כמעט שנה עברה מאזהסטירה שנשמעה ברחבי העולם– ובזמן שבאוסקר מתכוננים כבר לטקס הקרוב עם צוות תגובה מיוחד שאמור לפעול בשביל למנוע מקרים כאלה (אם כי באמת, מה הסיכויים שדבר כזה יקרה פעמיים? או לפחות, שנתיים ברצף), כריס רוק סוף סוף שיחרר את התגובה הרשמית שלו לאירועי אותו לילה. במסגרת הספיישל החדש שלו, "Selective Outrage" – שראוי לציון גם בתורהאירוע הראשון שנטפליקס שידרה בלייב היום לפנות בוקר(5:00 שעון ישראל) – רוק סיים את המופע, כצפוי, עם קטע שמדבר על היחס שלו לוויל סמית' לפני ואחרי. גם הכותרת של המופע – "התרעמות סלקטיבית" – מרפררת לסמית'. כזכור, סמית' עלה לבמה בזמן שרוק הנחה את הטקס וסטר לו לאחר שסיפר בדיחה על ההקרחה של אישתו, ג'יידה פינקט-סמית' ואף צעק "תוציא את השם של אישתי מהפה שלך!".

"הבן זונה הזה הוריד לי אחת", אמר רוק, "אנשים שאלו אותי, 'זה כאב'? זה כאב? זה עדיין כואב. 'סאמרטיים' מצלצל לי באוזניים", אמר רוק במופע, בהתייחס ללהיט של וויל סמית' מימי קריירת הראפ שלו. כבר זמן קצר לאחר המאורע, רוק אמר בהופעה שהוא יתייחס לאירוע רק במסגרת הסטנדאפ שלו – וכעת הוא קיים את ההבטחה שלו. "לקחתי את המכה הזאת כמו מאני פאקיו", הוא אמר, באיזכור לאלוף העולם באיגרוף לשעבר. "אני יודע שלא רואים במצלמה, אבל וויל סמית' גדול ממני בהרבה. וויל סמית' מצטלם בסרטים בלי חולצה. אתם בחיים לא ראיתם אותי בלי חולצה בסרט. אם אני בסרט עובר ניתוח לב פתוח, אני אהיה עם סוודר".

ואז רוק העלה הילוך. "כולם יודעים מה באמת קרה", "וכולנו יודעים שזה לא קשור אליי. זה לא שאני שהסתבכתי", הוא אמר ורמז לרומן שניהלה ג'יידה פינקט-סמית' בעודה נשואה לוויל. "אשתו הזדיינה עם חבר של הבן שלהם, בסדר? בדרך כלל לא הייתי מדבר על זה… אבל זה כבר באינטרנט. היא פגעה בו יותר משהוא פגע בי. כולם קראו לו ביץ', ולמי הוא מרביץ? לי".

רוק קינח את הרוסט על סמית' בכך שהודה שפעם היה מעריץ שלו, אבל מן הסתם כבר לא – ואף אמר שהוא צפה בסרט האחרון של סמית', "שחרור" – בו סמית' מגלם עבד שמצליח להימלט מדרום ארצות הברית ומצטרף לצבא במלחמת האזרחים – "רק בשביל לראות אותו חוטף מכות".אולי זו הדרך היחידה לצפות בסרט הזה בלי להשתעמם למוות.

• המסך
• סטנדאפ
• נטפליקס
• כריס רוק
• וויל סמית

זה לא סוד שנטפליקס ראתה ימים יפים יותר.עם תחרות הולכת וגוברת מצד שירותי סטרימינג מתחרים(בארץ אנחנו מכירים בעיקר את דיסני+ ואת אמזון פריים, בחו"ל, ובעיקר בארצות הברית, הרשימה ארוכה בהרבה), ולאחר ששרפה המון, המון כסף על כמות התוכן הבלתי סבירה שהיא ממשיכה להעלות לשירות כמעט מדי יום – בחברה ממשיכים לנסות לחפש דרכים נוספות לרענן את התוכן שלה וגם לשפר את הרווחיות. אחרי שהפכה את מודל צפיית הבינג' לסטנדרט והתנסתה גם במודלים אחרים (כמו – הו האימה – להעלות פרק מדי שבוע, כאילו הם ערוץ טלוויזיה) – נטפליקס ינסו לראשונה למשוך צופים באמצעות אירוע שישודר לייב.

מי שנבחר להוביל את הפיילוט הזה הוא כריס רוק, שמופע הסטנדאפ האחרון שלו מלפני ארבע שנים, "Tamborine", הופק גם הוא על ידי נטפליקס (סיבוב ההופעות של אותו מופע גם עצר בתל אביב). המופע יקרא "Selective Outrage" ("התרעמות סלקטיבית"), ואפשר רק לשער למה מתייחסת הכותרת – אבל יש סיכוי, יש סיכוי קלוש שבקלושים, שגם אם זה יקבל הקשר אחר לגמרי במופע, זה מתייחס לרעש המצלצל שעשתההסטירה שנשמעה ברחבי העולם בטקס האוסקר האחרון. המופע יצולם בבולטימור וישודר ב-4 במרץ ב-19:00 שעון מערב ארה"ב – מה שאומר שאם יש לרוק מעריצים מושבעים מספיק, הם יצטרכו לקום ב-5 בבוקר בשביל ליהנות מהמופע יחד עם העולם. אנחנו, עם כל החיבה הרבה לרוק, נהנה ממנו בטח יותר מאוחר באותו ערב.

רוק נמצא כעת בסיבוב הופעות בו הוא מכין ומשייף את המופע לקראת הצילומים. בהופעה במרץ האחרון, זמן קצר אחרי שוויל סמית' סטר לו בזמן הנחיית האוסקר לאחר בדיחה שסיפר על אשתו ג'יידה, סמית' אמר "אני אתייחס לזה בהמשך. בנטפליקס". נראה שהוא מתכוון לעמוד במילה שלו.

• ❤ תרבות
• נטפליקס
• כריס רוק

בקיץ שעבר יצא לאקרנים סרטם של ערוץ הכיבוד "עולה לראש", שמציג לנו את השלישייה האהובה של שקד פררה, אסטמה דה-לוקו ולידוי כשלושה מהמוזיקאים הכי מצליחים בארץ. כמובן שבמציאות, מדובר בלהקה פיקטיבית שנוצרה על ידי קומיקאים (רותם קפלינסקי, עומר ריבק ודור מוסקל, בהתאמה), אבל עדיין מוציאה שירים מעולים וממלאת הופעות. היכן עובר הגבול בעצם בין להקה פיקטיבית ללהקה אמיתית? אנחנו לא כאן לדבר על זה. אנחנו כאן כדי לדבר על הלהקות הפיקטיביות האהובות עלינו, מהמסך הגדול והקטן.

ספיינאל טאפ

אם מדברים על להקות פיקטיביות, חייבים להתחיל מ"ספיינאל טאפ", להקת המטאל הבריטית (שבעצם כל חבריה אמריקאים) וידועה כאחת "הלהקות הרועשות באנגליה". לאחר שהופיעו לראשונה בתכנית מערכונים בשנות השבעים, הלהקה שמורכבת ממייקל מקיין ("סמוך על סול"), כריסטופר גסט ("מחכים לגופמן") והארי שירר ("משפחת סימפסון". איזו שלישייה!) זכו לסרט מוקומנטרי (שאז היה ז'אנר יחסית נדיר) משלהם בבימויו של רוב ריינר, שגם מופיע בסרט בתור הבמאי הפיקטיבי מרטין דה-ברג'י. "ספיינאל טאפ" הוא ההגדרה לסרט קאלט, מלא בציטוטים שמצוטטים עד היום, ועדיין נחשב לסטנדרט שלפיו סרטי להקות מומצאות נבחנים. ל"ספיינאל טאפ" היו גם חיים די מרשימים אחרי הסרט, שכללו הופעה ב"משפחת סימפסון" (פרוטקציות), שלושה אלבומים ומספר הופעות חיות גדולות. ״ספיינאל טאפ״ כל-כך משכנעים כלהקה, שאפילו המוזיקאי הבריטי האמיתי למדי, ליאם גלאגר (סולן אואזיס),חשב שהם להקה אמיתית.

The Rutles

"ספיינאל טאפ"נחשב בזמנו לסרט ראשון מסוגו, אבל למעשה, שש שנים לפני כן יצא בטלוויזיה הבריטית סרטו של בוגר מונטי פייתון, אריק איידל, The Rutles: All You Need is Cash. הראטלס היוו פרודיה מאוד ברורה על להקה בריטית מסויימת משנות השישים, והיו מורכבים מארבעה חברים מליברפול ששיגעו מעריצות, גרו עם גורו בהודו והתמודדו עם התמכרות קשה… לתה. סרט הטלוויזיה בן ה-76 דקות הוא אחת מהיצירות היותר טובות שמי מחברי פייתון הצליח ליצור מחוץ לתכנית (טוב, חוץ מטרי גיליאם), עם הופעות אורח של מיק ג׳אגר, פול סיימון, ג׳ורג' האריסון ורוב הקאסט המקורי של "סאטרדיי נייט לייב", והשירים שהמוזיקאי המנוח ניל איינס יצר בשביל הלהקה הפיקטיבית, קליטים ומתוקים כמעט כמו השירים של הלהקה האמיתית.

קונור4ריל/ סטייל בויז

אולי ההשפעה המובהקת ביותר על "עולה לראש" הוא סרטם של שלישיית The Lonely Island, "פופסטאר" (או בשמה המלא והמדהים באנגלית: Popstar: Never Stop Never Stopping, בתורו פרודיה על סרט ההופעה של ג'סטין ביבר Never Say Never) ואחת מהקומדיות המצחיקות ביותר שהוליווד הוציאה בעשור הקודם, שכמובן נכשלה כישלון חרוץ בקופות. אנדי סמברג משחק את קונור4ריל, ראפר/כוכב פופ טיפש ומלא בעצמו שהיה פעם בקבוצת ראפ בשם סטייל בויז, ומוציא אלבום סולו. הסרט הוא מטח בדיחות בלתי פוסק, עם הופעות אורח של כולם (מרינגו סטאר עד סנופ דוג), שאיכשהו גם מצליח לספר סיפור מעניין על חברות, ומה לעשות כשאחד מהצוות שלכם מצליח יותר (כמו סמברג בעצמו, שכיכב ב"סאטרדיי נייט לייב" בזמן שחבריו יורמה טאקון ועקיבא שייפר, שגם כתבו ושיחקו בסרט הזה, נותרו מאחורי הקלעים). וכמובן, שהשירים מעולים: מהשיר של קונור על כמה אוברייטד המונה ליזה (תכלס), דרך הפרודיה הפרועה של הסרט על טיילר דה קריאייטור ועד לשיר הסיום "Incredible Thoughts" שמביא כמה מהתהיות הפילוספיות המגוחכות ביותר במוזיקה.

The Wonders

הסיוט הכי גדול של אמן מוזיקלי הוא להיות ידוע רק בגלל להיט אחד. האמת, שזה כנראה פחות גרוע מלא להיות ידוע בכלל ולמות עני ואלמוני, אבל בסדר, הסיוט השני הכי גדול זה כנראה להיות מה שנקרא "וואן-היט-וונדר". זה מה שקורה ללהקת הסיקסטיז הפיקטיבית The Wonders בסרט "מה שאת עושה לי" בבימויו של טום האנקס. השיר של הלהקה הפיקטיבית, That Thing You Do, נכתב על ידי המוזיקאי האמיתי אדם שלזינגר ז"ל, שהיה גם הבאסיסט וכותב השירים ללהקת הניינטיז Fountains of Wayne (נו, אלה ששרו את Stacy's Mom) וגם כתב ועיבד את השירים בסדרה Crazy Ex-Girlfriendd. באופן מעניין, כמו שמוזיקאי של להיט אחד נשכח עם השנים, כך גם הסרט הזה – הוא עצמו נשכח, בזמן שהשיר עדיין מושמע לעיתים ברדיו, כי הוא פשוט כזה שיר טוב וקליט. ברור שהוא יהיה הלהיט הגדול של הלהקה. גם אם היא מעולם לא הייתה קיימת.

הפיג'מות

רוב הלהקות ברשימה הזו זוכות להצלחה מדהימה ביקום שבו הן קיימות – בין היתר כי זה מאפשר סיטואציות יותר דרמטיות מול כל המעריצות, הכסף והפיתויים. אבל לא כך עם הפיג'מות, להקה של שלושה חברים מנתניה וזמרת מתחלפת, שבמשך תשע עונות (על המסך) ראו בעיקר כשלונות מביכים או התעלמות כוללת מהציבור, בין אם זו הופעה בה הם שוכחים את מילות ההמנון, כתבה בתכנית של מיקי גבע שמוציאה אותם מפגרים, או הופעה ברדיו בה הם שוכחים את הקלטת של המוזיקה שלהם, הפיג׳מות מושפלים שוב ושוב. במציאות שלנו לעומת זאת, הם כוכבי סדרת ילדים קאלטית, וכיום כמה מחברי הלהקה מבצעים את השירים שלהם על במה מול קהל אמיתי לגמרי במסגרת הלהקה (האמיתית, כן, זה קצת מבלבל) עודד פז והקסדות. ובכל מקרה, הם הרבה יותר טובים מ"אין-שטינק".

ג'וזי והפוסיקאטס

סיפורם של הלהקה הפיקטיבית "ג'וזי והפוסיקאטס" הוא מורכב. הן התחילו בקומיקס, עברו לסדרה מצויירת בשנות השבעים וב-2001 זכו לסרט הוליוודי בכיכובן של רייצ'ל לי קוק, טארה ריד ורוזריו דוסון. הסרט הוא למעשה סאטירה מתוחכמת ולא מוערכת דיו על סצינת הפופ/MTV של שנות האלפיים המוקדמות, שכוללת גם קונספרציה ממשלית וגם להקת בנים פיקטיבית בשם "דה ז'ור" (בה היה חבר סת' גרין, שהיום עסוק בעיקר בלנסות להציל את ה-NFT של הקופים שגנבו לו, או משהו כזה). ומוזיקלית? ממתקי פופ-פאנק נוסטלגיים ומופקים לעילא. מה עוד צריך.

2gether

ואם כבר עידן הפופ של שנות האלפיים המוקדמות – ערוץ MTV הרוויח הרבה רייטינג משידור בלופים של קליפים של להקות כמו בקסטריט בויז, אן-סינק ואחרות. זה היה עניין של זמן עד שמישהו בערוץ חשב – למה שלא ניצור להקה משלנו? כך נוצרה 2gether (או 2ge+her, אם אתם רוצים ממש לעצבן אנשים). בלהקת הבנים (וגבר אחד) הפיקטיבית הזאת היה, כמקובל בז'אנר או בקמפיין D&D, חבר אחד מכל סוג: היה את "החמוד", "שובר הלבבות", "הילד הרע", "הביישן" ו"האח הגדול" – חבר להקה מבוגר, שמן וקירח שגולם על ידי קווין פארלי, אחיו של הקומיקאי המנוח כריס פארלי. הלהקה כיכבה בסרט טלוויזיה xtyhrh של MTV וסדרת ספין-אוף והביאה לנו להיטים מתקתקים אבל גם עוקצניים כמו – "Rub One Out", "U+Me=Us" ו-"The Hardest of Breaking up is Getting Back Your Stuff", באנגר על פרידה מחברה קלפטומנית. מי מאיתנו לא היה שם.

CB4

לפני שקיבל סטירה מראפר לשעבר בשידור חי, כריס רוק היה רק קומיקאי שאהב ראפ. הוא כל כך אהב ראפ שפעם הראשונה שהוא התפרסם מספיק בשביל לקבל את ההזדמנות ליצור סרט באורך מלא, הפרויקט שלו היה "CB4", פרודיה עלסצינת הגנגסטא ראפ של שנות התשעים. רוק עצמו מככב בסרט בתור אלברט בראון, מעריץ ראפ חנון מהפרברים, שלוקח את שמו של גנגסטר אמיתי וממציא לו ולחבריו תדמית קשוחה ומזוייפת לחלוטין. השיר הגדול של הקבוצה, "Straight Outta Locash" הוא פרודיה ברורה על "Straight Outta Compton" של NWA, אבל עם שורות כמו "Float like a cannonball, sting like a shark" ושמות חברי להקה כמו Dead Mike ו-Stab Master Arson. הפרודיה עצמה לא רעה בכלל אבל הסרט עצמו, למרות קאסט די טוב והרבה הופעות אורח של ראפרים אמיתיים, די משעמם וחסרה בו סאטירה אמיתית. אבל לפחות יש לנו את השיר האחד הזה.אה, ואת זה.

דדי דדון

ערוץ הכיבוד קיבלו את הפריצה הגדולה שלהם ב"ארץ נהדרת", שם הם כתבו, יצרו את השיר "טניה" בהשתתפות אסי כהן (ב"עולה לראש" גם מופיעות כמה חברות קאסט של התכנית ועקרונית ניתן לראות בו חלק מהיקום הסינמטי של "ארץ". הארץ הסינמטית? לא משנה). אבל זאת, כמובן, לא הייתה הפעם הראשונה או האחרונה שתכנית הסאטירה הוותיקה יצרה להקה או מוזיקאי פיקטיבי כחלק מתגובה לטרנד מוזיקלי כזה או אחר בישראל. זה התחיל מפרודיה על להקת שבע (להקת תשע, בגלגול הקומי), ומאז הייתה את להקת אפליקצייה (פרודיה על סינרגיה), אגס קימל (תגובה לגלגול המודרני של הפופ הישראלי באזורי נועה קירל-אגם בוחבוט וכו'), כל הדמויות של תמיר בר, וזו רק רשימה חלקית. אבל הכוכב הפיקטיבי הכי מצליח ש"ארץ נהדרת" הצליחו לייצר הוא כנראה דדי דדון, הזמר המזרחי המתקתק-מלוקק המגולם על ידי אסי כהן, שאחראי ללהיטים כמו "מתוקה מהחיים" ו"זכית בי". כמו כל זמר פיקטיבי טוב, השירים של דדון נעים בין הקליט למגוחך, הפכו ללהיטים "אמיתיים". אנשים עדיין שמים לבני ובנות הזוג שלהם את "זכית בי" על הוול בפייסבוק. האם הם כולם בהכרח מודעים לבדיחה? כנראה שלא כולם.

• המסך
• ערוץ הכיבוד
• דור מוסקל
• כריס רוק
• אסי כהן
• דדי דדון
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 905 // חשיפה לצפון

כולן ראו את המהומה בטקס פרסי האוסקר השבוע, עם הסטירה שהעניק וויל סמית' למנחה הטקס, כריס רוק. הרקע להתפרצות היה בדיחה הנוגעת למראה של אשתו, ג'יידה פינקט סמית', שהתקרחה בעקבות מחלה. ברחבי הרשת התקיימו דיונים אינספור על הבדיחה של רוק; האם לגיטימי לצחוק על אישה במצב כזה והאם התגובה מצדיקה אגרוף בפרצוף. רבים הזדעזעו ממעשיו של סמית'. אבל הזעזוע צריך להיות רחב הרבה יותר, כי סמית' הוא רק דוגמה לעוד דרך שבה הפטריארכיה פוגעת גם בגברים כשהיא מייעדת להם את תפקיד המגן והמושיע ודורשת מהם להוכיח את אהבתם בצורה אלימה בסיטואציות שונות.

בחברה המצ'ואיסטית שאנחנו חיות בה, גברים נושאים עיניים למודל גבריות כוחני. סמית' עשה בדיוק את מה שמצופה ממנו כגבר לעשות. הוא למד את זה ב"ריקוד מושחת" כשג'וני הכריז שאף אחד לא שם את בייבי בפינה, כשהוא מעלים עבורה את כל קשיי העלילה כלא היו ונותן לה קול. הוא למד זאת גם מ"אישה יפה", סרט שעושה רומנטיזציה לניצול, ובו הגיבור מושיע את העלמה במצוקה מחיים במעגל הזנות בעזרת סיבוב שופינג ברודיאו דרייב. הוא הבין את זה גם מכל נסיכת דיסני שעד לשנות האלפיים תמיד היו זקוקות לגבר שיחלץ אותן ממצוקה.

טוקבקיסטים רבים הריעו לסמית' על "אבירותו" והביעו הזדהות עמו, ומנגד היו כאלו שהוקיעו את המעשה וגינו את האלימות. אבל השיח הציבורי מתעלם לחלוטין מג'יידה ומעלבונה, שחוותה באותו אירוע פגיעה כפולה. בפעם הראשונה כשספגה עלבון משפיל בפני העולם כולו, ובפעם השנייה כשהופקעה ממנה הזכות לבחור אם וכיצד להגן על עצמה, כשסמית' נחלץ "להגנתה" במופע של מכות וצעקות.

אנחנו לא צריכים לעסוק רק בבדיחות חסרות הטעם של רוק או בתגובה האלימה של סמית', אלא גם במכה שחטפה חירותה של ג'יידה להגיב כרצונה. הדיון כולו מתנהל מעל ראשה של האישה, על ידי שני גברים ומול העולם כולו, ואף אחד לא עוסק בהתנהגות האצילה שלה מולם. בהתנצלות שפורסמה יום לאחר המקרה הסביר סמית' הסביר שפעל מדם ליבו והוא מצר על אותה התנהגות אלימה. ההתנצלות שלו מדגישה את הציפייה מגברים בחברה פטריארכלית, ציפייה שיביעו את האהבה שלהם לבת הזוג בכך שיגנו עליה מכל משמר, משל הייתה יצור חסר ישע.

הציפייה לנהוג כ"גבר" ולהציל את ה"עלמה במצוקה" מנציחה את מצוקתן של נשים ובה בעת גם את אחריותם של גברים להביא לפתרונה בעזרת אלימות. קשה להפנות אצבע מאשימה כלפי סמית' על כך שכרע תחת הלחץ, כפי שאי אפשר לתהות מדוע ג'יידה לא תבעה את מקומה בסיטואציה. הציפיות והחוקים שאנו פועלות ופועלים לפיהם מגבילים את היכולת של גברים להביע תמיכה ואהבה בבת הזוג בדרך שלא כוללת הפגנת כוח לא פרופורציונלית, ומנשים את היכולת לדרוש את מקומן ולהתנגד.

הפטריארכיה היא מערכה קשה ומרובת נפגעים. היא לא תיפול עד שלא נפסיק להלל ולשבח סטנדאפיסטים שבונים קריירה מביוש נשים, וגברים שפועלים באלימות לא פרופורציונלית כדי לקבע את גבריותם, וכמובן עד שלא יסתיים השיח מעל ראשן של נשים בסוגיות הקשורות אליהן. עלינו לבסס ולהשריש את ההבנה שלפיה אנחנו לא צריכות להיות נסיכות, ואין ציפייה מגברים להיות אבירים. במקום להתגולל ברפש האירועים באוסקר, אנחנו צריכות להגביר את הקול והנראות של אבירות שחוללו מהפכות גדולות, ושל גברים שפעלו בתבונה וברגישות בלי לשלוף את האגרופים.

• כולן: השבוע
• טור דעה
• פטריארכיה
• וויל סמית
• כריס רוק
• אוסקר

• Facebook
• Twitter
• Email

הופעה נוספת לכריס רוק בישראל. בשל הביקוש הרב לכרטיסים למופע של הקומיקאי בישראל, נוספה הופעה נוספת, יום לאחר המופע המקורי. המופעים של רוק בישראל יתקיימו בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב, במסגרת סיבוב ההופעות העולמי שלו, Total Blackout Tour.

כריס רוק זכה במהלך הקריירה שלו בארבעה פרסי אמי ושלושה פרסי גראמי, ונחשב כבר שנים לאחד הסטנדאפיסטים המובילים בעולם. הוא התפרסם לראשונה ב"סאטרדיי נייט לייב" בתחילת שנות התשעים, יחד עם קומיקאים נוספים כמו אדם סנדלר ורוב שניידר. לאחר מכן התחיל לככב בקביעות בקומדיות הוליוודיות כמו "מדגסקר", "דוגמה", "מת לצחוק", "נשק קטלני 4" ועוד, ואף הנחה פעמיים את האוסקר. בנוסף רוק כותב ומעורב בסדרות והפקות טלוויזיה רבות ומצליחות

מגזין הרולינג סטון דירג את רוק בחמישייה הראשונה בדירוג 50 הקומיקאים הגדולים בכל הזמנים, בנימוק ש"כריס רוק עולה לבמה כמו מתאגרף, כמו מטיף וכמו משורר והכל באיש אחד. הקהל יודע מה מצפה לו ורוק משחרר חבטות עם קצב ועצמה. הוא מתעסק בקהל ובתוכן בטכניקה שנוגעת בשלמות וחשוב מזה – הרעיונות שלו לגבי מערכות יחסים, גזע ופוליטיקה מאתגרות את שומעיו וגורמות להם לחשב מחדש כל מה שידעו קודם לכן. רוק מעז ללכת רחוק מאוד עם החומרים. לא חושש להתחדש ולהפתיע על הבמה".

כריס רוק בישראל, שני-שלישי (8-9/1/18) 21:00, היכל מנורה מבטחים,כרטיסיםהחל מ-269 ש"ח: 9080*

• כריס רוק
• במה
• תרבות