Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
לכבוד חמישי (כפרה עליו) נשוטט לכיוון של כיכר רבין לטובת שעה משמחת במיוחד. ההאפי האוור של לואי, בר שכונתי עם צוות חייכן על רחוב מלכי ישראל, יקנה לנו 1+1 על האלכוהול עד 21:00. המקדימים באמת יהנו מ־50% הנחה על תפריט האוכל עד השעה 20:00. Let the Drinking Begin! כתובת: מלכי ישראל 4
חיזוק, 22:00
היפ-הופ בנות בתחת
סיימו את השלוק האחרון של הבירה והתחילו לצעוד: הערב יארח התחת – המקום והשם – ערב היפ־הופ נשי במיוחד בסימן הרמות קשוחות כמו שרק בנות יודעות לעשות. על העמדה:MARAT ANAT וליל' אור. תתחילו לנענע. לפרטים נוספים מחיר: 20 ש"ח עד חצות, 30 ש"ח לאחר מכן (צ'ייסר ראשון חינם) כתובת: אבן גבירול 108
כמיטב מסורת: אם אנחנו באבן גבירול – חובה לתת קפיצה ללוסט. מועדון הטכנו והטק־האוס של אנשי הדלי הזכור לטובה יארח את עשהאל וייס, שיפתח את הערב, ואת נאור נוריאלי – שיסגור אותו בבוקר שישי. מחיר: 20-30 ש"ח כתובת: אבן גבירול 76
מאנצ', 3:00
Burger King צאו מהלוסט פנדה וחשבו על עצמכם לרגע. הייתם כל כך עסוקים בלחגוג בטירוף שלא אכלתם פירור משמונה בערב. כעת הפנו מבט שמאלה ותחזו במלך המאנצ'ים המתקאבק: בורגר קינג. הגיע הזמן לקחת כתר ולסיים כמו המלכים החתיכים שאתם. כתובת: אבן גבירול 74
**שעות הקומבינציה בגדר המלצה בלבד
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הוליווד מקבלת בכיף גברים שבנויים כמו מקרר לצד גברים שנראים כאילו אכלו את כל תכולתו. אבל לנשים לא רזות, שלא לדבר על שמנות, עדיין אין מקום שם. אפילו לא לצד סת' רוגן
מאז המצאת התמונות הנעות בסוף המאה ה־19 הקולנוע עבר שלל תהפוכות, אבל דבר אחד נותר יציב – נשים תמיד נדרשו להיות צעירות, רזות ויפות. גם כשגודאר שבר את כל חוקי הנרטיב והייצוג הקולנועי בסרטי הגל החדש של שנות ה־60, לא עלה בדעתו לשנות את הדימוי הנשי, וכוכבות סרטיו היו הכי צעירות, רזות ויפות. כשבשנות ה־70 הקולנוע ההוליוודי נעשה ריאליסטי יותר וקלט כוכבים חדשים שלא ניחנו בפרופיל של אפולו, כמו דסטין הופמן וריצ'ארד דרייפוס, הנשים שלצדם נותרו יפות, כלומר צעירות ורזות. הדפוס הליהוקי הזה לא השתנה מעולם ואפשר למצוא אותו כיום גם בשלל סדרות טלוויזיה, כולל "Love", החדשה של ג'ד אפטאו.
אף שהוליווד אוהבת לספר סיפורים צדקניים על כך שמה שחשוב הוא היופי הפנימי, אלו הן תמיד היפות שבנשים הנדרשות למצוא את היופי הפנימי של גברים פחות אטרקטיביים. במקרים הנדירים שבהם גברים נאים – כלומר נערים בקומדיות תיכון חינוכיות – מוצאים את היופי הפנימי של ברווזוניות מכוערות, הם מלמדים אותן כיצד להתלבש ולהתאפר, והפלא ופלא, הן הופכות ליפהפיות מהשורה. וכולנו למדנו לקבל ולהפנים גם את חוסר השוויון הזה.
לפני שנתיים הפרק "So Did the Fat Lady" בסדרה "לואי" קרא תיגר על הנחת היסוד הזאת, ונתן פתחון פה יוצא דופן לאישה שמנמנה שהתחילה עם הקומיקאי השמנמן והמקריח שמתקשה להשיג דייטים, ונדחתה על ידיו בשל מראיה. "אילו היית עומד מהצד ומסתכל עלינו היית רואה שאנחנו לגמרי מתאימים", היא אמרה לו בסוף הפרק, "אבל אף פעם לא תצא עם בחורה כמוני". הכנות הכואבת בדבריה הייתה יוצאת דופן, וכך גם ההבנה שגילה התסריט להתחסדות המרגיזה שבהכחשה הכאילו־מנומסת ("אתה יודע מה הדבר הכי מרושע שאתה יכול להגיד לאישה שמנה? את לא שמנה") ולכך שגברים ממוצעי מראה חוששים להיראות עם נשים שמנות בציבור בגלל האופן שבו הם חושבים שזה מאיר אותם. כזכור, בסוף הפרק לואי יוצא מעורו ואוחז בידה, כולו מרוצה מעצמו, והם מטיילים על הטיילת יד ביד. אבל זאת הייתה הופעתה היחידה של ונסה השמנה (שרה בייקר) בסדרה. בפרקים הבאים לואי השמנמן והמקריח המשיך להתאהב בנשים רזות ויפות, ואף זכה שהן יתאהבו בו בחזרה, פחות או יותר.
משלל סיבות שכבר דובר בהן (נסתפק בסיבת העל – הגברים שולטים בעולם), על פי התפיסה המקובלת יופי נשי הוא צעיר ורזה, וכל חריגה קלה ממנו – כמו צילום השער של דוגמנית המידות הגדולות אשלי גרהם בגיליון בגד הים השנתי של המגזין "ספורטס אילוסטרייטד" – מעוררת רעש גדול. וזה מזכיר לנו שהמיעוט המדוכא ביותר בקולנוע, אפילו יותר מנשים מעל גיל 50, הוא נשים שמנות. הקולנוע, בעיקר ההוליוודי, אינו סובל נשים שמנות בהקשר מיני ורומנטי, והצגה של גיבורה כבדת משקל בהקשר כזה – בלי להתפתל ובלי לכבות את האור – היא כמעט בלתי נתפסת. יחסו של הקולנוע לנשים שמנות הוא מתחסד במקרה הטוב, ועירום של אישה שמנה כמעט תמיד מוצג בהקשר של הגחכה וחוסר מודעות עצמית.
קחו למשל את הקומדיה הרומנטית "המדריך לסינגלס" שעלתה בישראל בחודש שעבר. יש בסרט ארבע נשים פנויות, אחת מהן שמנה, בגילומה של האוסטרלית התוססת רבל ווילסון. רובין (ווילסון) היא הבליינית והמזדיינת שבחבורה, או כך היא טוענת. אך בעוד שלוש הנשים הרזות (כולל זו הזקנה בת ה־43) מתעלסות בחדווה עם גברים נאים, רובין אף פעם אינה נראית בסצנה מינית, ואף לא זוכה לנשיקה או לחיבוק אחד לרפואה. לפעמים אנחנו מוצאים אותה שיכורה אחרי לילה של סקס סוער לכאורה, המסומן על ידי נוכחותו של גבר עלום שמתעורר הרחק ממנה בצד השני של הדירה, אבל הם אינם נראים נוגעים זה בזה. וכך "המדריך לסינגלס" מעמיד פנים שהוא עושה מעשה יוצא דופן בהציגו גיבורה שמנה שהיא גם מינית ונחשקת, אבל בעצם בכך שהוא מסרב להראות לנו את מה שהוא מדבר עליו, הוא מתגלה כשונא נשים שמנות יותר מאשר רוב הסרטים שפשוט מתעלמים מהן, כמקובל.
מתוך "המדריך לסינגלס"
כאמור, הוליווד, שמלהקת ללא היסוס את סת' רוגן לצד קתרין הייגל (כפי שראינו ב"הדייט שתקע אותי" של אפטאו), אוהבת לספר לנו שמה שחשוב זה היופי הפנימי וכו', אבל סרט אחר סרט נחשף היחס המזויף, שלא לומר שקרי, של הקולנוע לנשים לא רזות. ב"שתי פנים למראה" מ־1996 ג'ף ברידג'ס המכור לסקס בוחר בנישואים אפלטוניים לברברה סטרייסנד השמנמנה והמרושלת (שגם ביימה), כדי שזו לא תסיח את דעתו. אבל היא רוצה יותר והנישואים מתפרקים. סטרייסנד הדואבת פוצחת בדיאטה ובסדרת אימונים ובתוך דקות מסך ספורות הופכת לבלונדינית זוהרת. כשברידג'ס שב הביתה ונדהם למראיה הוא אומר לה שהתאהב בה כשעוד הייתה שמנמנה ולא בלונדינית, ושהוא אוהב אותה "למרות שהיא יפה". אבל הצופים רואים את השניים מתנשקים רק אחרי הטרנספורמציה הפיזית שלה. התמונה מבטלת את הטיעון.
צביעות קשה עוד יותר הופגנה ב"הפנטזיה של הל" של האחים פארלי (2001), סיפור על בחור שמנמן ושטחי (ג'ק בלאק) שמוטל עליו כישוף והוא מתחיל לראות רק את יופיים הפנימי של אנשים, שהופך בעיניו ליופי חיצוני. כך הוא מתאהב בצעירה שמשקלה 140 ק"ג, אך בעיניו (ובעיני הצופים, שרואים את הסרט דרך עיניו) היא נראית כמו גווינת' פאלטרו. אם המסר המוצהר של הסרט הוא שקר החן והבל היופי, הרי שהמסר האמיתי שלו הוא שיופי פנימי הוא רזה ובלונדיני. גרוע מכך, הבחורה השמנה מקבלת טיפול של מפלצת בסרט אימה. רוב הזמן היא מצולמת מאחור ונחשפה בפני הצופה בכל הדרה רק בדקות האחרונות של הסרט. וכשנפקחות עיניו של הל לראותה כפי שהיא באמת הוא בורח ממנה כמו מאש. בשביל ההפי אנד החינוכי הוא מחליט שלא משנה לו איך היא נראית ומתדפק על דלתה. כשזו נפתחת על ידי עוזרת הבית השמנה והמבוגרת הוא מתנפל עליה ומנשק אותה כאחוז דיבוק, מבלי להבחין בהבדל בין השתיים – העלבון האחרון והגדול ביותר לנשיותה של הגיבורה.
מתוך "הפנטזיה של הל"
במקרה של ברידג'ט ג'ונס, הגיבורה השמנה הכי רזה בקולנוע – שתחזור השנה בסרט המשך שלישי בשם "תינוקה של ברידג'ט ג'ונס" – ההתחסדות נמצאת לא בסרט עצמו, אלא בכל הסובב אותו. העיבוד לרב המכר של הלן פילדינג מספר על רווקה בריטית חמודה וקצת מטורללת שלא מצליחה לרדת במשקל, אבל בכל זאת מוצאת בחור שאומר לה שהוא אוהב אותה "בדיוק כמו שאת". הרבה נכתב על הקילוגרמים שרנה זלווגר נאלצה להעלות על עצמה כדי לגלם את התפקיד (אף אחד לא העלה בדעתו ללהק שחקנית שמנמנה באופן טבעי), אך מיד בתום הצילומים היא מיהרה להיפטר מהם, ולפרמיירות הופיעה דקיקה כתמיד. בעצם כך היא ביטלה את המסר המפורש של הסרטים, כפי שאמרה זאת בראיונות הבמאית ביבן קידרון: "זה בסדר לא להיות רזונת, וזה בסדר שיהיה לך תחת גדול". כביכול.
תאכלו את הלב
הטלוויזיה, ככלל, נדיבה יותר לנשים כבדות משקל, ומגלה נכונות כלשהי להציג אותן בהקשר רומנטי, אם כי לרוב מדובר בכוכבות עבר רזות שהעלו שנים ובשר, כמו קירסטי אלי מ"חופשי על הבר" (רזה) ו"הארון של ורוניקה" (שמנה). אבל גם על המסך הקטן זה לא עניין של שגרה. קמרין מנהיים, שגילמה את אלינור פרט בסדרה "הפרקליטים" (1997־2004), מספרת באוטוביוגרפיה המאוד מצחיקה שלה "Wake Up I'm Fat!", כיצד נאבקה ביוצר הסדרה דיוויד א' קלי (בעלה של מישל פייפר הרזה) כדי שזה יאשר לדמותה להתנשק מול המצלמה עם גבר שניהלה איתו רומן. עצם העובדה שקלי כתב בשביל הגיבורה השמנה עלילה רומנטית הייתה חדשנית, אבל הוא עצמו התקשה להעלות בעיני רוחו תמונה של אישה שמנה מתנשקת עם גבר. לשם השוואה, הנשיקה הטלוויזיונית הראשונה בין שני הומואים נראתה שבע שנים לפני כן בסדרה "פרקליטי אל.איי", שקלי היה בין כותביה. בתום נאום התודה שלה בטקס האמי ב־1998, מנהיים הניפה את הפסלון אל על וקראה "זה בשביל כל הנערות השמנות!".
נערה שמנה אחת הרימה את הכפפה. אף אחד לא היה מלהק את לינה דנהאם לתפקיד ראשי בסדרה על הרפתקאותיהן הניו יורקיות של בנות 20 פלוס. רק היא עצמה יכלה לעשות זאת, בסדרה שהיא יצרה ומביימת. האנה ב"בנות" לא תואמת שום מודל מקובל של יופי, ולכן סצנות הסקס שלה עם גברים שונים הן מעשה חלוצי. ועדיין הפרק הסקסי "One Man's Trash" שבו האנה בילתה יומיים עם רופא חתיך (פטריק ווילסון) בן 40, שבמהלכם השניים הזדיינו ושיחקו פינג פונג בעירום, עורר סערה אינטרנטית (ב"ווראייטי" הגדירו את האירוע כ"פרק הכי מקטב בעונת השידורים") סביב השאלה הכה מהותית – האם זה בכלל אפשרי שגבר שנראה כמוהו יימשך לאישה שנראית כמותה. כאמור, אפילו אפטאו, ממפיקי הסדרה, לא הפנים את האופציה שדנהאם מציעה.
גם מליסה מקרתי צמחה בטלוויזיה. אחרי שכבשה את הצופים בתפקידי החברה השמנה והתוססת של הגיבורות הרזות ב"בנות גילמור" וב"סמנתה מי?" היא זכתה בסדרה משל עצמה ("מייק ומולי"), ומשם הגיעה לקולנוע. הכישרון הקומי והדרמטי הבלתי נדלה של השחקנית הקורעת הזאת שכנע את ג'ייסון בייטמן להעניק לה תפקיד שנכתב במקורו לגבר ב"חשבון משותף". זה היה תפקיד מעליב בקומדיה ירודה, שעורר את המבקר הוותיק רקס ריד להתייחס בעיקר למשקלה של מקרתי. הוא תיאר אותה בביקורתו כאישה "בגודל של טרקטור", "היפופוטם" ושאר עלבונות גסים. הטקסט המגעיל עורר ביקורת רחבה, גם מצד מבקרי קולנוע אחרים, ופול פייג, שביים את מקרתי ב"מסיבת רווקות", "עצבניות אש" ו"מכסחי השדים" (שייצא למסכים ביולי השנה), קרא לריד ללכת להזדיין.
מליסה מקרתי בסרט "חשבון משותף"
פייג כתב וביים את "מרגלת" כשיר הלל למקרתי, אבל גם קומדיית הריגול הפמיניסטית הזאת, שמבקרת גברים על יחסם המבזה לגיבורה השמנה (הסוכן ג'וד לאו שמנצל אותה, הברמן שמתעלם ממנה בעודו דוהר על סוכנת זוהרת), לא הצליחה לדמיין אותה בהקשר רומנטי ו/או מיני נורמלי. כשסוזן קופר מגיעה לרומא מצוות לצדה סוכן איטלקי המקבל את פניה בחרמנות יתרה – הוא שולח לשון לתוך פיה וידיים לשדיה ולא מוותר גם כשהיא דוחה אותו בפסקנות. יחסו אליה תואם את כל ההגדרות של הטרדה מינית, ומוצג כסוג של פטיש. אותה תמונה עולה גם מ"גרימסבי", שבו רבל ווילסון מגלמת את חברתו של סשה ברון כהן. הסרט נפתח בסצנת סקס לוהטת של השניים ונדמה כי בא לשמנות גואל (כזכור, הדמות היחידה ב"בוראט" שזכתה ליחס אוהד הייתה זונה שחורה זקנה ושמנה, כך שיש לברון כהן רקורד מפתיע בתחום). אבל בהמשך הסרט אנחנו מגלים שנובי (ברון כהן) הוא אידיוט מדופלם שנמשך אך ורק לנשים שמנות מאוד, וכשהוא קופץ על גבורי סידיבה ("פרשס"), סצנת המיטה מבוימת באופן גרוטסקי עד אימה (אם כי יש בסרט סצנת סקס איומה עוד יותר, בהשתתפות פילה). וכך הבדיחה היא על חשבון השמנה. שוב.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"באסקטס": סדרה שהיא זהב טהור, אך דורשת סבלנות והשקעה
"באסקטס", פרי עמלם המשותף של לואי סי קיי וזאק גליפיאנקיס, היא קומדיית פרינג' מאתגרת לצפייה, אבל הביזאריות שלה מביאה את היכולות הקומיות האדירות של גליפיאנקיס למקסימום
כשלואי סי קיי פרץ לחיינו בסערה והגדיר תקופה חדשה עבור קומיקאים בטלוויזיה – ממש כפי שעשה ג'רי סיינפלד בזמנו – עלה האתגר של הניסיון להסביר את סוד הקסם שלו. הרי סי קיי הוא לא בדיוק אחד מאיתנו. המוח שלו מניב לפעמים דברים מוזרים מאוד, אפילו קשים לעיכול, וכשצופים בהם קשה לדמיין איך הם פונים לקהל הרחב. אבל ללואי יש גם צד אחר – הקומדיה שלו, בעיקר הסטנד־אפ, מטפלים בסוגיות יומיומיות ונגישות שרבים יכולים להתחבר אליהן. הבדיחות והאבחנות שלו מכילות את האפקט המנחם של המוכּר, של המכנה המשותף הנמוך ביותר של האנושות. המוכר הוא הנוח, ומי שמאפשר לקהל שלו להישאר באזור הנוחות וגם להרגיש חכם, כנראה יזכה לתהילת עולם. תהילת העולם של לואי מביאה איתה גם שק מלא ביזאר, שרק לפעמים מהדהד אזורים אפלים במוח הקולקטיבי שלנו. בשאר המקרים מדובר בביזאר מהסוג שרק מי שכבר ביסס את מעמדו בתרבות הפופולרית יכול להרשות לעצמו להגיש לקהל הרחב.
זהו בדיוק המקרה של "באסקטס", פרי אהבתם של סי קיי וזאק גליפיאנקיס. גליפיאנקיס הוא צ'יפ באסקטס – בחור בודד שמנסה לסלול לעצמו קריירה כליצן ואף נוסע לבית ספר נחשב לליצנים בצרפת, רק כדי לחזור בבושת פנים לעיירה העלובה שלו בקליפורניה ולעבוד כליצן רודיאו. יש לו אח תאום (גם אותו מגלם גליפיאנקיס) שמנהל קולג' ללימודים מקצועיים, אישה צרפתייה יפהפייה שהתחתנה איתו רק בשביל הגרין קארד ואימא עונדת פנינים שמממנת את לימודי הליצנות שלו וגם בזה להם (הופעה מבריקה של הקומיקאי לואי אנדרסון).
בידיו של גליפיאנקיס, באסקטס הוא דמות מעוררת אמפתיה, כנגד כל הסיכויים. הוא לא נחמד במיוחד, גם כשנציגת חברת הביטוח שלו (מרתה קלי) מציעה לו טרמפ לאחר שהקטנוע שלו מתקלקל וממשיכה ללוות אותו לכל מקום. הוא גם לא מסכן במיוחד, הוא יכול להרשות לעצמו לנסוע לבית ספר יקר ויוקרתי ללימודי "ליצנות קלאסית" ואמו ממשיכה לממן אותו ולהציע לו קורת גג גם בחזרתו לארצות הברית. אבל גליפיאנקיס מצליח למצות כאן את כל הקסם שלו. גם כשהוא לא מנסה להצחיק, גם כשהוא מגלם לוזר תימהוני, הוא שובה ומרגש ולפרקים אפילו סקסי.
למעריצים של גליפיאנקיס, אלה שתמיד ידעו שסרטים כמו "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" ואפילו סדרות איכותיות יותר כמו "משועמם" לא באמת עשו צדק עם היכולות שלו, "באסקטס" היא זהב טהור, אם כי דורשת סבלנות והשקעה. היא לא מבדרת במובן הפשוט של המילה. בניגוד ל"לואי", "באסקטס" לא מעלה את הצופה על רכבת הרים אסוציאטיבית (מופרעת ככל שתהיה), אלא שומרת על קצב מנומנם למדי והצפייה בה היא דורשת מעורבות פעילה. אולי זה בעצם סוד הקסם של לואי – היכולת שלו לתת קרדיט לקהל הצופים שלו, לא משנה מי מרכיב אותו. הוא מחבב אותנו, הוא באמת מחבב אותנו.
שורה תחתונה:המאמץ משתלם
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בין ידידים: יוצרת "מרושעים" לא מפחדת לרדת על קולגות
ג'ולי קלאוזנר, יוצרת הקומדיה החדשה "מרושעים", שוברת את הטאבו מס' 1 של עולם הבידור: היא מרשה לעצמה לשרוף גשרים ולרדת על קולגות, גם אם יהיה לזה מחיר. ריאיון
הפרק הראשון של "מרושעים" (התרגום העברי הלא מדויק ל"Difficult People", הפקת המקור של ספקית התוכן Hulu שנוחתת החודש בסלקום טי.וי) נפתח בציוץ שמשגרת לחלל הטוויטר הדמות הראשית ג'ולי קסנר, בגילומה של יוצרת הסדרה ג'ולי קלאוזנר: "אני לא יכולה לחכות עד שבלו אייבי תהיה מבוגרת מספיק כדי שר' קלי יוכל להשתין עליה".
למאותגרי הרפרנסים התרבותיים – בלו אייבי היא בתם בת ה־4 של ביונסה וג'יי זי, והזמר ר' קלי הסתבך עם החוק לא פעם בגלל חיבתו לקטינות, כולל שמועות על קלטת סקס שבה הוא משתין על נערה בגיל חטיבת הביניים. ג'ולי הדמות אמנם מוחקת בסופו של דבר את הציוץ לאחר שהיא מקבלת תגובות נאצה וירטואליות, אבל הבדיחה מבהירה שקלאוזנר בת ה־37 כלל לא מתכוונת להתחנף לאף אחד. "אני מעריכה את זה שאת חושבת שזה אמיץ", היא אומרת בשיחת טלפון מניו יורק. "אנשים אחרים יגידו שאני חסרת אחריות ושורפת גשרים, אבל אין לי מה להפסיד".
[tmwdfpad]כשהיא אומרת שאין לה מה להפסיד, קלאוזנר מתכוונת לכך שהיא עברה דרך ארוכה בטרם הגשימה את החלום וקיבלה סדרה משלה. היא קומיקאית שכותבת יותר מעשור, ומאחוריה רזומה עשיר של כתיבה לתוכניות קומיות, כתיבה על טלוויזיה במגזינים אינטרנטיים נחשבים וגם שני ספרים. "מרושעים" היא סיפור על קומיקאית שכולם מסביבה מצליחים ורק היא נשארת במקום. ה"מרושע" השני הוא הקומיקאי בילי אייכנר, שמגלם גם הוא מעין גרסה פיקטיבית של עצמו. יחד הם מכלים את זמנם בהתמרמרות על הקריירות המקרטעות שלהם, עוקצים כוכבי מיינסטרים למיניהם או סתם עוסקים במיזנתרופיה יומיומית. אבל הקורבן החביב על קלאוזנר הוא הקומיקאית והמגישה צ'לסי הנדלר.
לא מצנזרת. ג'ולי קלאוזנר ב"מרושעים"
היא חברה שלך ובגלל זה את מרשה לעצמך לרדת עליה, או שאת באמת חושבת שהיא לא מצחיקה? "היא לא חברה שלי. יכול להיות שיש הזדמנויות שאני מחמיצה כשאני צוחקת על אנשים אחרים, אבל אני רק מתחילה, רוב האנשים לא יודעים מי אני, ואני חושבת שמה שאנשים אוהבים בי – טוב, חלקם – זה שאני מאוד כנה. אני לא אגיד שאנשים מסוימים הם מצחיקים אם הם לא מצחיקים, רק בשביל שהם ייתנו לי הזדמנות, כי היו להם המון צ'אנסים לתת לי הזדמנות והם לא עשו את זה! אני לא רוצה להציג את עצמי לעולם בתור מישהי שמוכנה ללכת על בטוח ולהתחנף לאנשים שאני חושבת שיעזרו לי. אני מעדיפה להביא את מה שאני חושבת שאחרים לא יכולים – כנות אמיתית ודרך מיוחדת לראות את העולם. זה אומר גם להתעלם מהאינסטינקט שלי לצנזר את עצמי, וכך להוציא החוצה משהו מקורי. אולי זו לא הדרך האידיאלית, אבל שאר הדרכים לא עבדו בשבילי. יש מספיק אנשים שנחמדים לאחרים. אני חושבת שאנשים מקבלים קתרזיס מלראות מישהו שמוכן לזרוק את עצמו תחת גלגלי האוטובוס".
את חושבת שזה מפני שאת בסביבה כבר זמן מה ואת פשוט לא מפחדת יותר? את כבר לא בת 25. "בהחלט. הלכתי על בטוח בשנות ה־20 ובתחילת שנות ה־30 שלי, וזה לא ממש עזר לי. אני חושבת שכתבתי דברים שחשבתי שאנשים אחרים רוצים במקום מה שאני רציתי לכתוב, וזה אף פעם לא הוביל אותי למקום שרציתי להיות בו. כשהתחלתי לכתוב את האמת המכוערת לגבי עצמי ולגבי העולם שסביבי, פתאום הגיבו לאותנטיות הזאת".
אם "לואי" הרגיל אותנו לראות בדור החדש של הקומיקאים אנשים שיש להם אמירות פילוסופיות עמוקות על העולם (ועזיז אנסרי המשיך את דרכו, גם אם באופן קליל יותר, ב"Master of None"), ב"מרושעים" לא תראו רגעים כאלה. כשקלאוזנר אומרת שהיא מעמידה את הכנות שלה מעל הכל, היא באמת מתכוונת לכך, והעולם שהיא מציירת הוא העולם האמיתי, לטוב ולרע.
"מרושעים" היא ללא ספק הייצוג הכי ריאליסטי שיש כיום לדרך שבה קומיקאים וכותבים באמת מדברים. למעשה, כל האנשים שמקיפים אותי הם בדיוק כמו ג'ולי ובילי. "קודם כל, אני מצטערת לשמוע, תנחומיי! כשכתבתי את הסדרה רציתי שאנשים יראו כמה קומיקאים אינם מאושרים. אני גם חושבת שזה נחמד לראות אנשים מרירים בוחרים לא להילחם בזה אלא לאמץ את זה. הם לא מעוררים סימפטיה, אבל העובדה שהם מצחיקים גורמת לאנשים לחבב אותם. אני גם חושבת שהנרגנות שלהם מאוד קתרטית עבור אנשים, בייחוד בתקופה הזאת, באווירה של הרצינות ושל הפוליטיקלי קורקט. אני חושבת שזה נהדר שהדור שלנו רגיש יותר לסוגיות חברתיות, אבל זו לא בהכרח הדרך להגיע לקומדיה טובה".
לג'ולי הדמות אכפת מאוד ממה שאנשים כותבים עליה ברשת. גם לך? "כן, בהחלט. אני חושבת שלכל הקומיקאים אכפת מאוד איך תופסים אותם. יש דיכוטומיה קבועה שכל אדם יצירתי צריך להיאבק איתה – בין הרצון לספר את האמת לבין הרצון להיות נאהב. אי אפשר לקבל את שניהם, אבל משום מה בכל פעם שמזכירים לנו את זה, זה שוק לאגו. אנחנו גם קוללנו ביכולת לזכור כל דבר לא אדיב שנאמר עלינו ומעט מאוד מהמחמאות. כולם יודעים לצטט מילה במילה ביקורת רעה, אבל אנחנו לא זוכרים את הטובות".
וזה גורם לך לפקפק בעצמך? "כן, אבל בסופו של דבר אני חכמה מספיק בשביל לדעת מתי אני צודקת ואנשים אחרים טועים, פשוט לוקח קצת זמן לאגו שלי להדביק את הפער עם המוח שלי. ג'ולי ובילי, לעומת זאת, מאוד בטוחים בעצמם. הם לא חושבים שהכישלונות הם באשמתם, רק העולם מסביבם שאשם. אם העולם רק היה מכיר בכך שהם גאונים הם היו שמחים יותר".
הרגשת ככה לפני שהתחלת להצליח? שאנשים פשוט לא הבינו עדיין שאת גאונה? "בהחלט! אני לא חושבת שהסדרה הייתה קולעת כמו שהיא, אילולא הייתה מבוססת על אמת. היא בהחלט נובעת מהסיפור האמיתי שלי ושל הצמיחה שלי בעולם הקומדיה. ראיתי את כל מי שמסביבי מקבל הכרה ומצליח, והתחושה שלי הייתה 'היי, מתי יהיה תורי? האנשים האלה מטומטמים!'. לא לקחתי אחריות ולא בדקתי עם עצמי מה אני עושה שאולי לא עוזר לי להתקדם".
לגמרי הגיע תורה. ג'ולי קלאוזנר ב"מרושעים"
מי שללא ספק גונבת את ההצגה בסדרה היא הקומיקאית הוותיקה אנדריאה מרטין, שמגלמת את מרילין, אמה של ג'ולי – פסיכולוגית ניו יורקית עשירה ומצליחה שלא מבינה למה בתה בחרה במקצוע כל כך קשה ובעיקר – למה היא לא מצליחה. בפרק הראשון היא קוראת כתבה על לינה דנהאם ואומרת לג'ולי: "היא מאוד מצליחה, והיא יותר צעירה ממך! לפי הכתבה הזאת, זה זמן מצוין לנשים בקומדיה". גלגול העיניים שג'ולי מחזירה לה נוגע אמנם לעובדה שהתקופה המצוינת הזאת ככל הנראה פסחה עליה והיא לא זקוקה לתזכורת, אבל הוא מכיל בתוכו גם ביקורת של קלאוזנר כלפי ההתייחסות ל"קומדיה נשית". "מרושעים" היא לא קומדיה נשית במהותה, וההצגה שלה את הטבע האנושי גרמה לכמה מבקרים להשוות אותה ל"סיינפלד" – חלומו הרטוב של כל קומיקאי.
"אני חושבת שאחד הדברים הנהדרים שאפשר לעשות עבור אמנית הוא להשוות אותה לאמן, לגבר", אומרת קלאוזנר. "כי אז אומרים בעצם שהיא אמנית, לא רק אישה. ברגע שמדגישים שמישהי אישה זה קצת כמו לשים עליה תו נכה. כש'מסיבת רווקות' יצא, כמה זרים מוחלטים כתבו לי בטוויטר 'מזל טוב', והייתי כזה 'אין לי שום קשר לסרט הזה! זו תקופה טובה לנשים בקומדיה? ספרו את זה לחשבון הבנק שלי'".
מרושעים זמינה לצפייה בסלקום טי.וי החל מה־28.12
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הלב הטוב והחם של "Master of None" – הקומדיה החדשה שעזיז אנסרי יצר עבור נטפליקס – גלוי מהפרק הראשון שלה. זה עשוי לבלבל את הצופים המזהים את אנסרי עם הדמויות האנרגטיות והחלקלקות שאותן גילם בראשית דרכו (רנדי ב"אנשים מצחיקים" של ג'אד אפאטו או טום ב"מחלקת גנים ונוף"), אבל לא יפתיע כלל את הצופים שמכירים את האבולוציה של אנסרי כיוצר וקומיקאי (ספיישל הסטנד־אפ האחרון שלו, "לייב במדיסון סקוור גרדן", עוסק באופן אובססיבי ברגשות ובמערכות יחסים בעולם המודרני). אנסרי הוא־הוא הגבר החדש: החרמנות שלו היא יותר הפרעת קשב ו־FOMO מאשר דחף לטרוף ולכבוש, הטון שלו מזגזג בין קניה ווסט ללארי דיוויד, הערכים שלו הם גמישים אבל גם יש לו מצפן מוסרי חזק.
"Master of None" היא קומדיה ניו יורקית טיפוסית: עכשווית, מהירה ומעודכנת – כמו שהקומדיות של וודי אלן (שלהן היא חבה חוב גדול ומובהק) היו בשנות ה־70 וכמו ש"ברוד סיטי", "בנות" ו"לואי" הן היום. אבל הטון של הסדרה של אנסרי שונה מכל אלו: הוא חף מהאנרכיזם של "ברוד סיטי" ומהנוירוזות של "בנות", ובראש ובראשונה – חף מהסוריאליזם של "לואי". ההשוואה ל"לואי" – שפרצה את הדרך לדור חדש של קומדיות אוטריות המובלות על ידי סטנדאפיסטים (בין היתר נמנות עמן "מארון" של מארק מארון, "Legit" של ג'ים ג'פריס, הסדרה החדשה של ג'ים גפיגן ואחרות) -בלתי נמנעת, ויש רושם שאנסרי מודע לכך היטב.
הפרק הראשון של "Master of None" משחק תדיר עם הציפיות של הצופה המורגל לכך שב"לואי" חוק מרפי הוא אלוהים: לאורך 30 דקות דב שאח (אנסרי) כמעט נקלע לכמה סיטואציות שב"לואי" היו מובאות עד לנקודת הקיצון (קונדום שנקרע, בייביסיטר לילד עם הרגל מגונה וילדה עם פה גדול) – אבל אנסרי לא מעוניין להתעלל בבן דמותו. במבט ראשון נדמה כי דב הוא בר מזל שהוא לא מסיים את הפרק בתחנת משטרה (או גרוע מכך), עד שנזכרים ש"Master of None" היא פשוט סדרה מציאותית – מבחינת העלילות שלה ומבחינת הדיאלוגים הקולחים והנעימים שלה – ובשנים האחרונות פשוט הרגילו אותנו לכך שדמויות קומיות נועדו לסבול למען ההנאה שלנו, אבל כאן זה בלתי אפשרי, כי לאנסרי יש יותר מדי אמפתיה לדמויות שלה. בבסיס זוהי קומדיה רומנטית גם כאשר היא לא עוסקת ביחסים בין גברים לנשים. הרומנטיקה שלה היא כלפי החיים – זו סדרה שלא מתביישת להיות סנטימנטלית, שמחה ואוהבת אדם, אבל יכולה להיות גם עוקצנית וחריפה כשצריך.
"Master of None" זורמת פרק אחר פרק בתבונה ובקלילות מנושא לנושא: אהבה, כסף, תעסוקה, מעמד, גזענות (הפרקים שבהם אנסרי מתעסק, כמעט לראשונה בקריירה הקומית שלו, עם שורשיו ההודיים, הם מהטובים ומעוררי המחשבה בעונה). 25 שנה לאחר "סיינפלד", שהבטיחה להיות "סדרה על כלום"; "Master of None", הבאה בנוף תרבותי שונה לחלוטין, היא סדרה על משהו. ב־2015 זהו אחד הדברים הכי חתרניים שאפשר לעשות בטלוויזיה.
השורה התחתונה:סדרה מסוג חדש לגמרי שמרגישה מוכרת לחלוטין
Master of None, Netflix
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![מתוך "המדריך לסינגלס"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/03/sizes/htbs2_h_wo_500_281.jpg "מתוך "המדריך לסינגלס"")
![מתוך "הפנטזיה של הל"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/03/sizes/shallow-hal_h_wo_500_281.jpg "מתוך "הפנטזיה של הל"")
![מליסה מקרתי בסרט "חשבון משותף"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/03/sizes/Identity-Thief_h_wo_500_281.jpg "מליסה מקרתי בסרט "חשבון משותף"")
![לא מצנזרת. ג'ולי קלאוזנר ב"מרושעים"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/12/sizes/מרושעים_p_wo_500_333.jpg "לא מצנזרת. ג'ולי קלאוזנר ב"מרושעים"")
![לגמרי הגיע תורה. ג'ולי קלאוזנר ב"מרושעים"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/12/sizes/NUP_171194_14_resize_p_wo_500_333.jpg "לגמרי הגיע תורה. ג'ולי קלאוזנר ב"מרושעים"")
