלואו, מקבל הזדמנות לפגוש אותם ביום המרגש ביותר עבורם, והתפקיד שלך הוא לא רק לייצר להם מזכרת, אלא להצליח לתפוס את התחושות, החוויה והאווירה.

בהתחלה היה לי קצת קשה, היו סיטואציות שלא הבנתי עד הסוף, ניואנסים שלא תמיד שמתי אליהם לב, דבר שגם הקשה עליי בהתחלה בעבודה בצוות צלמים. עם הזמן סיגלתי לעצמי שיטות עבודה והתוצאות דיברו בעד עצמן. בעבודה עם זוגות חשוב לי להבין את הזוג – אני לא רואה "חתן וכלה", אני רואה את הזוג הספציפי שעומד מולי ורוצה להעביר בתמונות את המהות שלהם, זה היתרון היחסי שלי.

בגיל 27, אחרי המון שנים של התלבטויות, הגעתי להחלטה שאני סוג של חידה שהגיע הזמן לפתור, ובחרתי לעלות פוסט בפייסבוק על האוטיזם, ומאז חיי השתנו. בעיקר הבנתי שאני זה מי שאני, ואין לי שום רצון להסתיר את זה יותר. לפני שנתיים, כמו כל ישראלי, התעוררתי ב-7 באוקטובר למשמע האזעקות והחדשות, וחוויתי קשיים רבים. הפחד מהלא נודע, גם האישי וגם הלאומי, גרמו לי להתכנס בביתי. כמעט ולא יצאתי, אירועים כמובן בוטלו, והייתי במקום מאוד מורכב.

אחרי כמעט חודש, ביום ה-27, הרגשתי שאני חייב לעשות משהו, והכלי שאיתו אני מרגיש הכי בנוח הוא המצלמה. יצאתי עם המצלמה לכיכר החטופים. הגעתי נטו בשביל עצמי, מתוך מקום של סולידריות. אחרי סיבוב קצר בכיכר פגשתי חברה מהעבר שהתברר לי ש-3 מבני משפחתה נרצחו, ועוד 7 נחטפו לעזה. משם הגיעה ההבנה, שאם זה קרה למישהי שאני מכיר, אני חייב לעמוד שם לצד המשפחות. בחודשים הראשונים תיעדתי עבורי בלבד, בהמשך התחברתי לכמה משפחות ופשוט התחלתי לתעד עבורן, הבנתי את החשיבות. במהלך קיץ 2024 אחריי שעוד אנשים במטה הכירו אותי התחלתי להיות באופן רשמי הצלם של המטה.

לאורך כל התקופה חזרתי לצלם גם חתונות, הדיסוננס הזה, בין תיעוד הכיכר לצילום מתחת לחופה של זוג מאוהב ומשפחות נרגשות היה משמעותי. העצב, הכאב והדמעות האיומות מול השמחה, ההתרגשות ודמעות האושר. מהרגע שהתחלתי לצלם עבור המטה, הגעתי להחלטה שאני עושה איתם מה שאני עושה בחתונות – לומד את השמות, את הסיפורים ובעיקר רואה אותם כאנשים, ולא כ"אובייקט הצילום שלי".

אחת המשפחות הראשונות שליוויתי הייתה משפחתו של רון בנימין. במאי 2024 התברר כי רון נרצח כבר ב-7.10, נחטף לעזה, וצהל חילץ אותו והשיב אותו לקבורה. הייתי הצלם היחיד שצילם את טקס הקבורה. נשארתי בקשר עם אלמנתו והבנות שלו, ושנה לאחר מכן הוזמנתי לצלם את יום השנה לקבורה, וגם כאורח לחתונה של בתו של רון. לא האמנתי עד כמה התיעוד של המשפחה ברגעים הקשים ביותר שלה יכולה להיות משמעותית כל כך, ולהעניק להם כוח.

דוגמה נוספת לכך היא העובדה שבמשך חודשים תיעדתי כל דבר שקשור לדניאלה גלבוע, ליוויתי את המשפחה בעצרות ובפרויקטים שלקחו בהם חלק במסגרת המאבק להשיבה. 3 ימים לאחר שדניאלה חזרה התעוררתי להודעה מאמא שלה: "שתדע שסיפרתי לדניאלה עליך…", ואני חושב לעצמי: 'הבת שלך הייתה שנה ו-4 חודשים בגיהנום, יכולת לספר לה כל כך הרבה דברים ואת בוחרת לספר גם עליי?'. באותו רגע הבנתי איזה משמעותי הפכתי להיות לכמה מהמשפחות.

לאורך השנתיים האחרונות היו כל כך הרבה רגעים שילוו אותי לכל חיי, בעיקר ההבנה שלעיתים מספיק לעשות משהו קטן בשביל להיות משמעותי מאוד עבור מישהו אחר. בשבועות אחרונים ביקרתי בכיכר המתרוקנת, זה סימן עבורי סיומה של תקופה, שאני שמח שהסתיימה – אך לא נשלים את המאבק עד שרן גואילי ישוב לקבורה. מקווה שבדרכי שלי עשיתי שינוי קטן בתפיסה, ומקווה שאנשים ילמדו להסתכל על הבן אדם, מעבר לכותרת.

• יוצרים כותבים
• כיכר החטופים
• צילום
• אוטיזם
• הספקטרום האוטיסטי

אם עוד לא התמכרתם לסטוריז ולמתכונים המטריפים של השפית מיכל אפשטיין חמו,יפה שעה אחת קודם. עסקי האוכל שלה, Eats בית חנה ושינקין וממלכת הבייגלים Schmearz, מחברים בחינניות אלמנטים מעולם הבריאות עם הגזמה אמריקאית, שהיא ספגה כשהתגוררה בארה"ב.

היא בת 44, בזוגיות עם אדווה שותפתה לעסקים ואם לשלושה, וזוכת עונת האולסטארס של משחקי השף. את השנתיים האחרונות בילתה אפשטיין חמו בין העסק לבית. "הרגשתי מאד לא בנוח 'להמשיך' את חיי בידיעה שיש חטופים מתחת לאדמה. היה כמעט בלתי אפשרי לקיים שגרה, שלא לדבר על הסיזיפיות בתחזוקת העסקים, אבל ניסינו ועשינו הכל בכדי להשאר חזקים עבור הלקוחות שלנו ולייצר עבורם מקום לבוא ולשתות בו קפה, לאכול אוכל טוב ולנקות את הראש", היא אומרת ומוסיפה שלא האמינה שתצליח לפתוח את שמירז תוך כדי מלחמה.

"זה עסק שהיה חלום שלי שהתגשם בזכות צירוף של אנשים טובים והזדמנות עסקית. קרה. כולי תקווה שעכשיו ,כשהחטופים חזרו והפסקת האש נשמרת. נוכל לחזור לעשייה באוכל טוב, באירוח ובדברים טובים. מגיע לנו קצת שקט ופחות דרמה בחיים". ועד אז כדאי לדעת שמעכשיו הבייגלים וכל התפריט של שמירז זמינים במשלוח, על תקן נחמה שגם היא מגיעה לנו.

1. פרא

מקום מעולה של קבוצת אנשי מקצוע שאני מאד מעריכה. בכל הזדמנות שאני יכולה לצאת או לחגוג – פרא היא תמיד הבחירה שלי. אוכל מדוייק וטעים שלא דומה לשום מקום אחר בעיר, שירות מעולה, תמיד כיף שם.
נחלת בנימין 27

2. צ'אקולי

אני מאד אוהבת את שפית ירדן שי ואת מה שהיא עושה. המסעדה בצלמה, ואיך שנכנסים לצ׳אקולי מרגישים מיד את האנרגיה המטורפת שלה. אוכל צבעוני, טעים ובועט. חומרי גלם טובים. כיף לשבת שם על הבר, לשתות יין טוב ולהסתכל על המטבח עובד.
רציף הרברט סמואל 3

3. קאב קם

אני מאוד אוהבת אוכל תאילנדי. הבית התאילנדי זאת תמיד בחירה מעולה, אבל בחרתי בקאב קם שהיא מעין "אחותה השובבה". גם אוכל מעולה ומדוייק וגם וייב ואנרגיה של יותר ממסעדה.
לינקולן 11

4. הקטן

פנינה קטנה בשוק לוינסקי. עידו הוא שף מוכשר בטירוף, שמצליח במטבח קטנטן להשתמש בחומרי גלם מקומיים ומיוחדים. הוא מתסיס הכל, לא זורק שום דבר ומייצר שילובי טעמים נהדרים. שירות מעולה, אוכל טרי ותמיד מעניין.
לוינסקי 46

5. M25

מקום אהוב! כמעט בכל פעם שאני יוצאת לסיבוב בשוק, אני מוצאת את עצמי בM25 (אגב, גם הילדים שלי חולים על המקום). כיף, קליל, לא מחייב, שירות מעולה ותמיד תמיד טרי וטעים. אחלה בשר, אחלה מסעדת שוק.
סמטת הכרמל 30

מקום לא אהוב בעיר:

כילדה היינו מגיעים המון לכיכר אתרים עם המשפחה, שהייתה מגיעה לבקר מניו יורק. זה היה ספוט מושלם – בכיכר היו אחלה מסעדות, נוף מדהים ורחבה שכיף לשחק בה. לצערי עם השנים המקום הוזנח מאד והפך למקום מסתור להומלסים, ממש "פצע" בלב העיר. זה מאד מבאס כי לכיכר אתרים יש המון פוטנציאל לא ממומש.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לא בדיוק אירוע תרבות, אבל בשנתיים האחרונות היה לי מאד חשוב להגיע לכיכר החטופים ולתמוך במשפחות. זה תמיד לווה במנעד רחב של רגשות ועצב אבל העניק לי כח לנסות ולחזק את המשפחות מעצם נוכחותי שם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט הדוקומנטרי על אורנה ואלה בבימויו של תומר הימן–סרט מקסים, כן ואמיתי, שניגן לי על כל המיתרים והציף זיכרונות של תקופה מדהימה עבורי. מעבר לעובדה שמדובר בסרט עדין שמתאר את הקשיים בתחום המסעדנות ואת העולם הזה דרך עיניהן של שתי נשים – פשוט השראה ענקית.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לארגונים שתומכים בחיילים שנפצעו במלחמה בפציעות גוף ונפש.אני חושבת שחלה עלינו החובה לנסות לעזור לאנשים המדהימים הללו, ששמו את המדינה והחטופים לפני החיים שלהם עצמם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שירלי לוי– ליבי ליבי איתה בעקבות המוות הטרגי של אחותה הקטנה. אני לא מכירה אישית את שירלי, אבל נשבר לי הלב. שירלי היא קומיקאית אמיתית שצוחקת על העולם. החיים יכולים להיות אכזריים מאד לפעמים. אני שולחת לה ולמשפחתה חיבוק ענק ומאחלת להם שלא ידעו עוד צער.

מה יהיה?
אני ממש מקווה שיהיה טוב. מגיע לנו. השלמתי עם העובדה שככל הנראה שקט לא יהיה פה ושלנצח הקונפליקט יהיה ברקע… אבל מה שבעיקר מטריד אותי זה מה שקורה במדינה. אצלנו ובינינו. אחרי ה-7/10 , כשהממשלה הציגה חוסר תפקוד מוחלט, הציבור הוכיח עד כמה העם שלנו חזק. כמה חוכמה, אסרטיביות, רגישות, אחריות וערבות הדדית יש בינינו. מגיע לנו ולחיילים שלנו הנהגה ראויה – כזו שתפעל עבורנו ולא עבור עצמה בלבד. אני רוצה להאמין שאחרי שהחושך יירד האור יעלה, ומקווה שתקום כאן הנהגה טובה יותר, עם אנשים שבאמת רוצים לעשות שינוי. שנוכל לחיות חיים בריאים בגוף ובנפש, חיי תרבות, קולינריה, שגשוג כלכלי, חינוך ועתיד טוב יותר לילדינו.

• העיר שלי
• אוכלים שותים
• eats
• פרא
• צ'אקולי
• קאב קם
• הקטן
• M25
• כיכר אתרים
• כיכר החטופים

למה מותר לנו להיות שמחים? ויותר מזה, למה חשוב שנהיה שמחים?
כי עם ישראל ניצח והחזיר את הערך לחיים. זה לא אומר ששכחנו שיש חללים חטופים שעדיין שם, זה לא אומר ששכחנו את כל מי שנפל כדי שנוכל להגיע לרגע הזה וגם לא ששכחנו את כל מי שאפשר היה להציל והופקר בשבי. זה רק אומר שאנחנו שמחים שהמאבק על החיים הצליח, כי כבר שנתיים שאנחנו נלחמים להציל את מי שאפשר. והצלחנו. חייבים לשמוח. זו לא רק זכות, זו חובה. זה אישור למעשים שלנו.

היינו שם איפה שהייתה משפחה שרצתה חיבוק וחיזוק. איפה שרצו את הקול שלנו, לשם הגענו. ממש מההתחלה. בימי מאהל המשפחות הראשון ברחוב קפלן, אחר כך בכיכר החטופים, בצעדות לפני העסקה הראשונה. קיפלנו פרפרי אוריגמי, באנו "על אזרחי", לא לבשנו ורוד כי זה מה שביקשו, באנו עם תופים ובלי תופים, כרזנו ושתקנו. תמכנו איפה שאפשר היה לתמוך, איפה שהיה מי שזקוק לכך ונתן לנו להיות הגב. ככה מאות אלפי בנות ובני אדם, ציבור ישראלי עצום.

הנחישות שלנו, האהבה, המסר הברור שכולם חייבים לחזור הביתה ושהמלחמה היא על החיים, זה מה שהוביל אותנו ובסופו של דבר הוכיח שכשאנחנו נחושות ונחושים, המציאות משתנה. כשאנחנו נחושות ונחושים אף אחד לא יכול עלינו. אף אחד לא יכול לעמוד בפני רצון העם. הזעקה שלנו אמנם לא נשמעה בממשלת ישראל ובטח לא מצד העומד בראשה, אבל הזעקה הייתה חזקה כל כך שפרשה לה כנפיים ונכנסה לבית הלבן.

>> יותר מזה אנחנו כן צריכים: כך הפקיר השמאל את הזירה המוזיקלית
>> פתאום שמעתי בוז: המלחמה ריסקה את המחאה. ואז הגיע טראמפ

כל התהליכים שקורים עכשיו, קורים כי אנחנו לא ויתרנו, כי אנחנו לא היינו מוכנות ומוכנים שישראל תשנה את פניה, כי אנחנו לא היינו יכולות לקום לבוקר נוסף בו עינב לא תקבל את מתן שלה, בו אופיר לא יקבל את רום שלו, בו אף אמא, אח, אחות, סבא וסבתא, חבר, חברה בן או בת זוג, ילד וילדה לא יקבלו חזרה את מי שהופקרו ביום ארור אחד, בגלל קונספציה מתמשכת, בגלל הפקרה של שנים. אנחנו לא היינו מוכנות לעוד הותר לפרסום, לעוד כתם מוסרי על הידיים שלנו. אנחנו פשוט לא היינו מוכנים.

לפעמים מאבק לוקח זמן. בדרך כלל הוא לוקח זמן.
לפעמים הוא מרגיש חסר טעם, בזבוז זמן, לא משמעותי, תקוע במקום. המון פעמים בשנתיים האלה הרגשתי ככה. אבל אז מגיע רגע אחד שגורם לך להבין שלכל פעולה יש ערך, שעדיף להיות נוכחת מלא להיות, ושבסוף המציאות תשתנה.

מותר לנו להיות שמחים. אנחנו חייבים להיות. אנחנו נאבקות ונאבקים על החיים, ממש עכשיו בהווה. ובקרב אחד משמעותי מאוד הצלחנו. השבנו הביתה 20 אנשים חיים, אחים שלנו

השבים לאורך השנתיים האלה אמרו שראו את המחאות, ראו את השלטים (גם ממש את השלטים שלנו, של החזית הוורודה), קיבלנו מסר כזה גם מחטופים שחזרו עכשיו. זה כל מה שצריך. חיזקנו את מי שהיו במקום הכי נמוך בעולם, ובסופו של יום הצלחנו להחזיר אותם הביתה והם ידעו לאורך כל הדרך שלא ויתרנו עליהם.

המאבק לא נגמר. זה נכון. אבל מותר לנו להיות שמחים. אנחנו חייבים להיות. אנחנו נאבקות ונאבקים על החיים, ממש עכשיו בהווה. ובקרב אחד משמעותי מאוד הצלחנו. השבנו הביתה 20 אנשים חיים, אחים שלנו. אנחנו נמשיך להחזיר את מי שנותר מאחור כי זה עם ישראל, זה הציביון שלנו ואנחנו נמשיך לעבוד קשה כדי שיהיה פה טוב יותר, שנוכל לחיות במקום טוב יותר עם הנהגה טובה יותר, כזו שרואה אותנו ולא במרחק של קילומטרים רבים, אלא ממש כאן בתוך הבית, ואז אף מנהיג ישראלי לא יקבל קריאות "בוז", לא מהעם שלו ולא בחוץ.
זה יקרה. יהיה לנו עתיד ורוד.
לא לוותר!

>> כלנית שרון היא ממובילותארגון החזית הוורודה, תנועת מחאה ארצית הפועלת באמצעות כלים אומנותיים לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית.למה שלא תצטרפו

• טור דעה
• שבעה באוקטובר
• מלחמת שבעה באוקטובר
• כיכר החטופים
• גשר בגין

את הסיפור של כיכר החטופים עוד נצטרך לספר, אחרי שיחזור החטוף האחרון, מהלילה ההלום הראשון של ה-8.10 שבו נפרש בכיכר המוזיאון שולחן ארוחת שישי ארוך עם כיסאות לחטופים ולנעדרים, ועד לרגע שבו נשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ צייץ והדהד את התמונות מההפגנה בכיכר החטופים ומסגר סופית את חשיבותה המכרעת של הכיכר במאבק להחזרתם הביתה. אבל מהרגע הראשון היה ברור שכיכר החטופים הופכת ללב השבור והפצוע של תל אביב.

תל אביב עטפה את משפחות החטופים באהבה ובדאגה מהרגע הראשון, והכיכר היפה של מוזיאון תל אביב וספריית בית אריאלה עברה הסבה מהירה למוקד של תמיכה וסולידריות במשפחות, אליו נהרו לאורך השנתיים האחרונות מיליוני ישראלים. הפגנות, עצרות, תפילות המוניות, מיצבים, מיצגים, הופעות מרגשות, הכל קרה בכיכר הזאת בשנתיים האלה דרך מסך של דמעות.

בזמן הארוך והבלתי נתפס שבו הופקרו החטופים בשבי חמאס, הפכה כיכר החטופים לאתר עירוני מרגש ומאחד שנבחר שוב ושוב כאחד המקומות האהובים בתל אביב על ידי אורחי המדור "העיר שלי". מוזיקאיות, אמנים, שחקניות, סופרים, פילוסופים ופסיכולוגים, כולם נשאבו אל התקווה והנחמה שכיכר החטופים הציעה לכל באיה, ולכבוד הרגע שכולנו חיכינו לו אספנו את מיטב הטקסטים שנכתבו עליה. אפשר לשער שעם שובם המבורך של החטופים, היא תפורק בשבועות הבאים ותשוב להיות כיכר הפסלים של המוזיאון. מקום כזה של נחמה יחסר לנו מאוד.

יום אחד זאת תהיה שוב כיכר רגילה

מיכל שרון, הצ'ייסרית, 11.5.25: אני מבקרת בה מאוקטובר 2023, שבוע אחרי שאביחי ברודץ' לקח כיסא והתיישב מול שערי הקריה. הכיכר היא מפעל אזרחי מדהים שלא נראה כמותו בשום מקום בעולם. בכל ביקור שם, הלב נשבר עוד קצת. אני מחכה כבר ליום בו כולם ישובו הביתה, והכיכר תתרוקן.

תמר מרקוביץ', סופרת, 28.1.25:זה מקום שכואב לי בכל עצם בגוף בכל פעם שעוברת בו – כיכר החטופים. בכלל, אני חולמת ומדמיינת את היום שבו כיכר החטופים תחזור להיות רחבת המוזיאון, שקפלן תהיה צומת משעממת שבה במוצ"ש עוברים בדרך אל או מהאיילון, שכל הסיוט הנוראי הזה שכבר שנתיים תמימות אנחנו חווים פשוט יהיה זיכרון רחוק מתקופה שלא היינו בטוחים שאנחנו לוקחים את הסיבוב, משהו כמו הסגר הראשון של הקורונה.

הכיכר היא מקום של תקווה ואור

רון מיכאל, מנהל המותג "אתא", 18.2.25: המקום הכי אמביוולנטי שיכלתי לדמיין. מקום שמזכיר לי את האסון שנקרא "שבעה באוקטובר", האסון הגדול ביותר שקרה לנו. אני משתדל להגיע לפחות פעם בשבוע לעצרת של משפחות החטופים להביע הזדהות, להדליק נר לזכרם של הנרצחים וההרוגים – ובעיקר לתמוך במשפחות ובעסקה לשחרור החטופים. לצד הקושי הרב, המקום הזה גם ממלא אותי תקווה. אנחנו עם של אור, שמתמודד עם סיטואציה קשה. אבל רק יחד, כתף אל כתף ותמיכה אחד בשני נצליח לעבור את זה ולהחזיר אותם הביתה.

קמה ורדי טהרלב, זמרת וסופרת, 6.3.25:בתקווה שבקרוב לא נצטרך אותה יותר.

אודי נוימן, סופר, 25.5.25:המקום שבו ייאוש ותקווה משמשים בערבוביה, אתר של מחאה ודמוקרטיה אמיתית כזו שצומחת מלמטה.

ג'רמי פוגל, פילוסוף, 19.9.24:אני כמובן לא אוהב את כיכר החטופים. העצב האינסופי של כל מה שקורה, קרה, ממשיך לקרות, וממשיך לא לקרות, הוא סיוט נורא שכולנו מתחננים כבר להתעורר ממנו. אבל לפחות בתוך כל הסבל חסר הנחמה הזה, אנשים עדיין יוצאים להראות את פניהם האנושיות למשפחות ואחד לשני. לפחות בתוך כל חוסר האנושיות המזוויעה מסביב יש מקום שמנסה להיות אנושי. הלוואי שזה היה יכול לעזור יותר. הלוואי שיחזרו עכשיו כולם, והמקום הזה ייעלם כלא היה כמו חלום עצוב ממנו מתעוררים. לחלקינו הסיוט לא ייגמר. לחלקינו הוא יכול עוד להסתיים. עוד מעט שנה, מאה ואחד חטופים עדיין שם.

הגר אנגל, שחקנית תיאטרון, 28.4.25:אני לא יודעת אם מקום אהוב זאת ההגדרה הנכונה, אבל בהקשר של המלחמה זה בהחלט מקום שמביא לי המון כוח למאבק להשבת החטופים. אז מן הסתם, כשאני באה להפגנות אני שם, אבל גם אם יש לי הצגות באזור חשוב לי לעבור שם. מצד אחד אני מתמלאת עצב שהחטופים שלנו עוד שם, ומנגד הכיכר נותנת לי להרגיש שיש מקום שמאחד את כולנו למען המטרה הכי הכי הכי חשובה שיכולה להיות.

הכיכר היא מקום של כאב, ייאוש וזעם

איתי דורון, יוצר ומנהל אמנותי, 10.6.25:שער בגין // כיכר החטופים. זה המקום השנוא עליי בעולם. עצם קיומו מצביע על שפל מוסרי ואובדן דרך כל כך חמורים. זה מקום נורא, כי הוא תזכורת להפקרה האדירה של אותו יום ארור. זה מקום שנוא, כי הוא עדות מתמשכת לכישלון הממשלה לעשות את המובן מאליו והבסיסי ביותר (אין יותר בסיסי מזה) – ובאותה נשימה עכורה, גם להצלחה של המפקירים לקטב את החברה אפילו סביב זה. ולמרות שזה מקום שנוא עליי, והוא מנקז את כוחותיי עד לייאוש שאיש מאיתנו אינו חסין – נמשיך להגיע לשם, ולהיכן שנדרש, כי כל עוד ישנה סולידריות – יש תקווה.

טל זגורסקי, ממיסדות עמותת "לב בטוח" לטיפול בשורדי המסיבות, 5.10.25:אין חשוב מזה. כואב כל כך שהם עדיין שם, אחרי זמן כה רב. אני חושבת עליהם כל יום ומקווה כל כך שיחזרו. כואב לי על כל אלה שיכלו לחזור ולא חזרו. אנחנו חייבות לעשות הכל כדי להוציא אותם משם. עכשיו. ואין חשוב מלהיות עם המשפחות במאבק שלהן. לא נתפס שצריך להיאבק כדי להציל את האחיות והאחים שלנו. בנוסף, כמנהלת המערך הטיפולי בלב בטוח, אני רואה אישית איך הישארותם בשבי של אותם החטופים, שהם חברים, משפחות או מעגל קרוב של שורדים, משפיעה באופן ישיר על תהליך ההחלמה שלהם. כל עוד הם שם הטראומה נמשכת.

אורין יוחנן, רקדנית וכוריאוגרפית, 25.3.25: אני שונאת את העובדה שאנחנו במצב כזה ששנה וחצי אחרי אותה שבת יש עדיין אזרחים חטופים, חיים וחללים בשבי. שיש משפחות שלמות מוטרפות מדאגה וצער, שיש כל כך הרבה אנשים שלא יכולים להמשיך הלאה, לעבור ריפוי, השלמה, לקבל חיבוק וסגירת מעגל. זה בלתי נתפס בעיני שאזרחי ואזרחיות המדינה הזו מופקרים לגורלם. המקום הזה לוחץ לי על הכפתור של שבירת החוזה בין המדינה לאזרחיה. זה מציף אצלי כל כך הרבה כעס, תסכול ועצב תהומי. המקום הזה מזכיר לי את הבושה שאני חשה מול אוזלת היד של אלו שאמורים לדאוג לביטחון שלנו.

הכיכר והמוזיאון: סיפור אהבה עצוב

חיים שמש, אייקון אינדי ישראלי, 25.9.25:המוזיאון צמוד לכיכר החטופים. מאז שבעה באוקטובר אני פוקד את הכיכר כמו עשרות אלפים אחרים. השילוב של השניים מאפשר לתרגל מועקה אל מול נשימה. אמנות נועדה לעורר מחשבה וגם לנחם. מוזיאון תל אביב והכיכר ממלאים את הצורך הזה. כאילו נועדו להשלים אחד את השני.

מרינה שויף, שחקנית, 6.1.25:הרחבה של מוזיאון תל אביב הפכה מאז ה-7.10 לכיכר החטופים. מקום שהוא הלב. ועד שלא יחזרו, כולם, לא נוכל להרגיש חופשיים. זו משאלה הכי כמוסה וגם הכאב הכי גדול שמלווה אותנו כל רגע.

ליאת יצחקי, זמרת ופייטנית, 27.5.25:בעבר הייתי בוחרת בבית אריאלה בפני עצמה, אבל עכשיו קשה לנתק אותה מהכיכר שלצידה – שהפכה לסמל ולמוקד תקווה מאז שבעה באוקטובר.הופעתי שם כמה פעמים, נפגשתי עם משפחות של חטופים – והלב לא נשאר אדיש. במקום הזה מתכנסים חילונים, חרדים, שמאל וימין, כולם יחד. לראות את האנשים האלה שרים ומתפללים יחד – זה נותן כוח להאמין.

דורון אשכנזי, מעצב אופנה, 27.6.25:המקום שהוא גם הכיכר של מוזיאון תל אביב וגם כיכר החטופים. מקום של פצע בלב, בשילוב עם מקום שמציג אמנות שמנסה לרפא. כיכר שעברה כבר כל כך הרבה גלגולים במשך 620 יום… כל דרך אמנותית וכל צעקה ודמעות… ושתחזור להיות כבר סתם כיכר בחזית המוזיאון, ושיחזירו את החטופים דבר ראשון לפני כל דבר אחר.

תמי שם טוב, סופרת, 15.9.25:כיכר החטופים // שער בגין // קפלן. זה לא שאני אוהבת את שלוש נקודות הציון האלה, שמהן כל כך הרבה זמן קוראים, מבקשים, מתחננים, זועקים להחזיר את החטופים הביתה ולהפסיק את המלחמה. הם פשוט הפכו בעיניי למקומות הכי חשובים בעיר. קשה לחלוף על פניהם ולהמשיך הלאה. הם שואבים את הנשמה, ובצדק. פעם לא ידעתי את שמות השערים בקרייה, כי מה לי ולהם. וקפלן היה בשבילי הרחוב הסמוך לשרונה, עם בתי הטמפלרים היפים, בדרך מהשכונה שלי לאבן גבירול. וכיכר החטופים? זאת היתה הרחבה הנהדרת, הפתוחה, עם הפסלים, בואך למוזיאון תל אביב ובעיקר לבית אריאלה. לפני המלחמה, אם הייתי מתראיינת כאן, בטח הייתי בוחרת לציין את בית אריאלה. תמיד אהבתי לבוא לבית אריאלה, בעיקר לשבת בספריית הילדים, ומאז השיפוץ המרהיב, הוא מזמין עוד יותר. אבל השבעה באוקטובר שינה הכל. אני כמעט לא מצליחה להגיע אליו. אני נשאבת בדרך, בקפלן, בבגין, בכיכר החטופים: משם עולה הקריאה הדחופה: די!!!

• כיכר החטופים
• שבעה באוקטובר
• מוזיאון תל אביב
• בית אריאלה

במשך שנתיים שלמות הרחבה הסמוכה למוזיאון תל אביב ראתה כל כך הרבה דמעות. תחת השם הכל כך צורב "כיכר החטופים והנעדרים", הציבור שמקדש את החיים הגיע מדי שבוע לכיכר, זעק לשובם וחזה בעיניים קרועות בשעון המתקתק שניצב שם. הלילה, עם כל הזהירות המתבקשת, כולנו תקווה שהכיכר תיצבע בדמעות אחרות – של הקלה, של שחרור, של קתרזיס מסוים, לפחות ברגע זה.

נכון לרגע זה, טרם ברור אם שחרור החטופים יחל עוד בלילה (כפי שפורסם בדיווח ה"וול סטריט ג'רנל") או מחר בבוקר (לפי הודעת משרד רה"מ), אבל משפחות החטופים והמטה אשר תמך בהם לאורך כל הדרך כבר הכריז כי במהלך הלילה (12.10) והחל מחצות כיכר החטופים תהיה פתוחה לציבור, ותלווה את שחרור החטופים בזמן אמת – בכל שעה שזה יקרה. תחת הכותרת "לילה צהוב בכיכר", ממטה החטופים נמסר כי "שידורי השבת החטופים ישודרו בכיכר באופן רציף לטובת המוני הישראלים שמעוניינים להגיע לכיכר ברגעים ההיסטוריים והמרגשים".

"כיכר החטופים והנעדרים" קיבלה את שמה בתאריך ה-24.10.23 בטקס שנערך על ידי מטה משפחות החטופים והנעדרים, והפכה בן רגע לנקודה החשובה ביותר בתל אביב. חוץ מההפגנה השבועית, הכיכר היתה מקום לאירועים ומפגשים העוסקים בנושא החטופים: ציון ימי הולדת של חטופים, קבלות שבת, "הג'אם של אביתר", לצד נאומים והופעות של מגוון רחב של אנשים בעלי שם, וגם ביתם של מגוון מיצבים ומיצגים הקוראים לשובם של החטופים. הלילה, בתקווה, זו השעון המתקתק ידום, וקריאות אושר על שובר ישמעו משם ברחבי כל העיר.

• כיכר החטופים
• ❤ תל אביב
• מטה החטופים והנעדרים